סוד מוסתר

מסיבות שיעממו אותו. מסיבות של המשרד יותר מכולן. אבל הוא היה עסוק מדי מכדי לפגוש מישהו במשרדים העירוניים והעמוסים של עורכי הדין. הוא הגיע לארץ בראש פרויקט חילופים בין עורכי דין מבטיחים וצעירים בבריטניה ובארצות-הברית, וזו תהייה עבורו הזדמנות להראות את פניו ולבדוק את הכישרון הגולמי שאתו הוא אמור לעבוד.

הוא השתהה בכניסה לחדר. קבלת הפנים נערכה לכבוד השופט האחרון בסבב המקומי שקודם אל בית הלורדים (הערה: המוסד המחוקק העליון בבריטניה. המתרגמת). הייתה דממה לא נוחה והוא קלט מיד שמשהו לא היה כשורה. החדר היה גדוש באצולת החוק המקומית, יחד עם נחיל של עורכי דין מתלמדים להוטים לתשומת לב. מבטו נמשך אל הפודיום, שם נאבקה בחורה אדומת פנים להציג את אורח הכבוד, השופט דדפסט מדרינג, שעמד לצדה. הלורד לא נראה משועשע במיוחד מהעובדה שהבחורה כנראה שכחה את שמו.

הוא עצר את נשימתו כשהיא ניסתה שוב. השופט דרד? הגיע זמנו להתערב...

הגבר המבוגר שלצדה של קרלי זז בחוסר סבלנות כשהיא ניסתה שוב. "וזה כבוד ועונג עבורי הערב להציג בפניכם את השופט..." למה המוח שלה בחר בעיתוי הזה על מנת להיחסם? האם זה היה בגלל שהגבר הכי מדהים שראתה בחייה בדיוק נכנס אל החדר? גבוה וחזק, עם עיניים כהות נוצצות, הוא קלט את כל המתרחש במבט חטוף, כולל פניה האדומות, ללא ספק. יחד עם השיזוף שלו, מבנה גופו האתלטי ושערו המלא, בצבע חום שוקולדי, הוא היה ההתגלמות המציאותית של רעיון המאהב הלטיני. בעוד שהיא הייתה הבחורה השמנה הנאבקת להציג שופט גריאטרי, שגבותיו היו זקוקות לגיזום באופן נואש.

לא פלא שהיא איבדה את תשומת הלב של הקהל שלה! מי לא יעדיף להתבונן בגבר הנהדר למראה?

האם היא תנוצח? היא נשמה נשימה עמוקה וניסתה שוב. "גבירותיי ורבותיי – "

היא הייתה בחורה של מאחורי הקלעים, לא מנחה. אבל אם קיוותה לבנות קריירה משפטית ולהיות עורכת דין יעילה, היא חייבת להתגבר מהר על פחד הבמה שלה. אבל עכשיו היה מאוחר מדי! חיל הפרשים הגיע בדמותו של גבר שהשפריץ ניצוצות טסטוסטרון.

שביל נפתח בפניו כשצעד לאורך החדר. "גבירותי ורבותי," הוא אמר, מחייך אל הקהל כשהציל את המיקרופון. "אני מתנצל על האיחור שלי..." הוא לא איחר כמובן, אבל אף אחד לא ידע זאת, נכון?

עכשיו הפנה את הקסם שלו אל השופט, מחזיק את המיקרופון צמוד לשפתיו. הוא הרגיש את רחש העניין בחדר, את הפרומונים באוויר. הוא גם הרגיש את האומללות הקשה של הבחורה שנכשלה, אבל הוא יטפל בה מאוחר יותר.

"אדוני הלורד, איזה כבוד..." הוא המשיך בסגנון הזה עד שהסומק שעל פניו של הלורד החוויר בחזרה עד לחיוורון המוות האופייני לו.

