נקמתו של וינצ’נטי

1

הלנה שואו ישבה במבואת השיש האלגנטית כמעט שעתיים כשהגבר שעמו רצתה להיפגש ושעבורו חצתה ברגל חצי מלונדון נכנס סוף-סוף למלון האקסקלוסיבי במייפייר.

היא כמעט הרימה ידיים. אחרי כל מאמציה לאתר אותו היא כמעט איבדה את האומץ. כמעט הניחה לפחדנות – ולקול שבראשה שצעק לאי-השפיות – להבריח אותה מהכיסא המרופד בחזרה אל האלמוניות המבורכת של הרחובות ההומים של שעת השיא.

אך היא לא ברחה. היא ישבה וחיכתה – וחיכתה עוד.

ועכשיו הוא הגיע.

בטנה צנחה לרגע, ללא משקל, כאילו היא קפצה מגובה רב לחלל ריק, ואחר-כך החלו הפרפורים – תחושה פראית כאילו בטנה היתה כלוב מלא בקנריות שלתוכו הוכנס חתול מורעב.

תנשמי, הורתה לעצמה והתבוננה בו כשחצה את המבואה, גבוה וכהה ומרשים בחליפת שני חלקים שצבעה אפור פחם, ששידרה כוח וסמכותיות אפילו בלי העניבה הנדרשת סביב צווארו השחום.

נשים לטשו עיניים.

גברים פינו לו את הדרך.

והוא התעלם מכולם, גופו הגדול נע בנחישות, עד שלרגע אחד עוצר נשימה הואטו פסיעותיו על השיש המבריק והוא פנה למחצה לכיוונה, עיניו מכווצות בפניו הקודרות החדות כשסקר את פנים המלון המרווח.

הלנה קפאה. עטופה בצללים שהטילה תאורה רכה וחבויה למחצה מאחורי זר ענקי של פרחים אקזוטיים המפיצים ריח דבשי, היא היתה משוכנעת שהוא לא יכול לראות אותה, אולם לרגע מטורף אחד קיבלה את הרושם המצמרר שהוא מצליח איכשהו לחוש בסקירתה. בנוכחותה. כאילו אחרי כל השנים הללו הם עדיין קשורים זה לזה בחוט בלתי נראה של מודעות.

קול רעם, באדיבות הסערה שהחזאים הבטיחו ללונדונים מאז אתמול, הקפיץ את הלנה. היא מצמצה, התנשמה בחדות ושחררה את האוויר בשריקת בוז. לא היה לה שום קשר לגבר הזה. כל קשר שהיה ביניהם פעם חלף מזמן, נגדע בידי אביה ונקבר לעד באפר של מרירות ופגיעה.

פגיעה שליאונרדו וינצ'נטי ימיט בקרוב על משפחתה אם לא תצליח למנוע ממנו להשתלט על החברה של אביה.

היא לפתה את תיקה ונעמדה. הדופק שלה הואץ כשתהתה אם הוא יראה אותה. אך הוא כבר חידש את פסיעותיו הארוכות אל שורת המעליות. והיא נחפזה אחריו ומתחה צווארה כדי להשאיר את ראשו הכהה וכתפיו הרחבות בקו ראייתה. לא שהוא היה הולך לאיבוד בקלות. הוא התבלט מעל כולם – המעט הזה לא השתנה – אף שהוא נראה אפילו גבוה מכפי שזכרה, כהה יותר, וההילה שהקרין כעת שידרה כוח וסמכותיות.

שרירי בטנה התכווצו עוד קצת.

הפרשנים הכלכליים באירופה כינו אותו הצלחת העשור: יזם גאון שהפך סטארט-אפ בתחום התוכנה לחברה בשווי מילארדים בתוך פחות מעשר שנים והשיג מקום נחשק ברשימת העשירים. מקורות תקשורת מכובדים יותר כינו אותו חדור מטרה ושאפתני. אחרים הדביקו לו תוויות פחות מחמיאות כמו קשוח ואכזרי.

מילים שהזכירו מדי להלנה את אביה. עם זאת, אפילו תיאורים כמו קשוח ואכזרי נראו מתונים מדי, נדיבים מדי, בשביל אדם כמו דאגלס שואו.

היא הכתיפה את תיקה ולפתה את הרצועה מעל חזה.

אביה היה אדם מטיל אימה, אך אילו המילה חרטה היתה קיימת באוצר המילים שלו, הוא בוודאי היה מקלל את היום שבו הפנה את הכוונת שלו אל ליאונרדו וינצ'נטי. האיטלקי הצעיר שאביה פסק פעם שאינו ראוי לבתו, חזר כעת מבוגר בשבע שנים, עשיר הרבה יותר ולפי כל הסימנים עדיין רותח מכעס על האיש שהבריח אותו מהעיר.

