1
ברלין בראש השנה
לברלינאים, הכחושים ממחסור במזון והסובלים מעקה כללית, לא היו סיבות של ממש לחגוג את חג המולד של 1944. חלקים גדולים של בירת הרייך כבר היו לעיי חורבות תחת ההפצצות. חוש ההומור המר של הברלינאים הפך להומור של קברנים. ההלצה הנפוצה בעונת האי־חג הזאת היתה: "תנו לחבריכם מתנה שימושית: ארון קבורה".1
הלוך הרוחות בגרמניה השתנה בדיוק שנתיים לפני כן. מעט לפני חג המולד של 1942 החלו להתפשט שמועות על כיתור הארמיה השישית של גנרל פרידריך פָּאוּלוּס בגבה אל הנהר ווֹלגָה. המשטר הנאצי התקשה להודות כי גורלה של העוצבה הגדולה ביותר בכל הוורמאכט נחרץ להכחדה, בחורבות סטלינגרד ובסטֶפָּה הקפואה שמחוצה לה. כדי להכין את הארץ לבשורות המרות הכריז יוזף גֶבֶּלס, שר הרייך לתעמולה ולהשכלה, על "חג מולד גרמני", ביטוי שפירושו הנציונל־סוציאליסטי היה צנע והחלטיוּת אידיאולוגית, כתחליף לנרות ולזֵרים מענפי אורן ולשירת "שטִילֶה נָאכט, הַיילִיגֶה נָאכט". בפרוס 1944, האווז הצלוי המסורתי כבר היה בגדר זיכרון רחוק.
ברחובות שבהם התמוטטה חזית בית היה אפשר לראות עדיין תמונות תלויות על קירותיו של מה שהיה פעם חדר הסבה או חדר שינה. השחקנית הילדגרד קנֶף בהתה בפסנתר שנותר חשוף על שרידי רצפה. איש לא היה יכול להגיע אליו, והיא שאלה את עצמה כמה זמן יעבור עד שייפול ויצטרף לשברים שמתחת. משפחות שרבטו מסרים על קירותיהם של בניינים שקרביהם נשפכו לרחוב, להודיע לבן השב מהחזית כי שלום להן והן עברו למקום אחר. כרזות של המפלגה הנאצית הזהירו, "בוזזים יוצאו להורג בו במקום!"
כה רבות היו ההפצצות - הבריטים באו בלילות והאמריקנים בימים - עד שהברלינאים חשו כי הם עושים יותר זמן במרתפים ובמקלטים מאשר במיטותיהם. חוסר השינה תרם את שלו לתערובת המשונה של היסטריה כבושה והשלמה עם מר הגורל. דומה שהרבה פחות אנשים חששו מפני הסגרתם לידי הגסטאפו כתבוסתנים, כפי שמלמד שטף ההלצות. ראשי התיבות שהופיעו בכל מקום, LSR (לוּפטשוּצרָאוּם, כלומר מקלט הפצצה) פורשו כלֶרנט שנֶל רוּסִיש - לִמדו רוסית במהירות.2 רוב הברלינאים חדלו לגמרי מברכת "הייל היטלר!" לותר לוֹוֶה, איש נוער היטלר ששהה זמן־מה מחוץ לעיר, השתמש בברכה זו כשנכנס לחנות, וכל הנמצאים בה פנו לעברו בעיניים לטושות. זו היתה הפעם האחרונה שהשמיע את המילים האלה כשלא היה בתפקיד. התברר ללווה שהברכה הנפוצה ביותר היא עכשיו "בּלַייבּ אִיבּרִיג!" - "הישארו בחיים!"3
ההומור הברלינאי שיקף גם את דימויי העת הנלעגים, הסוריאליסטיים לפעמים. מבנה ההגנה האווירית הגדול ביותר בברלין היה בונקר גן החיות - מבצר ענקי של בטון מזוין בסגנון העת הטוטליטרית, עם סוללות נ"מ על גגו ומקלטים רחבי ידיים מתחת, שבהם הסתופפו המוני ברלינאים כשנשמעו צפירות האזעקה. בעלת היומן אוּרזוּלָה פון קַרדוֹרף תיארה אותו כ"תפאורה ראויה לסצנת הכלא מפידליו".4 ובה בעת התחבקו זוגות אוהבים בגרמי המדרגות הסלילוניים, כאילו השתתפו ב"נשף מסכות גרוטסקי".
