פרק 1
ג'ונאס
אוראנוס
כשרצה מלך הדם להבהיר נקודה כלשהי, הוא חידד אותה כדבעי.
זה היה בצהרי היום. גרזנו של התליין צנח בחבטות מצמררות על צוואריהם של שלושה מורדים, עורף את ראשיהם. הדם ניגר על עמודי העץ והתפשט על משטח האבן החלק לעיני קהל הולך וגדל של אלף איש. וג'ונאס לא יכול היה לעשות דבר, מלבד לצפות בבעתה בראשים המשופדים על מקלות מחודדים ברחבה מול הארמון, למען יִרְאוּ וְיִירָאוּ.
שלושתם היו נערים, עדיין לא גברים, וכעת הם מתים, באשמת היותם איוּם, מחוללי צרות. הראשים הכרותים בהו בקהל בעיניים ריקות, בהבעות אטומות. דם ארגמני ניגר מעמודי העץ המחודדים. הגופות נלקחו משם לשריפה.
המלך, שכבש את הארץ הזאת במהירות ובאכזריות, אינו נוהג לתת הזדמנות שנייה. בעיקר לא למי שהִמְּרָה את פיו בגלוי. צריך לטפל בכל מרידה במהירות וללא רחמים — ובאופן פומבי.
עם כל נחיתה נוספת של הלהב הקטלני הלכה וגברה המועקה בקהל, כמו ערפל כבד שאין להתעלם ממנו. אוראנוס הייתה פעם חופשייה, משגשגת, שלווה. אך כעת תפס את כס השלטון אדם צמא דם.
הקהל ניצב שם, כתף אל כתף, בכיכר רחבת הידיים. בסמוך ראה ג'ונאס בני אצולה צעירים, לבושים היטב, שיניהם חשוקות והבעותיהם חשדניות. שני שיכורים הקישו גביעי יין, כאילו מרימים כוסית לכבוד יום מלא אפשרויות. אישה זקנה אפורת שער, בעלת פנים חרושות קמטים, לבושה שמלת משי יקרה, הביטה סביבה בחשד. הכול ניסו להגיע לנקודת התצפית הטובה ביותר, כדי לראות את המלך ברגע שהוא נכנס למרפסת השיש שהתנשאה מעל הכיכר. האוויר היה רווי עשן מהארובות ומהסיגרֶלות, מתובל בארומה של לחם אפוי, בשר צלוי ושמנים מבושמים מתמציות פרחים, שבהם השתמשו בנדיבות רבים מהנוכחים במקום להתרחץ בקביעות. והרעש — ערבוביית קולות, לחישות ממתיקות סוד לצד צעקות במלוא הגרון — לא אפשר לחשוב בצלילות.
הארמון האוריאני זהר לעיניהם כמו כתר זהב ענקי, צריחיו המחודדים מתרוממים אל על, לעבר שמי תכלת חפים מענן. הארמון שכן בדיוק במרכזה של עיר הזהב, עיר בצורה שרוחבה שלושה קילומטרים ואורכה שלושה קילומטרים. החומות עצמן היו שזורות זהב, שלכד את קרני השמש ושיקף אותן כמו ערימת מטבעות זהב, במרכז דונמים של צמחייה. בתוך העיר הובילו דרכים מרוצפות אבנים חלקות אל חווילות, בתי עסק, פונדקים וחנויות. רק המיוחסים ביותר יכלו להפוך את העיר הזאת למקום משכנם, אך היום נפתחו השערים לכל מי שביקש לשמוע את נאום המלך.
“המקום הזה מרשים,” אמר בריון, קולו הרם נישא מעל ההמולה הבלתי פוסקת של ההמון.
“באמת?” ג'ונאס הפנה את פניו הקודרות מהראשים המשופדים. עיני חברו, כחולות כהות, היו נעוצות בארמון הנוצץ, כאילו היה משהו שביכולתו לגנוב ולמכור תמורת רווח.
“יכולתי להתרגל לגור כאן. קורת גג מעל ראשי, אריחי זהב לרגליי המפונקות. כל המזון והמשקה שאני מסוגל להכיל. צרף אותי לרשימה, אני מוכן ומזומן.” הוא הפנה את מבטו לעבר המורדים שהוצאו להורג והעווה את פניו. “אתה יודע, בתנאי שהראש שלי יישאר מחובר לכתפיים.”
