סודות של נשים נשואות

פרק 1

"איך אני נראית?"

אני עומדת מול רובּ בבגדים הכי חגיגיים שלי ומודעת עד כאב לכך שאני לא רוצה ללכת. רק נעלתי את נעלי העקב וכבר כואבות לי הרגליים, עוד לפני שהתחלתי ללכת. אני עייפה; היום הזה היה ארוך כל כך שאני בקושי זוכרת מתי הוא התחיל. ואני כועסת על עצמי. למה אני תמיד מתחייבת לדברים שאני לא רוצה לעשות? למה אני תמיד קובעת תוכניות עם אנשים ומקווה בתוך תוכי שהם יבריזו? אבל הערב הרצונות שלי הם לא העניין. אני צריכה לזכור את זה. הערב ונדי במרכז.

"נהדר," רובּ אומר. הוא לא הוריד את העיניים מהטלוויזיה לשנייה אחת.

אני נועצת מבט בקודקודו כאילו היה יצור מכוכב אחר. "אז אתה לא חושב שהחצאית הזאת קצרה מדי, אולי, במקרה?"

"ממש לא. היא בסדר גמור," הוא אומר בביטחון עליז.

"רובּ?" מתחשק לי לזרוק עליו נעל עקב. "אני בכלל לא לובשת חצאית, לעזאזל איתך!"

אה־הא! עכשיו הוא מסתכל, מה? חיוך גדול ומלוכלך מתפשט על הפנים הנאות שלו. "סתם צחקתי עלייך."

"נכנעתי."

הכלבלב בן החצי שנה שלנו, קיפר, שישן מכורבל בחמידות על אחת מרגליו של רובּ, מרים את הראש ומפהק, והפיהוק נשמע כמעט אנושי. אני מדגדגת אותו קצת מאחורי האוזניים, ורובּ אומר, "אם את כבר שם למטה, את יכולה בבקשה לגרד לי בקרסול?"

אני מפליקה לו על הראש באצבע משולשת. "טוב, אז ביי."

ליד הדלת אני לובשת את מעיל הגשם הארוך שלי ויודעת שארגיש טוב יותר כשאכנס למכונית. אני רק בת שלושים וחמש; אני לא יודעת למה קשה לי כל כך לצאת מהבית בערב גשום.

"הולכת, הולכת... הלכתי," אני צועקת לרובּ, ומבעד לניסיון להישמע קלילה אני שומעת בקולי את הרמז לתבוסה שאני לא מצליחה להיפטר ממנו בזמן האחרון. אני תוהה אם הוא בכלל קולט שפעם היינו יוצאים יחד בימי שישי בערב. היה לנו כלל שבערב הזה מותר לנו לצאת עם אנשים אחרים, אבל בתנאי ששנינו יוצאים.

"תיהני," הוא קורא אלי ואז מוסיף, "אבל לא יותר מדי."

אני מוצאת חניה ברחוב צדדי באזור המזח של ניוקאסל ונדחקת בפולקסווגן ג'טה שלי בין ב־מ־וו שחורה סדרה 7 למרצדס עם גג נפתח שהאזעקה שלה מתחילה לפעול, אם כי לא באשמתי, אני נשבעת. בכל אופן, אני ממהרת להסתלק משם בלי להביט לאחור. יש טפטוף קל, אבל הבר שקבענו להיפגש בו נמצא לא רחוק מכאן, אז אני מחליטה לחיות על הקצה ומשאירה את המטרייה באוטו. אני לא מבינה למה לי חייבת תמיד להציע את המקום הכי חם, הכי חדש, הכי טרנדי והכי רועש שיש. אני מרגישה שהימים שבהם היה חשוב לי ללכת לכל המקומות הנחשבים בעיר חלפו מזמן, כמו גם הנכונות שלי לנעול נעליים מהממות ולא נוחות בעליל.