הוא עצר, לחץ על כפתור המעלית ותחב את ידיו לכיסי מכנסיו. הלנה השתהתה כה קרוב אליו מאחור עד שראתה את המארג האיכותי של בד הז'קט שלו ואת הקווצות הנפרדות של שערו השחור מסתלסלות מעל צווארונו.

היא נשמה עמוק. "ליאו."

הוא הסתובב, וגבותיו הכהות התרוממו לקשת שואלת שקפאה יחד עם שאר פניו ברגע שמבטיהם נפגשו. ידיו נשלפו מהכיסים. גבותיו צללו בחזרה מטה.

"מה לעזאזל...?"

שתי המילים הללו, שנאמרו בנהמה נמוכה וגרונית, הזקיפו את השערות הזעירות בזרועותיה ובעורפה.

הוא זיהה אותה אפוא.

היא הטתה את ראשה לאחור. בתוספת חמשת הסנטימטרים הצנועים של עקבי נעליה היה גובהה כמעט מטר שבעים ושמונה, אך היא עדיין נאלצה להרים את סנטרה כדי לפגוש במבטו.

וישמור אלוהים, איזה מבט זה היה.

כהה. קשה. מנצנץ. כמו אובסידיאן ממורק ובלתי חדיר כמוהו. איך היא שכחה את ההשפעה המטשטשת של אותן עיני חצות עליה?

תתרכזי.

"אני רוצה לדבר," אמרה.

שריר זע בלסתו ונמתח פעמיים לפני שהוא דיבר. "אין לך טלפון?"

"היית עונה לטלפון ממני?"

הוא פגש בקריאת התיגר שלה בחיוך – אם עיקום השפתיים המתוח ונטול ההומור שלו יכול היה להיקרא חיוך. "סביר להניח שלא. מצד שני, לך ולי אין שום דבר לדבר עליו. בטלפון או פנים אל פנים."

מעלית צפצפה ונפתחה מאחוריו. הוא הטה את ראשו בתנועה שאולי היתה נחשבת למנומסת אלמלא הצינה הארקטית בעיניו.

"אני מצטער שבזבזת את הזמן שלך." ובזאת הוא פנה ונכנס למעלית.

אחרי היסוס קל היא התעשתה במהירות ומיהרה להיכנס אחריו. "אתה הופעת אחרי שבע שנות שתיקה והתחלת לרדוף את החברה של אבא שלי. לא נראה לי שזה נחשב לשום דבר."

"צאי מהמעלית, הלנה."

הקרקפת שלה עקצצה לשמע האזהרה הרכה. או אולי לשמוע את שמה נאמר באותו בריטון עמוק מתובל במבטא הוא שהעביר בה גל של חום מטריד?

דלתות המעלית נסגרו בלחישה ועטפו אותם בחלל שהרגיש קטן ואינטימי מדי למרות ההשפעה של המראות על שלוש הדפנות.

היא שתלה את כפות רגליה ברצפה. "לא."

צבע חתך את עצמות לחייו ועיניו הכהות פגשו בעיניה במאבק מבטים שהעמיד במהירות במבחן את גבולות האומץ שלה. בדיוק כשחששה שהמבט הקטלני הזה יהפוך אותה לערמת גחלים, הוא הכניס יד לכיס החזה של הז'קט שלו והוציא כרטיס גישה.

"כרצונך," אמר בטון מתון – מתון מדי, הזהיר קול. הוא הציג את הכרטיס מול חיישן ולחץ על הכפתור המסומן כ"סוויטת הפנטהאוז". בקול רחש רך החלה המעלית בטיפוס, ובטנה הרגישה צונחת.

הלנה לפתה את מעקה הפלדה שמאחוריה כי תנועת העלייה המהירה – או אולי הפרפרים בבטנה שהיא לא הצליחה לעצור – סחררה את ראשה.

מסתבר שהמאהב-לשעבר שלה לא רק יכול היה להרשות לעצמו לגור במקום המובחר ביותר בלונדון... הוא יכול היה גם להרשות לעצמו להתאכסן בסוויטה האקסקלוסיבית ביותר של המלון.

הידיעה האיצה את פעימות ליבה.

ליאו שהיא הכירה היה גבר שטעמו מאופק, אופנתי בדרכם נטולת המאמץ של רוב הגברים האיטלקיים, אבל אף פעם לא ראוותני או מנקר עיניים. זה מצא חן בעיניה. מצאו חן בעיניה האופי החזק והשאפתנות והתשוקה שלו. מצא חן בעיניה שהוא שונה מהחבורה העשירה המפונקת והעצלנית שהוריה רצו שתתרועע עמה.

ועכשיו...?

ידה התהדקה על המעקה. עכשיו רגשותיה כלפיו לא משנים. הדבר החשוב היחיד הוא החורבן שהוא צפוי להמיט בקרוב על משפחתה. אם הוא ואביה ינהלו מלחמה עסקית ראש בראש ודאגלס שואו יאבד שליטה על האימפריה היקרה שלו, ההשפעה על אשתו ובנו תהיה נוראה. אביה לא היטיב להתמודד עם הפסדים; כשהפסיד, הקרובים אליו ביותר סבלו.