המורדים שהוצאו להורג היום היו אוריאנים, לא חלק מהקבוצה של ג'ונאס ובריון - חבורת צעירים בעלי דעות דומות, שביקשו להתקומם נגד המלך גאיוס, בשם פאלסיה. כבר שלושה שבועות, מאז תחילת המצור על הטירה, קבעו את משכנם במעבה היער שהפריד בין אוראנוס לבין מולדתם הענייה. אדמות הפרא, כפי שנקרא היער הזה, שם מעורר חלחלה למקום שורץ פושעים מסוכנים וחיות פרא. היו גם שוטים חדורי אמונות טפלות שהאמינו כי שדים אפלים ומרושעים ורוחות רפאים מצאו את משכנם בין צללי העצים הגבוהים, העבותים, שחסמו כמעט לחלוטין את אור השמש.
ג'ונאס יודע להתמודד עם פושעים ועם חיות פרא. והוא, בניגוד לרוב מכריע של בני ארצו, חושב שהאגדות האלה נוצרו רק כדי לעורר פחד ופרנויה.
כשהגיעו אליו החדשות בדבר ההוצאות להורג המתוכננות להיום, ג'ונאס רצה לראות אותן במו עיניו. הוא היה בטוח שהן יחזקו את נחישותו, את החלטתו לעשות כל דבר, לסכן כל דבר, כדי לוודא שהממלכות הגנובות יחליקו כמו גרגרי חול מבין ידי העריץ ששלט בהן עכשיו.
אך במקום זאת, ההוצאות להורג מילאו אותו חשש. פניו של כל אחד מהנערים הפכו להיות פני אחיו המת, תומאס, כשנחת עליהם הגרזן ודמם נשפך.
שלושה נערים, שחייהם ועתידם היו פרושים לפניהם — הושתקו לתמיד, רק מפני שאמרו דברים שאסור היה להם לומר.
רוב בני האדם היו מחשיבים את מקרי המוות האלה לגורל. גזירה משמיים. הפאלסיאנים, בעיקר, מאמינים שעתידם נקבע מראש, מאמינים שעליהם לקבל את הגזירה, לטובה או לרעה. התוצאה היא ממלכה של קורבנות, החוששים להילחם מול אויביהם. ממלכה שנגזלה בקלות, על ידי מי ששמח לגנוב את מה שאיש לא נלחם עליו.
איש מלבד ג'ונאס, כנראה. הוא לא מאמין בגורל או בגזירת שמיים או בפתרונות קסם. הגורל לא נחרץ. והוא יודע שאם תהיה לו מספיק עזרה מצד אלה שיהיו מוכנים להילחם לצדו, הוא יצליח לשנות את העתיד.
הקהל השתתק לרגע קט, ואז התחדש שוב הרחש ההולך וגואה. המלך גאיוס הגיח למרפסת. גבר גבוה ונאה, בעל עיניים כהות חודרות, שסרקו את הקהל, כאילו הוא משנן בזכרונו כל פרצוף ופרצוף.
צורך פתאומי להתחבא תקף את ג'ונאס, כאילו אפשר היה להבחין בו בתוך ההמונים, אך הוא אילץ את עצמו להישאר רגוע.
הוא אכן נפגש פעם פנים אל פנים עם המלך, אך היום הוא לא יתגלה. גלימתו האפורה מסתירה היטב את זהותו. גלימה דומה לזו שלבשו מחצית מהגברים כאן, כולל בריון.
למרפסת נכנס בצעדים נמרצים גם מאגנוס, נסיך הכתר. מאגנוס היה דומה לאביו כשתי טיפות מים, רק צעיר יותר, כמובן, עם צלקת שחוצה את לחיו, נראית למרחוק.
ג'ונאס נתקל בקצרה בנסיך הלימריאני בשדה הקרב. הוא לא שכח שמאגנוס עצר בעד להב מלחדור ללבו. אך כעת הם כבר אינם נלחמים באותו צד. כעת הם אויבים.
המלכה אלתיאה הצטרפה אל בנה משמאל למלך, מלאת הדר, פסי שיבה זרועים בשערה הכהה. זו פעם ראשונה שג'ונאס רואה את האישה הזאת, אך הוא ידע מיהי. היא הביטה מלמעלה בקהל.
בריון אחז בזרועו של ג'ונאס, וג'ונאס הביט בידידו, משועשע קלות. “אתה רוצה שנחזיק ידיים? אני לא חושב שזה—”
“רק תישאר רגוע,” אמר לו בריון מבלי לחייך, “אם תאבד את הראש אפילו לרגע, אתה, המממ, תאבד את הראש לתמיד. הבנת?”
