פרק ראשון
הנושמים הגרועים ביותר בממלכת החי
הפציינט הגיע, חיוור וכבד תנועה, בשעה 09:32. זכר, בגיל העמידה, 80 ק"ג. דברן וחברותי אבל חרד במידה ניכרת. כאב: אין. עייפות: מעטה. רמת חרדה: מתונה. פחדים מהתקדמות ותסמינים עתידיים: גבוהים.
הפציינט דיווח שגדל בסביבה פרוורית מודרנית, הוזן מבקבוק עד גיל חצי שנה ונגמל למזונות מסחריים מצנצנת. היעדר הלעיסה כתוצאה מן התזונה הרכה עיכב את התפתחות העצם בקשתות השיניים והסינוסים או מערות הפָּנים, דבר שהוביל לגודש אף כרוני.1
בגיל 15, התקיים הפציינט על מזון מעובד מאוד ורך עוד יותר, שכלל בעיקר לחם לבן, מיצי פירות ממותקים, ירקות מקופסאות שימורים, רצועות דקות של סטייקים מעובדים, כריכי גבינה צהובה מעובדת, טורטיות במיקרוגל, עוגות סְנוֹ־בּוֹל (בצק שוקולד רך ממולא שמנת עם זיגוג מרשמלו) וחטיפי רֶג'י! (שוקולד חלב עם בוטנים וקרמל). פיו סבל מהתפתחות־חסר חמורה כל כך, שלא היה בו מקום ל־32 שיני בשר; חותכות וניבים צמחו בצורה עקומה ונדרשו עקירות, פלטה, גשר ורסן כדי ליישרן. שלוש שנים של טיפול אורתודונטי הקטינו את פיו הקטן ממילא עוד יותר, עד שללשונו כבר לא נמצא מקום הולם בין שיניו. כששלף אותה החוצה, כפי שעשה לעתים מזומנות, ניכרו על צדיה טביעות ברורות, שבישרו על נחירה עתידית.
בגיל 17, נעקרו מפיו ארבע שיני בינה כלואות, פעולה שהקטינה את פיו עוד יותר ובה בעת הגבירה את סיכוייו לפתח חנק לילי כרוני המכונה דום נשימה בשינה.2 כשהגיע לשנות העשרים והשלושים בחייו, נשימתו נעשתה מאומצת ולקויה יותר, ונתיבי האוויר שלו הלכו ונחסמו. פניו המשיכו בדפוס הצמיחה האנכי שהוביל לעיניים שמוטות, לחיים בצקיות, מצח משתפע ואף בולט.
למרבה הצער, הפה, הגרון והגולגולת הלא מפותחים והמנוונים האלה שייכים לי.
אני שוכב על כיסא הבדיקה במרכז הכירורגי האוֹטוֹלַרינגוֹלוֹגי לניתוחי ראש וצוואר באוניברסיטת סטנפורד ומסתכל על עצמי, מסתכל לתוך עצמי. זה כמה דקות שד"ר ג'איאקר נאייק, מומחה לניתוחי אף וסינוסים, משחיל לי בזהירות מצלמה אנדוסקופית לתוך האף. הוא נכנס לי עמוק כל כך לתוך הראש, שהמצלמה יוצאת מהצד השני ונכנסת לגרון.
"תגיד אֶהההה," הוא אומר. לנאייק יש הילת שיער שחור, משקפיים מרובעים, נעלי ריצה מרופדות וחלוק לבן. אבל אני לא מסתכל לא על פניו ולא על בגדיו. אני מרכיב זוג משקפי וידיאו שמזרימים אלי שידור חי של המסע ברחבי הדיונות, הביצות הלחות והנטיפים המעטרים את מערות הפָּנים ההרוסות שלי. אני מנסה לא להשתעל, לא להיחנק ולא להקיא בזמן שהאנדוסקופ מתפתל עמוק עוד יותר.
"תגיד אֶהההה," חוזר נאייק. אני אומר ורואה את הרקמה הרכה סביב הגרון, ורודה ובשרנית ומכוסה ריר, נפתחת ונסגרת כמו פרח של ג'ורג'יה אוֹקיף בסטוֹפּ־מוֹשֶן.
זה לא מסע תענוגות. 25 סֶקסטיליוֹן מולקולות (250 עם 20 אפסים אחריו) עושים אותו המסע 18 פעם בדקה, 25 אלף פעם ביום.3 באתי הנה לראות, להרגיש וללמוד להיכן כל האוויר הזה אמור להיכנס לגופינו. ובאתי להיפרד מאפּי לעשרת הימים הבאים.
לאורך המאה החולפת היתה האמונה הרווחת ברפואה המערבית שהאף הוא פחות או יותר איבר משני. הגישה היתה שכדאי לנשום ממנו אם אפשר, אבל אם לא, אין בעיה. בשביל זה יש פֶּה.
