נתיבי חיים

ההורים ושנות ילדותי

אבי מנחם קוזוכוביץ ז"ל נולד בשנת 1915 בפולין בכפר ושמו אוסטרוב מזובייצק. מלחמת העולם השנייה תפסה אותו כשהיה בחור צעיר, ומשהגרמנים כבשו את פולין הוא ברח, כמו בני משפחה רבים ויהודים אחרים מן הכפר, חצה את הגבול הרוסי והתגלגל עד סיביר, שם שהה במשך חמש שנים בתנאים קשים מאוד ובקור של חמישים מעלות מתחת לאפס. אבי מיעט כל השנים לדבר על הקורות אותו בתקופה ההיא, אולם נהג לומר שהוא אינו מסוגל מאז לאכול פטריות כי הן מזכירות לו את הפטריות שקטף ביערות סיביר כדי לשרוד.

במלחמה נהרגו שבעים מבני משפחת אבי שחיו באותו כפר, ביניהם הוריו ושתי אחיותיו עם ילדיהן. אח אחד היגר לארה"ב עוד לפני המלחמה, ואחות אחת, נשואה עם ילדה, היגרה לשם לאחר המלחמה. בתום המלחמה אבי אמר: "לאחר כל מה שעברתי אני נוסע רק הביתה" ועלה לארץ ישראל. הוא הגיע לקיבוץ טירת צבי, שם גרה בזמנו בת־דודתו שרה הרשברג עם בעלה מוטל. שם גם הכיר את אמי ומאוחר יותר התחתן איתה.

אימא אסתר ז"ל לבית פישהיימר נולדה בברלין, גרמניה, בשנת 1927 להורים אמידים. במשפחה היו שלוש אחיות ושני אחים. אבי–אימי סחר בקרקעות ובדירות בגרמניה ובאוסטריה. הכול התנהל על מי מנוחות, עד שיום אחד, בהיותו בן שלושים ושש, קיבל שבץ לב ברחוב והותיר אחריו אלמנה וחמישה יתומים. בתקופה ההיא כבר צעדו הנאצים ברחובות, ואימי זכרה זאת מצוין. בשלב זה החליטה המשפחה לנטוש הכול ועלתה לארץ באונייה 'גלילאה'. הילדים פוזרו במוסדות חרדיים בירושלים — הבנים הגיעו ל'דיסקין' והבנות ל'בית היתומות'.

סבתי בת־שבע נותרה בחוסר כול וחייתה בעוני אצל הוריה הזקנים בירושלים. הייתה זו בעבורם תקופה קשה מאוד. בגיל שבע־עשרה עזבה אימי את המוסד והגיעה לקיבוץ טירת צבי. היא נהגה לומר ששנותיה בחברת הנוער של הקיבוץ היו היפות ביותר בחייה. לימים היא התחתנה עם נפתלי פרידלנדר, חלוץ שהגיע מהונגריה ונמנה עם מייסדי הקיבוץ, ונולד להם בן ושמו יחיאל. הקיבוץ שכן קרוב לגבול הירדני, מוקף ערבים, ובמלחמת השחרור ביצע האויב תקיפה גדולה על הקיבוץ, שבה נהרג חבר אחד בלבד — נפתלי הי"ד. אחי היה אז בן חודשים אחדים.

יהושע ברוכי ז"ל, גם הוא ממייסדי הקיבוץ וחבר טוב של המשפחה, שידך בין אימי לאבי, שכאמור גר גם הוא במשק, והשניים נישאו. בשנת 1950 הם עברו לירושלים, ושם נולדתי. הוריי סיפרו לי שבמוצאי חג ראשון של פסח היו להם כרטיסים להצגה. בדרך, כשעברו ליד בית חולים ביקור חולים, אמרה אימי, שהייתה בחודש התשיעי להריונה, שברצונה לעלות למחלקה רק כדי לוודא שהכול בסדר. אלא שאז נאמר לה "גברת, את לא הולכת לשום הצגה; את לפני לידה", וכך הגעתי לעולם.

הוריי בצעירותם

בשנת 1952 עברו הוריי לקריית שמואל שליד חיפה, ושם גדלתי. אבי עבד קשה לפרנסת המשפחה. תחילה המשיך אבא לעבוד כנגר בטירת צבי ונעדר מהבית ימים ארוכים. הוא התקשה מאוד למצוא עבודה באזור מגורינו כיון שהיה לו פנקס הסתדרות כחול של הפועל המזרחי ולא פנקס אדום של ההסתדרות. בהמשך ד"ר יוסף בורג, שהיה אז מנהיג המפד"ל ושר הדואר, סידר לו עבודה כדוור בקריית מוצקין.

לפני שחליתי. עם ההורים, יחיאל שעומד לידי, דודה צילי וילדיה

מטבע הדברים אימא הייתה זו שהתמודדה עם יחיאל ואיתי ועם כל הקשיים סביב המחלה שתקפה אותי בהיותי בן שלוש. אבא היה איש עבודה ומסור למשפחתו, אולם קשר אמיץ במיוחד התפתח כמובן ביני ובין אימא. אימא הייתה תמיד הדומיננטית מבין השניים, ואבא בדרך כלל החרה החזיק אחריה.