הוא פסע לאחור, מרוצה מההופעה שלו, כשהשופט המחייך עזב את הפודיום על-מנת לזכות בחנופה של הקולגות שלו. חיזור אחרי שופטים היה תחום ההתמחות שלו, חיזור אחרי נשים, התחביב הנלהב שלו. אמו האיטלקייה מלאת החיים לימדה אותו שלגרום אושר לנשים היה דבר בסיסי בחיים. מאז הוא הספיק ללמוד שזה היה הכרחי לשפיותו. הבחורה אדומת הפנים הייתה הבאה בתור לתשומת לב, אבל לא לפני שיזכה מחדש בקהל שלה.

"לורדים יקרים, גבירותיי ורבותיי... קצת הערכה לעמיתתי המלומדת." כשדיבר הניח זרוע מגוננת סביב כתפיה ומשך אותה קדימה. "מי עוד בינינו היה עושה את החיבור בין האורח הנכבד שלנו השופט דדפסט מדרינג ובין גיבור הקומיקס המיתולוגי השופט ג'ו דרד, שומר החוק פר אקסלנס?" הוא השתהה כדי לאפשר לאווירה כנגד האישה הצעירה שתחת חסותו להשתנות. כבוד הלורד הקשיב לו עכשיו באדיקות. "והבה לא נשכח," הוא הוסיף, מרים את קולו על מנת להישמע מעל קולות ההבנה וההסכמה של קהלו, "שלשופט ג'ו דרד הייתה הסמכות לעצור, לשפוט, ואפילו להוציא להורג את הפושעים. אז אני ממליץ על התנהגות מתונה הערב..." כבוד הלורד הוביל את הצחוק, והוא התרגע, מכיוון שהשלים את המשימה היטב. "תיהנו מהערב, כולם!"

הוא פנה כדי להציל את בת חסותו וגילה שהיא נעלמה. פיו התקשח כשגילה אותה מרחוק בבר המשקאות.

היא בלעה כוס שנייה של יין, אבל שום דבר לא עזר. הכל נגמר, היא מחוסלת. היא לא הייתה חיית מסיבות, או נואמת טבעית. אולי בגלל זה עורכי הדין המתלמדים בחרו דווקא בה להיות ראש הטקס...

בדיוק כשהרימה את בקבוק היין למזוג לעצמה עוד, הוא עשה את הצעד שלו. כשהבינה שהוא מתקרב היא האדימה לגמרי והסתובבה, אבל לא לפני שהייתה לו הזדמנות להעריך את הגזרה השופעת שלה. זה מצא חן בעיני נשמתו הלטינית, כמו גם הנטייה של הסנטר שלה ושפע השיער הטיציאני. אלו היו הנקודות לזכותה. הצד השני של המטבע שהיה לה חוש אופנתי של –

של אישה אנגלייה, הוא הזכיר לעצמו כשהיא גנבה מבט לראות עד כמה הוא קרוב.

היא התנשפה כשגילתה שהוא עומד ממש מאחוריה. "אני ממש, ממש אסירת תודה," היא פלטה, מה שגרם לו להבחין היטב בשפתיה המוכתמות על-ידי היין. " אני לא יודעת מה קרה לי..."

היא בלעה כשלקח מידה את כוס היין. "תודה שהצלת את המצב. אני לא יכולה לדמיין למה עשית זאת," היא סיימה במגושמות.

אבירות תישמע לה ערך מיושן, והוא ממילא המשיך משם לדחפים ולפנטזיות שעוד ייחקרו על ידו בעתיד. גופו, כמו מוחו, נועד לשימוש. שנים של לימודים לא חיסלו אצלו את הצורך לבטא את עצמו גופנית, ולכן האימונים הגופניים, מכון הכושר, אימוני האיגרוף פעמיים בשבוע. "את לא צריכה להמשיך להתעסק בזה," הוא אמר ומזג לה כוס מים. "הנה, תשתי את זה – תרגישי תוך דקה יותר טוב."

"תודה לך," היא אמרה, לוגמת בצייתנות.

