נקמתו של דריוס

1 1

לטי ספנסר קימרה את כתפיה נגד ליל פברואר הקפוא, כשנדחקה החוצה מהדיינר בברוקלין והניחה לדלת להתנדנד מאחוריה. גופה היה מותש אחרי המשמרת הכפולה שלה, אך הרבה פחות תשוש מליבה.

היום שלה לא היה מוצלח.

לטי רעדה במעיל המרופט שלה והרכינה את ראשה נגד הרוח הצולפת ברחוב האפל. פתיתי שלג נגעו בעורה החשוף.

"לטישה." הקול היה נמוך וצרוד מאחוריה. גבה של לטי התיישר באחת.

איש כבר לא קרא לה לטישה, אפילו לא אביה. לטישה ספנסר הייתה היורשת המפונקת של פיירהולם. לטי הייתה סתם עוד מלצרית ניו-יורקית, שנאבקת על קיומה למען משפחתה.

והקול הזה נשמע כמו...

הוא נשמע כמו...

היא לפתה חזק את רצועת התיק שלה והסתובבה לאט.

ונשימתה נעתקה.

דריוס קירילוס עמד, שעון על מכונית ספורט שחורה מבריקה, שחנתה ברחוב. הוא היה עוצר נשימה ביופיו, עם שיערו הכהה ועיניו הכהות, ועוצמתי, בחליפתו המחויטת ובמעיל צמר שחור, כשעמד תחת פתיתי השלג שירדו ברכות והוארו בפנס רחוב.

לרגע, לטי התאמצה להבין מה רואות עיניה. דריוס? כאן?

"ראית את זה?" אמר אביה בהתרגשות באותו בוקר, כשפרש את העיתון על השיש הזעיר במטבחם. "דריוס קירילוס מכר את החברה שלו, בעשרים מיליארד דולר!" הוא הרים עיניים מזוגגות ממשככי כאבים. זרועו שנשברה זה לא כבר נחה בסרבול במתלה. "את צריכה להתקשר אליו, לטי. לגרום לו לאהוב אותך שוב."

אחרי עשר שנים, הגה אביה את שמו של דריוס בקול. הוא הפר את הכלל הבלתי מדובר. היא מלמלה שהיא מאחרת לעבודה וברחה.

אך השיחה השפיעה עליה כל היום ובגללה, היא הפילה מגשים בסרבול ושכחה הזמנות. היא אפילו הפילה צלחת של ביצים ובייקון על לקוח. נס שהיא לא פוטרה.

לא, חשבה לטי, מבלי שתצליח לנשום. זה הנס. מה שמתרחש בזה הרגע.

דריוס.

היא התקדמה פסיעה לעברו על המדרכה, בעיניים פעורות.

"דריוס?" לחשה. "זה באמת אתה?"

הוא התקרב אליה כמו מלאך אפל. היא ראתה את הבל פיו בתאורת הרחוב, כמו עשן לבן בלילה הקפוא. הוא עצר והתנשא מעליה. האור כיסה את שיערו הכהה בכפור והטיל צללים על פניו. היא ציפתה למחצה שהוא ייעלם, אם תנסה לגעת בו. לכן לא עשתה זאת.

ואז הוא נגע בה.

הוא שלח יד, ליטף קנוקנת כהה שחמקה מהקוקו שלה וליפף אותה סביב אצבעו. "את מופתעת?"

לשמע הקול הנמוך והצרוד, שהיה מתובל במבטא קל, בעקבות שנות ילדותו המוקדמות ביוון, רעד עמוק העביר עקצוצים בעורה. והיא ידעה שהוא לא חלום.

ליבה דפק. דריוס. הגבר, שניסתה להדחיק את כמיהתה אליו בעשור האחרון. הגבר שעליו חלמה בניגוד לרצונה, לילה אחר לילה. כאן. עכשיו. היא פלטה יפחה חנוקה. "מה אתה עושה כאן?"

עיניו הכהות סקרו אותה ברעב. "לא עמדתי בפיתוי."