מקומה של אימא הוא המשמעותי ביותר בחיי לאורך כל שנותיי, והוא שזור בהן מילדות מוקדמת עד לכתיבת שורות אלו. הקורא יוכל להבחין בכך בעת קריאת הספר, שבו כמעט אין פרק שבו אין אימא מוזכרת. אימא הייתה הדמות העוצמתית ביותר שהכרתי. לא אטעה אם אומר שכל מי שזכה להכיר אותה ולבוא עימה במגע בשנותיה הבוגרות חש אותה תחושה. יכול אני לומר בלב שלם שאני חב לה את חיי. ממש כך. לכל מה שהגעתי עם השנים — הגעתי בעיקר בזכותה, אולם חשוב לי לציין שהיו לכך גם מחירים וצדדים מורכבים, כפי שאפשר לגלות במקומות שונים בספר.

הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש. שעות אחר הצהריים, שיחקתי עם חבר בביוב הפתוח שזרם ליד הבית (תופעה נפוצה באותה תקופה). למחרת בבוקר, לפתע פתאום, נהייתי משותק לגמרי, ללא יכולת להניע שום איבר בגופי. הייתה זו קוודריפלגיה (שיתוק בארבעת הגפיים) מלאה עם קשיי נשימה. אני זוכר זאת כאילו היה זה היום. בכיתי וחזרתי ואמרתי שאני לא רוצה למות. אימא הבטיחה לי ששנינו לא נמות, אך לצערי לא עמדה בהבטחתה ולימים הלכה לעולמה. מאוחר יותר שמעתי מאימא שהיא הבינה מיד שחליתי בשיתוק ילדים (פוליו מיוליטיס), מגפה שהייתה נפוצה באותה עת. אחד השכנים הזמין אמבולנס (מכשיר טלפון היה מצרך נדיר מאוד באותם ימים), וכך הגעתי לבית חולים רמב"ם.

אני זוכר שהכניסו אותי למכונה של ריאת ברזל, מפלצת ברזל מפחידה. שכבתי באולם גדול ובו חולים רבים ולידי שכבה אישה זקנה שנאנחה כל הזמן. לאחר מספר שבועות השתפרה יכולת הנשימה שלי, אף שהשיתוק המלא בכל גופי לא חלף. ד"ר לפמן, רופא אורתופד בכיר, שאימי הייתה איתו בקשר, אמר לה ש"דבר כזה אי אפשר להחזיק בבית" והמליץ להעביר אותי למוסד ברמות השבים שנקרא אז 'בית פיינסטון' והפך לימים ל'בית לווינשטיין' ברעננה. הייתי שם כחצי שנה ואני זוכר זאת כתקופה נוראית וטראומטית. היחס היה מחפיר, והטיפולים הכאיבו מאוד. חשתי בודד מול עולם עוין ואכזר. אימא הייתה מגיעה באוטובוסים פעמיים-שלוש בשבוע, ואני זוכר שתמיד בכיתי והתחננתי אליה "קחי אותי הביתה. אני מבטיח שאהיה ילד טוב". היום אני מבין שליבה נשבר נוכח המצב.

זכור לי שפעם אחת, כאשר ירדה מהאוטובוס ואני המתנתי לה בחוץ, ראיתי שדלת האוטובוס נסגרה, והמעיל הירוק שלבשה נתפס בדלת. למזלה, היא רק שמה עליה את המעיל בעוד שידיה היו מחוץ לשרוול, וכך ניצלה. לאחר כחצי שנה במוסד אימא החליטה לקחת אותי הבייתה למרות הכול, והודיעה על כך לד"ר לפמן. אני זוכר היטב שסבתי בת־שבע, שגרה עם דודי ישראל ומשפחתו ממש לידינו, החזיקה אותי בידיה ושאלה את אימא שוב ושוב "מה קרה לילד? מה עשית לו? אני לא מבינה". סבתי לקחה את הדברים קשה מאוד, ומצבה הנפשי התערער.

על הידיים של אימא בחתונת דודי ודודתי ישראל ואסתר. לידם יושבת סבתא בת־שבע. מאחור עומדים אחיה ואחיותיה של אימא עם בני/בנות זוגם.

באותו זמן התחלתי לעבור טיפולים אינטנסיביים לחיזוק השרירים. אימא הייתה משכיבה אותי על שולחן מתקפל באמצע החדר, ליד תנור נפט לחימום, ושמה עליי קומפרסים חמים (מגבות עם מים חמים) על כל הגוף. זכור לי שפעם אחת השולחן התהפך על התנור ובנס לא קרה לי דבר. גרנו אז בקומה שנייה, ובשל מצבי היה צורך לסחוב אותי על הידיים במדרגות. בשלב מסוים עברנו לדירה סמוכה בקומת קרקע עם חצר, שם התנאים היו הרבה יותר נוחים.

פעמיים בשבוע הייתה אימא לוקחת אותי בכיסא גלגלים לפיזיותרפיסטית פרטית בקריית ביאליק, מרחק הליכה של כמה קילומטרים, בשמש הקופחת בימי הקיץ ובגשם זלעפות בימי החורף. היא לא החסירה ולוּ פעם אחת, ואפילו בזמן מבצע סיני הייתה רצה איתי לטיפולים. כשאני חושב על זה היום אני מבין עד כמה הייתה אימא מחויבת כלפיי ללא סייג וממש הקריבה את עצמה למעני.

תמונה 4: יחיאל ואני.