"אבא שלך שלח אותך?" דרך הביטוי של המילה אבא ביטאה קיתונות של שנאה – רגש שגם הלנה נאבקה בו בכל הנוגע לאבא היקר.

היא בחנה את פניו של ליאו, שהיו רזות יותר עכשיו, תווי הפנים חדים יותר, זוויתיים מכפי שזכרה, אבל עדיין נאים ביותר. אצבעותיה רטטו כשנזכרה איך העבירה אותן על תווי הפנים הללו בשנתו, כיצד התוודעה לאף הארוך והגאה וללסת החזקה, לאותן שפתיים גבריות מסותתות. שפתיים שפעם יכלו לעצור את ליבה בחיוך פשוט – או נשיקה.

רגש התעורר והסתחרר בה במפתיע, שילוב חריף של חרטה וערגה עד שהחזה שלה כאב ונשימתה קרטעה.

האם ליאו הרבה לחייך בימים אלה? או שהקמטים האלה בשני צדי פיו נבעו מרגשות קשים יותר כמו כעס ושנאה?

ידה של הלנה נשלחה אינסטינקטיבית אל בטנה. החלל בתוכה שבו לבלבו פעם חיים היה תזכורת לכך שגם היא סבלה. לפחות מליאו נחסך הכאב הזה, ושום תועלת לא תצמח כעת משיתופו בכאב שלה.

יש מעמסות שמוטב לשאת לבד, החליטה. היא הניחה לידה לצנוח בחזרה לצד גופה.

"אבא שלי לא מושך בחוטים שלי, ליאו. בלי כל קשר לדעה המוטעית שלך לגבי."

קול צורמני נפלט מגרונו. "היחידה שיש לה כאן דעות מוטעות היא את, הלנה. איזה חלק ב'אני בחיים לא רוצה לראות אותך שוב' לא הבנת?"

היא כבשה את הבזק הפגיעה שעוררו דבריו. "זה היה מזמן. ואני בסך הכול רוצה הזדמנות לדבר. זו בקשה מוגזמת?"

צפצוף רך אותת שהמעלית הגיעה ליעדה. לפני שהוא יכול היה לענות בכן מהדהד, היא עברה דרך הדלתות הנפתחות אל מבואה רחבת ידיים. היא עצרה, והעקבים המעשיים של נעליה שקעו בשטיח עבה בצבע שוקולד עשיר. לפניה התנשאו זוג דלתות כפולות ענקיות. המקום היה פרטי, קלטה. מנותק. מבודד.

פיה יבש. "אולי כדאי שנדבר בבר למטה?"

הוא חלף על פניה ופתח את הדלתות הכבדות, שפתיו מתעקמות בחיוך מתוח שרק חיזק את הלמות ליבה.

"פוחדת להיות איתי לבד?"

הלנה עצרה על הסף. היא אמורה לפחד ממנו? למרות חששותיה, היא פסלה את המחשבה. ליאונדרו וינצ'נטי לא שש לראות אותה – הדבר היה ברור כשמש – אבל היא הכירה את האיש הזה. בילתה זמן בחברתו. היתה ביניהם אינטימיות שהשאירה חותם על נפשה.

כן, היא הרגישה את הכעס הרוטט תחת גלימת הנימוס שלו, אך הוא לעולם לא יאבד שליטה ויתקוף אותה. הוא לעולם לא יפגע בה כפי שאביה פגע באמה.

היא החליקה את כף ידה על מכנסי החליפה השחורים שלה והתיימרה לשדר התנשאות. "אל תדבר שטויות," אמרה ונכנסה לחדר.

 

ליאו סגר את דלתות הפנטהאוז, ניגש אל בר המשקאות ומזג מנה גדולה של ויסקי לכוס בדולח. הוא גמע את הנוזל החזק, הנחית את הכוס הריקה על הבר והביט באישה שנוכחותה היתה כמו מבער למסווה הרוגע שלו.

"משקה?"

"לא." היא נתנה תוקף לסירובה בנענוע ראש שהקפיץ וטלטל את תלתליה האדמוניים. "אבל... תודה."

קצר יותר, הבחין. שערה היה קצר יותר, הסרטים המשיים הכהים שפעם גלשו עד מותניה היו גזורים בתספורת מתוחכמת מעל כתפיה. גם פניה השתנו – רזות יותר כמו גופה ומשום מה מרשימות יותר, עצמות לחייה חזקות ואלגנטיות, קו לסתה תקיף. מתחת לעיניה נראו כתמים כחלחלים, אך שאר עורה היה מתוח וחלק ונטול פגמים. היו לה פנים שאף גבר, מלבד עיוור, לא היה חולף על פניהן מבלי לעצור למבט הערכה נוסף.