הוא הניע את ראשו, כך שפנס הרחוב האיר את פניו. הוא בכלל לא השתנה, חשבה לטי בהשתאות. השנים שכמעט הרסו אותה, לא נגעו בו. הוא היה אותו גבר שזכרה, הגבר שהיא אהבה פעם, בכל ליבה התמים, כשהייתה בת שמונה-עשרה עקשנית וניהלה רומן אסור. לפני שהקריבה את אושרה, כדי להציל את אושרו הוא.

ידו עברה אל כתפה. היא הרגישה בחומו דרך מעילה הדק ורצתה לבכות, לשאול אותו למה הוא השתהה כל-כך. היא כמעט איבדה תקווה.

אחר-כך ראתה את מבטו מתעכב על מעילה הישן, שהרוכסן בו שבור, ועל מדי העבודה שלה, שמלה לבנה שהולבנה פעמים כה רבות, עד שהחלה להיפרם. לרוב היא גרבה גם גרבי ניילון לא אופנתיים, כדי לשמור על החום כשעמדה כל היום על הרגליים, בנעליים אורתופדיות לבנות. אך היום נבצר ממנה לגרוב את הזוג האחרון שלה, שנתגלו בו קרעים רבים, לכן רגליה היו חשופות.

היא עקבה אחר מבטו והסמיקה. "אני לא ממש לבושה ליציאה..."

"הבגדים שלך לא חשובים." נימה משונה נשמעה בקולו. "בואי נלך."

"נלך? לאן?"

הוא לקח את ידה בידו, ופתאום היא לא הרגישה את פתיתי השלג או את הקור. גלי חשמל זגזגו על פני גופה, על פני עורה, מהקרקפת שלה אל בהונותיה.

"לפנטהאוז שלי. במרכז העיר." הוא השפיל מבט אליה. "את מוכנה לבוא?"

"כן," לחשה.

שפתיו החושניות התעקמו בעווית מוזרה, לפני שהוא הוביל אותה אל מכונית הספורט המבריקה והנמוכה שלו ופתח את דלת הנוסע.

לטי נשמה עמוק, כשנכנסה למכונית והריחה את העור העשיר. סביר להניח שהמכונית הזאת עולה יותר משהרוויחה במלצרות, בעשור האחרון. היא העבירה את ידה על עור העגל העדין, שצבעו קרם בהיר. היא שכחה שעור יכול להיות רך כל-כך.

דריוס התיישב לצידה והתניע את המכונית. המכונית התרחקה בשאגה משפת המדרכה, חצתה בנהמה את הלילה ועזבה את השכונה שלה, כדי לנסוע באזורים היוקרתיים של פארק סלופ וברוקלין הייטס, לפני שחצתה לבסוף את גשר מנהטן ונכנסה לרובע הניו-יורקי, שאכלס בעיקר תיירים ועשירים: מנהטן.

לאורך כל הנסיעה, לטי הייתה מודעת בעוז לנוכחותו לצידה. מבטה צנח על ידו ועל מפרק היד העבה המכוסה בשיער כהה, כשהוא העביר הילוכים.

"נו." קולו היה אירוני. "אבא שלך השתחרר מהכלא."

היא נשכה את שפתה והביטה בו בהיסוס מתחת לריסיה. "לפני כמה ימים."

דריוס העיף מבט במעילה הישן ובמדיה הפרומים. "ועכשיו, את מוכנה לשנות את החיים שלך."

זו הייתה שאלה או הצעה? האם התכוון לומר שהוא רצה לשנות אותם? האם גילה מה הסיבה האמיתית לבגידתה בו, לפני עשר שנים?

"למדתי בדרך הקשה," אמרה בקול נמוך, "שהחיים משתנים, בין אם אתה רוצה ובין אם לא."

ידיו התהדקו, כשהוא פנה בחזרה אל ההגה. "אמת."

