סוד החיות הקסומות 1

"אאאאאאאה! אייייי! אוף!"

בֶּני החליק במהירות עצומה במורדו של רחוב שדה העפרונים, ונחת על ערוגת ורדים. זה היה היום האחרון של חופשת הקיץ. בני הצליח סוף-סוף להתנתק מהרדיו, שבו הוא שמע בכל יום אחר הצהריים את התוכנית האהובה עליו, "המימד השלישי".

אבל לא היום.

היום הוא הוציא סוף-סוף מהמרתף את הסקטבורד שדוד ג'וני נתן לו במתנה בחג הפסחא. עם זה אפשר לעשות רושם גדול על הבנות, אמר לו הדוד. בנימין שוּבֶּרְט נאנח כשחילץ את עצמו מערוגת הוורדים. זה בטח לא נראה מרשים במיוחד. הוא צלע אל שולי הכביש והִפשיל את קצות מכנסי הג'ינס שלו כלפי מעלה. הברך הימנית שלו הייתה שרוטה, אבל לא ירד ממנה דם. איזה מזל.

באותו הרגע הוא הבחין במשאית ההובלות. היא עמדה מתחת לעץ הערמון בכיכר יוֹהאניס, כיכר נאה בקצהו של רחוב שדה העפרונים. היה אפשר לראות שם בתי מגורים ובתי עסק לסירוגין: היו שם מאפייה, חנות אופניים וגם "אֶלפרידֶה - סלון תסרוקות". מתחילת החודש היו לסלון התסרוקות הזה בעלים חדשים, ונראה שהם גם עוברים עכשיו לגור בדירה שבקומה הראשונה, ממש מעל למספרה.

בני החליט לבחון את הדברים מקרוב. ברגליים מתנודדות הוא נעמד על הסקטבורד שלו והתגלגל בזהירות לכיוון המשאית.

דלתותיה של משאית ההובלות היו פתוחות לרווחה. בני ראה מנורה על עמוד, הרבה מדפים, ארון בגדים וקופסאות קרטון רבות. המובילים נשאו לתוך הבית רהיטי מטבח, שטיחים מגולגלים ותמונות. הכול היה עטוף בניילון שקוף. סנאי מפוספס חלף במהירות לפני רגליו, חצה את הכיכר ונעלם בין ענפיו של עץ הערמון.

בני נעצר. הופ! הסקטבורד גילה רצון עצמאי והתגלגל אל הכביש. רוכב אופניים שחבש קסדה שחורה התקרב במהירות. הוא קילל וניסה להתחמק מהסקטבורד, ותוך כדי כך כמעט התנגש במובילים שנשאו בדיוק באותו הרגע מראה ענקית אל הבית. לפתע פילחה שריקה חדה את חלל האוויר. רוכב האופניים הרים את הראש והצליח ממש בשנייה האחרונה להטות את הכידון שמאלה.

"תיזהר עם הדבר הזה שלך!" הוא קרא בזעם לכיוונו של בני, והמשיך בדרכו.

אבל בני לא הקדיש לו תשומת לב, כי לא היה לו ספק שהשריקה נשמעה מכיוונו של הסנאי, שחצה רגע לפני כן במהירות את הכיכר.

עכשיו ישב לו הסנאי על אחד מענפיו של עץ הערמון, הביט אליו מלמעלה וטלטל את זנבו העבה אנה ואנה. מוזר. בני לא שמע מעודו סנאי שורק. ונוסף על כך, ממתי יש לסנאים פסים?

באותו הרגע נשאו המובילים לתוך הבית שידה שהייתה מכוסה כולה מדבקות צבעוניות. בני נעמד שוב על הסקטבורד שלו והתגלגל לעברם. איי, הברך עדיין כאבה לו! על משטח המשאית עמד עכשיו שולחן כתיבה עם מגירות סגולות. סגולות? כרזה של סרט נשמטה עכשיו מידו של אחד הסבלים, ובני זיהה עליה את הכתובת "ליל הערפדים". עכשיו בני כבר היה בטוח לגמרי: בת עוברת לגור שם. הוא משך בכתפיו ופנה לחזור הביתה. לא היה מזיק לו חבר. אבל בת? לא תודה!

בני התקדם לאיטו במעלה רחוב שדה העפרונים, בדרכו הביתה. פתאום הוא שמע קול לחישה. הקול בקע היישר מתוך הגדר החיה. כאילו מישהו מוציא את האוויר ממזרן ים. מה זה יכול להיות?

בני ירד מהסקטבורד שלו והתקדם בשקט-בשקט על קצות האצבעות. הוא היה מומחה גדול בלהיות בשקט-בשקט. כשהגיע לגדר החיה הוא השתופף. הוא הציץ לתוך האפלולית שבין העלים והענפים, ופתאום התכווץ בבהלה: מולו שכב נחש. נחש אמיתי וחי לגמרי, עם קשׂקשׂים בצבע ירוק זית. ליבו פעם בקצב מהיר.

לנחש היו עיניים ערניות בצבע חום עמוק. הוא פתח את הפה, ולשונו זינקה קדימה. חלל הפה היה שחור-כחול.

בני רעד כל כך שכמעט לא הצליח לחמוק בחזרה לרחוב.

כשהגיע לבסוף אל הסקטבורד שלו, הוא לא היסס אפילו רגע. הוא עלה עליו ומייד התקדם במהירות בלי להביט לאחור, ונעצר רק כשהגיע הביתה.