הלנה שואו כבר לא היתה נערה יפה, הודה בעל-כורחו. הלנה שואו היתה אישה מושכת להפליא.

הוא הזדעף והזכיר לעצמו שאין לו שום עניין במעלות של האישה הזאת, גופניות או אחרות. יופייה ומסווה התמימות שלה כבר הוליכו אותו שולל פעם – טעות חמורה שעליה שילם מחיר כבד הרבה יותר מגאוותו הפגועה – והוא נשבע לא לחזור על טעותו.

עם אף אישה.

ובמיוחד לא עם האישה הזאת.

"אז את רוצה לדבר." הדבר האחרון שהוא רצה לעשות עם האישה הזאת. דיו. הוא היה צריך לסלק אותה בכוח מהמעלית למטה, סצנה או לא סצנה. הוא כבש את התלקחות הכעס בבטנו והחווה על צמד ספות עור עמוקות. "שבי," הורה והציץ בשעונו. "יש לך עשר דקות."

היא הקדירה פנים – קימוט עדין של אותו מצח חלק – לפני שהניחה את תיקה על שולחן הקפה העשוי זכוכית והתיישבה על קצה הספה. היא התנשמה בקול.

"לפי העיתונים הגשת הצעת השתלטות עוינת על החברה של אבי."

הוא צנח על הספה הנגדית. "סיכום מדויק." הוא עשה אתנחתא. "ו...?"

היא נשפה באנחה. "אתה לא מתכוון לעשות לי חיים קלים, נכון?"

קלים? הוא חרק שיניים לשמע המילה הפשוטה בת ארבע האותיות. כל החיים של הבחורה הזאת היו קלים. העושר העצום של משפחתה והקשרים של אביה הבטיחו שדבר לא יחסר לה. בניגוד לליאו ולאחותו שאחרי מות אמם שרדו את ילדותם בעולם קודר של עוני והזנחה. להם שום דבר לא בא בקלות.

"את רוצה שאני אעשה לך חיים קלים?"

בחלומות הלילה.

היא נענעה בראשה. "אני רוצה להבין למה אתה עושה את זה."

כדי שהיא תוכל לשכנע אותו לרדת מזה? אין סיכוי. הוא חיכה שנים כה רבות כדי ליישב את החשבון עם אביה. הוא הישיר אליה מבט לרגע ממושך. "ככה זה בעסקים."

היא צחקה; קול שברירי קצר, לא הצחוק הסקסי הרך שנחרט בזיכרונו. "בבקשה – לא מדובר כאן בעסקים. זו... נקמה."

קולה רעד במילה האחרונה, אבל התכסיס שלה שנועד לעורר אהדה, אם זה היה הכיוון שלה, לא השפיע עליו.

"ואם הייתי אומר שזו באמת נקמה, מה היית אומרת?"

"הייתי אומרת שאי-אפשר לתקן טעות בעשיית עוד טעות."

הוא פלט נבחת צחוק. "השקפה משונה. אישית, אני חושב ש'עין תחת עין' נשמע טוב יותר."

היא השפילה את מבטה אל האצבעות שפכרה בחיקה. קולה הצטרד כשדיברה שוב. "אנשים לא מושלמים, ליאו. לפעמים הם עושים טעויות."

בטנו התכווצה. האם היא מדברת על אביה? או על עצמה? "אז באת לכאן כדי להתנצל על הטעויות שלך?"

היא הביטה בו. "כבר ניסיתי את זה פעם. אתה לא רצית להקשיב. זה היה משנה משהו עכשיו?"

"לא."

"ניסיתי להגן עליך."

הוא כבש צחוק נוסף. כשנעצה סכין בליבו? כשלא השאירה לו ברירה אלא לראות אותה עוזבת? גוש מריר עלה בגרונו, והוא בלע את הטעם החריף.

לפני שבע שנים הוא הגיע ללונדון כדי לשתף פעולה עם אשף תוכנות צעיר בפרויקט, שאילו היה מצליח, היה מבטיח לעסק שלו הצלחה חסרת תקדים.

כהרגלו, הוא היה ממוקד, מסור, ממושמע.

ואז הוא פגש בחורה.

בחורה כה יפה, כה כובשת, עד שהיא יכלה להיות אחד מהפסלים שהוצגו בפתיחה של גלריית האמנות ששניהם נכחו בה בווסט אנד.

הוא ניסה להתנגד, כמובן. היא היתה צעירה מדי בשבילו, חסרת ניסיון מדי. מבלבלת מדי כשהוא אמור להיות מרוכז בעבודה.

אך הוא היה חלש והפיתוי ניצח. והוא התאהב – מהר מכפי שחשב לאפשרי – בבחורה שאחרי חמישה שבועות זרקה אותו כאילו היה צעצוע מאוס שהיא כבר לא רצתה.

הוא עיקם את פיו. "תזכירי לי לא לבוא לחפש אותך אם אצטרך אי פעם הגנה."