מבטה של לטי השתהה על צדודיתו, החל בקו הכהה של גבותיו, דרך אפו הנשרי וכלה בפיו המלא והחושני. היא עדיין הרגישה כאילו היא חולמת. דריוס קירילוס. אחרי כל השנים האלו, הוא מצא אותה בדיינר ולקח אותה לפנטהאוז שלו. הגבר היחיד שאי פעם אהבה באמת...

"למה באת לחפש אותי?" לחשה. "למה דווקא היום, אחרי כל-כך הרבה שנים?"

מבטו הכהה היה מצועף. "ההודעה שלך."

היא לא שלחה שום הודעה. "איזו הודעה?"

"בסדר," מלמל וחשף את שיניו בחיוך. "איך שאת רוצה."

הודעה? לטי הרגישה רפרוף של חשד אפל. אביה רצה שהיא תיצור קשר עם דריוס. בימים האחרונים, מאז שבר את זרועו בנסיבות מסתוריות שסירב להסביר, הוא שהה בבית על משככי כאבים וישב מול המחשב העתיק שלה, ללא שום תעסוקה.

האם ייתכן שאביה התחזה אליה ושלח לדריוס הודעה?

היא העיפה מבט בדריוס והחליטה שלא אכפת לה. אם אביה התערב וזו התוצאה, היא יכולה רק להודות לו.

אביה כנראה סיפר לדריוס את הסיבות האמיתיות לבגידתה בו, לפני עשר שנים. אחרת, דריוס אפילו לא היה מסכים לדבר איתה עכשיו.

אבל איך לדעת בוודאות?

היא נשכה את שפתה ואמרה במבוכה, "קראתי עליך הבוקר, בעיתון. שסגרת עסקה. לגבי החברה שלך, אני מתכוונת."

"אה." לסתו הייתה חשוקה, כשפנה ממנה. "כן."

קולו היה קר. אין פלא, חשבה לטי. היא נשמעה כמו אידיוטית. היא ניסתה להתעשת. "מזל טוב."

"תודה. זה עלה לי בעשר שנים מהחיים שלי."

עשר שנים. שתי המילים הפשוטות ריחפו ביניהם בדממה, כמו רפסודה קטנה באוקיינוס של חרטה.

המכונית שלהם נכנסה למנהטן, עם כל עושרה ואכזריותה. מקום שממנו לטי הדירה רגליה, מאז המשפט וגזר הדין של אביה לפני כמעט עשור.

פעימות ליבה פרפרו בצווארה, כשהשפילה מבט אל ידיה הלפותות יחד ומקופלות יפה בחיקה. "חשבתי עליך הרבה ותהיתי מה שלומך. קיוויתי שאתה בסדר. קיוויתי שאתה מאושר."

דריוס, שעצר ברמזור אדום, התבונן בה פתאום.

"נחמד מצידך, שחשבת עליי," אמר בקול נמוך, ושוב נשמעה בו אותה נימה מרומזת משונה. פנסי חזית של מכוניות חולפות הטילו צללים על הקווים הקשים של פניו, בלילה העירוני הקר.

הרמזור התחלף לירוק. השעה הייתה קצת אחרי עשר, והתנועה החלה להתמעט. הם נסעו צפונה בשדרה הראשונה ועברו את יונייטד ניישנס פלאזה. הבניינים החלו להיתמר לעבר השמיים, עם התקרבותם למרכז העיר. אחרי שפנו מרחוב 49 לפארק אווניו רחב הידיים, הם התקרבו אל גורד שחקים חדש עשוי זכוכית ופלדה, בצד הדרומי של סנטרל פארק.

כשהוא הפנה את המכונית אל המעבר המקורה, היא מתחה את צווארה לאחור בהשתאות. "אתה גר כאן?"

"שתי הקומות העליונות שלי," אמר כלאחר יד, כפי שמישהו היה אומר, השגתי כרטיסים לבלט.

הדלת שלו נפתחה, והוא הושיט את המפתחות לסדרן חנייה מחויך, שבירך אותו בשמו בכבוד. דריוס הקיף את הרכב ופתח את דלתה של לטי. הוא הושיט לה יד.