בכל אותה עת אחי יחיאל חי למעשה כ'ילד מפתח', כפי שכונה אז ילד שנשא על צווארו את מפתח הבית, וחזר לא אחת לבית ריק. אימא לא הייתה פנויה אליו ולא יכלה להקדיש לו את מלוא תשומת הלב. היא נעדרה רבות מהבית בשל הצרכים שלי, וגם כשהייתה בבית ליבה היה נתון אליי. יחיאל חש כמובן מקופח ומופלה, אף שגם נסיבות חייו לא היו פשוטות, והוא נאלץ להתמודד רגשית וחברתית עם עובדת היותו יתום מאב ביולוגי. יש לציין שבאותם ימים, שלא כמו היום, לא היה כל ייעוץ פסיכו־סוציאלי למשפחות במצבים כאלו. רק שנים מאוחר יותר הכירה אימי בטעויות שעשתה, מחוסר ידע כמובן ולא חלילה מתוך כוונה רעה, והדבר כאב לה מאוד, אך היה מאוחר מכדי לשנות זאת.

לימים סיפרה לי אימי שבתקופה ההיא היא גם נכנסה להיריון, אך בשל מצבי ובשל מחויבותה המלאה כלפיי עשתה הפלה ביודעה שלא תוכל לטפל בתינוק מבלי לפגוע בי. היא סיפרה זאת לאבי לאחר מעשה, והוא קיבל את זה קשה מאוד. כניצול שואה שאיבד את רוב משפחתו הוא ראה בכך רצח של ילד יהודי. אני יודע שאימי חיה עם רגשות אשם כלפי אבי בהקשר זה, וגם אני חש מידה של אשמה, כי בסופו של דבר הכול קרה בגללי, גם אם ללא כל כוונה רעה.

מד"ר לפמן נותרו לי זיכרונות נוספים. באותם ימים הוא נחשב לגדול האורתופדים שטיפלו בילדי הפוליו. כולם פחדו ממנו פחד מוות. הייתה לו ארשת פנים חמורה ומאיימת. הוא ראה את החולים שלו ברחוב החלוץ בחיפה, בקומה שנייה, ואימא הייתה נושאת אותי למרפאה על הידיים. לחיפה היינו נוסעים כמובן באוטובוסים. פעם אחת, באחד הביקורים אצלו, פניתי לאימא ואמרתי "אימא, ד"ר לפמן לא יודע אף פעם לצחוק?" ד"ר לפמן הישיר אליי מבט ואמר "בטח שאני יודע". ואני הוספתי "נו, אני רוצה לראות". מאז נהיינו ידידים בלב ובנפש, והוא תמיד האיר אליי פנים. כשהיינו מגיעים אליו הוא היה יורד וסוחב אותי על גבו לקומה השנייה. היום קשה לדמיין סיטואציה כזאת.

באחד הניתוחים שעברתי אצל ד"ר לפמן בבית חולים 'כרמל' הייתי צריך פיפי. האחיות רצו לעזור לי לפתוח את הכפתורים בפיג'מה, ואני אמרתי להן "עוד מעט ד"ר לפמן מגיע. אני מעדיף שהוא יפתח לי". זכור לי שכולם היו בהלם לנוכח הקשר הקרוב שהיה לי עם הרופא הגדול, שכולם — אנשי הצוות, החולים ומשפחותיהם — חשו כלפיו יראת כבוד ואף ריחוק מה. ד"ר לפמן כמובן החזיר לי אהבה, ואפילו הגיע לבר המצווה שלי עם רעייתו. אני זוכר עד כמה הייתי גאה שהוא בא אליי הביתה. לימים נאלץ ד"ר לפמן לפרוש מעבודתו בשל גילו המתקדם ובשל ידיו, שהחלו לרעוד וגרמו ללא מעט תקלות בעת הניתוחים שביצע. איש לא ההין לפטר אותו, עד שיום אחד שם קץ לחייו. היה זה סיום טראגי לרופא גדול אשר עזר לחולים כה רבים.

בשנותיי הראשונות התארגנו בקריה מספר נשים שלקחו אותי מדי יום בהתנדבות אל הגן ובחזרה כדי להקל על אימא. עם אחת מהן הייתי בקשר מיוחד עוד שנים לאחר מכן בבגרותי. שמה היה אילקה. היא הייתה אישה יקרה, ובכל הזדמנות הייתי הולך לבקרה.

באותן שנים, כשהמגפה עדיין השתוללה (אני חליתי ב־1954, וחודשים מספר לאחר מכן החלו לתת לילדים את החיסונים על שם סייבין וסאלק), היה פחד גדול מהדבקה. למען האמת, לאחר המחלה נותרה רק נכות שאינה מידבקת, אולם רוב האנשים לא היו מודעים להבחנה זו. אני זוכר שלא אחת אימהות התרחקו ממני עם ילדיהן ועברו לצד השני של הכביש. כילד הייתה זו תחושה קשה מאוד. בימים אלו, תקופת מגפת הקורונה, עולים בי מדי פעם זיכרונות מתקופת הילדות שבה חליתי, אולם ברור שהמצב היום שונה בתכלית. היום קיימת הדרכה מסודרת באמצעות כלי התקשורת, ומערכת הבריאות והסניטציה כמובן שונות לאין ערוך מאלו שהיו אז.