היא הואילה בטובה להתפתל. "לא היתה לי ברירה. אתה לא מבין –"

"אז תסבירי לי את זה." כעס נשבר בתוכו והקשה עליו לשמור על קור רוח. "תסבירי לי למה סיימת את הקשר בינינו במקום להגיד לי את האמת. תסבירי לי למה לרגע לא טרחת לציין שאבא שלך מסתייג מהיחסים שלנו. תסבירי לי למה – אם לזרוק אותי נחשב בעינייך להגנה – בארבעים ושמונה השעות שלאחר מכן כל המשקיעים שאחריהם חיזרתי במאמץ כה רב חזרו בהם ממימון הפרויקט שלי?"

הוא קיפל את אצבעותיו לתוך כפות ידיו, מתח זורם בשריריו. דאגלס שואו הנחית על העסק של ליאו מהלומה משמעותית, אולם ההפסדים שלו עצמו היו כאין וכאפס בהשוואה להשפעה שהיתה לכך על אחותו הצעירה. חייה של מריאטה, תקוותיה וחלומותיה לעתיד, נתקלו במכשול שהלנה לא יכלה להבין.

סליחה לא עזרה כאן.

"אולי חיפשת מוצא נוח לכל אורך הדרך –"

"לא."

"ואביך פשוט סיפק לך את התירוץ המושלם."

"לא!"

בהכחשה השנייה היה להט רב מהצפוי. היא העיפה בו מבט פגוע והוא שינה מעט תנוחה כשייסורי מצפון בלתי צפויים פילחו אותו. לעזאזל. בדיוק בגלל זה הוא לא רצה להיפגש איתה. עסקים דרשו ראש צלול, מוח חד כתער בכל מצב. הסחות דעת כמו היפהפייה ארוכת הרגליים שישבה מולו היו מיותרות לו.

ברק משך את מבטו אל המרפסת הפרטית שהשקיפה על הייד פארק ועל הנכסים האקסקלוסיביים של נייטסברידג'. רגלו הימנית רטטה מדחף לקום ולבדוק שדלתות ההזזה סגורות כראוי. הוא לא פחד מסערות הטבע – מדי פעם התפעל מעוצמתן – אבל הוא גם לא אהב אותן.

לא אהב את רוחות הרפאים מעברו שהתעוררו בעקבותיהן.

מטח של גשם כבד הכה בזכוכית והשתיק את קולות העיר הרחק למטה. מעוות את התצפית שלו על הלילה. הוא חיכה שהרעם יחלוף והסיט את תשומת ליבו מהסערה. "כמה אבא שלך סיפר לך על ההשתלטות?"

"כלום. אני יודעת רק את מה שקראתי בעיתונים."

שקר נוסף מן הסתם. הוא הניח לזה. "אז חסר לך פרט חשוב אחד."

תזוזותיה העצבניות נעצרו. "וזה...?"

"המילה 'מוצלחת'. למעשה..." הוא הפשיל את חפת שרוולו ונועַץ בשעונו. "מלפני שעתיים וארבעים וחמש דקות החברה שלי היא הבעלים הרשום הרשמי של שבעים וחמישה אחוז משואוקורפ." הוא חייך אליה חיוך מנומס. "וזה אומר שכעת אני בעל השליטה בחברה של אביך."

הוא ראה באדישות את הצבע נסוג מלחייה ומשאיר את עורה המושלם לבן כמו השטיח העבה שלרגליה. היא לחצה את כף ידה אל מצחה, פלג גופה העליון מתנודד קלות, ועצמה עיניים.

תיאטרלית משהו, חשב, והשרירים סביב פיו רטטו. הוא רכן קדימה והשעין את מרפקיו על ברכיו. "את קצת חיוורת, הלנה. את רוצה לשתות? אולי כוס מים? אספירין?"

עפעפיה התרוממו באחת והבזק של משהו – כעס? – זינק לעיניה כך שהן נצנצו כמו זוג אבני ספיר בוהקות.

ליאו התנשם בחדות. השנים אולי הותירו שינויים קלים בפניה ובגזרתה, אבל העיניים האלו... העיניים האלו לא השתנו. הן עדיין יפהפיות. עדיין שובות לב.

עדיין מסוכנות.

עיניים שיכלו לגזול מגבר את התבונה שלו, הזכיר לעצמו.

הן נצנצו אליו כשהיא זקרה את סנטרה.

"מים, בבקשה." היא חייכה אליו חיוך מתוח. "אתה יכול להשאיר אצלך את האספירין."

 

הלנה לקחה את הכוס שליאו הניח על השולחן לפניה ולגמה, מתרכזת בדגדוג הקר של המים המוגזים על לשונה ובגרונה ולא יותר. היא לא תתעלף. לא מול הגבר הזה. ההלם שהתווסף לבטן הריקה שלה השאיר אותה מסוחררת, זה הכול. היא פשוט צריכה רגע כדי להתעשת.

