סוד אכזר

"הפגישה עם היועץ המשפטי של המשטרה האזרחית נקבעה למחר בשעה שתיים," הודיעה המזכירה.

"מה שמו?" שאלה נירה אלקלעי לאחר שסימנה את התאריך והשעה ביומן הסלולרי שלה. מאז מונתה לראש מחלקת טרור במרחב ירושלים של השב"כ חלפו שישה חודשים. העבודה סביב השעון בתקופת ההסתגלות לתפקידה החדש הקשתה עליה לעקוב אחר השינויים הרבים שחלו חדשים לבקרים בכל הסובב אותה ואחר שורת המינויים שבאה בעקבותיהם.

"תת־ניצב חנן גוטמן."

נירה החלה להקליד את השם, ולפתע שמטה את ידה כמוכת ברק. ח־נ־ן ג־ו־ט־מ־ן, טילטלה אותה המחשבה, האיש שידיו מגואלות בדם... אולי מדובר באדם אחר בעל אותו שם, ניסתה לעודד את עצמה.

היא נכנסה לגוגל והקלידה "חנן גוטמן". לפני שלחצה על העכבר הוסיפה ליתר ביטחון "תת־ניצב". האזכור הראשון שהופיע על הצג נשא את הכותרת "משטרת ישראל — הפלילית והאזרחית". נירה עברה ברפרוף על המידע הכללי, שהיה מוכר לה: משטרת ישראל פוצלה לשתי זרועות עצמאיות, על פי דרישת הגוש הדתי־חרדי בקואליציה הממשלתית. "על פי פקודת המשטרה (נוסח חדש)", קראה, "תעסוק המשטרה הפלילית (ה'כחולה') בפשיעה ה'רגילה' — עבירות רכוש וגוף, שמירה על הסדר הציבורי, פיקוח על התנועה בדרכים, חקירת תאונות דרכים והבאת עברייני תנועה לדין. המשטרה האזרחית (ה'אפורה') תפעל נגד מפרי החוקים ההלכתיים, ובראשם חוק השבת החדש. היא גם תטפל בפשעים על רקע אידיאולוגי וכן בטרור לסוגיו בתיאום עם השב"כ. למטרות אלה הוכפף משמר הגבול על יחידותיו המבצעיות ישירות למפקד המשטרה האזרחית. שוטרי מג"ב שאינם יהודים הועברו למשטרה הפלילית. במשטרה האזרחית משרתים בוגרי ישיבות ההסדר וחרדים חייבי גיוס".

נירה דילגה על המשך הקטע. את עיניה לכדה תמונת דיוקן של מפקד המשטרה האזרחית. היא הכירה אותו היטב. אף שלא פגשה אותו מעולם, ידעה עליו יותר מאשר בני משפחתו הקרובים. כששמעה על מינויו של סגן אלוף איתן רונן לתפקיד הרם, התקשתה להאמין לכך. לא זו בלבד שכמפקד המבצעי של המחתרת היה אחראי לרציחתם של יהודים ודרוזים חפים מפשע למען הגשמת רעיון משיחי מטורף ולא שילם על כך במאסר עולם, ייסרה את עצמה, הוא גם יצא מכך עטור בדרגת רב־ניצב. לאחר שראתה אותו בפעם הראשונה בטלוויזיה בתפקידו החדש, התקשרה אל גדעון בן־שושן, מפקדה לשעבר במחלקה היהודית, כדי לשתף אותו במצוקתה. "לא ישנתי כל הלילה," סיפרה לו, "לא היינו צריכים להתחייב לשמירת סודיות."

"את מעלה על דעתך שלי קל יותר?"

"מה בכל זאת אפשר לעשות עכשיו?"

בן־שושן פלט אנחה. "המשכיל בעת ההיא יידום."

"אבל, גדעון..."

"כדאי להתחיל עם זה מיד," קטע אותה בן־שושן וניתק את השיחה.

כשנירה נזכרה באותה שיחת טלפון כואבת, גילתה על צג המחשב דיוקן מוכר נוסף בטור התמונות של בכירי המשטרה האזרחית. מתחתיו הופיע הכיתוב, "תת־ניצב חנן גוטמן, יועץ משפטי". ובכן, זה אותו חנן גוטמן, חשבה. גם הביוגרפיה הקצרה שלו לא חידשה לה דבר. סופר בה שוויתר על קריירה משפטית ופרש מניהול חברת נדל"ן תל אביבית מצליחה לבקשת חברו, רב־ניצב רונן, כדי להצטרף למשטרה האזרחית. "בשירותו הצבאי הוא נפצע קשה בפעילות מבצעית בעזה וחולץ תחת אש על ידי רונן, שקיבל על כך צל"ש של אלוף הפיקוד". אילו יכלה, הירהרה, היתה מוסיפה שאותה ברית דמים ביניהם נמשכה ברצח ההמוני של סוהרים דרוזים בכפר מע'אר ושל מתפללים בבית כנסת רפורמי בתל אביב ובפיגוע בכנסיית הבשורה בנצרת.