היא הביטה ביד בחשש, לפני שהניחה בה את ידה.

הוא עטף את ידה בחוזקה. היא הרגישה את החמימות והחספוס של כף ידו לעומתה.

הוא בטוח יודע, חשבה בייאוש. בטוח. אחרת לא היה פונה אליה. הוא היה ממשיך לשנוא אותה.

הוא הוליך אותה דרך מבואה מעוררת יראת כבוד, שהריהוט בה היה מינימליסטי ושתקרתה התנשאה לגובה של שישה מטרים.

"ערב טוב, מר קירילוס," אמר האיש שמאחורי הדלפק. "הגיע אלינו מזג אוויר קר. אני מקווה שאתה שומר על עצמך!"

דריוס החזיק חזק בידה של לטי. היא הרגישה שהיא עלולה לעלות בלהבות, כשהוא משך אותה על פני המבואה האלגנטית דמויית המערה. "כן. תודה, פרי."

הוא נופף במחזיק מפתחות מצויד בשבב מול לוח הבקרה של המעלית ולחץ על הקומה השבעים.

ידו לפתה את ידה, כשהמעלית טיפסה. היא הרגישה בחמימות גופו שהתנשא לצידה, במרחק סנטימטרים בלבד. היא נשכה את שפתה ולא הייתה מסוגלת להביט בו. היא רק בהתה במספרים האלקטרוניים שהציגו את הקומות, כשהמעלית עלתה מעלה מעלה. שישים ושמונה, שישים ותשע, שבעים...

הפעמון צלצל כשהדלת נפתחה.

"אחרייך," אמר דריוס.

היא הסתכלה בו בחשש ויצאה ישירות אל פנטהאוז חשוך וגבה-תקרה. הוא הלך אחריה ודלת המעלית נסגרה אחריהם חרש.

סוליות הגומי של נעליה הלבנות צייצו על רצפת השיש, כשהיא חצתה את המבואה, מתחת לנברשת הבדולח המודרנית התלויה ממעל. היא התכווצה במבוכה בשל הקול.

אך פניו הנאות היו נטולות כל הבעה, כשהוא הסיר את מעילו השחור הארוך. הוא לא הדליק שום אורות. הוא לא הסב כלל את מבטו ממנה.

היא פנתה ממנו, בבליעת רוק.

היא לפתה את רצועת התיק שלה ונכנסה לסלון האפלולי. החדר התנשא לגובה שתי קומות והיה מרוהט בדלילות, ברהיטים זוויתיים בצבעי שחור ואפור, חלונות קיר הקיפו את הפנטהאוז מכל עבר.

היא הביטה מימין לשמאל וראתה את הנוף החשוך של סנטרל פארק, את הבניינים המיתמרים לכיוון נהר ההדסון ואת האורות של ניו ג'רסי באופק, ומדרום את גורדי השחקים של מרכז העיר, כולל בניין האמפייר סטייט, עד למרכז העסקים ומרכז הסחר העולמי החדש והנוצץ.

הנוף הלילי המתנוצץ סיפק את התאורה היחיד בפנטהאוז, מלבד להבה כחולה יחידה בקמין הגז הקודר.

"מדהים," לחשה לטי, כשהתקרבה אל החלונות. היא רכנה קדימה בלי לחשוב, השעינה את מצחה הלוהט על הזכוכית הקרירה והביטה בפארק אווניו הרחק למטה. המכוניות והמוניות הצהובות נראו זעירות כמו נמלים. היא כמעט הסתחררה, מהגובה הרב שלה בינות לעננים. התחושה הייתה מבעיתה מעט. "יפהפה."

תשובתו הייתה צרודה מאחוריה. "את יפהפייה, לטישה."

היא הסתובבה והביטה בו, בזוהר הכחול הרך של האש. אחר-כך, נעצה מבט בוחן יותר...

שפתיה נפשקו בהתנשמות.