אווירת הנפילה הממשמשת ובאה שררה בכול, בחיי הפרט כמו בקיומה של האומה. אנשים פיזרו את כספם לכל רוח, במחשבה שבקרוב הוא יאבד את ערכו מן הסתם. והיו סיפורים, אם כי קשה לאמתם, על נערות ובחורות שהתעלסו עם זרים גמורים בפינות אפלות סביב תחנת גן החיות ובטִירגַרטֶן. מסופר שהרצון להיפטר מקרום הבתולים נעשה נואש עוד יותר כאשר התקרב הצבא האדום לבסוף אל ברלין.
במקלטי ההפצצה עצמם, המוארים בנורות כחולות, אכן היה מעין טעם מבשר רעות של תופת קלאוסטרופובי שלתוכו נדחקו הבריות, עטופים בבגדיהם החמים ביותר ונושאים מזוודות קרטון קטנות שהכילו כריכים ותרמוסים. להלכה, המקלטים היו אמורים לספק את כל הצרכים. היו בהם חדרי מרפאה עם אחיות, שיכלו אפילו לסייע לנשים ללדת. ייתכן שתהליך הלידה זורז עקב הרטיטות שחוללו הפצצות המתפוצצות מסביב; ההרגשה היתה כאילו באו ממעבה האדמה, ובה בעת גם מגובה פני הקרקע. התקרות נמשחו בצבעים זוהרים למקרה של הפסקת חשמל בעת הפצצה, כפי שקרה לעתים תכופות, ואז הבהבו הפנסים וכבו. אספקת המים חדלה כשנפגעו הצינורות הראשיים, ובתי השימוש נעשו מסואבים במהירות - מצוקה אמיתית לאומה משוגעת לניקיון. במקלטים רבים ציוו השלטונות לסגור את בתי השימוש, מפני שהיו מקרים רבים של אנשים שנעלו את הדלת מאחוריהם ואיבדו את עצמם לדעת.
לא היו בברלין די מקלטים לאוכלוסייה של שלושה מיליונים, והצפיפות היתה כבדה בדרך כלל. במסדרונות הראשיים, באולמות הישיבה ובחדרי השינה היה האוויר מחניק משימוש יתר, וטיפות של לחות שהתעבתה נשרו מהתקרות. תשלובת המקלטים מתחת לתחנת הרכבת התחתית גֶזוּנדבּרוּנֶן נועדה לקלוט 1,500 איש, אבל לא אחת הצטופפו בתוכה אנשים במספר גדול פי שלושה. נעשה שימוש בנרות למדידת כמות החמצן הפוחתת במהירות. כשכבה נר שהונח על הרצפה, לקחו הורים את ילדיהם והרימו אותם על כתפיהם. כשכבה נר על כיסא, החל פינוי הקומה. ואם התחיל להבהב נר שלישי, שהוצב בגובה הסנטר בערך, פונה הבונקר כולו, אם היתה ההפצצה כבדה ואם לאו.