שני זיכרונות נוספים נחרטו במוחי מילדותי המוקדמת:

בזמן מבצע סיני (1956) הייתה האפלה כללית בשעות החשכה, וכל החלונות כוסו בשמיכות, וכאשר בצבץ אור קטן מאחד הבתים שמענו את איש הג"א (הגנה אזרחית) צועק "לכבות את האור!". באחד מימי המלחמה חדרה לחיפה משחתת מצרית בשם 'איבראהים אל־אוול' והפגיזה את אזור המפרץ. שמענו את הפגזים קרוב אלינו. הייתי אז משותק לגמרי ומרותק למיטה. אני זוכר את הדיון שהתקיים בין השכנות על מרפסות הבתים — האם חייבים להוריד אותי? ואם כן — לאן? בסופו של דבר נשארתי בבית, והכול עבר בשלום. והמשחתת המצרית — זו נתפסה בידי חיל הים הישראלי ושירתה בו במשך שנים רבות תחת השם 'אח"י חיפה'.

זיכרון אחר קשור בשכן שגר מולנו. איש יקר ושמו חיים וייס. ר' חיים היה חזן, ומדי יום שישי בצהריים הייתי שומע אותו ברשת א' קורא עם טעמים את פרשת השבוע. אהבתי מאוד לשמוע אותו, אך באותה שעה עצמה הייתי גם רואה אותו עומד במרפסת ביתו, מצחצח נעליים ומחייך אליי. אני זוכר שלא הבנתי כיצד זה קורה.

עם השנים התחזקו מעט שרירי גופי וחזרו לתפקד באופן חלקי. עם זאת הייתה לי תמיד חולשה בכל הגוף, ורגל שמאל נותרה עם שיתוק מלא. בגיל שש בערך קיבלתי לראשונה מכשיר הליכה. הייתה זו הפעם הראשונה שעמדתי על הרגליים מאז שחליתי. חוויה שאין לתאר! כשהגעתי לכיתה א' זכיתי במורה שלא הייתה לה כל גישה חינוכית ואנושית ונהגה להכות את הילדים. הייתי בוכה כל יום לאימא שאני לא רוצה ללכת לבית הספר, כי ממש פחדתי ממנה. בזמן התפילה הייתי זקוק לעזרת המורה שתיישר לי את המכשיר כדי שאוכל לעמוד בתפילת העמידה, אך היא סירבה בטענה שאסור לגעת במכשיר בזמן תפילה. לא הבנתי כיצד הסירוב הזה מסתדר עם החשיבות שייחסתי למכשיר. אימא פנתה לרב של הקריה, הרב עקיבא הכרמי, איש צדיק ויקר, ושאלה את דעתו בעניין, והוא נתן מיד הוראה למורה לעזור לי בכל מה שאני צריך.

בהמשך היו לי מורות נהדרות. מורה אחת אף הסבה את תשומת ליבה של אימא לעובדה שיש לי קשיי ראייה, כי אני מתקשה לראות את הכתוב על הלוח, אף שאני יושב ראשון, ומאז אני מרכיב משקפיים. מורה אחר עמד על כך שאשתתף עם הכיתה בטיול, ובזמן ההליכה ברחובות עכו נשא אותי על כתפיו. הייתי גאה מאוד, והילדים האחרים קינאו בי. מורה אחר שהיה המחנך שלי בכיתות ז'-ח' היה אפרים בוכריס. אישיות יוצאת דופן. אהבתי אותו מאוד. הייתי הולך לבקר אותו בשבתות בביתו שבקריית ים עם חבר מהכיתה, שדחף את כיסא הגלגלים. המורה אפרים נשא אותי על כפיים לביתו שבקומה השנייה. לאחר כיתה א' הייתה לי אפוא חוויה מתקנת עם מורים טובים.

עם חברים לכיתה בשער מנדלבאום בירושלים.

ליד הכותל המערבי לאחר מלחמת ששת הימים. בצד שמאל עומד אבא,

מאחוריי יחיאל ורותי, וחבריהם בגרעין הנח"ל.

בשלב מסוים אימא גילתה שיש לי שמיעה מוסיקלית ורשמה אותי לקונסרבטוריון למוסיקה בקריית מוצקין. המורים הגיעו אלינו הביתה, ולמדתי במשך מספר שנים לנגן בכלים שונים, בהתאם למגבלותיי הפיזיות. הכלי הראשון היה מלודיקה, ואחריו באו אקורדיון, קלרינט וצ'לו. הצ'לו היווה למעשה פסגה מבחינה מוסיקלית. למדתי לנגן בצ'לו במשך מספר שנים ואף הגעתי ליצירות של ממש, אולם בשלב מסוים היד התעייפה מלהחזיק בקשת זמן רב, ואז אבא בנה לי עמוד מעץ שהוצב מאחורי הכיסא שעליו ישבתי. על העמוד תלינו חבל עם קפיץ שאליו היה מחובר סד, ואל תוך הסד הייתי מכניס את היד כדי להפחית מן המשקל שהיה עליי לשאת. הייתי קורא לזה 'מכשיר תלייה', אולם המכשיר הזה אִפשר לי לנגן יצירות קצת יותר ארוכות במשך שנה נוספת. בהמשך עברתי לחליל סופרן ולחליל אלט וניגנתי בהם עד לפני שנים מספר.

מנגן בצ'לו.

עם האקורדיון.

מחלל בחברת ילדים.

כרטיס תלמיד בקונסרבטוריון.