הרבה רופאים, חוקרים ומדענים עדיין תומכים בעמדה הזאת. מכוני הבריאות הלאומיים של ארצות הברית כוללים 27 מחלקות המוקדשות לריאות, לעיניים, למחלות עור, לאוזניים וכן הלאה. האף והסינוסים אינם מיוצגים באף אחת מהן.
לדעתו של נאייק, זה מגוחך. הוא ראש מכון המחקר הרינוֹלוֹגי (אף וסינוסים) בסטנפורד. הוא עומד בראש מעבדה בעלת שם עולמי המתמקדת כל כולה בהבנת כוחו הסמוי של האף. הוא גילה שהדיונות, הביצות והנטיפים בעומק הראש האנושי מתזמרים אוסף גדול של פעולות בגוף. פעולות חיוניות. "יש סיבה לכך שהמבנים האלה נמצאים שם!" הוא אמר לי קודם. נאייק רוחש כבוד מיוחד לאף, שלתפיסתו סובל מהבנה מוטעית ומהערכת־חסר. וזאת הסיבה שהוא כל כך מעוניין לראות מה קורה לגוף שמתפקד בלי אף. ולשם כך הוא הביא אותי הנה.
החל מהיום, אני עומד להעביר את רבע מיליון הנשימות הבאות שלי כשאטמי סיליקון תקועים בנחירי ומכוסים בסרט הדבקה רפואי כדי לחסום ולו כמות זעומה של אוויר מלחדור לאפי או לצאת ממנו. אנשום אך ורק דרך הפה, ניסוי אכזרי שיתיש ויאמלל אותי, אבל יש לו מטרה ברורה.
40 אחוזים מן האוכלוסייה כיום סובלים מאף סתום כרונית, וכמחציתנו נושמים מהפה דרך הרגל.4 נשים וילדים סובלים יותר מכולם. הסיבות לכך מרובות: אוויר יבש ומתח, דלקות ואלרגיות, זיהום ותרופות.5 אבל אני עתיד להיוודע עד מהרה, שהרבה מן האשמה נעוצה בפיסת הנדל"ן ההולכת ומצטמקת בחזית הגולגולת האנושית.
כשפִּיוֹת אינם גדלים לרוחב מספיק, גג הפה נוטה להתרומם כלפי מעלה במקום כלפי חוץ ויוצר דבר מה שמכונה חך בצורת V או חך צר וגבוה. הצמיחה כלפי מעלה מעכבת את התפתחות מערות האף, מצמצמת את גודלן ומפריעה למבנים העדינים בתוך האף. חלל האף המוקטן מוביל לסתימה וחוסם זרימת אוויר. ככלל, בני אדם מתייחדים בהיותם המין סתום־האף ביותר על הפלנטה.
אני אמור לדעת. לפני שנאייק התחיל לחטט במערות האף שלי, הוא עשה לי צילום רנטגן של הראש, שסיפק פרוסות מעדנייה דקות של כל חלל וקרן זווית בתוך הפה, מערות הפָּנים ונתיבי האוויר העליונים שלי.
"יש לך כמה... עניינים," הוא אמר. לא זו בלבד שיש לי חך צר וגבוה, יש לי גם סתימה "חמורה" בנחיר השמאלי שנובעת מסטייה "חמורה" של מחיצת האף (סֶפּטוּם). הסינוסים שלי גם הם משופעים במומים המכונים concha bullosa. "מאוד לא נפוץ," אמר נאייק. צירוף שאיש אינו רוצה לשמוע מרופא.
נתיבי האוויר שלי היו במצב נורא כל כך, שנאייק התפלא מאוד שלא סבלתי בילדותי מהרבה יותר זיהומים ובעיות בדרכי הנשימה מכפי שהיו לי בפועל. אבל הוא היה די בטוח שאוכל לצפות למידה מסוימת של בעיות נשימה רציניות בעתיד.
למשך עשרת הימים הבאים של נשימה כפויה מהפה, הייתי עתיד להציב את עצמי בטבורו של איזה מין כדור בדולח רירי, שיעצים ויזרז את ההשפעות המזיקות על מערכת הנשימה והבריאות שלי, שמצבן ימשיך להחמיר ככל שאלך ואזדקן. אפתה את גופי להיכנס למצב שהוא וחצי מהאוכלוסייה כבר מכירים, אבל בצורה מועצמת פי כמה.
"אוקיי, לא לזוז," אומר נאייק. הוא לוקח מחט פלדה עם מברשת תיל בקצהּ, בערך בגודלה של מברשת מסקרה. אני חושב לעצמי, הוא לא הולך להכניס לי את הדבר הזה לאף. כעבור כמה שניות, הוא מכניס לי את הדבר הזה לאף.