כעבור רגע הבין ג'ונאס למה. לורד ארון לאגאריס והנסיכה קליאונָה בֶּלוֹס, צעירת הבנות של המלך הקודם, הצטרפו לאחרים על המרפסת. הקהל הריע לכבודם.
שער הזהב הארוך של הנסיכה קליאו נצץ באור השמש. פעם שנא ג'ונאס את השער הזה ודמיין שהוא תולש אותו מהשורש. מבחינתו, השער הזה סימל את העושר של אוראנוס, שנמצא כמטחווי זרוע בלבד מהעוני המחפיר של פאלסיה.
כעת ידע שדבר לא פשוט כפי שהוא נראה.
“היא השבויה שלהם!” התנשם ג'ונאס.
“היא לא נראית לי שבויה,” אמר בריון, “אבל בטח, אם אתה אומר.”
“בני דאמוֹרָה הרגו את אביה, גנבו את כתרה. היא שונאת אותם. איך היא יכולה שלא לשנוא אותם?”
“ועכשיו היא עומדת בצייתנות ליד הארוס שלה.”
הארוס שלה. מבטו של ג'ונאס נדד לעבר ארון והתמקד בו בזעף.
רוצח אחיו ניצב כעת מעליהם, במקום של כבוד, לצד כלתו המיועדת ולצד המלך הכובש.
“אתה בסדר?” שאל בריון בחשש.
ג'ונאס לא ענה. הוא היה שקוע בלדמיין את עצמו מטפס על החומה, קופץ למרפסת וקורע את ארון בידיו החשופות. בעבר הוא חשב על הדרכים הרבות והשונות לחיסול עלוב הנפש הזה, והאמין שזנח את תאוות הנקם, לטובת המטרה הנעלה יותר, של המורדים.
הוא טעה.
“אני רוצה לראות אותו מת,” סינן ג'ונאס.
“אני יודע,” אמר בריון. הוא היה שם כשג'ונאס התאבל על תומאס, כשהשתולל וביקש נקמה. “ואתה תראה אותו מת, אבל זה לא יהיה היום.”
לאט, לאט מאוד, התיק ג'ונאס את מבטו מהצעיר היהיר, השנוא, שעל המרפסת. “אני לא ארגיש טוב עד שאראה אותו מדמם למוות.”
“זאת מטרה,” הסכים בריון, “מטרה ראויה. אבל כפי שאמרתי, זה לא יקרה היום. תירגע.”
ג'ונאס סינן באיטיות את האוויר מריאותיו. “אנחנו נותנים הוראות עכשיו, הא?”
“בתור סגן מפקד החבורה הקטנה שלנו של המורדים העליזים, במקרה שהמפקד שלי יוצא מדעתו, אני תופס פיקוד. זה חלק מהתפקיד.”
“טוב לדעת שאתה מתייחס לזה ברצינות.”
“יש פעם ראשונה לכל דבר.”
על המרפסת, ארון התקרב לקליאו, לוקח את ידה בידו. היא הפנתה אליו את פניה היפות ונשאה אליו את מבטה, אך חיוך לא נראה על שפתיה.
“היא יכלה למצוא לה מישהו יותר טוב מהאידיוט הזה,” מלמל ג'ונאס.
“מה?”
“לא משנה.”
הקהל הלך וגדל מדי רגע, וחומו העז של היום היכה בהם. זעה ניגרה ממצחו של ג'ונאס, והוא מחה אותה בשרוול גלימתו.
סופסוף צעד המלך גאיוס קדימה והרים את ידו. דממה השתררה בקהל.
“לכבוד הוא לי,” אמר המלך בקול רם דיו כדי לגבור בקלות על ההמון, “לעמוד כאן לפניכם כמלך, לא רק מלך לימרוס, אלא כעת גם מלך פאלסיה ומלך אוראנוס. בעבר, שלוש הממלכות של מיטיקה היו מאוחדות. הממלכה המאוחדת הייתה חזקה, משגשגת, שלווה. וכעת, סוף כל סוף, נוכל להגשים זאת שוב.”
רחש עבר בקהל, האנשים לוחשים זה לזה, פני רובם מביעות אי אמון ופחד, למרות דברי החלקות של המלך. שמו של מלך הדם הלך לפניו. מהלחישות בתוך הקהל לפני ההוצאות להורג ואחריהן, הבין ג'ונאס שרבים מהם יכולים לשנות היום את דעתם בשאלה אם המלך הוא ידיד או אויב. רבים מהם הטילו ספק בצדקת המורדים, שניסו לגרום אנרכיה. הם חששו שמורדים כאלה רק יחמירו את התנאים של כולם, בכך שיכעיסו את המלך.
