סודות הבאיו

פרולוג

סיילאס בן 16

ביום הולדתי השישה־עשר אני מקבל זימון מהשטן.

ישנו כרטיס קרוע בכיס של זוג המכנסיים היחיד שלי. הוא נראה תמים למדי, רק תמונה של כמה בלוני יום הולדת אדומים. אבל זה התוכן הפנימי שלו שולח צמרמורת ישירות לעצמותיי.

אני שולף אותו ומשליך את החתיכות מעבר למעקה, מתבונן בדגים נוגסים בהן. אבל זה לא משנה, המילים נחרתו במוחי כאילו נחקקו שם.

הגיע הזמן שהבן ייכנס למגפי האב.

המגפיים האלה נשרפו אתמול לאפר. אבא'לה עדיין היה בהם. זה הופך אותי ליתום עכשיו. הסיפון חורק תחת רגליי ואני קופא במקום.

"סיי־לאס," מזמר קול מצידה השני של דלת התא.

"אני יודע שאתה בחוץ."

אני מכיר את הקול הזה. במשך מחצית מחיי הוא רודף את הסיוטים שלי.

"נגמר הזמן, ילד." הוא קורא.

צמרמורת עוברת בי. הוא הורה על השריפה. זה מה שקורה כשאתה עובד בשביל השטן, והוא מחליט שאתה בוגד.

אני מביט לאחור בדרך שבה נכנסתי, מעבר לרציף השקוע. זיעה מדגדגת את צווארי. גלגלי העיניים של התנינים מציצים מבעד לשטיח של עשב, מחכים לראות מה אעשה.

על הכרטיס לא נרשמה כתובת. אני באמצע שום מקום. הדבר היחיד לאורך קילומטרים הוא יער ברושים עבות, מנוקד פה ושם בבית סירה אקראי או צריף דייגים. ובכל זאת, ידעתי לאן לבוא. הייתי כאן בגיל שמונה. כשאתה נאלץ לראות את אביך הורג גבר, זה נשאר חקוק במוחך.

"אני בא, אדוני."

כשחושבים על זה, אולי זה נראה מוזר שאני עומד על הסיפון של אותו בית סירה. אבל תמיד אמרו לי שברגע שהשטן קורא בשמך, עדיף שתלך היישר לדלת הגיהינום ותתמודד איתו.

אם אברח, אגמור כמו אבי.

זרועותיי מרגישות כמו ג'לי, אבל אני פותח את הדלת והוא מחכה בצד השני.

"הגיע פאקינג זמן, ילד." שפתיו מתעקלות לחיוך שגורם לתנינים להיראות ידידותיים.

היה לי פעם שכן שהיה מצטט מהתנ"ך, אז אני יודע שיש שמות רבים לאותו הבחור. לוציפר, שטן, נסיך האופל...

באזור הזה כולם מכירים אותו בשם קייד ויילדר.

דלת התא נטרקת מאחוריי, והדבר הראשון שמכה בי הוא הריח. שתן וצואה. המקום הזה מסריח מפחד.

"יפה, יפה, סיילאס מונטגומרי," הוא מביט בי מעלה ומטה.

"אלוהים אדירים, ילד, אתה נראה כאילו אתה עומד להקיא. אני אתחיל לחשוב שזה כל מה שאתה טוב בשבילו. עכשיו בוא לפה. חיכיתי לא מעט," הוא כבר חצה את החדר, בעוד שאני עדיין עומד במקום שבו הוא השאיר אותי ליד הדלת.

רגליי נטועות בקרקע.

"קדימה ילד, תראה קצת כבוד." הוא מקיש על השולחן שלצידו. "מה העניין, אבא שלך לא הכה אותך מספיק?"

זה לא העניין, אבי הכה אותי בכל פעם שהסתכלתי עליו לא נכון. "כ... לא. אני לא יודע. אדוני."

"לכל הרוחות. תראה אם אתה יכול להוציא אותו מזה, מרף."

לוחות הרצפה רוטטים מהצעדים הכבדים. הראייה שלי מסתגלת לאור העמום כך שאני יכול לראות את הדמות הענקית מופיעה מתוך הצללים.

דריוס מרפי. בנוי כמו הענק הירוק, הבריון של משפחת ויילדר. אתה לא מתעסק עם מרפי, הוא יכול לנפץ ראש כמו עינב. אני מכין את עצמי, מנסה לא לרעוד.