אני מביט מבעד למשקפי הווידיאו במברשת שמפלסת את דרכה עמוק יותר ויותר בתוך אפי. נאייק ממשיך להחליק אותה פנימה עד שהיא אינה מלטפת לי עוד את שערות האף, אלא מכשכשת כמה סנטימטרים טובים בתוך ראשי. "לא לזוז, לא לזוז," הוא אומר.
כשמערות האף נגדשות, זרימת האוויר פוחתת והחיידקים מלבלבים. החיידקים מתרבים ועלולים להוביל לזיהומים וצינונים וגודש נוסף. גודש מוליד גודש, ואינו מותיר אף ברירה בידינו אלא לנשום מהפה דרך שגרה. איש אינו יודע כמה מהר צץ הנזק הזה. איש אינו יודע כמה מהר מצטברים חיידקים במערת אף סתומה. נאייק צריך לאסוף תרבית מן הרקמה בעומק האף שלי כדי לגלות.
אני מתכווץ שעה שאני צופה בו מחדיר את המברשת עמוק עוד יותר, ואחר כך מסובב אותה ומגרד שכבה של ריר חלקלק. העצבים גבוה כל כך בעומק האף נועדו להתמודד עם זרימת אוויר עדינה ושינויים קלים בטמפרטורה שלו, לא עם מברשות פלדה. אף על פי שהוא היזה שם חומר מאלחש, אני עדיין מרגיש אותה. מוחי מתקשה לדעת מה לעשות בדיוק, כיצד להגיב. קשה להסביר את זה, אבל התחושה היא כאילו מישהו תוקע מחט בתאוֹם סיאמי שמתקיים במקום כלשהו מחוץ לראשי.
"הדברים שמעולם לא חשבת שתעשה בחיים," צוחק נאייק ומכניס את קצה המברשת המדמם למבחנה. הוא ישווה את 200,000 התאים מהסינוסים שלי עם הדוגמה שייקח בעוד עשרה ימים כדי לראות איך סתימת אף משפיעה על התפתחות חיידקים. הוא מנער את המבחנה, נותן אותה לעוזרת שלו ומבקש ממני בנימוס להסיר את משקפי הווידיאו ולפנות את החדר לפציינט הבא שלו.
פציינט מספר 2 נשען על החלון ומצלם תמונות בטלפון. הוא בן 49, שזוף מאוד, בעל שיער לבן ועיני דרדסים כחולות, לבוש במכנסי ג'ינס ללא רבב בצבע בז' ומוקסינים מעור בלי גרביים. שמו אַנדֶרס אוֹלסוֹן, והוא טס הנה 8,000 קילומטרים משטוקהולם, שוודיה. גם הוא, כמוני, נאלץ להיפרד מיותר מ־5,000 דולר כדי להשתתף בניסוי.
לפני חודשים אחדים, ראיינתי את אולסון אחרי שנתקלתי באתר האינטרנט שלו. כל הדגלים האדומים של תימהונוּת התנופפו מעליו: תמונות של נשים בלונדיניות דופקות פוזה על ראשי הרים, צבעי ניאון, שימוש תזזיתי בסימני קריאה וגופני בועות. אבל אולסון לא היה איזה טיפוס שוליים. הוא הקדיש עשר שנים לאיסוף וניהול מחקר מדעי רציני. הוא כתב עשרות פוסטים והוציא לאור בעצמו ספר שמסביר את הנשימה מהרמה התת־אטומית כלפי מעלה, בלוויית הפניות למאות מחקרים. הוא גם היה לאחד המרפאים־בנשימה המכובדים והפופולריים ביותר בסקנדינביה ועזר לרפא אלפי מטופלים באמצעות כוחה העדין של נשימה בריאה.
כשציינתי באחת משיחותינו בסקייפּ שאני עתיד לנשום מהפה במשך עשרה ימים לצורך ניסוי, הוא התכווץ. כששאלתי אותו אם הוא רוצה להצטרף אלי, הוא סירב. "אני לא רוצה," הוא הכריז. "אבל סִקרנת אותי."
עכשיו, חודשים לאחר מכן, אולסון מרביץ את גופו הדווי מן הג'ט־לג על כיסא הבדיקה, מרכיב את משקפי הווידיאו ונושם את אחת מנשימות האף האחרונות שלו למשך 240 השעות הבאות. נאייק, לצדו, מסובב בידו את אנדוסקופ הפלדה כמתופף האוחז במקלות. "אוקיי, תשעין את הראש לאחור," הוא אומר. סיבוב מפרק, שרבוב צוואר, והוא נכנס עמוק.