אחרי לגימה זהירה שלישית היא הניחה את הכוס על השולחן ושילבה ידיים בחיקה. אסור לה לחשוף את סערת נפשה. אסור לה לחשוף כל רמז לחרדה כשמוחה מתרוצץ בין תרחיש מבחיל אחד למשנהו. האם אביה התיישב על בקבוק לשמע החדשות הללו? האם אמה שיחקה את תפקיד האישה המסורה וניסתה לנחם אותו? וכמה זמן יעבור עד שהשילוב הקטלני של זעם ואלכוהול יהפוך אותו מאדם למפלצת? לבריון מרושע שמסוגל להרעיף על אשתו תכשיטים מצועצעים יקרים ומותרות ברגע אחד ולהתעלל בה ברגע הבא?

קרביה של הלנה רעדו, אבל לא רק דאגה לאמה הרטיטה את בטנה. הגבירה את קצב הלב שלה. אלא גם מודעות חריפה לגבר שישב מולה. הבנה מטרידה שלמרות כל הימים, השבועות והשנים שחלפו, היא לעולם לא תהיה חסינה בפני האיטלקי הגבוה ועוצר הנשימה הזה. היא לעולם לא תביט בו מבלי להרגיש שדמה גועש. שריאותיה מתכווצות. שבטנה מתהדקת.

לא. הזמן לא פיתח בה עמידות כלפי הגבריות העוצמתית המיוחדת שלו. אך היא לא תניח לגופה להסגיר את מודעותה אליו. אם הביקורתיות האינסופית וחוסר החמלה של אביה לימדו אותה דבר אחד כילדה, זה היה לעולם לא להיראות חלשה.

היא שילבה את אצבעותיה כדי לעצור את הרטט העצבני שלהן. "מה התוכניות שלך לחברה של אבי?"

שריר בלסתו התכווץ ונרפה. התכווץ שוב. הוא נשען לאחור, מתח את רגליו הארוכות ותלה זרוע אחת על משענת הספה. "עוד לא החלטתי."

היא נאבקה בדחף להזעים פנים. "אבל בטח יש לך איזה רעיון."

"בטח. הרבה, למעשה. ועל כולם אני אשוחח עם אביך, אחרי שהוא יתגבר על הסלידה שלו מפני פגישה איתי." הוא השתתק. "אולי הוא מקווה שבתו תציע לבעל המניות החדש שלו איזה... תמריץ כדי להתנהג יפה."

חום שטף את לחייה, לרוגזה הרב. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר."

"נו, בחייך. אין צורך לשחק אותה תמימה איתי."

ידו של ליאו נעה בהיסח הדעת על גב הספה, אצבעותיו מלטפות את העור הרך בתנועות קצביות ואיטיות. הלנה לטשה עיניים כמהופנטת ומיהרה להסב אותן. האצבעות הארוכות והשזופות הללו ליטפו פעם את בשרה בצורה דומה מאוד, מעוררות בה תשוקה שאף גבר לא עורר בה לפני או מאז.

היא נשמה עמוק וניסתה להתמקד בקולו.

"את לא צריכה להיראות מודאגת כל-כך, הלנה. לא תצטרכי ללכלך שוב את הידיים שלך עם מישהו כמוני." אצבעותיו חדלו מתנועתן. "אין לי עניין בשום דבר שאת יכולה להציע."

כאילו רצה להדגיש את הנקודה, מבטו נדד על גופה, החל בקו שערה הסמוק ועד חרטומי נעליה הלא יקרות. "באשר לחברה," המשיך לפני שהיא הצליחה לגייס תגובה נזעמת, "אם אביך יוסיף לסרב להזמנות שלי להיפגש, מועצת המנהלים שלי תצביע בעד מכירת חברות הבת ותאחד את הליבה העסקית עם העסק שלי. מיזוג משמעו פיטורים כמובן, אבל העובדים של אבא שלך יגלו שאני אדם הגיוני. אלה שיישארו בלי עבודה יוכלו לצפות להסדר פיצויים הגון."

לסתה נשמטה. "לפרק את החברה?" הדבר היחיד שמובטח הוא שזה יוריד את אביה על הברכיים. "אתה תהרוס את כל מה שאבי עבד למענו כל חייו?"

הוא משך בכתפיו. "כבעל מניות המיעוט הוא ירוויח כסף מכל מכירה. הוא כמובן יאבד את תפקידו כראש החברה, אבל מצד שני אביך כבר מזמן לא בשיאו. אולי הוא ישמח על ההזדמנות לפרוש?"

היא נענעה בראשה. אצל דאגלס שואו לא היה מדובר בכסף. או בפרישה. היה מדובר בגאווה ובכבוד ובמעמד. בניצחון. בשליטה.

"אתה לא מבין." קולה רעד. "זה לא יפגע רק באבא שלי. זה יפגע גם באחרים – במשפחה שלי. זה מה שאתה רוצה, ליאו? לראות אנשים תמימים סובלים?"