היו בברלין 300,000 עובדים זרים, שזוהו באות שנצבעה על בגדיהם לציון ארץ מוצאם, ועליהם פשוט נאסר להיכנס למקלטים התת־קרקעיים ולמרתפים. בחלקה היתה זו הרחבה של המדיניות הנאצית שאסרה על מגע אינטימי בינם לבין בני הגזע הגרמני, אבל השיקול המכריע מבחינת השלטונות היה הצורך להגן על חייהם של גרמנים. עובדי כפייה - ובייחוד אוֹסטאַרבַּייטֶרס, בני אירופה המזרחית, שרובם הוגלו לגרמניה מאוקראינה או מביילורוסיה - נחשבו זניחים. ובכל זאת, העובדים הזרים - הן המגויסים בכפייה הן המתנדבים - נהנו מהרבה יותר חירות בהשוואה לאלה שנשלחו למחנות. לדוגמה, אלה מהם שעבדו במפעלי חימוש סביב הבירה יצרו לעצמם שמורה משלהם, עם תת־תרבות בוהמית שכללה עיתונים ומחזות שהוצגו במעמקיה של תחנת פרִידרִיכשטרָאסֶה. רוחם התרוממה בעליל עם התקדמות הצבא האדום, בעוד רוח מנצליהם נופלת לה. רוב הגרמנים הביטו בעובדים הזרים בחשש. הם נראו כמין סוס טרויאני, כחיל מצב מוכן ומזומן לתקוף ולהתנקם ברגע שיגיעו צבאות האויב לפאתי העיר.
בברלין שרר פחד אטוויסטי, ממעמקי הלב, מפני הפולש הסלאבי ממזרח. הפחד הפך בקלות לשנאה. בהתקרב הצבא האדום, פירטה התעמולה של גבלס שוב ושוב את מעשי הזוועה שנעשו בנֶמֶרסדוֹרף בסתיו הקודם, כשפלשו חיילי הצבא האדום לפינה הדרום־מזרחית של פרוסיה המזרחית, אנסו את תושבות הכפר ורצחו את התושבים.
לכמה אנשים היו סיבות משלהם שלא לרדת למקלטים בשעת הפצצה. גבר נשוי שנהג לבקר את פילגשו לעתים מזומנות ברובע פּרֶנצלָאוּאֶרבֶּרג נמנע מלהיכנס למרתף הציבורי, משום שהימצאותו שם היתה מעוררת חשדות. ערב אחד ספג הבניין פגיעה ישירה, והנואף ביש המזל, שישב על ספה, נקבר בין שברי האבן עד צווארו. אחרי ההפצצה הגיעו זעקותיו לאוזניהם של נער בשם אריך שמידטקֶה5 ופועל צ'כי שהורשה לשבת במרתף, בניגוד לחוק, והם חשו מעלה לעבר הקול. אחרי שפונו ההריסות והאיש נלקח לטיפול, היה על אריך בן הארבע־עשרה ללכת ולספר לאשתו של הפצוע שבעלה נפגע קשה בדירתה של אישה אחרת. היא התחילה לצרוח בכעס: ביקורו אצל האישה ההיא הסעיר אותה הרבה יותר מאשר החשש לחייו. בימים ההם למדו הילדים לקחים מרים על עובדות החיים בעולם המבוגרים.
גנרל גינטר בּלוּמֶנטרִיט, כמו רוב בעלי השררה, היה משוכנע כי ההפצצות שניתכו על גרמניה עוררו רוח ממשית של פוֹלקסגֶנוֹסֶנשָאפט,6 אחווה פטריוטית. ייתכן שהדבר היה נכון ב־1942 וב־1943, אבל בשלהי 1944 תוצאתן היתה קיטוב הדעות, בין בעלי הקו הנוקשה לבין הנלאים ממלחמה. בקרב תושבי ברלין היה השיעור הגבוה ביותר של מתנגדים למשטר הנאצי, כפי שמלמדות תוצאות הבחירות שם מלפני 1933. אך מלבד מיעוט קטן מאוד ואמיץ, ההתנגדות לנאצים התבטאה על פי רוב בהלצות וברטינות. רוב הברלינאים נחרדו באמת ובתמים מניסיון ההתנקשות בחייו של היטלר ב־20 ביולי 1944. וכאשר נשקפה סכנה לגבולות הרייך גם ממזרח וגם ממערב, הם שתו בצמא את מבול השקרים של גבלס, על כך שהפיהרר עומד לעשות בקרוב שימוש ב"נשק פלא" חדש נגד אויביו, כאילו עמד לגלם את תפקידו של יופיטר הזועם, המיידה ברקים כסמל לעוצמתו.