בקבוק מים נדחק לי לפנים. אני בוהה לשנייה ואז שותה אותו בלגימה אחת. זה יכול להיות טריק, אבל הבחור יכול לשבור אותי לשניים. אני אקח את הסיכון.

"הכול בסדר, ילד?" הקול שלו כל כך עמוק שהוא לא נשמע טבעי.

"לא לזה בדיוק התכוונתי, אבל בואו נמשיך."

קייד טופח על רגלו ומרפי נעלם בין הצללים. "אתה זקוק גם להפסקת נשנושים ותנומה? אלוהים. ריקי מונטגומרי אולי היה בוגד מזוין, אבל קשה להאמין שהוא גידל כוסית."

זיכרון זוחל מעלה מהמקום שדחסתי אותו, כמו יצור ביצות מסרט גרוע.

אבא בועט לי בבטן במקום שבו אני שוכב. "קום, מזדיין חסר תועלת. אני לא מגדל שום כוסית." אני כורע בתוך הקיא של עצמי ליד שלולית דם של האיש שאת גרונו הוא כרגע שיסע. הוא הוציא אותי מהקולג' בשביל זה... חשבתי שאנחנו יוצאים ליום ההולדת שלי, אבל הייתי צריך לנחש. הוא אומר שהגיע הזמן ללמוד מה מצופה ממני כבנו.

עכשיו ידעתי.

השטן פשוט צוחק. "מקווה ששמת לב לפרטים, ילד, יבוא יום ויגיע זמנו של הבן להיכנס למגפיו של האב."

כשראיתי את ההודעה בכרטיס, ידעתי שהיום הזה הגיע.

קייד מסמן לי להתקרב. "נראה שיש אצלנו משרה פתוחה, כיוון שזו של אביך התפנתה. אתה הבא בתור. אשים אותך לעבוד איתי או עם אחי, הממזר היומרני."

הוא התכוון להדסון ויילדר. אחיו החורג של קייד, הוא מנהל את הצד העסקי של הארגון. אביו של קייד חצי פרש, אם לא כוללים את ניהול צוות הפושעים המפוזרים בכל רחבי הדרום כעבודה.

יש שמועה שהארגון הועבר להדסון. הוא החכם מבין השניים.

קיימת עוד שמועה, שקייד לא ממש אוהב את הרעיון.

רגליי נגררות עם כל צעד, מאפשרות לי לסרוק את החדר תוך כדי.

קייד עומד קרוב לאדם קשור לכיסא. זה בטח המקום שממנו מגיע הריח. בין התריסים השבורים מתאפשרת כניסת אור מספיק כדי לראות את חלקיקי האבק מרחפים באוויר סביבם.

אני חולף על פני שולחן מטבח מלא בכלי נשק. יש דם על אחד הסכינים.

עם סימן מהבוס שלו, מרפי פותח את התריסים וקייד ויילדר מתגלה במלוא הדרו. הוא בחור גבוה ורזה עם שיער בלונדיני מלוכלך וחיוך של סדיסט. הוא אולי לא הבחור הכי גדול בצוות, או הלוחם הכי טוב, אבל זה לא מונע ממנו להיות הבן זונה הכי מפחיד בדרום.

כולם יודעים שהוא מטורף על כל הראש.

עכשיו שאני קרוב יותר, הסירחון גרוע יותר. אני מכסה את אפי בלי לחשוב, ואז תופס את עצמי, מטיח את ידיי כלפי מטה לצדדים.

קייד מגחך. "תצטרך לסלוח לחבר שלנו כאן. זה היה לילה ארוך, וצ'רלס הזקן עבר תאונה." הבחור מייבב, והמענה שלו טופח לו על השכם. "לא קרה כלום, צ'רלי, אין צורך להתבייש. תאונות קורות."

צ'רלס... צ'רלי. אני ממצמץ אל האיש שפניו נראות כמו המבורגר נא, המום כשאני מזהה אותו.

צ'רלי קנינגהם. הוא הבעלים של מספר עסקים קטנים, מניו אורלינס ועד לפאייט. בחור די נחמד. אני מכיר את הבת שלו. מעניין איך הוא הסתבך עם הוויילדרים.