היא חשבה שדריוס לא השתנה?

הוא השתנה לחלוטין.

בגיל שלושים וארבע, הוא כבר לא היה נער דקיק, אלא גבר עוצמתי. כתפיו התרחבו ותאמו את גובהו הרם, וגופו התמלא בשרירים קשים. שיערו הכהה היה פעם גלי וסתור, כשיער של משורר, אך כעת היה מסופר קצר ושיווה לו מראה חמור סבר, כמו קו לסתו המסותת.

דריוס שידר כעת שליטה בכל היבט, החל בעיצוב של בגדיו היקרים – חולצה שחורה שהכפתור העליון בה פתוח, מכנסיים שחורים, נעלי עור שחורות – וכלה בעמידתו הסמכותית. פיו היה פעם מלא הבעה ורך ואדיב. כעת הופיע בשפתיו עיקום קשה של יהירות, אפילו אכזריות.

הוא התנשא מעליה כמו מלך בפנטהאוז שלו, כשכל ניו-יורק פרושה לרגליו.

לסתו התקשחה למראה הבעתה. "לטישה..."

"לטי." היא הצליחה לחייך. "אף אחד כבר לא קורא לי לטישה."

"לרגע לא שכחתי אותך," המשיך בקול נמוך. "או את הקיץ ההוא שבילינו יחד..."

הקיץ ההוא. קול קטן בקע מגרונה, כשזיכרונות לא רצויים מילאו את מוחה. רוקדים באחו. מתנשקים, בלילה שאחרי נשף הצגתה בחברה. בורחים מעיניים חטטניות של משרתים, אל המוסך הענקי של פיירהולם, מעלים אדים על החלונות, באוסף מכוניות האספנות של אביה, במשך שבועות ברציפות. היא הייתה מוכנה להעניק לו הכול.

דריוס היה זה שרצה לחכות לנישואים, כדי לממש את אהבתם.

"רק כשתהיי אשתי," לחש במושב האחורי של לימוזינה וינטג' כשהם התאוו זה לזה, בקושי לבושים, מתנשפים מצורך. "רק כשתהיי שלי לתמיד."

לתמיד, לא הגיע. הרומן שלהם היה אסור, גנוב. היא הייתה בת שמונה-עשרה בלבד, בתו של הבוס שלו; הוא היה מבוגר ממנה בשש שנים, בנו של הנהג.

לאחר קיץ לוהט של תשוקה תמימה, נודע לאביה על הרומן שלהם וחמתו בערה בו. הוא הורה לדריוס להסתלק מהשטח שלו. למשך שבוע מחריד אחד, הוא ולטי נפרדו. ואז דריוס התקשר אליה.

"בואי נברח ונתחתן," אמר. "אני אשיג עבודה מהצד, כדי לפרנס אותנו. נמצא דירת סטודיו בעיר. העיקר שנהיה יחד."

היא פחדה שהתוכנית תפגע בחלום שלו להתעשר, אך לא הייתה מסוגלת לעמוד בפיתוי. שניהם ידעו שאין להם סיכוי לערוך חתונה אמיתית, כי אביה ינסה למנוע את הנישואים. לכן הם תכננו לברוח ולהתחתן במפלי הניאגרה.

אך כשמכוניתו חיכתה בלילה האמור מחוץ לשער של פיירהולם, לטי לא הופיעה.

היא לא השיבה לטלפונים ממנו, טלפונים שהלכו ונעשו בהולים יותר. למחרת, היא אפילו שכנעה את אביה לפטר את אווייניוס קירילוס, אביו של דריוס, ששימש כנהג המשפחתי במשך עשרים שנה.

אפילו אז, סירב דריוס להשלים עם פרידתם. הוא הוסיף להתקשר, עד שהיא שלחה לו הודעה קרה יחידה.

 

ניצלתי אותך, כדי לזכות בתשומת לב של גבר אחר. הוא עשיר ויכול לספק לי את חיי המותרות שמגיעים לי. אנחנו מאורסים עכשיו. באמת חשבת שמישהי כמוני תחייה אי פעם בדירת סטודיו, עם מישהו כמוך?