מכתב שכתבה אישה לבעלה במחנה שבויים צרפתי מעיד על מנטליות המצור ועל הנכונות להאמין לתעמולת המשטר. "כה רב האמון שאני נותנת בייעודנו", כתבה,7 "עד כי דבר לא יוכל לערער את הביטחון שנולד מההיסטוריה הארוכה שלנו, מעברנו המפואר, כדברי ד"ר גבלס. לא ייתכן שהדברים יפנו לכיוון אחר. אולי הגענו לנקודת שפל נמוכה מאוד כרגע, אבל יש לנו אנשים החלטיים. הארץ כולה מוכנה לצעוד עם נשק ביד. יש לנו נשק סודי שיופעל ברגע הנבחר, ויש לנו מעל הכול פיהרר שאחריו אנו יכולים ללכת בעיניים עצומות. אל תיפול רוחך, בשום מחיר לא".
המתקפה באַרדֶנים8 שנפתחה ב־16 בדצמבר 1944 שיכרה את נאמני היטלר, ורוחם שבה והתרוממה. הנה, הקערה נהפכת על פיה. האמונה בפיהרר ובווּנדֶרוָואפֶן שלו, נשק הפלא (דוגמת טילי V-2), אטמה את עיניהם מראות את המציאות. נפוצו שמועות על כך שהארמיה הראשונה האמריקנית כותרה כולה ונלקחה בשבי בעזרת גז מרדים. הם חשבו באמת ובתמים שיהיה ביכולתם לכפות את רצונם על העולם כולו ולהתנקם על כל הסבל שידעה גרמניה. דומה שהמש"קים הוותיקים היו בין הממורמרים ביותר. פריז תיכבש מחדש בקרוב, אמרו איש לחברו בשמחה לאיד פראית. רבים הצטערו על שבירתה של צרפת ניצלה מחורבן בשנה הקודמת, לעומת ברלין שנהפכה לגל הריסות. המחשבה על תיקון העוול ההיסטורי הזה הסעירה אותם.
הפיקוד העליון של הצבא הגרמני לא היה שותף להתלהבות הזאת מהמתקפה במערב. קציני המטה הכללי חששו כי המהלומה האסטרטגית שהנחית היטלר על האמריקנים בארדנים תחליש את החזית המזרחית ברגע קריטי. ובלאו הכי, התוכנית היתה הרבה יותר מדי שאפתנית. את המבצע הובילו ארמיית הפנצר ס"ס השישית בפיקודו של אוֹבֶּרסטגרוּפֶּנפִיהרֶר סֶפּ דִיטרִיך וארמיית הפנצר החמישית של גנרל הָאסוֹ פון מַנטוֹיפֶל. אבל המחסור בדלק שלל מהם כל סיכוי להגיע אי־פעם לאנטוורפן, בסיס האספקה הראשי של בעלות־הברית המערביות שהיה יעדם.
היטלר שיקע את עצמו בחלומות על מהפך דרמטי במהלך המלחמה, שיאלץ את רוזוולט ואת צ'רצ'יל להיכנס למשא ומתן עמו. הוא דחה באורח פסקני כל מחשבה על גישוש כלפי ברית המועצות, גם מפני הסיבה (המשכנעת כשלעצמה) שסטלין היה מעוניין אך ורק בהשמדת גרמניה הנאצית, אבל גם מחמת מכשלה בסיסית באופיו. היטלר סבל מיהירות אישית הרסנית. הוא לא היה מוכן להיראות כמבקש שלום בעת שידה של גרמניה על התחתונה. ניצחון בארדנים היה אפוא חיוני מכמה וכמה סיבות. אבל התגוננותם העיקשת של האמריקנים, בייחוד בבַּסטוֹן, והשימוש האדיר שעשו בעלות־הברית בעוצמתן האווירית מרגע שהתבהר מזג האוויר, בלמו את תנופת ההתקפה בתוך שבוע.