עיניו הוצרו, ומבטו התקשה תחת גבותיו המלוכסנות הכהות. "אל תדברי איתי על סבל. את והמשפחה שלך לא מבינים את משמעות המילה."

לא נכון! רצתה לצעוק אך נצרה את לשונה. הרגל נוסף שהושרש בה עמוק מילדות. היא למדה לנהוג בזהירות – לשקר במידת הצורך בנוגע לחיי המשפחה הלא מושלמים שלה.

היא החניקה אנחת תסכול.

למה אנשים חשבו שהחיים של מי שגדל עם כסף מלאים באור שמש ובוורדים? זה אולי היה נכון אצל כמה מחבריה, אך אצל הלנה היה מדובר אך ורק באשליה גדולה מסוכרת. ואשליה שאמה, אשת החברה הצייתנית תמיד, עדיין בחרה להסתתר מאחוריה.

ליאו דחף את כתפיו החזקות קדימה ושתל את שתי רגליו בתקיפות על הרצפה. "ככה זה בעסקים. אבא שלך יודע את זה טוב יותר מרוב האנשים."

הוא קם למלוא גובהו המרשים: מטר תשעים ושלושה של איטלקי רזה ושרירי.

"יכולתי להקשות עליו הרבה יותר. כדאי שתזכירי לו את העובדה הזאת."

לרגע שקלה הלנה לומר לו את האמת – שהיא לא ראתה את אביה או דיברה עמו כבר שנים. שהיא עבדה כמזכירה וחייתה בדירה רעועה בצפון לונדון וביקרה את משפחתה רק כשאביה יצא לנסיעות עסקים. שדאגלס שואו היה בריון שתלטני ושלא היה לה אכפת ממנו בגרוש, אבל כן היה לה אכפת מאלה שסבלו יותר מכול מנפילתו. שלא היתה לה שום השפעה על אביה, והיא לא יכלה להציע לליאו שום דבר בתמורה לרחמיו מלבד אסירות תודה נצחית.

אך הזהירות עצרה אותה. הגבר שעמד לפניה עכשיו לא היה אותו ליאו שהכירה פעם. הוא היה איש עסקים קשוח ופיקח, שטוף תאוות נקם, והוא ישתמש בכל נשק בארסנל שלו כדי להשיג זאת. ידע היה כוח, והיה לו שפע מזה גם בלי שהיא תעניק לו תחמושת נוספת.

נוסף על כך, הוא כבר האשים אותה בשקר – למה שהוא יאמין באמת?

היא פתחה את ידיה הלפותות ונעמדה.

"בטח יש אופציות אחרות," פלטה. "אפשרויות אחרות שיספקו את מועצת המנהלים שלך וישמרו על החברה."

"מועצת המנהלים שלי תחליט את ההחלטות שלה על סמך האינטרסים הכי טובים של העסק שלי. לא האינטרסים של אבא שלך ולא של המשפחה שלו." הוא הביט בשעונו. "עכשיו, אם זה הכול, יש לי דברים חשובים יותר שדורשים את תשומת ליבי."

היא לטשה בו עיניים.

דברים חשובים יותר?

צחקוק מריר עלה וגווע בגרונה.

באמת, למה היא ציפתה? להבנה? למחילה? לפטפוט ידידותי על כוס תה?

השפלה השתוללה בה. היא היתה טיפשה שבזבזה את זמנה לשווא. היא חטפה את תיק היד שלה. "בפעם הבאה שתסתכל במראה, ליאו, תזכיר לעצמך למה אתה שונא כל-כך את אבא שלי." היא הישירה מבט אל עיניו הקפואות. "ואחר-כך תסתכל טוב-טוב על ההשתקפות שלך. כי אתה עלול לגלות שיש ביניכם יותר קווי דמיון ממה שאתה חושב."

ראשו נרתע לאחור, סימן שהיא פגעה במטרה, אבל הידיעה לא הקלה על הכאב שפילח את חזה. בראש מורם היא פסעה אל הדלת.

הידית היתה במרחק סנטימטרים בלבד מלפיתתה כשיד גדולה סגרה על זרועה וסובבה אותה. היא פלטה צעקת הפתעה.

"אין בי שום דמיון לאבא שלך," אמר, לסתו בולטת בלוחמנות.

"אז תוכיח את זה," הטיחה בו, מודעת פתאום לאחיזתו דמויית הצבת, לחצי החום שחדרו דרך שרוול הז'קט הדק שלה, לריח המיוער הקליל של מי קולון יקרים שגרם לנחיריה להתרחב מעצמם. "תן לאבי זמן לבוא לשולחן. לפני שמועצת המנהלים שלך תחליט החלטות כלשהן."