הניסוי מורכב משני שלבים. השלב הראשון כולל את סתימת האפים שלנו וניסיון מצדנו לחיות את חיי היומיום שלנו באופן הזה. אנחנו עתידים לאכול, להתעמל ולישון כרגיל, אלא שנעשה את זה תוך כדי נשימה מהפה בלבד. בשלב השני, נאכל, נשתה, נתעמל ונישן כפי שעשינו בשלב הראשון, אבל נחליף את נתיב האוויר וננשום דרך האף, ונתרגל כמה טכניקות נשימה לאורך היום.
בין השלבים נחזור לסטנפורד ונערוך מחדש את כל הבדיקות שערכנו זה עתה: בדיקות גזים, סימני דלקת, רמות הורמונים, ריח, רינוֹמֶטריה, תפקוד ריאות ועוד. נאייק ישווה את מערכי הנתונים ויראה מה, אם בכלל, השתנה במוחותינו ובגופינו עם שינוי סגנון הנשימה.
חברי זיכו אותי במנה הגונה של אנחות תדהמה כשסיפרתי להם על הניסוי. "אל תעשה את זה!" הזהירו אותי כמה חסידי יוגה. אבל רוב האנשים רק משכו בכתפיהם. "לא נשמתי מהאף כבר עשר שנים," אמר חבר שסבל מאלרגיות רוב חייו. שאר האנשים אמרו משהו בסגנון: מה כבר העניין הגדול? לנשום זה לנשום.
האומנם? אולסון ואני נעביר את 20 הימים הבאים בניסיון לגלות.
לפני כמה שנים, ארבעה מיליארד ליתר דיוק, צצו אבותינו הקדומים ביותר על כמה סלעים.6 היינו קטנים אז, כדור רפש מיקרוסקופי. והיינו רעבים. היינו זקוקים לאנרגיה כדי לחיות ולהתרבות. אז מצאנו דרך לאכול אוויר.
האטמוספירה היתה מורכבת אז ברובה מפחמן דו־חמצני, לא הדלק הטוב ביותר, אבל זה עבד לא רע. הגרסאות המוקדמות שלנו למדו לקלוט את הגז הזה, לפרק אותו ולפלוט את מה שנשאר: חמצן. החומר הצמיגי הקדמון המשיך לעשות זאת לאורך מיליארד השנים הבאות, אכל יותר גז, יצר יותר כדורי רפש ופלט יותר חמצן.
ואז, לפני כשני מיליארד שנים וחצי, התמלאה האטמוספירה בכמות עודפת של חמצן, שאוכל נבלות קדמון שהופיע פתאום מצא דרך לנצל אותו.7 הוא למד לבלוע את כל שאריות החמצן האלה ולפלוט פחמן דו־חמצני: המחזור הראשון של צורת חיים אירובית.
התברר שחמצן מייצר אנרגיה בכמות הגדולה פי 16 מפחמן דו־חמצני.8 צורות חיים אירוביות השתמשו בתמריץ הזה כדי להתפתח, להיפרד מן הסלעים המכוסים רפש ולהגיע לממדים גדולים ומורכבים יותר. הן זחלו ביבשה, צללו במעמקי הים ועפו באוויר. הן נהיו צמחים, עצים, ציפורים, דבורים והיונקים הקדומים.
יונקים גידלו אפּים שיחממו את האוויר ויטהרו אותו, גרונות שינחו את האוויר לריאות ורשת נאדיות שיספגו חמצן מהאטמוספירה ויעבירו אותו לתוך הדם. התאים האירוביים שנאחזו פעם בסלעים המרופשים לפני עידן ועידנים הרכיבו עכשיו את הרקמות בתאי היונקים. התאים האלה קלטו מהדם שלנו חמצן ופלטו פחמן דו־חמצני שזרם בוורידים בחזרה לריאות והחוצה לאטמוספירה: תוצר הנשימה.
היכולת לנשום ביעילות רבה כל כך במגוון רחב של דרכים - בצורה מודעת ולא מודעת; מהר, לאט וכלל לא - אפשרה לאבותינו היונקים לצוד טרף, לברוח מטורפים ולהסתגל לסביבות שונות.
הכול התנהל כשורה עד לפני כמיליון שנים וחצי, כשנתיבי האוויר שבאמצעותם נשפנו ושאפנו אוויר התחילו להשתנות ולהיסדק. זה היה שינוי שבשלב מאוחר הרבה יותר בהיסטוריה, עתיד להשפיע על הנשימה של כל אדם על פני כדור הארץ.
אני מרגיש את הסדקים האלה רוב חיי, וסיכוי גדול שגם אתם: אפים סתומים, נחירות, רמה מסוימת של חרחור, אסתמה, אלרגיות וכל השאר. תמיד חשבתי שהם חלק נורמלי מלהיות בני אדם. כמעט כל אחד שהכרתי סבל מבעיה כזאת או אחרת.
אבל נוכחתי לדעת שהבעיות הללו לא התפתחו בצורה אקראית. משהו גרם להן. והתשובות טמונות בתכונה אנושית אחת פשוטה ומשותפת.