 

ההודעה מילאה את מטרתה.

אך היא הייתה שקרית. לא היה שום גבר אחר. לטי הקשישה, בת העשרים ושמונה, עדיין הייתה בתולה.

כל השנים האלו, היא הבטיחה לעצמה שדריוס לעולם לא יגלה את האמת. אסור שהוא יידע שהיא הקריבה את עצמה, כדי שהוא יגשים את חלומותיו ללא אשמה או פחד. גם אם פירוש הדבר שהוא ישנא אותה.

אך דריוס כנראה גילה לבסוף את האמת. זה היה ההסבר היחיד לחיפוש שלו אחריה.

"אז אתה יודע למה בגדתי בך, לפני עשר שנים?" אמרה בקול קטן, מבלי שתוכל לפגוש בעיניו. "אתה סולח לי?"

"זה לא משנה," אמר בחספוס. "את כאן עכשיו."

ליבה הלם, כשראתה את הרעב האפל בעיניו.

היא השפילה מבט אל כתם הקפה שעל המדים שלה, על מריחת הקטשופ ליד תג השם העליז, שעדיין התנוסס על שדה השמאלי: לטי! היא לחשה, "לא יכול להיות שאתה עדיין... רוצה אותי?"

"את טועה." הוא משך את תיקה מכתפה. התנועה הייתה אירוטית באופן בל יתואר. הוא הסיר מעליה את המעיל ושמט אותו על רצפת השיש. "רציתי אותך אז." הוא חפן את פניה בשתי ידיו ולחש, "ואני רוצה אותך עכשיו."

חשמל זרם במעלה גופה ובמורדו. היא ליקקה את שפתיה בתנועה לא רצונית.

מבטו צנח אל פיה.

הוא סיבך את ידיו בשיערה, פיזר את הקוקו שלה, ושיערה הכהה הארוך צנח בגלישה על כתפיה. הוא ליטף את לחייה והיטה את ראשה לאחור.

הוא היה הרבה יותר גבוה. הוא התנשא מעליה בכל מובן.

היא הרגישה פרפרים מטורפים, כאילו חזרה לגיל שמונה-עשרה. כשהייתה עימו כעת, דומה שכל הצער והייסורים והלאות של עשר השנים האחרונות התפוגגו, כמו חלום רע.

"התגעגעתי אליך, כל-כך הרבה זמן," השתנקה. "חלמתי עליך ורק עליך..."

הוא לחץ אצבע אל שפתיה. המגע הצית אש מפיה אל שדיה. ניצוצות התפצחו ביניהם בפנטהאוז האפלולי, כשהיא נשמה את ריח המושק והעצים שלו. מתח התפתל בשיפולי בטנה.

הוא הצמיד את גופה אליו והנמיך את פיו אל פיה.

נשיקתו הייתה חמה ותובענית. הזיפים על לסתו הקשה שרטו את עורה העדין, כשהוא מחץ אותה אליו בחוזקה. היא נישקה אותו בחזרה בצורך נואש.

נהמה נמוכה בקעה מאחורי גרונה, והוא דחף את גבה אל הקיר. ידיו שוטטו במורד גופה ופתחו בתלישה את הכפתורים הקדמיים של שמלתה הלבנה. היא התנשפה כשעורה נחשף, יחד עם החזייה והתחתונים הלבנים הפשוטים שלה.

"תורידי אותה," לחש. הוא קילף את שמלתה הלבנה מגופה ושמט אותה על הרצפה. הוא כרע לפניה וחלץ את נעליה הלבנות, בזו אחר זו. היא הייתה כמעט ערומה, כשעמדה מול חלונות הקיר שחשפו את העיר כולה.