אלוהים! היא הייתה מלאה סתירות פנימיות. ברגעים לא זהירים מסוימים עיניה הירוקות בערו באש, מה שרמז לו על המחשבות שמאחורי החזות המרושלת, ועכשיו שהיה קרוב אליה מספיק ראה שעורה היה שקוף כמו פורצלן. בהשוואה לליטוש של חלק מהנשים האחרות בחדר, ניתן היה לחשוב עליה כמגושמת ולא יוצלחית, אבל היא זו שלכדה את תשומת לבו. הוא לקח את בקבוק היין שהיא ניסתה להסתיר מאחורי קערת הפונץ' והחזיר אותו לדלי הקרח. "אני חושב ששתית מספיק. זה לא יאה להקהות את החושים..."

טון קולו המחוספס גרם לה לחוסר מנוחה. הוא היה כל כך מדהים שלא היו לה שום אסטרטגיות התמודדות עם גוף כמו של קיקבוקסר לבוש בחליפות מחויטות היטב. מה שממש לא היה משנה. עם הסנטר הזיפי שלו וההתנהגות השתלטנית שלו הוא יוכל להשיג כל אישה בחדר. הוא ימזוג לעצמו משקה, ישלח אליה אחד מחצאי החיוך המסוכנים שלו, וילך ממנה.

איך היא ידעה את זה? כי היא התלבשה בזהירות כדי שלא ישימו לב אליה, בדיוק ההפך מכל אישה אחרת בחדר שהתלבשה כדי להרשים, ועכשיו מוטב שהיא תזוז מדרכו ותחסוך לעצמה את ההשפלה שיבקש אותה לזוז. לרוע המזל, רגליה סירבו להסכים להצעה ונשארו במקומן. היא התבוננה בהן בזעף, ואז שמה לב לרגליו, מספר נעליים גדול. היא מחקה בכוונה את המחשבות על המתאם ביניהן לבין חלקי גוף אחרים.

כשהזיז לאחור את הז'קט שלו כדי להכניס יד לכיסו, התרומם החפת של אחת מרגלי המכנס שלו מספיק כדי לחשוף גרביים יוצאי דופן. גבר בחליפה מסורתית של שלושה חלקים גורב גרביים בצבעים מטורפים? ומה בדיוק זה אמר על מה שעובר לו בראש?

"את מרגישה יותר טוב עכשיו?" עיניים כהות חקרו לעומק, והקול שנלווה אליהן היה זר באופן מסקרן: החוף המזרחי של ארה"ב עם נגיעה של צ'ילי. הוא חיכה לה שתגיד משהו, אבל השכל הזריז שלה – התכונה המשובחת היחידה שלה – זנח אותה. כל מה שיכלה לחשוב היה, באופן נורמלי את לא מסתכלת בשיניים וחושבת: תנשכו אותי. אבל השיניים של הגבר הזה היו לבנות מאוד, וחזקות מאוד, ומשהו בהבעה המלגלגת שלו הבטיחה נשיכה מענגת מאוד. היו לו השפתיים הסקסיות ביותר עלי אדמות, והעיניים שלו... בריכות מלאות הבעה של מחשבות מרושעות והומור אירוני; מושלם.

אבל מי הוא? היא הייתה עורכת דין מתלמדת במשרדים המאוד עמוסים של חברת עורכי הדין, כפרייה מנומשת עם חיים פנימיים נמרצים, אבל הגבר שהיתמר מעליה היה מושלם כמו כוכב קולנוע. "האם אתה איטלקי?" זה כל מה שהצליחה לומר, ובהתחשב בחיצוניותו בלבד.

"אמריקאי ממוצא איטלקי," הוא אמר, בוהה בכוס היין הריקה שלה. "אני לא חושב שאת אוהבת מסיבות יותר מכפי שאני אוהב אותן. אני צודק?" הוא לא חיכה לתשובתה. הוא אחז בזרועה, ומשך אותה לאורך החדר, מוביל אותה בתוך אי-הסדר רווי האלכוהול כשזרועו מושטת קדימה לפני פניה.

לגונן עליה?