אני נכנסת וקולטת אותה מיד עומדת ליד הבר, אולי כי למרבה הצער היא מעלה את הגיל הממוצע במקום. אני קצת מופתעת לראות שהיא לובשת שמלה קטנה וא־סימטרית בצבע אזמרגד, קצרה מדי בעשרה סנטימטרים וצמודה כל כך עד שרואים מרחוק את הטבור הבולט שלה — בחירה אופנתית לא אופיינית, לא לה ולא למאורע. השיער הארוך שלה נצבע לאחרונה בגוון אחד שחור מדי יחסית לעור פניה החיוור. לי לא מחייכת וההבעה שלה רצינית עד בהלה; היא נראית כאילו היא כועסת על המחשבות של עצמה. אני רואה שהיא כבר באמצע כוס יין אדום. כשהיא רואה אותי פניה מתבהרות והיא מנופפת לי.

"אני יודעת, אני יודעת. הקדמתי. ג'יל, אם לא הייתי יוצאת משם, נשבעת לך שהייתי משאירה אותו מתבוסס בשלולית של המוח שלו!"

בבת אחת אנחנו כמעט מתמזגות. לי תמיד עומדת קצת קרוב מדי ופולשת למרחב הפרטי. אם עושים צעד אחד לאחור, היא עושה צעד לפנים, ואם לא תיזהרו היא תצמיד אתכם בסוף עם הגב לקיר.

"את מאמינה? כשיצאתי הבוקר מהבית היו לו רק שני דברים ברשימה להיום והוא הצליח לא לעשות אף אחד מהם!"

"לורנס המסכן!" הקיטורים על בעלה התחילו מוקדם הערב.

"אני המסכנה! הוא מוציא אותי מדעתי! כשאמרתי לו שהוא יכול לקחת שנה חופש, לא התכוונתי לחופש מוחלט! רק חשבתי שהוא יוכל לנצל טוב יותר את הזמן שלו. אבל כל מה שהוא עושה זה לשבת כל היום ולקרוא אקהרט טולה ולהגיד שהוא מחפש את עצמו!" היא מצחקקת בעל כורחה, וגם אני.

המתח בחייו של מורה לילדים בני שמונה החמיר את ההפרעה האובססיבית־קומפולסיבית של לורנס. לי חשבה שיועיל לכולם אם הוא יישאר בבית ויטפל רק בילדה אחת, במקום בשלושים. אני ממהרת להזמין משהו לשתות כי יש לי הרגשה שאזדקק לזה.

"תראי!" אני אומרת. "יש שם שני מקומות פנויים."

אני משלמת על היין, ואנחנו נדחקות אל השולחן ומשתדלות לא לשפוך את המשקאות שלנו.

"אני לא רוצה לבקש ממנו דברים כל הזמן," היא ממשיכה להתלונן מאחורי גבי. "הוא לא ילד. אני פשוט רוצה שהוא ייזום קצת יותר בעצמו לפעמים. שיהיה גבר! את יודעת, אני נשבעת לך שאפילו כשלורנס מחבק אותי, הוא נשען עלי יותר מאשר תומך בי."

זה מעלה בדמיוני תמונה מצחיקה, אבל אני מנסה לא לצחוק כי אני יודעת שהיא רצינית לגמרי עכשיו. לי אף פעם לא מייפה את המציאות. זאת תכונה שצריך להסתגל אליה כשמכירים אותה. ואז או שאוהבים אותה בגלל זה או שלא. אני מודה שלפעמים זה קצת מפחיד, במיוחד כשהיא אומרת עלייך משהו שאת לא רוצה לשמוע.

אנחנו שותלות את עצמנו בשתי כורסאות עור לבנות עמוקות מדי.

"אבל ברצינות..." היא מרימה רגל חשופה ורזה מאוד ומניחה אותה על האחרת. "ממש נשבר לי מהעצלנות שלו בזמן האחרון! כאילו, אני עובדת כל היום וסופגת אינסוף בולשיט אגואיסטי קטנוני, והוא נשאר בבית ורואה 'השופטת ג'ודי'. מבחינתו, דרמה זה מה שקורה כשבסופר יש מבצע של שניים במחיר אחד והוא שכח להביא את הקופון."