הוא התרומם למלוא גובהו ונישק אותה. פיו בזז את פיה וחרך אותה עמוקות. היא קלטה שידיה פותחות את כפתורי חולצתו השחורה כדי להרגיש את חמימות עורו, את השרירים הקשים של גופו. היא ליטפה את חזהו, הבזוק שיער כהה, ורעדה. מרקמו היה של פלדה עטופה בסטן, קשה ורך.

היא רצתה נואשות להרגיש אותו לעומתה, את כל כולו. היא רצתה ללכת לאיבוד בו-

הוא נישק אותה ושוטט בידיו על כתפיה, ירכיה, שדיה. אצבעותיה נקפצו בשיערו. היא הייתה מסוחררת מערגה כשהוא הצמיד אותה אל הקיר, נישק אותה בתשוקה פראית וכרסם את שפתיה עד שהיו חבולות.

הוא נשק לצווארה ותחב את ידו מתחת לבד הכותנה הלבן של חזייתה, כדי לחפון את שדיה החשופים. היא הרגישה את ידיו החמות המחוספסות על עורה הרך, ופטמותיה המתוחות כאבו. לבסוף הוא סינן קללה נמוכה, שלח יד מאחוריה ושחרר את סגר חזייתה.

היא שמעה את התנשמותו, כשהחזייה נפלה על הרצפה. היא נותרה כעת בתחתונים בלבד, בעוד שהוא עדיין היה בלבוש מלא, מלבד חולצתו השחורה, שכפתוריה הפתוחים הציגו את חזהו החשוף. כשהוא הרכין את ראשו ומילא את ידיו בשדיה החשופים, ראשה צנח לאחור, שיערה גלש מטה והיא לפתה את כתפיו החשופות והשריריות.

היא התנשפה, כשהרגישה את החום הרטוב של פיו עוטף פטמה זקורה. ברק נורה בגופה, כשהוא ינק ממנה בפנטהאוז האפל והקודר שלו, כשלרגליהם הנוף המדהים של הלילה הניו-יורקי. היא נאנחה רכות.

הוא התנתק ממנה בחדות. היא פקחה עיניים בסחרור. שפתיה נפשקו להציג לו שאלה אך לפני שיכלה לזכור אותה, הוא הרים אותה בזרועותיו.

היא לא ניסתה להתנגד, כשהוא חצה עימה את החדר הגדול, אל חדר שינה עצום בגודלו בפינה הנגדית. גם בחדר זה הותקנו בשני הצדדים חלונות שגובהם שישה מטרים. היא ראתה את כל מרכז העיר, החל בבניין קרייזלר וכלה באמפייר סטייט, יער של גורדי שחקים בין שני נהרות כהים, עם הדוברות הנעות הבוהקות שלהם.

מנהטן נצנצה בקור בלילה החשוך, כשדריוס השכיב אותה על מיטתו בהבעה אפופת צל. הוא פתח את חפתיו והצניח את חולצתו על הרצפה.

לטי ראתה לראשונה את החוזק המלא של הגוו השרירי הקשה שלו ושל זרועותיו החסונות. כתפיו היו רחבות והוצרו אל שרירי בטן מתוחים וקשים. הוא הסיר את חגורתו וחלץ בבעיטה את נעליו. הוא טיפס על המיטה, במכנסיים שחורים מחויטים נמוכים בלבד.

הוא הרכין את ראשו ונישק אותה, בשפתיים קשות וגסות. היא הרגישה את תשוקתו אליה; היא הרגישה את משקלו הכבד מעליה. דריוס רצה אותה... היא הייתה חשובה לו...

משהו נשבר בעומק ליבה.

במשך כל הזמן הזה, לטי חשבה שאהבתם תמה לעולמי עד. אך כלום לא השתנה, חשבה בפליאה כשסיבכה את ידיה בשיערו הכהה. כלום. הם אותם שני אנשים, עדיין צעירים ומאוהבים...

הוא התקדם בנשיקות במורד גופה וליטף אותה בידיו. היא נרעדה בחוסר ישע תחת מגעו. הוא הצניח נשיקות פה ושם כשחצה את רכות בטנה אל הקצה העליון של תחתוני הכותנה הלבנים שלה. הוא התרומם והביט בה.