בערב חג המולד נסע גנרל־אוברסט היינץ גוּדֶריָאן, ראש הפיקוד העליון של צבא היבשה (OKH), במכונית המרצדס הגדולה שלו אל מִפקדת הפיהרר במערב. אחרי שנטש ב־20 בנובמבר 1944 את הווֹלפסשָאנצֶה, "מאורת הזאב" שהיתה מפקדתו בפרוסיה המזרחית, חזר היטלר לברלין לניתוח קל בגרונו. הוא יצא שוב מהבירה ב־10 בדצמבר, ברכבת האישית המשוריינת שלו. מחוז חפצו היה עוד תשלובת בניינים סודית ומוסווה, שהוקמה ביערות שבקרבת צִיגֶנבֶּרג, פחות מארבעים קילומטרים מפרנקפורט על הנהר מַיין. היא נקראה אַדלֶרהוֹרסט, "קן העיט", והיתה מִפקדת השדה האחרונה שלו שקיבלה שם צופן המעיד על פנטזיות נעורים.
גודריאן, התיאורטיקן הגדול של לוחמת השריון, הבין מלכתחילה את סכנות המבצע בארדנים, אבל לא ניתנה לו זכות דיבור בעניין זה. OKH היה אמנם אחראי לחזית המזרחית, אך מעולם לא ניתנה לו יד חופשית. OKW, הפיקוד העליון של כל זרועות הצבא, היה אחראי למבצעים מחוץ לחזית המזרחית. שתי המפקדות הללו נמצאו בצוֹסֶן, מעט דרומה מברלין, בתשלובות תת־קרקעיות סמוכות.
אף שמזגו של גודריאן היה סוער לא פחות ממזגו של היטלר, השקפותיו היו שונות בתכלית. הוא לא היה מעוניין כלל באסטרטגיה בינלאומית ספקולטיבית לחלוטין, בשעה שארצו הותקפה משני העברים. במקום זאת הסתמך על חושיו כאיש צבא, שהורו לו מנין נשקפת הסכנה המרבית. ולא היה ספק בלבו באשר למקומה. הוא נשא בתיקו ניתוח מודיעיני שהכין גנרל ריינהרד גֵלֶן, ראש "צבאות זרים מזרח", אגף המודיעין הצבאי שעסק בחזית המזרחית. לפי חשבונו של גלן היה הצבא האדום עתיד לצאת ב־12 בינואר להתקפה אדירה מקו הנהר וִיסלָה. האגף שלו העריך כי האויב נהנה מעדיפות של אחד־עשר לאחד בחיילים רגלים, שבעה לאחד בטנקים ועשרים לאחד גם בארטילריה וגם בתעופה.9
גודריאן נכנס לחדר הישיבות באדלרהורסט ומצא את עצמו מול היטלר והמטה הצבאי שלו; נכח שם גם היינריך הִימלֶר, הרַייכספיהרר של הס"ס, שנעשה אחרי קשר יולי גם מפקד צבא התחלופה. אנשי המטה הצבאי של היטלר נבחרו אחד לאחד על סמך נאמנותם חסרת המצרים. גנרל־פלדמרשל וילהלם קַייטֶל, ראש מטה ה־OKW, היה מפורסם בהכנעתו המתרפסת להיטלר. קצינים ממורמרים קראו לו "שומר המוסך של הרייך" או "החמור המהנהן". גנרל־אוֹבֶּרסט אלפרד יוֹדל בעל הפנים הקרות והקשות, ראש אגף המבצעים של ה־OKW, היה הרבה יותר מוכשר מקייטל, אבל לא התנגד כמעט אף פעם לניסיונותיו הרי האסון של הפיהרר לשלוט במהלכים צבאיים עד לרמת הגדוד. הוא היה קרוב להדחה בסתיו 1942 על שהעז לסתור את דברי אדונו. גנרל וילהלם בּוּרגדוֹרף, השליש הצבאי הראשי של היטלר וראש אגף כוח האדם של הצבא, שחלש על כל המינויים, היה מחליפו של גנרל רודולף שמוּנדט המסור, שנפצע ומת מפצצה שהטמין בוולפסשאנצה אל"ם קלאוס, הרוזן פון שטָאוּפֶנבֶּרג. בורגדורף היה האיש שנתן לגנרל־פלדמרשל ארווין רוֹמֶל את כמוסת הרעל, בצירוף האולטימטום שהורה לו לאבד את עצמו לדעת פן יבולע למשפחתו.
