סודות מחדר המיטות

רוח מבשרת רעות נשבה דרך כיכר קולומבוס באותו יום מר במרץ 2008, ואפילו במעיל מפלומת אווז שנתפר לי לפי מידה בלונדון לא היה די כדי להגן עליי מהקור העז. רעד עבר בי. הייתי בדרכי לשיעור במכללה בפסיכולוגיה של זיהוי פלילי, כחלק מניסיוני לטפס בשלבי הסולם החברתי בחזרה ל"נורמלי" – בשבילי ובשביל הילדה שלי. טוב, נורמלי ככל שיכולתי להיות עם פסי שיער בלונדיניים בשווי 660 דולר ושמלת קשמיר לבנה עם נעלי עקב של לואי ויטון בים של ג'ינס ונעלי התעמלות. לא ניסיתי לעשות רושם – פשוט הייתי חייבת להיות מוכנה בהתראה של מסרון לביקור חוץ. אתם מבינים, היו לי חיים אחרים לצד חיי כסטודנטית. הייתי מה שהתקשורת מכנה "יצאנית צמרת" – נערה שמרוויחה אלפי דולרים לשעה מקיום יחסי מין. איש הקשר היה עשוי לשלוח לי באמצע הרצאה על המוח העברייני מסרון שאומר שלקוח יקר רוצה לפגוש אותי, ואז היה עליי לקום ולצאת לביקור. בדרך כלל הייתי נותנת לפרופסור לסיים את המחשבה לפני שעזבתי את הכיתה.

באותו יום אותת לי הטלפון באמצע הרצאה על תהליכים קוגניטיביים. לעזאזל, חשבתי, מוטרדת מן ההכרח להיתלש שוב מהכיתה באמצע הרצאה. אבל כשהצצתי בטלפון ראיתי שזה לא איש הקשר שלי. זאת הייתה אחת הנערות שהכרתי כשעבדתי אצל קריסטין דייוויס, "המדאם ממנהטן" הנודעת, דמות ניו יורקית אמיתית ששיפצה את הופעתה עם יותר מדי ניתוחים פלסטיים ורצה בעבר כמועמדת למשרת המושל.

המסרון אמר בפשטות: "לכי לדוכן העיתונים הקרוב ותמצאי את הכתבה על קריסטין."

זה הכול. שום דבר אחר. זה כבר זמן מה שלא עבדתי אצל קריסטין. המשכתי הלאה לרשת יוקרתית ומתוחכמת ששירות הליווי של קריסטין נראה כמשחק ילדים לעומתה. קריסטין הייתה רשלנית: היא קיבלה המחאות מג'נטלמנים, פרסמה מודעות מסווגות בעיתונים, והעלתה הכול על המחשב שלה. היא פיזרה סביבה רמזים כמו הנזל וגרטל.

האם קריסטין נעצרה? ידידתי לא הוסיפה פרטים, ולכן ניחשתי שהכתבה קשורה למעצר. כולנו היטבנו לדעת שאין לשלוח מסרונים על נושאים פליליים. עסקי מין 101: אל תשאירי שובל עקבות.

לבי רפרף כפרפר סחרחר. לא עבדתי עוד אצל קריסטין, אז למה עליי להיות מתוחה? אבל הרציונל שלי היה מגוחך: ברור שעליי להיות מודאגת. אם קריסטין שמרה את הרישומים הישנים שלה על הדיסק הקשיח, היה לי הרבה מאוד מה להפסיד: הבת שלי.