בורות שכזאת, נכונות כזאת לבחור בדרך הקלה, להרכין ראש בפני הכובש ולהאמין בכל מילה שיוצאת מפיו — אלה עוררו בג'ונאס בחילה עמוקה.
אבל אפילו הוא נאלץ להודות שהמלך הוא נואם בחסד עליון, כל מילה שלו זהב, מפיחה תקווה בקרב המיואשים.
“בחרתי לגור כאן עם משפחתי, בארמון היפה הזה, למשך פרק זמן, לפחות עד שיושלם המעבר. זה אמנם שונה מאוד מביתנו האהוב בלימרוס, אך אנחנו משתוקקים להכיר אתכם טוב יותר, ואנחנו סבורים שזו חובתנו וזכותנו לעזור בהדרכת כל אזרחינו לקראת העידן החדש הזה.”
“וזה עוזר גם שלימרוס קפואה כמו לב של מכשפה,” גיחך בריון, בעוד אחרים מסביב משמיעים מלמולי הסכמה, “הוא גורם לזה להישמע כמו ויתור גדול, לגור במקום שאינו מכוסה כולו שלג וקרח.”
“היום יש בפי הודעה חשובה, שתיטיב עם כולם,” אמר המלך, “בפקודתי, התחילו העבודות לסלילת דרך מרכזית, שתאחד את שלוש הארצות שלנו לאחת.”
ג'ונאס הזעיף פנים. דרך?
“דרך המלך תתחיל במקדש קליאונה, מרחק כמה שעות רכיבה מהעיר הזאת ממש. היא תעבור דרך אדמות הפרא ותיכנס לפאלסיה, שם תפנה מזרחה, אל תוך ההרים האסורים, ואז צפונה, חוצה את גבול לימרוס, ותסתיים במקדש ואלוריה. צוותים אחדים כבר נמצאים בשטח, עובדים יום ולילה כדי לוודא שסלילת הדרך תסתיים בהקדם האפשרי.”
“אל תוך ההרים האסורים?” לחש ג'ונאס, “מה הטעם בדרך המובילה למקום שאיש אינו רוצה להגיע אליו?”
מה זומם המלך?
הבזק זהב בשמיים צד את עינו, והוא הרים את מבטו וראה שני נצים חגים גבוה מעל הקהל.
אפילו הצופים מתעניינים.
עדיף שישאיר אצלו את המחשבות המגוחכות האלה ולא ישתף בהן את בריון. הסיפורים על ישויות נצחיות שנכנסו לעולמם של בני התמותה בדמות נצים הם בדיוק אלה: סיפורי מעשיות שמספרים לילדים לפני השינה. גם אימא שלו סיפרה לו מעשיות כאלה.
שפתיו של המלך נמתחו לחיוך, שעשוי להיראות חם ואמתי למי שאינו מכיר את הרשע שמאחוריו. “אני מקווה שתהיו מרוצים כמוני מהדרך הזאת. אני יודע שעוברים על כולנו זמנים קשים, ואני לא נהנה משפיכות הדמים תוך כדי התהליך.”
יותר ויותר מלמולים בלתי מרוצים נשמעו בקהל, אך לא רבים כפי שצריכים היו להיות.
זה מצליח לו, חשב ג'ונאס, הוא מצליח לתעתע באלה הרוצים שיתעתעו בהם.
“כן, בטח,” אמר בריון, “הוא הרי נהנה מכל רגע. הוא היה מתרחץ בדם הזה, אילו יכול היה.”
ג'ונאס הסכים בכל לבו.
המלך גאיוס המשיך: “כפי שכולכם יכולים לראות כאן היום, הנסיכה קליאונה מרגישה מצוין. היא לא נשלחה לגלות או נכלאה, בתור הבת של אויבי. למה שאעשה זאת? אחרי כל הכאב והצער שנשאה באומץ, קיבלתי אותה לביתי החדש בזרועות פתוחות.”
הוא גרם לזה להישמע כאילו הייתה לה בררה, אך ג'ונאס לא האמין בכך.
“ההודעה הבאה שלי היום נוגעת לנסיכה שלכם,” אמר המלך גאיוס והושיט את ידו, “בואי, יקירתי.”
קליאו העיפה מבט זועף לעבר ארון בטרם תפנה לעבר המלך. היא היססה רק לרגע לפני שחצתה את המרפסת ונעמדה לצד המלך. פניה היו חתומות, שפתיה חשוקות, אך ראשה היה מורם. מחרוזת אבני ספיר נצצה על צווארה ואבני חן היו משובצות בשערה, תואמות לשמלתה הכחולה-כהה. עורה זהר באור השמש. מלמולים נרגשים עלו מהקהל למראה בתו של מלכם לשעבר.