אידָה קרוֹנֶנבֶּרג ישבה על אדן החלון בחדר הילדים החדש שלה ונדנדה את הרגליים. רגל אחת פנימה, האחרת החוצה, וחוזר חלילה. ככה היא אהבה לשבת שם. כבר נמאס לה מכל המעבר הזה. קודם היא הייתה צריכה לארוז הכול, ועכשיו היא אמורה להוציא הכול מהאריזות. זה יכול לחכות.

היו אלה שעות אחר הצהריים ולמטה, בכיכר יוהאניס, החנה מְטאטא הרחובות את עגלת האשפה הכתומה שלו. אולי הוא מסתפר עכשיו ב"אֶלְפרִידֶה - סלון תסרוקות"? ההורים שלה, שניהלו יחד את המספרה, היו עסוקים שם כל הזמן.

אפילו היום, כשהם עוברים לגור שם, לא התאפשר להם לוותר על העבודה עם המסרק והמספריים. המספרה עמדה ריקה במשך זמן רב, ונראה כאילו כל תושבי הרובע הזה של העיר רק חיכו לרגע שבו יתחילו שוב לגזוז, להחליק ולצבוע בַּמקום.

אידה סקרה במבטה את הכיכר. חזיתות הבתים היו צבעוניות, ומשובצות במרפסות קטנות. חלונות אחדים היו פתוחים, מישהו התאמן בנגינה בכינור. הצלילים נשמעו חורקים למדי. אידה הרגישה צביטה של עצב בלב: גם מרים, החברה הכי טובה שלה, ניגנה בכינור. היא כל כך מתגעגעת אליה! הנגינה של מרים, חשבה אידה, נשמעת הרבה יותר טוב.

מחר יהיה היום הראשון שלה בבית הספר החדש. אבן-חורף, זה היה שמו של בית הספר שהיא תִלמד בו מעכשיו.

איך היא תסתדר שם? אידה לא הכירה אף אחד. גם בסביבה של הדירה החדשה היא עדיין לא ראתה שום ילד - מלבד הנער החיוור שהסתובב לו שם בצורה מגושמת כל כך על הסקטבורד שלו.

עכשיו נשמע קול צלצול מלמטה, מכיווּן הדלת של סלון התסרוקות, ומְטאטא הרחובות יצא מהמספרה עם התספורת החדשה שלו. אידה רכנה קדימה בסקרנות - יותר מדי קדימה! שריקה חדה פילחה את חלל האוויר. ברגע האחרון ממש היא הצליחה לאחוז בחוזקה במסגרת החלון. אידה נאנחה. איזה מזל! היא הייתה עלולה ליפול למטה.

אידה הביטה אל מחוץ לחלון. מי זה היה ששרק שם?

באמצע הכיכר, על עץ הערמון, ישבה חיה עם זנב עבה וקרצה לה, ואפילו נופפה לה, אבל אידה כלל לא הבחינה בה.

מְטאטא הרחובות אחז עכשיו בעגלת האשפה שלו ודחף אותה לאורך המדרכה כשהיא משמיעה קולות קרקוש, והחיה הקטנה הסתלקה משם במהירות. היא כבר נעלמה בין ענפי הערמון, ואז נשמעה שריקה נוספת. זאת הייתה ברכת פרידה, אבל אידה לא שמעה אותה.

בבית אחסן בני את הסקטבורד שלו בחזרה במרתף. כשהגיע לחדרו, הוא פתח את לקסיקון החיות שלו. הוא העביר דפים רבים עד שמצא את מה שחיפש: תצלום של נחש עם קשקשים בצבע ירוק זית ולוע שחור-כחול.

מַמְבָּה שחורה - נמנית עם סוגי הנחשים המסוכנים ביותר בעולם! היא מהירה מאוד, האֶרס שלה קטלני לעיתים קרובות. מוצאה ממזרח אפריקה.

הוא המשיך לדפדף וגילה חיה דומה לסנאי, אבל היא לא הייתה סנאי.

טַמְיָאס - לטַמְיָאס יש פרווה חומה ופסים שחורים על הגב. הוא מושך לעיתים קרובות תשומת לב לעצמו באמצעות שריקות רמות. אזור המִחְיה שלו הוא צפון אמריקה.

בני סגר את הספר, מבולבל. מה עושים נחש ממזרח אפריקה וטַמְיָאס מצפון אמריקה לפני דלת הבית שלו?

הלילה היה חמים ובשמיים נראו המון כוכבים נופלים. בני שכב במיטת הפיראטים שלו והתהפך מצד לצד, חסר מנוחה. חלום נורא רדף אותו. הוא נאלץ להתחרות בריצה נגד נחש מפוספס וסנאי ירוק, אבל הוא לא הצליח לזוז מהמקום. החיות צחקו לו, וצחקו וצחקו...

בני פקח את העיניים, מנומנם. בחוץ נצנץ אור.

בני לא הבחין באור המנצנץ. "אני לא רוצה להיות תמיד אחרון," הוא רטן, והתהפך לכיוון הקיר.

במרחק של כמה בתים משם ישבה אידה ליד החלון. היא לא הצליחה להירדם. היא הייתה נרגשת מדי. מחר היא תלך לכיתה החדשה שלה. האם תצליח למצוא שם במהירות חברים?

הנה, שוב כוכב נופל בשמיים! אידה השמיעה במהירות משאלה, בפעם השביעית הלילה: שיהיה לה טוב בבית הספר החדש שלה.