סבסטיאן – איך לצאת עם דושבג

הקדמה ג'יימסון

יש ימים שבהם אני נשארת ללמוד בבית, אבל לא לעתים קרובות.

הספרייה היא הנחמה שלי.

המקלט שלי.

המקום שאליו אני באה כדי להקשיב לקולות הדפים הנהפכים, לתקתוק החלוש של מקלדות מחשבים, לפסיעות הרכות על רצפת העץ. הבניין בן מאה ושלוש, אחד מהאתרים הישנים ביותר בקמפוס, ומלא בהיסטוריה. מלא בעץ מגולף ופינות אפלות. מלא בידע וסודות של מדענים, פילוסופים וסטודנטים.

באמת. זהו המקום היחידי ברדיוס של עשרה קילומטרים שבו אני יכולה להתבודד עם מחשבותי.

המקום היחידי בלי שותפות לדירה, בלי המוזיקה שלהן, הטלפונים שלהן והפעילות התזזיתית התמידית שלהן בדירה שאנחנו שוכרות. אני אף פעם לא יכולה לדעת מתי אמצא איזה בחור מוזר מעביר את הזמן על הספה שלנו, מתי זרים ייכנסו ויצאו, או מתי יישמע צחוק פלרטטני לפני שדלתות חדר השינה ייסגרו בטריקה.

ההדים המביכים של קפיצי המזרן החורקים של השותפה, קצת לפני שנשמעות גניחות מטורפות בבית השקט.

מביך.

וזה ניסוח עדין, כי באמת, איך אפשר להוציא את הקול הזה מהראש?

אני לא יכולה.

אז אני נמלטת לספרייה.

הקולות מסיחי הדעת של צעקות, הפרעות או התגרויות לא מפריעים לי. גם לא הריח של אטריות ראמן שבושלו יותר מדי. בדרך כלל אני גם לא צריכה לדאוג שדעתי תוסח.

חוץ מהיום.

היום אני מרוכזת בשולחן מלא בהפרעות סמוך לכניסה, בצורת ארבעה בחורים מאוד גדולים ואתלטיים למראה. בחורים קולניים. בחורים יהירים.

בחורים מושכים באופן יחסי.

היום אני לא מצליחה להתרכז.

אני מבחינה בהם הרבה לפני שהם מבחינים בי, ומרשה לעצמי הפוגה קלה כדי להביט בגדול שבהם בעין בוחנת. יש לו שיער שחור מהמם וגבות שחורות עוד יותר, והוא לא הציץ לעבר הספר הפתוח מולו אפילו פעם אחת. להפך, הוא הביט סביב באולם הקריאה של הספרייה.

ממש כמוני.

זרועותיו שלובות על החזה הרחב שלו, רגליו מפושקות, הבעת פניו חסרת סבלנות - כמעט כאילו שיעורי הבית לא מזיזים לו.

אני מסיקה שהוא כנראה מחכה שהשמים ייפתחו והיקום יכין במקומו את העבודה, ובדיוק אז מבטינו מצטלבים. הפסים הכהים והקשים מעל עיניו מזנקים לעבר קו השיער שלו, בעוד שפתיו המעוטרות בזיפי זקן בן יומו מתעקלות. עיניים בוחנות, חיוורות כל כך עד שאני לא יכולה להבחין מכאן בצבען, מתחילות לטייל בהדרגה לאורך שורת כפתורי הסוודר שלי עד שהן נחות לי על החזה.

אני נרעדת.

הוא מחייך.

הקריפ הסדיסטי יודע שהוא גורם לי צמרמורת.

הוא מתענג על זה.

בחורים כמוהו? אין ספק שהאוניברסיטה תהיה רק נקודה קטנה במפת חייו, נקודת עצירה זמנית בדרך להציק לעמיתים, שותפים עסקיים וכנראה נשים.

הבחור הזה? הוא דושבג - בד' רבתי.

אני ממצמצת כדי להיחלץ מקרב המבטים שלנו, ועיני הכחולות משייטות על פני השולחן ועוגנות על הבחור הענק הבלונדיני שמקיש על המקלדת שלו, כשראשו מתנדנד לקצב המוזיקה שהולמת דרך האוזניות הנוצצות שלו. אחר כך הן נוחתות על הבחור הלטיני ששרוע עמוק בכיסאו, מביט בתקרה ולועס עיפרון צהוב.