“הנסיכה קליאונה סבלה אובדן אישי עצום וכאב לב. היא באמת אחת הנערות האמיצות ביותר שפגשתי מעודי, ואני מבין למה בני אוראנוס אוהבים אותה כל כך.” קולו של המלך והבעת פניו נראו מלאי חיבה כשהביט בנסיכה. “ידוע לכל שהיא מאורסת ללורד ארון לאגאריס, צעיר עשוי ללא חת, שגונן על הנסיכה בפאלסיה מפני צעיר פראי שהתכוון לפגוע בה קשות.”
בריון אחז שוב בחוזקה בזרועו של ג'ונאס ונעץ בה את אצבעותיו. ג'ונאס לא הרגיש שהוא עשה צעד קדימה, אגרופיו קמוצים לצדי גופו, למשמע השקרים שנאמרו על אחיו.
“תירגע,” סינן בריון.
“אני משתדל.”
“תשתדל חזק יותר.”
המלך קירב את הנסיכה עוד יותר צמוד אליו. “כך הוכיח לורד ארון את ערכו בעיני המלך המנוח קורבין, שנתן לו את ידה של הנסיכה והבטיח לו חתונה שאני יודע שבני אוראנוס מאוד מצפים לה.”
חיוך נמסך על פניו של ארון ומבט ניצחון ניצת בעיניו.
לפתע הבין ג'ונאס מה עומד לקרות: המלך מתכוון להכריז על תאריך חתונתם של ארון וקליאו.
המלך גאיוס הנהן לעבר הבחור. “אין לי ספק שלורד ארון הוא שידוך מצוין לנסיכה.”
ג'ונאס רתח בשקט מהמחשבה על כך שהנבל הזה זוכה ליהנות מפרי מעשיו הרעים. שנאתו של ג'ונאס הייתה מוחשית מאוד, מפלצת מכוערת שאיימה לחדש את תאוות הנקם שלו ולעוור את עיניו מפני כל דבר אחר.
המלך המשיך: “אתמול הגעתי לידי החלטה חשובה.”
ההמון השתתק פה אחד, והכול רכנו קדימה בציפייה למוצא פיו של המלך. ג'ונאס לא הצליח להתיק את עיניו מלורד ארון ומההבעה העולצת על פרצופו המאוס.
“אני מבטל בזאת את האירוסין של הלורד ארון והנסיכה קליאונה,” הכריז המלך גאיוס.
קול רחש מופתע עבר בקהל, וההבעה העולצת על פניו של ארון קפאה.
“הנסיכה קליאונה מייצגת את אוראנוס הזהובה מכל הבחינות,” אמר המלך, “היא הבת של כולכם, ואני יודע שכולכם אוהבים אותה. אני רואה בכך הזדמנות לאחד את מיטיקה עוד יותר. לכן, אני שמח להכריז היום על האירוסין ועל הנישואין הקרובים, בעוד ארבעים יום, בין בני, הנסיך מאגנוס לוקאס דאמורה, לבין הנסיכה האהובה של אוראנוס, קליאונה אורורה בלוס.”
המלך גאיוס נטל את ידה של קליאו ואת ידו של מאגנוס ואיחד ביניהן. “מיד לאחר החתונה יתקיים מסע כלולות. מאגנוס וקליאונה יסיירו ברחבי מיטיקה, כסמל לאחדות ולעתיד המזהיר הצפוי לכולנו יחד.”
הייתה שתיקה קצרה, ואז החל רוב הקהל להריע בהסכמה, חלקם בהיסוס, חלקם בהערכה מלאה לאיחוד המוצע ולסיור שבעקבותיו.
“הא,” אמר בריון, “לזה בכלל לא ציפיתי.”
ג'ונאס נשא את עיניו אל המרפסת ובהה במשך כמה רגעים, המום. “שמעתי מספיק. אנחנו צריכים לצאת מכאן. עכשיו.”
“אחריך.”
ג'ונאס הסיט את מבטו מפניה החתומות של קליאו והתחיל לפלס את דרכו מבעד להמון. הוא היה מוטרד בעיקר מהחדשות על דרך המלך. מה פשר הדבר? מהן כוונותיו האמתיות של המלך? גורלה של הנסיכה, שאורסה כרגע לאויבה המושבע, צריך להיות הדאגה הקטנה ביותר שלו.
ועם זאת, אירוסיה החדשים של קליאו הטרידו אותו קשות.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.