היא הציצה בשעונה. עד לפגישה עם גוטמן נותרו רק עשרים ושלוש שעות. עצם המחשבה על כך העבירה בה חלחלה. לאחר התלבטות ארוכה נטלה את הטלפון הסלולרי שלה והתקשרה אל בן־שושן. שיחת הטלפון הקודמת שלהם הותירה בה טעם מריר.

"גדעון, אני חייבת לדבר איתך," אמרה כשענה.

"כולי אוזן, נירה," השיב בטון קליל.

"אני מעדיפה להיפגש איתך."

"בשמחה רבה. אני מגיע מחרתיים לירושלים. נוכל להיפגש לקפה."

"זה דחוף, גדעון..."

בתפקידו החדש, ראש חטיבת המודיעין באגף המבצעים, הוא ישב במטה השב"כ בתל אביב. הם קבעו להיפגש לפנות ערב, "בדרך הביתה", בבית קפה בקניון של מבשרת ציון.

הוא המתין לה בפינת בית הקפה ההומה, שקוע בפתרון תשבץ. "תעזבי שטויות," דחה את התנצלותה על שהזעיקה אותו בדחיפות כזו, "הגיע הזמן שניפגש. לא התראינו כבר כמה חודשים." הוא העיף בה מבט בוחן, "מה העניינים?"

מלצרית ניגשה לשולחנם לפני שהספיקה לענות. הם הזמינו קפוצ'ינו.

"נו, אז מה העניינים איתך?"

"אני עומדת להיפגש מחר עם חנן גוטמן. בעניין ההתפרעויות הקשות בעיסאוויה. אנחנו חייבים לבצע שם מעצרים בהיקף נרחב. כפי שאתה יודע, האנשים שם נחשבים לתושבי קבע של המדינה, לכן צריך להביא אותם לפני שופט. להכנת התשתית המשפטית למעצרים ולחקירות אני זקוקה לשיתוף פעולה של חנן גוטמן, היועץ המשפטי של המשטרה האזרחית," נירה השתתקה לרגע, ואז המשיכה בקול רפה, "זאת תהיה הפעם הראשונה שאפגוש את אחד הרוצחים האלה פנים אל פנים."

"זאת לא תהיה הפעם הראשונה בקריירה החדשה שתיפגשי עם אחד הקליינטים שלך," חייך בן־שושן.

"אבל הפעם הזאת שונה לגמרי."

"אני לא רואה מה הבעיה. את הרי באה אליו כבעלת תפקיד בכיר בשב"כ שעוסקת בטרור ערבי. זה גם יהיה נושא הפגישה ביניכם. תחשבי, נירה, איזו סיבה יכולה להיות לו לחשוד שהיית קשורה באיזושהי צורה לסיפור שלו?" בן־שושן הניח את כף ידו על גב כף ידה של נירה, "כמו שאני מכיר אותך, את לא תסגירי שום רמז להיכרות מוקדמת."

נירה השפילה את מבטה אל ספל הקפה שעמד לפניה. "אני חוששת מאוד. אני מכירה את האנשים האלה, הם יעשו הכול כדי שהסוד שלהם לא יתגלה. את הטעות הקשה עשו אמנם ראש הממשלה והיועץ המשפטי שלו כשהחליטו לקבור את הפרשה, אבל אתה ואני איפשרנו את זה. עכשיו, כשהרוצחים שולטים, וראש הנחש, הרב ארציאלי, הוא השר לביטחון פנים, הם לא יוותרו עד שיחשפו את כל מי שהיו בסוד העניינים כדי להיפטר מהם," היא הרימה את עיניה ונעצה מבט נוקב בבן־שושן, "גם אתה, גדעון, כלול בקטגוריה הזאת."

בן־שושן נד בראשו. "את לא חושבת שזה מעסיק גם אותי? אבל ההגנה הטובה ביותר שלנו היא שאנחנו בכירים בשב"כ, והם מודעים לכך שכל ניסיון לפגוע בנו פיזית או בכל צורה אחרת ימשוך יותר מדי תשומת לב. אני לא צריך להזכיר לך שבכל פעם שפגעו באנשי שב"כ, הארגון מצא את האשמים וסגר איתם את החשבון."

"אתה מתאמץ כל כך להרגיע אותי, חבל שזה לא מצליח לך..." נירה חייכה חיוך מתוח. "בכל זאת, מקל עלי לדבר איתך. אתה היחיד שאיתו אני יכולה לדבר על זה..."