בתיכון למדתי בישיבה ליד ביתנו. מתקופה זו נחרט בזיכרוני אירוע מתחום הכדורגל, שהיה רחוק ממני מרחק שנות אור. לא התעניינתי כלל בכדורגל ובספורט. חברים לחצו עליי ושכנעו אותי שאמלא פעם כרטיס לוטו. הם טענו שהעובדה שאינני מבין בכדורגל יכולה רק לשחק לטובתי. השתכנעתי ומילאתי. לאחר פרסום התוצאות באו כולם ושאלו אותי "נו, בכמה זכית?" ואני השבתי ספונטנית "זכיתי בשלוש־עשרה". השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים, ותוך דקות אחדות כל הישיבה הייתה כמרקחה. איש לא העלה בדעתו שסתם אמרתי את זה. ראש הישיבה בא אליי וביקש תרומה לישיבה, ואבי (חיים) סמוטריץ', חברי הקרוב באותה עת ולימים אביו של ח"כ בצלאל סמוטריץ, היה בהיסטריה מוחלטת: "חיים, מה עושים? איך משכנעים עכשיו את כולם שלא באמת זכית?"

גם ר' אורי לופוליאנסקי, לימים מייסד 'יד שרה' וראש עיריית ירושלים, למד איתי בכיתה. אני זוכר אותו כבדחן, אולם מעל לכול כחבר טוב המוכן תמיד לסייע.

עם חברי אבי סמוטריץ.

עם אורי לופוליאנסקי שעומד לימיני וחברים נוספים מהישיבה.

ההכנות לקראת חג הפסח זכורות לי גם כן כחוויה נעימה. ההורים היו מכינים במרפסת את העופות והדגים, וידיהם היו תמיד מלאות עבודה. להגעלת כלים היו מרתיחים מים על פרימוס בחצר ומחברים את כל הסכו"ם, בזה אחר זה, לחוט עמיד בחום, וכך טובלים במים ומגעילים. באותם ימים לא היו כלים מיוחדים לפסח. דודתי צילי, אחותה של אימא, הגיעה לעזור בהכנות, ובינתיים דודי אברהם היה לוקח את כל הילדים לטייל ברכב ה'דופין' שלו. בליל הסדר היינו אצל דודי ישראל ומשפחתו. הגיעו גם צילי עם המשפחה, ג'ני, אלמנת דודהּ של אימא (אחי אביה), וביתה פנינה. אהבתי מאוד את הקרעפלאך והכרעמזלאך שדודתי אסתר הייתה מכינה מדי שנה. נוסח ההגדה והמנגינות המיוחדות של ליל הסדר נשארו עימי עד היום, ובכל שנה אני מעביר לילדיי את אותו הנוסח.

אירוע יוצא דופן נוסף התרחש כאשר נסעתי עם חברי חננאל בחול המועד סוכות ברכבת לירושלים, לוועידה הארצית של 'בני עקיבא'. ישנו אצל הדודים שלי ובשעות הפנויות הלכנו לטייל. היה זה לפני מלחמת ששת הימים, כאשר קיבוץ רמת רחל שכן ממש על הגבול הירדני. שביל צר הוביל אל הקיבוץ, ומשני צדדיו קוצים גבוהים. קהל גדול נהר אל הקיבוץ כדי ליהנות מן התצפית על העיר העתיקה. בדרך ראינו במרחק כמה עשרות מטרים מאיתנו רכב המתמרן על הכביש. חננאל, שלמד זואולוגיה ואהב מאוד בעלי חיים (כמוני), הבין מיד שהרכב מנסה לדרוס נחש על הכביש. הוא רץ אליו וצעק אל הנהג "עצור, אל תהרוג אותו". הייתה זו נחשה ארסית, כך הוא זיהה, שכבר הייתה פצועה אך עדיין חיה. הכנסנו אותה לתוך שקית שמצאנו, ואני החזקתי את השקית בידי. כשהגענו לתצפית מצאנו שם קהל רב. חננאל עלה על הגג, ואני, בהיסח הדעת, הנחתי את השקית על הרצפה. לפתע יצאה מתוך השקית הנחשה, שככל הנראה התאוששה מהר. במקום החלה מהומה, ואנשים ברחו בצרחות. הנחשה נבהלה כנראה מהמתרחש וחיפשה במהירות את דרכה. חננאל, שהבחין במתרחש מהגג, קפץ למטה, תפס אותה והכניס אותה בחזרה לשקית. בהמשך מצאנו ארגז גדול ששימש אותנו לאחסון הנחשה בדרכנו חזרה הביתה ברכבת. בבית המשכתי להחזיק אותה בארגז מתחת למיטה, וילדי השכונה היו מביאים חיות ורמשים שתפסו כדי להאכיל את הנחשה. השמועה עשתה לה כנפיים והגיעה גם לאוזניו של רוז'יליו, המורה לזואולוגיה בישיבה, שביקש ממני שאביא אותה, כדי שננתח אותה יחד במעבדה ונשמור בפורמלין. הבאתי את הנחשה לכיתה, והמורה, שרצה להרשים את הילדים, הכניס אותה לתוך שרוול החליפה שלו כשהוא אוחז באצבעותיו את ראשה. אלא שאז החליק לפתע הראש, והנחשה נכנסה כל כולה אל תוך השרוול. המורה זרק את עצמו לרצפה, וכל הילדים ביקשו לעזור לו וקרעו מעליו את החליפה.