אחרון חביב? הבחור עם הצוואר הרחב והזרועות המקועקעות, העבות עוד יותר.

מרותקת, אני משפילה את ראשי בביישנות כדי להציץ בחשאי מתחת לריסי הארוכים. אין ספק שהוא מנסה להתרכז בעבודה שלו, וכעסו על עמיתיו הקולניים לשולחן פוגם בפניו היפות וגורם לכתפיו להתכווץ. מדי פעם הוא נע באי-נוחות בכיסאו ולבסוף מנענע בראשו.

נושף בתסכול.

נע בכיסא. מנענע את ראשו. נושף.

נע. מנענע. נושף. וחוזר חלילה.

עד ש...

לכל יושבי השולחן מפריעה סטודנטית יפה בעלת שיער חום בהיר. הוא אסוף באגביות לפקעת מרושלת, אבל אפילו מהמרחק שבו אני יושבת אני רואה את העיניים המאופרות בכבדות ואת השפתיים בצבע אדום בוהק. העיניים בעלות האיפור המעושן לא בהכרח מתאימות למכנסי הטייטס ולסווטשרט עם הלוגו של אוניברסיטת איווה, אבל מי אני שאשפוט?

היא מתקרבת לעברם לאט, מניחה את האגן שלה על קצה השולחן ומעבירה אצבע לאורך המשטח החלק ואז במעלה היד המקועקעת, מחליקה את ציפורניה על העור החשוף של האמה.

ראשו טס כלפי מעלה בבהלה. מתמקד בה.

למראה החיוך שלו אליה, אני שואפת את האוויר בנשימה שלא ידעתי שעצרתי.

נשען לאחור, משלב את ידיו המוצקות.

מפשק את רגליו.

היא חמודה.

וברור שהיא הטיפוס שלו.

אני מביטה מרותקת במופע כשהוא מתרומם, זרועות שריריות מחליקות סביב מותניה הצרים. הוא מסיר אוזנייה אחת בדיוק בזמן כדי לשמוע צחקוק נלהב מאולץ בוקע מגרונה. אני קולטת את קולו הנמוך כשהוא מוביל אותם אל עומק הספרייה, לעבר השורה האחרונה עם אוסף המגזינים וכתבי העת. שואפת בחדות שוב כשהוא מחטיף לה על אחוריה ביד טעונה מינית. נאנחת באכזבה כשהם פונים מעבר לפינה ונעלמים מן העין.

נו, טוב.

אני מסירה את משקפי בעלי המסגרת השחורה, משפשפת את עיני העייפות כדי לגרש את המראה ותוהה לרגע קצר איך זה יהיה להיות בחורה מהסוג הזה - נטולת דאגות, נותנת לבחורים להוביל אותה אל בין שורות ספרים אפלוליות.

בשביל הכיף. כי זה מרגיש טוב.

לא בחורה מהסוג שמעבירה את כל שעות הערות שלה בלימודים מפני שהציונים שלה מחורבנים והיא לא יכולה להרשות לעצמה לעשות משהו אחר.

אני מחזירה את המשקפיים למקומם. השערות על עורפי מעקצצות מרוב מודעות כשאני טופחת על פי להחניק פיהוק עדין ומסיטה את מבטי.

נתקלת בעיניים אפורות קרות, מאיימות.

זוויותיהן מתקמטות בידענות, כמו אומרות, אני רואה שאת מתבוננת, אבל מותק, אל תעצרי את נשימתך - הוא בחיים לא יֵצא עם מישהי כמוך.

והוא צודק - הדמות שזה עתה נעלמה בין מדפי הספרייה? הוא לא ירצה לצאת איתי. לא יסתכל עלי פעמיים, אם תהיה לו הזדמנות.

לשכב איתי? אולי.

לצאת איתי? לא.

אבל נחשו מה? גם אני לא ארצה אותו. כי אני יודעת, רק מלראות אותו, שהוא בטח דושבג, כמו החבר הקריפי שלו.

ואין לי שום עניין בבחור כזה.