אף אחד לא עשה את זה מעולם קודם. כולם הניחו שהיא יכולה להשגיח על עצמה. ובצדק, היא הייתה גדולה ומוכשרת, אבל זה היה נחמד לשם שינוי.

כשהלכו היא חשבה שבתור זר בעיר הוא בוודאי רוצה שתצביע בפניו על תחנת המוניות הקרובה. אבל אז הוא העמיד את ההשערה שלה במבחן, כשלקח אותה מעבר למעליות ופנה אל המשרדים. נגמרו לה ההשערות לגבי מה שיקרה בהמשך. ובסדר, אולי היא תתחרט על זה בבוקר, אבל מחר היה יום חדש...

"המשרד הזה משמש כמלתחה, אני מאמין." הוא החזיק את הדלת פתוחה עבורה.

היא בהתה בו.

"יש לך מעיל, נכון? קר בחוץ..."

כל מה שרצה היה לעזור לה עם המעיל? הדמיון שלה הוביל אותה הפעם לכיוון מתסכל במיוחד! "אתה מניח שאני מוכנה ללכת – "

"את לא?"

כמובן שכן, אבל האם הייתה זו הזמנה לעזוב ביחד אתו? הלב שלה החיש את פעימותיו, למרות שהיא פקפקה בזה.

"להזמין לך מונית?"

לא הזמנה! "זה מרחק הליכה מהדירה שלי."

"את בטוחה?" הוא הרכין ראש ונתן בה מבט שהתאים לרופא הזירה שחשד שהמתאגרף שתוי מדי בגלל הפונץ'.

"לגמרי בטוחה..." והפונץ' היה טוב, למעשה. היא הכינה אותו בעצמה לפי מתכון משפחתי ישן, ובמחשבה לאחור אולי העובדה ששתתה בנוסף גם כמה כוסות יין לבן הייתה טעות. היא הקישה ברגלה, מתחילה להרגיש חוסר נוחות מתחת למבטו הבוחן של גבר שלקח את נושא הטיפוח האישי שלו לגבהים חדשים – מטר תשעים, היא ניחשה. "משהו לא בסדר?" היא חטפה את מעילה.

"בכלל לא. אני חושב ששתית די הרבה."

"אתה שופט אותי?"

הגבה המורמת והכמעט חיוך שלו גרמו לפעימות הלב שלה להשתולל. "טוב, אם לא אכפת לך..." היא בהתה במגמתיות בדלת. הוא לא היה בליגה שלה, אז לא היה טעם להאריך את הייסורים.

"כמובן..." בקידה מלגלגת, הוא זז הצדה.

מי היה הגבר הזה? היא תהתה שוב. מועכת את הכפור שמתחת למגפיה, קרלי הבינה שהגרביים שלו היו הרמז היחיד. הם היו בלתי רגילים: ירוקים בהירים עם מוטיב של כפפות אגרוף אדומות, מקושטים בתווית של המועדון שאליו השתייך... מה שהיה הגיוני אם בדקת את העדויות – לא היה בו שום דבר רך – אז אולי זה בדיוק מה שהיה: מתאגרף קיקבוקסינג נחשק במיוחד עם אהבה לאופנה. ומה שלא יהיה המצב, היא ממילא הייתה עסוקה מדי בפיתוח הקריירה שלה בשביל לחשוב על גברים.

הגוף שלה לא הסכים. הגוף שלה רצה דברים שהמוח שלה לעולם לא ירשה. למרבה המזל, ההיגיון ניצח. לו הכוונות שלו לא היו מכובדות כשגרר אותה למשרד החשוך, היא הייתה נרתעת. היא לא הייתה נכנעת לתשוקה.

לעולם לא.

לעולם לא.

נו, טוב, אולי היא כן הייתה נכנעת.

למרבה המזל האפשרות לבחון את ההחלטה שלה לא תעלה אי פעם. אולי היא לא הייתה המוח המשפטי המבריק ביותר בבריטניה, אבל היא בהחלט הייתה נבונה מספיק לדעת שהברווזון המכוער אף פעם לא תזכה בנסיך.