לקחתי נשימה עמוקה, התנצלתי ויצאתי מהכיתה. לקחתי אתי רק את הטלפון הנייד והארנק, שוכחת לגמרי את הקור הצורב שבחוץ. רצתי למעדנייה הפינתית, ומצאתי את הכתבה בניו יורק טיימס, מבין כל העיתונים: 2 מיליון דולר דמי ערבות למנהלת בית בושת. היה שם תצלום של קריסטין. היא הייתה בדרכה למעצר בתא מבודד על האי רייקרס אחרי שהואשמה בקידום זנות ובהלבנת כספים. אנשי המשטרה מצאו בדירתה 476,000 דולר במזומן. הם מצאו גם את הפנקסים השחורים שלה, שהכילו את שמותיהם של 10,000 אנשים, כולל ידוענים, ספורטאים ופקידי ממשל. כפי שפרסם הניו יורק פוסט כעבור כמה ימים באותיות של קידוש לבנה על עמודיו הראשונים תחת הכותרת נתפסה על חם ובתוספת של קריסטין עם שתליה השופעים נשפכים החוצה, נמנה גם מושל ניו יורק אליוט ספיצר עם לקוחותיה. (ליתר דיוק, ספיצר היה אחד הלקוחות שלי. הוא התפטר ממשרתו שלושה שבועות בלבד קודם לכן אחרי שנתפס בבית בושת אחר). הפנקסים השחורים הכילו את כל הפרטים בדבר נטיותיהם והעדפותיהם המיניות של הלקוחות ואילו נערות הם אהבו. לא היה סיכוי ששמי לא יופיע ב"עמוד" של ספיצר. יצאתי בריצה מהמעדנייה, אבל לא יכולתי ללכת הלאה. למרות השמלה הלבנה, נשענתי בגבי על חזית החנות והנחתי לעצמי לצנוח ישר על המדרכה. הרגשתי כאילו משהו מועך את גופי תחת כובד משקלו האדיר ולא מרפה. לא יכולתי לנשום. היום שחרדתי מפניו שנים הגיע לבסוף.

התקשרתי לאחותי הגדולה. היא שמרה בסוד את סיפור הקשרים האסורים שלי עם פוליטיקאים, למרות היותה בעצמה עוזרת בכירה במפלגה הרפובליקנית. היא גוננה עליי תמיד, ועכשיו עלתה על הקו במשרדה בגבעת הקפיטול.

"ברידג'ט," אמרתי מבעד למסך הדמעות. "זה קרה."

היא ידעה בדיוק למה אני מתכוונת. סיפרתי לה את הפרטים על מעצרה של קריסטין, ושהמשטרה עלולה לעלות על עקבותיי ולהגיע אליי. מאז השאירו אותנו הורינו לתפקד בכוחות עצמנו כנערות מתבגרות היא הייתה אשת סודי האמיתית היחידה. ברידג'ט לא ראתה בעין יפה את מה שאני עושה לפרנסתי. למעשה, היא שנאה כל מה שקשור בזה. היא הייתה יכולה עכשיו להיכנס ללחץ אטומי שמא תתגלה הזיקה בינינו ותפגע בה. במקום זה, ניסתה לנחם אותי.

"רבקה, יהיה בסדר," אמרה ברידג'ט. "לא משנה מה יקרה מהרגע הזה ואילך, אמרי את האמת בלבד. אם מישהו מרשויות אכיפת החוק יעלה עלייך, נתמודד עם זה, אבל אסור לך לשקר. לעולם."

אפילו לה לא סיפרתי את האמת. לא עד הסוף. כן, סיפרתי לה שעזבתי מזמן את מכון הליווי היקר והיוקרתי של קריסטין, אולם השמטתי את העובדה שעברתי למדאם בעלת קשרים ענפים בדרג בכיר ועל כן רווחית יותר: אנה גריסטינה. אחותי הניחה שפרשתי לגמרי מהעסקים האלה.

"עכשיו תתאפסי על עצמך," הורתה ברידג'ט. "תחזרי לשיעור, ותתנהגי כאילו שום דבר לא קרה."

בדרכי בחזרה לכיתה הבחנתי בכמה גברים בחליפות עם תגיות סביב צווארם עומדים מחוץ לדלת הכניסה, משוחחים ביניהם, וישר נלחצתי. אל תהיי פרנואידית, רבקה, אמרתי לעצמי. את לומדת בבית ספר לצדק פלילי. יש כאן תמיד שוטרים וסוכנים למיניהם שבאים לדבר לפני הסטודנטים. כמה מהם אפילו משמשים כמרצים.

ובכל זאת, מעולם לא ראיתי את האנשים האלה. צעדיי הדהדו רמים וכבדים לאורך המסדרון, וכשדחפתי את דלת הכיתה הכבדה היא נפתחה בחריקה רמה. בעודי ממהרת למקום מושבי שמעתי בתוך ראשי את קולו של סבא אומר, הדלת הזאת זקוקה דחוף לשימון, ודמיינתי איך הוא קם ומשמן אותה. באותו רגע ייחלתי שהוא שם כדי להציל אותי ולמנוע את הדלת מלהשמיע את החריקה הנוראית כשפתחתי אותה. הכול סביבי נדמה כבד וקולני יותר. הרגשתי כאילו כל הנוכחים מביטים בי בעיניים מלאות שיפוט, חושבים, אנחנו יודעים מי את ומה את, חתיכת זונה. עכשיו כל העולם יֵדע. את תיחשפי בתור הפרוצה המזוהמת שאת. פתאום הרגשתי זולה בבגדים המפוארים ובנעלי המותגים שלי. כל מה שקשור בי נתן לי תחושה זולה וחסרת ערך, עלובה ומפוחדת.