חודשים אחדים לפני ניסוי סטנפורד, טסתי לפילדלפיה לבקר את ד"ר מריאנה אֶוַונס, אורתודונטית וחוקרת שיניים שהקדישה כמה מהשנים האחרונות לבחינת פִּיות בגולגולות אנושיות, עתיקות ומודרניות. עמדנו במרתף של המוזיאון לארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת פנסילבניה, מוקפים בכמה מאות גולגולות. על כל אחת מהן היו חקוקים אותיות ומספרים וחותמת שציינה את ה"גזע": בדואי, קופטי, ערבי ממצרים, שחור יליד אפריקה. היו פרוצות ברזילאיות, עבדים ערבים ואסירים פרסים. הגולגולת המפורסמת ביותר, כך נאמר לי, היתה שייכת לאסיר אירי שנתלה ב־1824 באשמת רציחתם ואכילתם של אסירים אחרים.
גיל הגולגולות נע בין 200 שנה לאלפי שנים. הן היו חלק מאוסף מוֹרטוֹן, הקרוי על שם סמואל מורטון, מדען גזען, שבשנות השלושים של המאה התשע־עשרה החל לאסוף גולגולות בניסיון כושל להוכיח את עליונות הגזע הלבן. התולדה החיובית היחידה של עבודתו היא שהגולגולות שהקדיש שנים רבות כל כך לאיסופן מספקות עכשיו תמונה נתונה בזמן, שמציגה כיצד אנשים נראו ונשמו פעם.
במקום שבו טען מורטון כי הוא רואה גזעים נחותים ו"נחיתוּת" גנטית, אוונס גילתה משהו קרוב לשלמוּת. כדי להדגים את כוונתה, היא ניגשה לארון והוציאה מאחורי זגוגית המגן גולגולת שתויגה כפרסית. היא ניגבה אבק עצם בשרוול סוודר הקשמיר שלה והעבירה ציפורן מטופחת לאורך הלסת והפנים.
"אלה פה גדולים פי שניים מכפי שהם כיום," היא אמרה בסטקטו במבטא אוקראיני. היא הצביעה על פתחי האף, שני החורים המחברים את הסינוסים לחלקו האחורי של הגרון. היא סובבה את הגולגולת עד שנעצה בנו עיניים. "כל כך רחבים ובולטים," היא אמרה דרך אישור.
אוונס ועמיתה ד"ר קֶווין בּוֹיד, רופא שיניים לילדים העובד בשיקגו, הקדישו את ארבע השנים האחרונות לצילומי רנטגן של יותר ממאה גולגולות מאוסף מורטון ולמדידת זוויותיהן מן הקצה העליון של האוזן אל האף ומהמצח לסנטר. המדדים האלה, המכונים מישור פרנקפורט ואנך־N, מראים את הסימטריה של כל טיפוס אדם, את יחס המידות של הפה יחסית לפנים, של האף יחסית לחך, ובאופן כללי, כמה טוב היו בעלי הגולגולות האלה עשויים לנשום.
כל אחת מהגולגולות העתיקות היתה זהה לדוגמה הפרסית. לכולן היו לסתות ענקיות הפונות לחזית. היו להן מערות פנים (סינוסים) רחבות ופיות רחבים. ואף על פי שאיש מאבותינו הקדמונים לא העביר חוט דנטלי או צחצח את שיניו, או אפילו ראה רופא שיניים, לכולם היו, למרבה הפליאה, שיניים ישרות.9
צמיחת הפנים לחזית והפיות הגדולים יצרו גם נתיבי אוויר רחבים יותר. סביר להניח כי האנשים האלה לא נחרו מימיהם ולא סבלו לא מדום נשימה בשינה, לא מסינוסיטיס ולא מאוסף שלם של בעיות נשימה כרוניות שפוקדות את האוכלוסייה המודרנית. והסיבה לכך היא, שלא היתה שום אפשרות כזאת. הפיות שלהם היו גדולים הרבה יותר, ונתיבי האוויר שלהם היו רחבים הרבה יותר מכדי שמשהו יחסום אותם. הם נשמו בקלות. כמעט כל בני האדם הקדמונים היו שותפים למבנה החזיתי הזה - לא רק באוסף מורטון, אלא בכל מקום ומקום ברחבי העולם. עובדה זו היתה נכונה למן הופעתו הראשונה של ההומו סאפיינס, לפני כ־300 אלף שנה, ועד לפני כמה מאות שנים.
לאחר מכן השוו אוונס ובויד את הגולגולות העתיקות לגולגולות המודרניות של הפציינטים שלהם ושל אחרים. בכל הגולגולות המודרניות נמדדה תבנית צמיחה הפוכה, כלומר, זוויות מישור פרנקפורט ואנך־N היו הפוכות: סנטרים נסוגו אל מאחורי המצח, לסתות נשמטו לאחור, מערות הפנים הצטמקו. בכל הגולגולות המודרניות ניכרה מידה מסוימת של שיניים עקומות.