גודריאן תיאר את הכנות הצבא האדום למתקפה ענקית במזרח, בהסתמך על ממצאי המודיעין של גלן. הוא הזהיר שההתקפה תצא לפועל בתוך שלושה שבועות וביקש שהואיל והמתקפה בארדנים נבלמה עתה, יועברו דיביזיות רבות ככל האפשר מבין אלה שהשתתפו בה וייערכו מחדש בחזית הוויסלה. היטלר השתיק אותו. הוא הצהיר שהאומדנים האלה של מצבת האויב אינם מתקבלים על הדעת. בדיביזיות הרובאים הסובייטיות לא היו מעולם יותר מ־7,000 איש בכל אחת. בקורפוסים המשוריינים של הצבא האדום כמעט אין טנקים. "זוהי העמדת הפנים הגדולה ביותר מאז ג'נגיס חאן", צעק10 ושלהב את עצמו עוד. "מי אחראי להפקת כל הזבל הזה?"
גודריאן עמד בפיתוי ולא השיב להיטלר שהוא עצמו דיבר על "ארמיות" גרמניות שהיו למעשה בגודל של קורפוס יחיד, ועל "דיביזיות חי"ר" שירדו לממדי גדוד. במקום זאת הגן על נתוניו של גלן. הוא התפלץ כששמע את גנרל יודל טוען כי המתקפה במערב צריכה להימשך בהתקפות נוספות. הואיל וזה היה בדיוק מה שרצה היטלר, בקשתו של גודריאן נדחתה. הוא התעצבן עוד יותר כשנאלץ להאזין בארוחת הערב לחוות דעתו של הימלר, שהתענג על תפקידו החדש כמפקד צבאי (הוא נעשה לא מזמן מפקד קבוצת ארמיות ברַיין העילי, נוסף על כל שאר תפקידיו). "דע לך, גנרל־אוברסט יקר שלי", אמר הימלר לגודריאן, "אינני מאמין כלל ועיקר שהרוסים יתקיפו. כל זה הוא מעשה מרמה ענקי".
לא נותר לגודריאן אלא לחזור ריקם למִפקדת OKH בצוסן. ובינתיים הלכו האבידות במערב וגדלו. המתקפה בארדנים, עם מבצעי הלוואי שלה, עלתה לגרמניה ב־80,000 אבידות. מלבד זאת, היא כילתה חלק גדול ממלאי הדלק האוזל במהירות של גרמניה. היטלר סירב להשלים עם המחשבה שקרב הארדנים היה הקַייזֶרשלָאכט שלו, כפי שנקראה ההתקפה הגרמנית הגדולה האחרונה במלחמת העולם הראשונה. הוא דחה בעקשנות כפייתית כל השוואה עם 1918. בעיניו, 1918 ייצגה רק את ה"סכין בגב" המהפכני, שהביא להדחת הקייזר והמיט על גרמניה תבוסה משפילה. עם זאת, היו להיטלר רגעים של צלילות מחשבה באותם ימים. "אני יודע שהמלחמה אבודה", אמר בשעת ערב מאוחרת לאל"ם נִיקוֹלָאוּס פון בֶּלוֹב, שליש הלופטוואפה שלו.11 "עדיפותו של האויב גדולה מדי". אבל הוא המשיך לגלגל את האשמה בשרשרת האסונות אל שכמם של אחרים. כולם אינם אלא "בוגדים", בייחוד קציני הצבא. הוא חשד שעוד רבים מהם תמכו בניסיון ההתנקשות הכושל, ועם זאת שמחו מאוד לקבל ממנו עיטורים וכיבודים. "לעולם לא ניכנע", אמר. "אולי ניפול, אבל ניקח איתנו את העולם".