הלימודים בישיבה נמשכו מבוקר עד ערב, כאשר עד הצהריים למדו גמרא, בצהריים לימודי תיכון, ולאחר מכן סדר ערב. כיון שלא יכולתי פיזית לעמוד בעומס, למדתי רק את לימודי התיכון, דבר שגרם לי להרגיש חריג ופגע בהשתלבותי החברתית. לאחר שנתיים אימא העבירה אותי לבית ספר 'עמל' בקריית חיים, שם למדתי פקידות והנהלת חשבונות. הייתה זו תקופה נהדרת בחיי עם המון חוויות.

באותה עת חיו בקריה מספר משפחות יוצאות טירת צבי — משפחות גניאל, גלמן, גבעון וכהן. בני המשפחות היו באים לבקרנו בשבתות, ואנחנו ביקרנו אצלם. בפגישות הללו תמיד קלחו השיחות, וניחוח הנוסטלגיה שלט באוויר. אני זוכר כמו היום את כל שמות המייסדים והוותיקים של הקיבוץ שעלו שוב ושוב בשיחות אלו.

מדי פעם היינו הולכים בשבתות עם דודי ישראל ובני משפחתו שגרו לידינו לקריית ביאליק כדי לבקר את משפחת וייטמן — חצ'ה, אחותה של סבתא בת־שבע, לייזר בעלה, ילדיהם ונכדיהם. לייזר היה תמיד קורא לאבא על שם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, "סנגורם של ישראל". "הה דער בארדיצ'עבער איז דו", היה אומר כשהגענו. נחמה ביתם, שגרה בביתם עם ביתה פנינה, תמיד התעניינה מאוד בשלומי ובקורות אותי. הייתי גם בקשר טוב עם משפחת שווגר — ציפורה, גם היא בת למשפחת וייטמן, בעלה שלום וילדיהם — והתארחתי בביתם מדי פעם בשבתות. לימים, כאשר משפחת שווגר ונחמה עברו לירושלים, ואני אז כבר בתקוע, נמשך הקשר באמצעות פגישות וטלפונים עד שנפטרו. עם מיכל, הבת הבכורה של משפחת שווגר, ובעלה, הרב אליהו בלומנצווייג שהקים את ישיבת ההסדר בירוחם, שמרתי על קשר רציף כל השנים, גם כשגרו באלון שבות ובירוחם, והקשר קיים עד היום.

חברים קרובים מאוד היו הני ויהודה אדלר ז"ל שגרו לידינו עם שני ילדיהם, מיכה ועמוס. הני הייתה החברה הקרובה ביותר של אימא, והייתי אצלם ממש בן בית.

טיול עם משפחות אדלר ווישליצקי. עומדים מימין: אבא, מיכה ואימו הני אדלר, ברטה ושלמה וישליצקי. יושבים מימין: עמוס אדלר ואלישע וישליצקי ז"ל (לימים רב ידוע בציונות הדתית).

ההורים שלי דיברו ביניהם יידיש. אני קלטתי את השפה, ומאז אני שולט בה כמעט כמו בעברית. התאהבתי גם בשירי היידיש הישנים, במבטא הגליצאי ובהומור היידישאי העסיסי של דז'יגן המיתולוגי. שנים רבות מאוחר יותר הייתי נוסע עם אימא מדי שנה ל'פסטיבל היידיש' בים המלח, עד שמצבה הבריאותי כבר לא אִפשר זאת.

עוד זיכרונות מתקופה זו: מכר שלנו שהיה מהנדס בנה בשבילי כיסא עם מנוע (בזמנו לא היו עדיין כיסאות ממונעים כמו אלו שאנו מכירים היום). היה זה מושב בנוי על שלושה גלגלים, כשמאחור, על הגלגל, היה מנוע של טוסטוס. כלי הרכב הזה היה מרעיש מאוד למרחקים, אולם בעזרתו יכולתי לראשונה להתנייד באופן עצמאי, וכך נסעתי בכל הקריות. מדי פעם היינו יוצאים — אבא, אימא, יחיאל ואני — לטיול אופניים באזור, ואני זוכר זאת כחוויה נעימה. כלי הרכב שלי היה כמובן אטרקציה, וכל הילדים רצו לתפוס עליו טרמפ. כך זכיתי ליתר תשומת לב — פיצוי מה על שלא יכולתי לקחת חלק במשחקים כמו כדורגל וכו'.

כיף עם הכיסא הממונע מתוצרת עצמית.

הייתי גם חבר בתנועת 'בני עקיבא', אך בפעילויות רבות, כמו מסעות, מחנות קיץ וכו', לא השתתפתי, ולכן לא ממש השתלבתי ואינני זוכר זאת כחוויה משמעותית.

ארגון 'אילנשיל פוליו' (לימים עמותת 'אילן') היה מארגן מדי שנה קייטנות לילדי הפוליו. אני זוכר קייטנה אחת בקיבוץ עין כרמל שליד חיפה. זו הייתה חוויה. לקחו אותנו עם טרקטור ועגלה לטייל ברחבי הקיבוץ, התרחצנו בבריכה, היו תוכניות, ואני ניגנתי שם בחליל. מצד אחד, נהניתי מאוד כי הרגשתי חלק מקבוצת שווים, אך עם זאת התגעגעתי מאוד הביתה, כי לא הייתי רגיל לשהות מחוץ לבית במשך עשרה ימים. כשחזרתי הביתה חיכתה לי הפתעה — שובך יונים בחצר. הייתי בעננים.