מתוך כ־5,400 מיני היונקים השונים על פני כדור הארץ, בני אדם הם כיום המין היחיד שסובל באופן שגרתי מלסתות שאינן מתואמות כיאות, מבליטת יתר של השיניים העליונות או התחתונות, ומסֶגֶר פגום או ליקוי סגר, מונח שנקרא רשמית מאלאוֹקלוּזיה (malocclusion).
אוונס ניצבה בפני שאלה עקרונית: "איזו סיבה היתה לנו להתפתח באופן שעושה אותנו חולים?" היא שאלה. היא החזירה את הגולגולת הפרסית לארון והוציאה אחרת שתיוגה סַקאר. תבנית פניה המושלמת היתה תמונת ראי של כל השאר. "זה מה שאנחנו מנסים לגלות," היא אמרה.
אבולוציה אין פירושה תמיד התקדמות, אמרה לי אוונס. פירושה שינוי. והחיים עשויים להשתנות לטובה או לרעה. כיום, הגוף האנושי משתנה בדרכים שאין להן שום קשר ל"הישרדותם של הכשירים ביותר." תחת זאת, אנו מסגלים תכונות שמזיקות לבריאותנו ומעבירים לדורות הבאים. המושג הזה, שנקרא דיסאבולוציה, צבר פופולריות הודות לביולוג דניאל ליברמן מאוניברסיטת הרווארד, והוא מסביר מדוע אנו סובלים מכאבים בגב ובכפות הרגליים ומדוע העצמות שלנו נעשות פריכות יותר.10 דיסאבולוציה מסבירה גם מדוע אנו נושמים בצורה עלובה כל כך.
כדי להבין איך כל זה קרה, ולמה, אמרה לי אוונס, עלינו לחזור אחורה בזמן. לחזור הרבה. לתקופה שבה ההומו סאפיינס עדיין לא היו אפילו סאפיינס.
אילו יצורים מוזרים. עומדים בעשב הגבוה בסוואנה, בזרועות ארוכות ומרפקים מחודדים, משקיפים על העולם הפראי והרחב ממצחים שנראים כמו מצחיות שעירות. העשב מתנודד ברוח, ונחירינו, בגודלן של סוכריות גומי, נמתחים כלפי מעלה מעל פיותינו נטולי הסנטרים וקולטים את הריחות שהביאה עמה.
הזמן הוא לפני 1.7 מיליון שנה, ואבינו הקדמון הראשון, הומו הביליס, שוטט לחופיה המזרחיים של אפריקה. ירדנו כבר מזמן מהעצים, למדנו ללכת על רגלינו ואימנו את עצמנו להשתמש באצבע ה"קטנה" בחלק הפנימי של כף היד, לסובב אותה ולהשתמש בה כאגודל נגדית. השתמשנו באגודל ובאצבעות כדי לאחוז בדברים, לתלוש צמחים, שורשים ועשבים מן הקרקע וליצור כלי ציד מאבן, שהיו חדים מספיק לחתוך לשונות אנטילופה ולהפריד בשר מהעצם.11
אכילת המזון הנא הזה הצריכה זמן ומאמצים רבים. אז אספנו אבנים והטחנו את הטרף בסלעים. ריכוך האוכל, במיוחד הבשר, חסך לנו חלק ממאמצי העיכול והלעיסה, דבר שחסך אנרגיה.12 השתמשנו באנרגיה הנוספת הזאת להצמיח מוחות גדולים יותר.
צליית מזון היתה טובה עוד יותר.13 לפני כ־800 אלף שנה התחלנו לעבד מזון באש, דבר ששחרר כמות עצומה של קלוריות נוספות.14 המעיים הגדולים שלנו, שעזרו לפרק פירות וירקות סיביים קשים, עתידים להצטמצם בצורה ניכרת נוכח התזונה החדשה הזאת, והשינוי הזה כשלעצמו יחסוך אנרגיה נוספת.15 אבותינו המודרניים יותר, הומו ארקטוס, ניצלו זאת כדי לגדל מוחות גדולים עוד יותר - גדולים ב־50 אחוזים מדהימים מאלה של ההביליס.16
התחלנו להיראות פחות כמו קופי אדם ויותר כמו בני אדם. אילו יכולתם לקחת הומו ארקטוס, להלביש אותו בחליפה של "ברוקס ברדרס" ולשים אותו ברכבת התחתית, הוא כנראה לא היה מושך שום תשומת לב.17 האבות הקדמונים האלה דמו לנו כל כך מבחינה גנטית, שאפשר שהיה ביכולתם ללדת את ילדינו.