"את שלי, לטי," לחש. "סוף-סוף."

גופו הקשה מחץ אותה בכובד נפלא, חושני. קצות אצבעותיה טיילו על גבו החמים והרגישו את השרירים שלו, את עמוד השדרה שלו. הוא הניע את ירכיו לעומתה, והיא הרגישה כמה הוא ענקי וקשוי. תשוקה התפתלה בעומק בטנה.

הוא הפשיל את תחתוני הכותנה הלבנים שלה במורד ירכיה, במורד רגליה. הם נעלמו כמו לחישה.

הוא פישק את רגליה וכרע למרגלות המיטה. היא עצרה את נשימתה ועצמה עיניים חזק בחדר השינה החשוך, כשהוא נישק את השקע הרגיש של כל כף רגל. הוא טיפס במעלה שוקיה, וקצות אצבעותיו ליטפו את עורה, כשהוא הרים כל ברך ונישק באיטיות את השקע שמאחוריה. היא נרעדה, כשהרגישה את הבל פיו החמים על ירכיה.

ידיו השתחלו תחתיה וחפנו את אחוריה. ירכיה נמסו תחת נשימתו ורגליה רעדו.

לבסוף הוא הרכין את ראשו אל בין רגליה, באיטיות מייסרת.

הוא נישק את ירכיה הפנימיות בזו אחר זו, מבלי לחדול מליטופיו. היא הרגישה את נשימתו על החלק האינטימי ביותר שלה וניסתה להתרחק בפיתול, אך הוא ייצב אותה בתקיפות.

הוא פישק אותה לרווחה וטעם טעימה ארוכה ועמוקה. העונג היה עצום. היא פלטה השתנקות חנוקה.

הוא הצמיד את ירכיה למיטה וכפה עליה לספוג את ההנאה. הוא טיפל בה בלשונו וסחרר אותה סביב הגבשושית הכואבת שלה לרגעים נפלאים ארוכים, לפני שליחך אותה בכל רוחב לשונו.

היא שכחה לנשום, כשהעונג האכזרי לפת אותה כמו פרפר שמוצמד אל קיר. ירכיה התרוממו מהמיטה מעצמן כשהיא נסקה, והיא לפתה את כיסוי המיטה הלבן, כדי שלא תעוף אל השמיים.

גלי עונג התנפצו על אושר מתפשט. היא לא חדלה לאהוב אותו לרגע. וכעת הוא סלח לה. הוא רצה אותה. גם הוא אהב אותה...

היא התפתלה והתנשפה תחת פיו והתפוצצה בזעקת אושר צרוף, שנדמתה אינסופית.

הוא התרומם מייד, דחף את זרועותיה מעבר לראשה, לפת את מפרקי ידיה על הכרית והתמקם בין רגליה. בעודה מרחפת בין שכרון חושים לאושר, הוא שיפד אותה ללא רחם.

היא הרגישה שהוא ננעץ בה עד הסוף, כל אורכו העצום חודר עמוק, עד למרכז. עיניה נפערו בזעזוע ובכאב.

גבו נמתח, ברגע שהוא פרץ את המחסום הבלתי צפוי. כשהרגיש ברתיעתה, הוא השפיל אליה מבט בתדהמה.

"היית – בתולה?" התנשף.

היא הנהנה, עצמה עיניים והסבה את ראשה, כדי שהוא לא יראה את הדמעות המאיימות. היא לא רצתה לפגוע ביופיו של הלילה שלהם, אך הכאב היה עז.

"לא ייתכן," אמר בצרידות. "איך, אחרי כל השנים האלו?"

לטי הרימה את מבטה אליו בגרון כואב, ואמרה את הדבר היחיד שיכלה לומר. את המילים שהחניקה במשך עשר שנים, אך שלא חדלו לבעור בתוכה לרגע.

"כי אני אוהבת אותך, דריוס," לחשה.