כל חיי אני אוהב מאוד בעלי חיים. בילדותי היו לי כלבים שונים, דגים, צבים, תוכים ואותה נחשה שהבאתי מירושלים והחזקתי בקופסה מתחת למיטה. פעם נסעתי עם הכיסא הממונע למורה שלי לצ'לו בכפר ביאליק, וקיבלתי שם כלב במתנה. הייתי מאושר וראיתי בו את הכלב היפה ביותר בעולם. כשהגעתי איתו הביתה ההורים שלי הזדעזעו. הם אמרו שהוא מכוער ומלוכלך, ואבא לקח אותו מיד והחזירו לכפר. הכלבים שימשו לי פעמים רבות חברים קרובים ונאמנים. יומבו היה אצלנו שבע־עשרה שנה. יום אחד ישבתי על שפת הים, וסמוך אליי רבצה כלבה ושמרה על חפציה של בעלת הבית שלה אשר יצאה לאימון ריצה. הכלבה ניגשה אליי, ואני ליטפתי אותה והתיידדנו. כשהאישה חזרה היא הייתה מופתעת מאוד ואמרה שנדיר מאוד שהכלבה שלה טופסי ניגשת לאנשים זרים, ושזהו סימן שהיא חשה עד כמה אני אוהב כלבים. טופסי הייתה בהיריון, והאישה הבטיחה לי שלאחר שתמליט אקבל גור במתנה. שמחתי מאוד, אולם בבוא הזמן נולד רק גור זכר אחד, והשאר היו נקבות. ההורים שלי הסכימו לקחת רק זכר, ולאחר משא ומתן האישה החליטה למסור לי את הזכר שקראנו לו יומבו. יומבו חי מאז עם ההורים במשך שבע־עשרה שנה ועבר לגור איתם בירושלים, עד שהגיע למצב שבו סבל ייסורים קשים עקב זיקנה ונאלצנו להרדים אותו.

עם יומבו חברי הטוב.

ערב שבת אחד הייתה סופת רעמים וברקים חריגה בעוצמתה (גרנו קרוב לים). אני זוכר שברק חדר את התקרה בחדר שלי, ונפער בה חור גדול. למזלי הייתי באותה עת בחדר של ההורים. שמענו פיצוץ אדיר ואחריו היה חושך. זה היה מפחיד מאוד.

בדרך כלל לא הרביתי ללכת לים אלא בעיקר לבריכה, אולם זכורני שפעם הלכנו עם מכרים לחוף גליה. אני הייתי בתוך גלגל הצלה שחור גדול שהיה בעצם צמיג פנימית של גלגל רכב. אימא החזיקה את הגלגל, כשלפתע מצאנו את עצמנו בתוך מערבולת חזקה, וזרמים עזים סחפו אותנו. לא אשכח כיצד אימא נלחמה כנמרה, לא הרפתה מהגלגל וצעקה לאבא שהיה בחוף "מנחםםםם!!!".

יום אחד ישבתי בכיתה בשעת שיעור. המורה הוציאה ילד שהתפרע, והילד החל לזרוק אל תוך הכיתה אבנים מבעד לחלונות. המורה הורתה לילדים לשכב מתחת לחלונות כדי שלא ייפגעו. אני נשארתי לשבת במקומי, ואכן חטפתי אבן בראש. נבהלתי מאוד, והיה צורך לקרוא לאימא שלי כדי שתבוא להרגיע אותי. מאז אני סובל מבעיות באוזן השמאלית.

ל'אילנשיל פוליו' היה רכב שהסיע את הילדים לטיפולים. היה זה רכב גדול ומפואר, ואהבתי מאוד לנסוע בו. לנהגת הרכב קראו ציפי, ואני זוכר אותה מצוין עד היום. היא הייתה לוקחת אותי כל שבוע לתרגילי עיניים בחיפה, וברכב היו תמיד ילדים נוספים שנסעו למקומות שונים. פעם אחת נסענו לגבעת נשר כדי להחזיר את אחד הילדים הביתה. הגענו לכביש ובו ירידה תלולה מאוד. מצידו האחד היו סלעים ומצידו האחר ואדי עמוק. אני ישבתי קדימה ליד הנהגת, ומאחור ישבה אימא שלי ולידה ילדים אחרים. תמיד התעניינתי בנהיגה ועקבתי אחר פעולות הנהגים שעימם נסעתי. לפתע ראיתי שציפי לוחצת על הברקס והרכב אינו מגיב. היא החלה לצעוק "אוי, אוי, אוי", ואימא בקור רוח אמרה מיד "ילדים, להתכופף קדימה, להוריד את הראש ולהיות בשקט". הכול ארך שניות ספורות, ואז חשתי חבטה עזה ומצאתי את עצמי על הרצפה לפני המושב שלי, אבל איש לא נפגע. ציפי, בתושייה רבה ואולי בהשפעת קור הרוח של אימא, שברה ימינה אל תוך הסלעים, וכך מנעה מן הרכב להתדרדר אל תוך הוואדי, ומכולנו — מוות בטוח. החוויה הזו נחרטה בזיכרוני לכל חיי.