אבל לחידוש של מעיכת המזון ובישולו היו השלכות. המוחות הגדלים במהירות נזקקו למקום להתפרש אליו, והם נטלו אותו מחזית הפנים, ביתם של הסינוסים, הפיות ונתיבי האוויר. עם הזמן, התרפוּ שרירים באמצע הפנים, והעצמות בלסת נחלשו ונעשו דקות יותר. הפנים התקצרו, והפיות הצטמקו והותירו אחריהם בליטה גרמית שתפסה את מקום חרטומם הפחוס של אבותינו. התכונה החדשה הזאת היתה שלנו בלבד והבדילה אותנו משאר קופי האדם: האף הבולט.
הבעיה היתה, שהאף הקטן והממוקם אנכית היה פחות יעיל בסינון אוויר וחשף אותנו לפתוגנים וחיידקים רבים יותר שנישאו בו.18 הסינוסים והפה הקטנים יותר גם צמצמו את המקום בגרוננו. ככל שבישלנו יותר, כך צרכנו יותר אוכל רך ועשיר בקלוריות, ומוחותינו הלכו וגדלו, ונתיבי האוויר שלנו הלכו והצטמצמו.19
הומו סאפיינס הופיע לראשונה בערבות אפריקה לפני כ־300 אלף שנה. היינו חלק מחבורה של שאר מיני אדם: הומו היידלברגנזיס, ברייה מוצקה שבנתה מחסות וצדה בעלי חיים גדולים באזור שהיום הוא אירופה; הומו ניאנדרתלנזיס (ניאנדרתלים), בעלי אפים ענקיים וגפיים קצרים, שלמדו להכין בגדים ושגשגו בסביבות קרות;20 והומו נאלֶדי, מעין שיבה לאבות הקדמונים המוקדמים, בעלי מוחות זעירים, ירכיים מתרחבות וזרועות דקיקות שהשתלשלו מגופים גוציים.21
זה ודאי היה מחזה נפלא, הערב־רב הזה של מינים המכונסים סביב מדורה בוערת בשעת לילה, מעין קנטינה של האנושות המוקדמת בסגנון "מלחמת הכוכבים", לוגמים מי נהר מכוסות דקלים, פולים חרקים זה משערו של זה, משווים את רכסי הגבות ונבלעים מאחורי הסלעים לקיים יחסי מין בין מינים לאורם הזוהר של הכוכבים.
ופתאום, לא עוד. הניאנדרתלים גדולי האף, הנאלדי הצנומים, ההיידלברגנזיס עבי הצוואר, כולם מצאו את מותם ממחלות, מפגעי מזג אוויר, זה מידי זה, או בידי חיות, או מעצלנות, או בגלל משהו אחר. נשאר רק מין אדם אחד בעץ המשפחה הארוך: אנחנו.
באזורי אקלים קרים יותר, האפים שלנו עתידים להתארך ולהיעשות צרים יותר כדי לחמם את האוויר ביעילות רבה יותר לפני שהוא נכנס לריאותינו; עורנו עתיד להתבהר כדי לקלוט אור שמש רב יותר הנחוץ לייצור ויטמין די. בסביבות חמימות שטופות שמש, סיגלנו אפים רחבים ושטוחים,22 שהיו יעילים יותר בשאיפת אוויר חם ולח;23 עורנו התכהה כדי לגונן עלינו מפני השמש. לאורך הדרך, בית הקול נדד למקום נמוך יותר בגרון כדי לאפשר הסתגלות נוספת: תקשורת קולית.
בית הקול פועל כשסתום שנועד לשנע מזון לקיבה ולגונן עלינו מפני שאיפה שלו ושל עצמים אחרים. כל בעל חיים וכל מין הומו אחר, פיתחו בית קול גבוה יותר, הממוקם בקצהו העליון של הגרון. היה בזה היגיון, כי בית קול גבוה מתפקד בצורה היעילה ביותר הודות ליכולת שלו לאפשר לגוף להיפטר במהירות מכל דבר שעשוי להיתקע בדרכי הנשימה.
כאשר התפתח הדיבור בבני אדם, שקע בית הקול ופינה מקום בחלקו האחורי של הפה,24 דבר שאִפשר טווח רחב יותר של הפקת צליל ועוצמות.25 שפתיים קטנות, קלות יותר לתפעול, הלכו ונעשו יותר דקות ופחות תפוחות. לשונות זריזות וגמישות הקלו את השליטה במבנה הצלילים ובניואנסים שלהם, אז הלשון נסוגה יותר לעומק הגרון ודחפה את הלסת קדימה.