"מה העניין, ילד, אימא שלך לא לימדה אותך נימוסים? בוא תגיד שלום לאורח שלנו."

אני נרתע בלי להתכוון, והפנים של קייד מאירות כאילו נתנו לו מלח לשפשף על פצע.

"אההה, נכון. לא הייתה לך אימא. כמה עצוב שהיא ברחה והשאירה אותך עם אבא שלך. אני מניח שעדיין היית בחיתולים. אתה בטח לא זוכר אותה בכלל. מצטער, ילד."

הוא ממש לא מצטער.

קייד מכחכח בגרונו. הוא עדיין ממתין לי, אז אני עושה כמיטב יכולתי להביט בעיניו הנפוחות של צ'רלי המסכן.

"שלום אדוני. נח...נחמד לראות אותך." קולי רוטט מעט כשאני קולט את רמז ההכרה בעינו הטובה.

"טוב, אז עכשיו, כשסיימנו עם הנימוסים." קייד נעמד מולי בוהן לבוהן. "אתה זוכר את היום שבו אבא שלך הביא אותך לכאן, כשהיית ילד?"

אני מהנהן. עדיין יש לי סיוטים בקשר לזה.

"יופי. אתה ילד חכם." הוא חוזר אחורה ונעמד ליד צ'רלי.

"יש לי עבודה לעשות, והמספר שלך עלה בגורל. אני סומך עליך שאתה יודע מה אני מבקש ממך."

הראש שלי מסתחרר. הוא רוצה שאני ארצח מישהו. את צ'רלי. בחור שיש לו חיים, משפחה, ואני אמור לקרוע אותו מהם בלי שום סיבה מוצדקת. צ'רלי משמיע קול גרגור בגרונו, והברכיים שלי רועדות. ידעתי שהיום הזה יגיע. הבנתי את זה כשהייתי בן שמונה, אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר.

זה ישנה הכול. אני לא מוכן.

"לך לבחור את הנשק שלך, ילד." קייד מחווה לכיוון השולחן.

"תביא לנו משקה, מרף? הילד שלנו כאן עומד להפוך לגבר."

אני שואף במהירות. זה נשמע כמו צפצוף.

קייד כורך את ידו סביב עורפי. אני חם ומיוזע. הדם זורם לי באוזניים, ומאחוריהן נשמעת צווחה גבוהה ומוזרה.

"ילד, תסתכל עליי." הוא טופח על לחיי. "אתה לא רוצה לאכזב אותי עכשיו, נכון?"

אני מניד בראשי.

"תראה, אני מבין. אני מחבב אותך, ילד, אז אני אגיד לך ישירות. צ'רלי כאן, הוא איש מת. אני השופט והמושבעים, וזו עסקה גמורה."

זה הופך אותי למוציא להורג.

"תחשוב על זה כעל טקס מעבר, מעין הפגנת נאמנות. יהיה בסדר."

אני שוב מהנהן, אבל זה לא בסדר. אני עדיין בתיכון. אני צריך לחשוב על איך אני צולח מתמטיקה או מוצא נערה שאני אוהב ומזמין אותה לנשף הסיום.

אולי אוכל ללכת לקולג' יום אחד, להוכיח שאני לא זבל כמו אבא שלי. תמיד אהבתי את הטבע. חשבתי שאולי ארצה להיות שומר יערות או משהו כזה.

הדבר האחרון שאני צריך לעשות זה לעמוד כאן על בית הסירה של קייד ויילדר, ושיורו לי להרוג אדם שהוא כנראה לא יותר משעיר לעזאזל. או מבחן.

אני מניח שזה מה שזה. מבחן.

אני חכם יותר ממה שאנשים חושבים. בחינות הן הקטע שלי, אם זה מה שיידרש כדי לשרוד, אעבור גם את המבחן הזה.

רק שהמבחן הזה יעלה לי בנשמה.

אני מסתובב לכיוון השולחן מוכן לגמור עם היום המזוין הזה, אבל הוא עוצר אותי. "חכה שנייה, ילד." ישנה פיסת נייר שעליה כתוב משהו בכתב לא קריא בכף ידו.

"מה זה, אדוני?"

הגיחוך שלו גורם לי אי־נוחות. "זו הפתעה, ילד. מתנה קטנה ממני אליך, אחרי שתסיים את העבודה הזאת."

