נשיקה של טבחית

מאזטים, מתאבנים

1. למסעדה של אבא שלה קוראים על שמה. גם בחוף בגוֹאָה יש מסעדה שנקראת על שמה.

2. הדירה שלה, על גג בכיכר מסריק, היתה פעם חדר כביסה. אבא שלה נתן לה אותה בִּמקום לתת לה את מה שהיא רצתה באמת. הוא ראה את הכאב שלה וזה מה שהיה לו לתת. כמו לפני כמעט שנתיים כשעברה לגור בה, גם עכשיו הדירה כמעט ריקה, ויש בה ערמה גבוהה של ארגזי קרטון עם החיים הקודמים שלה בתוכם.

3. יש לה שְׂער מקלות אפור בהיר מאוד שמנבא את הצבע שלו לאחור. פעם בשלוש שנים בערך מתחיל מחזור חדש: כמעט קרחת, לידה מחדש, צמיחה איטית שמגדלת אותה שוב להיות אישה, וחוזר חלילה.

4. בכיס צדדי בתרמיל שלה יש שקיק בד רקום עם פתיל זהב, שבתוכו הדרכון וכרטיס טיסה פתוח להודו. היא צריכה לדעת שזה שם תמיד.

5. היא האדם היחיד בעולם חוץ מאבא שלה שיודע להכין את לבבות הארטישוק הממולאים שלו. הוא חושב שרק הוא יודע.

6. אמא שלה אומרת שכבר כשהיתה ממש קטנה, היא התחילה לשאול שאלות קשות, ניסתה להבין מה זה בשר ומאיפה הוא מגיע, והתנגדה לרעיון שבני אדם אוכלים חיות.

7. לאבא שלה יש לפחות ארבעים ושמונה סוגי מאזטים שהיא מצליחה לזכור. יש כנראה הרבה יותר.

8. בשנה וחצי שלה בגואה היא הזדיינה עם לפחות תשעה בחורים שהיא מצליחה לזכור. היו כנראה יותר.

9. היתה לה אהבה אחת גדולה בחיים והיא עדיין תוהה: האם האהבה באמת נגמרת מתישהו, או שרק הורגים אותה ודי?

10. לאבא שלה היה רומן עם מלצרית כשהיא היתה ילדה. כולם ידעו על זה, גם היא.

11. בתוך אחד מארגזי הקרטון החתומים נמצא ארגז קטן יותר, שהיא קוראת לו: הקבר.

12. העיניים שלה זהות לגמרי לעיניים של אבא שלה.

13. אם מסתכלים טוב־טוב על דלפק העץ של המסעדה של אבא שלה, באור מסוים, אפשר לראות חריתה בכתב ילדותי שהיא השאירה שם בגיל שמונה: השם שלה.

14. יש לה חמישה־עשר קעקועים שמפוזרים בכל הגוף. היא מודעת לגמרי לכפילות של הקיום שלהם: מצד אחד התרסה ומצד שני הזדהות מלאה.

15. כמו כן יש לה שבעה־עשר מאזטים משלה, שהיא פיתחה והיא ממשיכה לשכלל.

16. היא בת שלושים וחמש,

17. והידיעה הברורה היחידה שיש לה היא שהיא יודעת לבשל. את כל השאר היא או לא יודעת או ידעה ושכחה.

בספרי הבישול המהודרים שהיא מקבלת הרבה פעמים כמתנות מאנשים שלא מבינים שהיא לא תפתח לעולם, קוראים להם: מתאבנים, מייצרי תיאבון, מגרי חשק, מדגדגי בלוטות הטעם. במסעדה קוראים להם מאזֵטים. מקור המילה כנראה טורקי ומשמעו: כמות קטנה שמספיקה כדי לטעום. הם מתנפלים עליכם איך שאתם מתיישבים אל השולחן, מגיעים בנחיל של צלוחיות, אובָליות בדרך כלל, אין לה מושג למה. אבל אצל אבא שלה כל צלחת כזאת היא יצירת אמנות. לעולם לא האובליות הסטנדרטיות, אלא צלוחיות רבות ושונות, כל אחת והצורה שלה, העיטור שלה, הצבעים שלה. אצל אבא שלה אתם גם לא יודעים בדיוק מה תקבלו היום: זה תלוי בירקות העונה, במצב הרוח שלו, תלוי אם הבנים נענו לתחינותיו ובאו למטבח, תלוי אם המלצרית היפה חייכה אליו בבוקר.