אבל בית הקול המונמך הזה איבד מיעילותו במילוי מטרתו המקורית. הוא יצר חלל גדול מדי בעומק הפה, והדבר הגדיל את הסיכוי של בני האדם הקדמונים להיחנק. היינו נחנקים אם בלענו משהו גדול מדי, והיינו נחנקים מעצמים קטנים יותר, אם אלה נבלעו במהירות ובצורה מרושלת. סאפיינס עתידים להפוך לבעלי החיים היחידים, ולמין האדם היחיד, שעלול להיחנק בקלות ממזון ולמות.26
עד כמה שזה מוזר ועצוב, אותן ההסתגלויות שעתידות לאפשר לאבותינו הקדמונים להערים על שאר בעלי חיים, לגבור עליהם ולהאריך ימים מהם - השליטה באש ועיבוד המזון, מוח ענקי ויכולת לתקשר בטווח רחב של צלילים - עתידות לחסום את פיותינו וגרונותינו ולהקשות עלינו הרבה יותר לנשום. הצמיחה הנסוגה הזאת עתידה, הרבה לאחר מכן, להביא אותנו לכדי הנטייה להיחנק בגלל גופינו שלנו בעודנו ישנים: לנחור.
מובן שדבר מזה לא שינה לבני האדם הקדמונים. במשך עשרות אלפי שנים היו אבותינו עתידים להשתמש בראשיהם המפותחים־בטירוף כדי לנשום בסדר גמור. חמושים באף, בקול ובמוחות מוגדלים מאוד, הם השתלטו על העולם.
חשבתי על אבותינו השעירים מיום שביקרתי את אוונס, לפני חודשִים. הם השתופפו להם שם לחופי אפריקה הסלעיים, התוו את התנועות הראשונות בשפתיהם הגמישות, נשמו בקלילות מבעד לפתחי אף פעורים לרווחה וכרסמו ארנבות צלויות בשיניים מושלמות.
ואילו אני יושב לי בלסת שמוטה תחת נורת לֶד, בוהה בדף ההומו פלוֹרֶסיֶינזיס בוויקיפדיה, מכרסם חטיף בריאות דל־קלוריות בשיניים עקומות, משתעל ומחרחר ושואף אפס אוויר באפי הסתום.
זוהי שעת ערב ביום השני של ניסוי הנשימה־מהפה בסטנפורד, ואני במיטה עם אטמי סיליקון תקועים במערות האף ומכוסים בסרט הדבקה. במהלך הלילות האחרונים אני שרוע באזור של הבית ששמור על פי רוב לקרובים וחברים. היתה לי תחושה שאורח החיים של נשימה־מהפה עשוי לאתגר את אשתי. בשוכבי כאן, מתהפך מצד לצד, חושב על אנשי מערות ולא מסוגל לישון, אני שמח שעברתי הנה.
על מפרק היד אני עונד מד סָטוּרַציה קטן בגודל קופסת גפרורים. חוט אדום זוהר נמשך ממנו ונכרך סביב האמה. מדי כמה שניות, המכשיר מתעד את הדופק ורמת החמצן בדמי ומשתמש במידע הזה להעריך באילו תדירות וחומרה עלולה לשוני העמוקה־מדי להיתקע בפי הקטן־מדי ולגרום לעצירת הנשימה, מצב המוכר יותר כאַפּנֵיאה, או דום נשימה בשינה.
כדי לאמוד את חומרת הנחירה והאפניאה שלי, הורדתי יישומון לטלפון שמקליט ברציפות את השמע לאורך הלילה, ובבוקר מפיק גרף של הבריאות הנשימתית שלי, ברמת הדקה. מצלמת אבטחה בעלת ראיית לילה מעל המיטה מתעדת כל תנועה מתנועותי.
דלקת בגרון ובפוליפים תורמת הן לנחירה והן לדום נשימה בשינה. גם אף סתום מהווה טריגר להיחנקות הלילית הזאת, אבל איש אינו יודע כמה מהר נוצר הנזק, או כמה חמור הוא עלול להיעשות.27 עד היום, איש לא בדק זאת.
אתמול בלילה, בסיבוב הראשון של שנתי סתומת־האף־מרצון, גדל היקף נחירותַי ב־1,300 אחוזים, לכדי 75 דקות לאורך הלילה. הנתונים של אולסון היו גרועים עוד יותר. הוא עלה מאפס לארבע שעות ועשר דקות. סבלתי גם מפי ארבעה אירועי דום נשימה בשינה. וכל זאת, בפרק זמן של 24 שעות בלבד.
עתה, כשאני שוכב כאן שוב, כל כמה שאני משתדל להירגע ולהתמסר לניסוי הזה, זה בהחלט אתגר. מדי 3.3 שניות נכנס דרך פי משב נוסף של אוויר לא מסונן, לא מלוחלח ולא מחומם - מייבש את לשוני, מציק בגרוני ומטריף את ריאותי. ומצפות לי עוד 175 אלף נשימות כאלה.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.