חום מטפס במעלה צווארי. אין לי מושג מה הוא זומם, אבל אני יודע שלא לסמוך על הפתעה שמגיעה מקייד.

"תירגע," הוא טופח לי על הגב. "זו רק כתובת. אתה עשוי להתעניין במה שתמצא שם. תעשה עם זה מה שאתה רוצה. זו מתנה, כך או כך. בלי מחויבות."

ברור. גברים כמוהו לא נותנים לך שום דבר בחינם. אני דוחף את הנייר לכיס וממלמל, "תודה."

מרפי משחרר את צ'רלי מהכיסא. הוא נופל לרצפה, מביט בי מבעד לעיניים נפוחות. קייד מושיט יד למטה, תופס אותו בשערו וגורר אותו על רגליו.

עם זיעה שזולגת לי בעיניים, אני ניגש אל השולחן הצדדי. זה כמו בופה של כלי נשק. אני מסתכל עליהם. האקדח יהיה מהיר...

"אה... אה..." אני קופא במקום. קייד ראה למה אני מכוון ולא מאשר.

"כלל ראשון. אם אתה הולך להרוג אדם שלא יכול להילחם חזרה, המינימום שאתה יכול לעשות הוא להתקרב ולהסתכל לו ישירות בעיניים כשאתה הורג אותו. זה עניין של כבוד."

המוח שלי מתרוקן.

"תשתמש בסכין."

צ'רלי מייבב כשאני מושיט יד אליה. טפטוף נשמע לרגליו כששלולית שתן טרייה מתפשטת סביב הנעל שלו.

קייד יורק על הרצפה. "אלוהים, צ'רלי, זה נראה לך כמו אסלה?"

העיניים של צ'רלי פוגשות בשלי והוא נשבר. "בבקשה. סיילאס, אתה מכיר אותי. אתה לא צריך לעשות את זה. אתה לא חייב להיות כמו אב —"

מכה על הראש משתיקה אותו. "נווו, תשתוק כבר לעזאזל."

הוא ממשיך להתחנן עם העיניים שלו, כאילו יש לי כוח מזוין לעזור לו.

אני לא רוצה להיות רוצח, אבל האם שנינו צריכים למות? כי זה מה שיקרה אם אסרב. האם חיי אמורים להסתיים ביום הולדתי השישה־עשר, רק כדי להבהיר נקודה שאף אחד מאיתנו לא ינצח? צ'רלי עשוי להיות בר המזל. בשבילי, זו רק ההתחלה.

"אני מתחיל להשתעמם כאן."

שוב אני נושם בצליל מצפצף. קייד ויילדר משתעמם ואני מרגיש כאילו אגרוף מוחץ את הריאות שלי. אני לא יכול לזוז. זה לא הזמן להיכנס לפניקה.

"תמצא דרך להתגבר, ילד." מרפי נעמד לצידי, מדבר בקול העמוק והשקט שלו. "יש לך שתי אפשרויות, ואם אתה מתכנן לצאת מפה, אתה חייב למצוא דרך להתגבר על זה."

אני עוצם את עיניי. בחושך מאחורי העפעפיים אני מזהה משהו. זה כמו מתג אור בתוך הראש שלי. אני נושם ומשתיק את המחשבות על נכון ולא נכון. משתיק הכול. כל מה שחשוב הוא שארד מהסירה המזדיינת הזאת חי. עם השאר אתמודד בהמשך.

עיניי נפקחות.

אני איפשהו מחוץ לגוף שלי. חסר תחושה. אני מסתכל על שני הגברים שמחכים מולי. אחד מחכה למוות והשני מחכה לנשמה שלי.

מחשבה מכה בי, ומשהו שנשמע כמו צחוק יוצא לי מהריאות. כמו רעל. הברירה היחידה האחרת היא לבכות. צ'רלי כבר עושה את זה.

אבל זה די מצחיק, לא? בגיל שש־עשרה רוב הילדים עושים מסיבות, מקבלים מכוניות... לי יוצא להרוג אדם ולמכור את נשמתי לשטן. אני כמובן יכול להגיד לא ולהיות מוגש כארוחה דשנה לתנינים.

אני מרים את עיניי, מוכן לבחור. קייד מטה את כוסו, "יום הולדת שמח, סיילאס."

יום הולדת פאקינג שמח לי.