ליאו הרפה ממנה, פסע לאחור, וזיק התקווה הזעיר בחזה שלה תסס כמו פתיל רטוב. אלוהים. היא מוכרחה לצאת מכאן. עכשיו. לפני שהיא תעשה משהו עלוב וחלש – כמו לבכות. היא סבה ולפתה את ידית הדלת. באותו רגע בדיוק נחתה כף ידו על הדלת מעל ראשה וחסמה את פתח המילוט שלה.

"בתנאי אחד."

קולו מאחוריה היה נמוך, חדור במשהו שהיא לא הצליחה לפענח. היא הסתובבה, לחצה את גבה אל הדלת והרימה את עיניה. "כן?"

"תאכלי איתי ארוחת ערב."

היא מצמצה פעמיים. שלוש פעמים.

"ארוחת ערב?" חזרה אחריו בטיפשות.

"סי." ידו נשמטה מהדלת. "מחר בלילה."

בטנה ביצעה סלטה קטנה משונה. הוא משחק בה עכשיו? היא צמצמה את עיניה לעברו. "זו הזמנה או פקודה?"

משיכת הכתפיים שלו היתה אגבית ויהירה בו-זמנית. "תקראי לזה איך שאת רוצה. זה התנאי שלי."

"מחר יום שישי," אמרה, כאילו העובדה טומנת בחובה איזו משמעות מהותית. לאמיתו של דבר, זה הדבר היחיד שעלה בדעתה לומר שעה שמוחה התגושש עם הצעתו.

נחיריו התרחבו. "יש לך תוכניות אחרות?"

"אה... לא." מבריק. עכשיו הוא יחשוב שאין לה חיי חברה. היא יישרה את כתפיה. "לפני רגע היית להוט להיפטר ממני. עכשיו אתה רוצה שנאכל יחד ארוחת ערב?"

שפתיו התהדקו לקו דק. חוסר סבלנות? או שכמו רוב הגברים, הוא פשוט לא אהב שמפקפקים במניעיו?

הוא תחב את ידיו לכיסי מכנסיו. "את רצית הזדמנות כדי לדבר, הלנה. תחליטי מה שאת רוצה. זו ההצעה הסופית שלי. בשבת אני חוזר לרומא."

הלנה היססה, מוחה מסתחרר. ייתכן שזו תהיה ההזדמנות האחת והיחידה שלה לנהל איתו שיחה רגועה והגיונית. הזדמנות לפנות אל השכל הישר ואל החמלה שלו – אם משהו מהם עדיין קיים. השתלטותו על החברה היתה מחוץ לשליטתה, ואם הוא אומר את האמת – גם עובדה מוגמרת, אבל אם יש לה סיכוי אפילו קל שבקלים להניא אותו מפירוק נכסי החברה, לשכנע אותו לבחור באסטרטגיה שתהיה מקובלת יותר על אביה, היא חייבת ללכת על זה. חייבת לנסות, גם אם המחשבה מבהילה.

היא הנהנה. "בסדר. ארוחת ערב. מחר בלילה. איפה אפגוש אותך?"

"אני אשלח מכונית."

בטנה צללה. היא התחלחלה למחשבה שליאו או מישהו שעובד אצלו יראה איפה היא גרה. השכונה שלה היתה המקום הטוב ביותר שיכלה להרשות לעצמה כרגע, אבל האזור היה רחוק מלהיות נעים.

היא שלתה מתיקה עט ונייר ושרבטה את כתובתה בעבודה ואת מספר הנייד שלה. "תוכל לאסוף אותי מכאן." היא הושיטה לו את הפתק. "והמספר שלי כאן למקרה שתצטרך ליצור איתי קשר."

"בסדר גמור." מבלי להעיף בדף מבט, הוא החליק אותו לכיס מכנסיו ופתח את הדלת. "תהיי מוכנה בשש וחצי."

היא יצאה בהנהון אל המבואה ולחצה על כפתור המעלית אחרי שחככה בדעתה אם להשתמש במדרגות וביטלה את הרעיון.

היא לא תברח כמו ילדה מפוחדת.

אולי האיש שגזל ממנה את ליבה והשאיר מאחור מתנה יקרה שהיא הוקירה ואיבדה כבר איננו, והזר שהופיע במקומו מאיים הרבה יותר מכפי שדמיינה, אבל היא לא תיבהל.

היא התעלמה מהדחף להעיף מבט מעבר לכתפה וקיוותה שהמעלית תמהר להגיע. כשהמעלית הופיעה, ברכיה כמעט קרסו מהקלה. היא החלה לפסוע קדימה.

"הלנה."

קולו של ליאו גרם לה לעצור בעל כורחה. מבלי לפנות היא השעינה את זרועה על מסגרת הדלת של המעלית והטתה מעט את ראשה. "כן?"

שתיקה נפערה מאחוריה, והאוויר הסמיך כל-כך עד שהיה כמו דיבשה בריאותיה.

"תלבשי משהו מהודר," אמר לבסוף.

ואז הוא סגר את הדלת.