מדי שנה ביום העצמאות היו מתארגנות בקריה משפחות, ואנחנו ביניהן, ונוסעות בטיולית ליום טיול ארוך בצפון או בדרום. זה היה ממש כיף. שרנו בדרך 'שירי סוכנות' שאני אוהב מאוד עד היום. חוויה. ישבתי ראשון בספסל, ממש בפתח, ורק ידית אחיזה הפרידה ביני ובין הכביש. פעמים היו בדרך טלטולים וקפיצות, ורק בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי ולא לעוף החוצה. היום, כשאני חושב על כך — היה בכך סיכון עצום. באחת החניות עמדתי, ואימא החזיקה אותי, כך ששנינו לא יכולנו לזוז. פתאום המשאית החלה לנסוע אחורנית, והנהג לא ראה אותנו. זה היה מפחיד מאוד. אימא ואני צעקנו לו לעצור, אך הוא לא שמע. אני זוכר שכבר ראיתי את עצמי בעיני רוחי מתחת לגלגלים יחד עם אימא. ברגע האחרון ממש מישהו הבחין במתרחש ועצר את הנהג. כולנו היינו בהלם. שוב אימא הייתה כמובן איתי ולא העלתה כלל בדעתה להציל את עצמה. (תמונה 1)

במשך שנים הייתי הולך מעט עם קביים קנדיים המגיעים עד למרפק ועם מכשיר הליכה ברגל שמאל. למרחקים ארוכים יותר הייתי משתמש בכיסא גלגלים. היה לנו בחיפה מועדון ספורט, ולפני שנהגתי בעצמי היו באים מתנדבים ולוקחים אותי. היה לי חבר ושמו עקיבא, בחור נכה שגר בקיבוץ אפק וצעיר ממני בשנים אחדות, והוריו היו לעיתים קרובות לוקחים אותי למועדון ומחזירים אותי. במועדון הייתי מתאמן בכדורסל, בפינג פונג שולחן, בסייף ובשחייה. אהבתי מאוד את המקום ונהניתי מבחינה חברתית להימצא בקבוצת שווים — כולם היו נכים.

בסביבות גיל שלושים, כשראיתי שאני נופל לעיתים תכופות, הפסקתי ללכת. פחדתי לשבור יד או רגל, ויום אחד החלטתי שאני זורק את המכשיר והקביים ומשתמש רק בכיסא הגלגלים. לימים שאלו אותי אם להחלטה להפסיק ללכת לא נלווה קושי רגשי, ותשובתי הייתה: ממש לא. מבחינה מסוימת אפילו חשתי הקלה, כי השתחררתי מהמתח שמא אפול ויקרה לי משהו. מאז ומעולם השתדלתי להסתכל על המציאות בצורה יותר שכלתנית ורציונלית ופחות רגשית, וקיבלתי החלטות בהתאם לכך. עם זאת, אני רואה בעצמי אדם רגיש מאוד כלפי עצמו וכלפי הזולת.

במשך שנים הייתי נוסע כל שבוע עם ציפי הנהגת ועם ילדים נוספים למכון הפיזיותרפיה בכרמל. האחראי במכון, אדון קורץ שקראנו לו דוד גוסטי, הטיל אימה גם על הילדים וגם על ההורים. אני זוכר כיצד היה צועק בזעם על הילדים, אך אליי השתדל להתייחס בעדינות רבה יותר, כי ידע שאני חבר של ד"ר לפמן שנהג להגיע מדי פעם למכון לביקורת. בימים ההם המכון נחשב משוכלל מאוד, עם מכשור מתקדם ובריכות מים טיפוליות.

אימון בסיף.

עם עקיבא חברי בטיול בסחנה.

אימון בכדורסל.

היה לי שכן, חנוך שמו, שאצלו למדתי לנגן בחלילים, והיה גם מורה להתעמלות מיוחד ורב פעלים שהקים בקריה את נבחרת הכדורסל 'אליצור', ואחי יחיאל היה קשור אליו מאוד. אימא הייתה מזמינה אותו מדי פעם לטפל בי באופן פרטי. מדי קיץ הוא היה מארגן קייטנה במוסד 'אהבה' בקריית ביאליק. כל הילדים היו מגיעים לשם מדי יום בטיולית, ואותי חנוך היה לוקח. במשך זמן־מה היה לו אופנוע עם סירה שבה הייתי יושב ולאחר מכן היה לו רכב קטן. אני זוכר שבבריכה היינו עושים תחרויות. אני הייתי אלוף בשחייה עם ראש בתוך המים, ותמיד ניצחתי את המדריך, בחור בריא וחסון שהתחרה בי. יכולתי אז לשהות יותר משתי דקות מתחת למים, שכן הריאות שלי היו מפותחות מאוד, בין השאר בגלל הנגינה הרבה בחליל. כל הילדים היו מעודדים אותי בזמן התחרות וצועקים "ח־יים ח־יים". זה נתן לי הרבה ביטחון עצמי. הייתי גם עושה שם עבודות יד שונות, ואני זוכר את הקייטנה כחוויה נהדרת.

כילד הייתי הולך מדי יום שישי לגן הילדים ומנגן שם בחליל בזמן קבלת השבת. הייתה זו חוויה נעימה שהותירה זיכרון נעים.

אלו היו אפוא שנות ילדותי, עם זיכרונות מעורבים — חלקם ממש כיפיים וחלקם מורכבים ומאתגרים. את כולם אני נושא איתי כל חיי, והם חלק ממני.