כשנשמע זמזום האינטרקום להודיע על תום השיעור קפצתי ממקומי בבהלה. פחד חדש התחיל לקנן בי. לא רציתי ללכת הביתה. לאן אלך? האם השוטרים יחכו לי שם? האם יעצרו אותי? האם אלך לכלא, ואם כן, לכמה זמן? בשם אלוהים, קריסטין, למה היית רשלנית כל כך? חשבתי. לעולם לא אראה שוב את בתי. כל הסיבה לכך שנכנסתי לביצה הזאת מלכתחילה הייתה הצורך להרוויח הרבה כסף ומהר כדי להילחם על המשמורת. איך הכול השתבש בצורה כזאת?

אספתי את חפציי והתחלתי לעשות את דרכי אל מחוץ לאולם ההרצאות. באותו רגע ניגש אליי גבר גבוה בתספורת קצרה עשויה למשעי ובחליפה מחויטת היטב. מהודר מדי בשביל פרופסור או סטודנט, חשבתי. אולי איש מנהלה.

"מיס קייד?" שאל.

"כן," אמרתי, נבוכה במקצת מן העובדה שהוא יודע מי אני.

"אפשר להחליף אתך כמה מילים?"

"כמובן," אמרתי.

"אני מתכוון, ביחידות," אמר. "זה לא קשור לבית הספר."

היססתי והזעפתי במקצת את פניי.

"אני קצת עסוקה כאן," אמרתי.

הוא הכניס יד לכיס ושלף מה שנראה כמו ארנק. הוא פתח אותו, ותג מוזהב נצץ תחת אורות הפלואורסצנט.

אדרנלין הציף את גופי. שני העולמות שלי התנגשו באותו רגע.

הבלש דיבר אתי בקצרה. הוא רצה שאבוא אתו. כשאמרתי לו שיש לי זמן מתוכנן עם בתי, איזבלה, הוא החליט לתת לי ללכת הביתה להיות אתה, אבל אמר לי להתייצב דבר ראשון בבוקר במשרדו של רוברט מורגנתאו, התובע המחוזי של מנהטן. מורגנתאו, שאביו היה שר האוצר של רוזוולט, אדריכל הניו דיל*, שלט ברשויות אכיפת החוק של מנהטן במשך שלושים וארבע שנים. הוא היה בן שמונים ותשע באותו זמן, אבל עדיין חד כתער וישר כסרגל.

לא יכולתי לעצום עין באותו לילה. במשך שנים ניהלתי חיים כפולים. הייתי אם חד־הורית, חברה בארגון ההורים־מורים בבית הספר ונערת ליווי. שמירה על סוד כזה קשָה הרבה יותר ממה שאתם אולי משערים. המעבר המנטלי ממצב של "עבודה" לעמדת אימא לילדה קטנה גרם לי להרגיש שבכל רגע אני עלולה להתפצל פיזית לשתיים. לא יכולתי להסתכן שמישהו יֵדע. ידעתי את זה כי היו כבר אנשים בחיי שנתתי בהם אמון והם השיבו לי בשקרים ובמעשים מכאיבים שלא יכולים להילקח בחזרה, מעשים שימשיכו לפגוע במשפחתי.

אביה של בתי היה אחד מאותם אנשים. ובתור אם למדתי שבכל הקשור לילדייך, כשאת נדחקת לפינה בלי מוצא את עשויה לעשות דברים שלא חלמת שאת מסוגלת לעשות כדי להילחם על יקירייך. אביה של איזבלה ואני הגענו לבית המשפט על יסוד האשמות מגוחכות שאני לא ראויה להיות אם והיא לא צריכה להיות בביתי. הוא רצה לקחת אותה ממני, ואני לא התכוונתי לתת לזה לקרות. בכל מחיר.