גודריאן, מבועת מהאסון הממשמש ובא על הוויסלה, חזר לאדלרהורסט בציגנברג עוד פעמיים בזו אחר זו. להוסיף חטא על פשע, התברר לו שהפיהרר - מבלי להודיע לו כלל - הורה להעביר מיד כוחות פנצר של הס"ס מחזית הוויסלה להונגריה. היטלר, שהיה משוכנע כתמיד כי רק הוא מסוגל להבין את הסוגיות האסטרטגיות, החליט פתאום לצאת להתקפת־נגד שם, בנימוק שיש לשוב ולכבוש את שדות הנפט ההונגריים. למעשה, הוא ביקש להבקיע אל בודפשט, שאותה כיתר הצבא האדום בערב חג המולד.
בעת ביקורו של גודריאן בתחילת השנה האזרחית, 1 בינואר, הוא חזה בתהלוכה השנתית של עתודי המשטר וראשי המטות שבאו למסור אישית "איחולים לשנה חדשה ומוצלחת" לפיהרר.12 באותו בוקר נפתח באלזס מבצע נוֹרדוִוינד (רוח צפון), מבצע הלוואי העיקרי שנועד להרחיב את המתקפה בארדנים. זה היה יום הרה אסון ללופטוואפה. רייכסמרשל הרמן גֵרִינג, במחווה ראוותנית ואופיינית של חוסר אחריות, הטיל כמעט אלף מטוסים להתקפה על מטרות קרקע בחזית המערבית. ניסיון זה להרשים את היטלר גרר את השמדתו הסופית של הלופטוואפה ככוח אפקטיבי. בעלות־הברית נהנו מעליונות אווירית גמורה מאז ואילך.
רשת הרדיו גרוֹסדוֹיטשֶר רוּנדפוּנק שידרה באותו יום את נאום השנה החדשה של היטלר. אף מילה לא נאמרה על הלחימה במערב, מה שרמז על כישלון שם, והדיבורים על "נשק פלא" היו מועטים להפליא. כמה אנשים האמינו שהנאום הוקלט מראש, אם לא היה מעשה זיוף גמור. היטלר לא נראה בפומבי זמן רב מאוד, ושמועות פרועות התחילו להתרוצץ. היו שטענו כי הוא השתגע סופית והוסיפו ואמרו שגרינג יושב בכלא סודי מפני שניסה לברוח לשוודיה.13
כמה ברלינאים, מלאי חששות מפני מה שתביא עליהם השנה החדשה, לא העזו להשיק כוסות כשהגיעה השעה לברכת פּרוֹזִיט נוֹיָאר. משפחת גבלס אירחה ליד שולחנה את אל"ם האנס־אולריך רוּדֶל, טייס השטוּקָה המצטיין שהיה הקצין המעוטר ביותר בלופטוואפה. סעודתם כללה רק מרק תפוחי אדמה, לאות סולידריות.14
חג ראש השנה הסתיים בבוקר 3 בינואר. מסירותם של הגרמנים לעבודה ולחובה נותרה בלתי־מעורערת, גם בנסיבות בלתי־מתקבלות על הדעת. רבים מהם ישבו בחיבוק ידיים במשרדים ובבתי החרושת, בגלל המחסור בחומרי גלם ובחלפים, ובכל זאת הלכו לעבודה - ברגל בין ההריסות, או בתחבורה ציבורית. שוב נעשו מעשי נסים בשיקום מסילות הרכבת התחתית ורכבת הפרברים, אם כי לא רבים היו הקרונות שנותרו בהם חלונות לא מנופצים. גם בתי החרושת והמשרדים היו מקפיאים, מחמת החלונות השבורים והמחסור הקשה בדלק לחימום. הסובלים מהצטננות או משפעת נאלצו להמשיך הלאה; לא היה טעם לנסות להיפגש עם רופא, אם לא היית חולה אנוש. כמעט כל הרופאים בגרמניה נשלחו לצבא. המרפאות ובתי החולים בעורף היו תלויים כמעט לחלוטין בזרים.15 אפילו בבית החולים האוניברסיטאי הראשי של ברלין, קָרִיטֶה, נכללו בסגל רופאים מחצי תריסר ארצות, בהן הולנד, פרו, רומניה, אוקראינה והונגריה.
התעשייה המשגשגת היחידה היתה ככל הנראה תעשיית החימוש, בהנהגת האדריכל האישי של היטלר ו"ילד הפלא" שלו, אלברט שפֵּר. ב־13 בינואר הציג שפר מצגת למפקדי קורפוסים במחנה קרַמפּנִיץ ליד ברלין, ובה שם את הדגש על חשיבות הקשר בין המפקדים בחזית לבין התעשיות הצבאיות. שפר, בניגוד לשרים נאצים אחרים, לא זלזל בתבונתם של שומעיו. הוא ביטל בהבל פיו את הלשון הנקייה ששימשה את הנאצים לתיאור המצב ולא נרתע מלדבר על "האבידות הקטסטרופליות"16 שספג הוורמאכט בשמונת החודשים האחרונים.
הבעיה אינה מערכת ההפצצות של בעלות־הברית, טען. התעשייה הגרמנית ייצרה 218,000 רובים בחודש דצמבר לבדו - כמעט פי שניים מהתפוקה החודשית הממוצעת שהושגה ב־1941, השנה שבה פלש הוורמאכט לברית המועצות. ייצור כלי הנשק האוטומטיים עלה כמעט פי ארבעה, וייצור הטנקים - כמעט פי חמישה. בדצמבר 1944 יוצרו 1,840 כלי רכב משוריינים בחודש יחיד, יותר ממחצית הייצור של כל שנת 1941. ואלה כללו גם טנקים הרבה יותר כבדים. למרבה ההפתעה, הוא לא הרחיב את הדיבור על מלאֵי התחמושת, אם כי לא היה טעם רב בייצור כל כלי הנשק הללו, שעה שייצור התחמושת אינו עומד בקצב.
שפר דיבר במשך יותר מארבעים דקות והמטיר על שומעיו נתונים סטטיסטיים במקצוענות שקטה. הוא לא הכאיב להם בציון העובדה שהמפלות הנוראות בשתי החזיתות, המזרחית והמערבית, הן שהביאו את הוורמאכט בשמונת החודשים האחרונים למצב של מחסורים כאלה בכל סוגי הנשק. הוא הביע את תקוותו שבתי החרושת הגרמניים יגיעו לרמת ייצור של אולי 100,000 תת־מקלעים בחודש עד לאביב של 1946. העובדה שמפעלים אלה התבססו בראש ובראשונה על עובדי כפייה שגייס הס"ס לא נזכרה, כמובן. שפר גם לא דיבר על בזבוז חייהם - אלפים מהם מתו מדי יום. והאזורים שמהם הובאו עמדו להצטמצם עוד יותר. באותו רגע עצמו, ארמיות סובייטיות שמנו יחדיו יותר מארבעה מיליון איש נערכו בפולין לאורך הנהר וִיסלָה, ממש מדרום לגבול פרוסיה המזרחית. הן עמדו לפתוח באותה מתקפה עצמה שהיטלר פטר בבוז כהעמדת פנים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.