"טוב, העולם שלו עכשיו די צר לעומת שלך." ללי יש עבודה נהדרת ומכניסה מאוד בשיווק מותג טרנדי של בגדי ספורט בייצור מקומי, שנעשה פופולרי בזכות אשת כדורגלן מפורסם.

"זה יותר מזה. פשוט יורד לי ממנו לגמרי. זה כל כך מדכא... אתמול בלילה היינו במיטה והתנשקנו והוא ניסה להדליק אותי, ולא הרגשתי כלום! זה היה כאילו אני מתנשקת עם סדין."

הממ. השיחה הזאת מידרדרת לתהום. המון פעמים כבר צחקנו על האובססיה המוזרה של לורנס עם חג המולד, או על איך שהוא נכנס למיטה אחרי שבדק איזה ארבעים פעם שהדלת הקדמית נעולה אבל הצליח להשאיר את הדלת האחורית פתוחה, ועל זה שמתחשק לה לחנוק אותו בכרית שלו. אבל עכשיו זה שונה. היא אפילו פחות נחמדה מהרגיל. אני לא ממש יודעת מה להגיד.

"טוב, בכל מערכת יחסים יש תקופות כאלה, לי." אני מנסה בכל הכוח לא לחשוב על הנישואים שלי. "לפעמים נראה לך שאתם הכי מתאימים בעולם ולפעמים את לא מבינה מה אתם בכלל עושים ביחד." המוזיקה — איזו דיווה מ"אקס פקטור" — עולה לי על העצבים. אני לא מצליחה להתגבר עליה בקול שלי.

"אבל לא אכפת לי מכל מערכות היחסים, אכפת לי רק משלי. אני יודעת שאני אמורה להסתכל על אנשים שמצבם גרוע יותר — נגיד על הבחור המסכן שאין לו רגליים כשלי יש שתיים, ועוד יפות במיוחד... אבל אני מצליחה לחשוב רק על זה שאני עוד לא בת ארבעים ואני כבר לא ממש בעניין שלו, וזה מפחיד אותי. ואין טעם בכלל לציין ששום דבר לא מפריע לחשק המיני שלו, כן? ככה זה גברים."

היא שולחת מבט קודר מעל המים הכהים של הנהר טיין ואני מקווה שוונדי תגיע בקרוב כי אני ממש לא במצב רוח לכל זה הערב. זה עניין אחד לצחוק קצת על משהו, אבל אני לא אוהבת להוסיף שמן למדורה כשחברות שלי מותחות ביקורת על בני הזוג שלהן. רובּ בשום אופן לא מושלם; הוא משאיר קליפות בננה בעציצים ותחתונים על הרצפה. אני בהחלט יכולה למצוא בו פגמים, אבל חסר למישהו אחר שינסה לעשות את זה.

לי יכולה להיות שני אנשים שונים מאוד — או שהיא כיפית, מצחיקה וישירה, או שהיא כמעט אובדנית ולא מוכנה לספר למה. הכרנו כשהייתי בת תשע־עשרה, בעבודה הראשונה שלי בהנהלת חשבונות במרקס אנד ספנסר. היא היתה קניינית. התחברנו בחדר האוכל של העובדים בזכות יכולתנו המופלאה לחקות את העמיתים שלנו. היינו מעבירות את כל הפסקת הצהריים בצחקוקים ובהתלחשויות כמו שתי תלמידות שובבות בבית הספר. מרגע שהתחלנו אי־אפשר היה לעצור אותנו. אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, זה די מביך. למי בכלל חשבנו את עצמנו? ההתנהגות הזאת העידה יותר על מידת הבגרות שלנו מאשר על החסרונות הממשיים של קורבנותינו. אבל כשלא היינו מגעילות יכולנו לדבר על דברים רציניים באמת: האכזבות העמוקות והאפלות שלנו מגיל ההתבגרות, פוליטיקה עולמית — אם כי צריך להודות שבמידה פחותה. אף פעם לא היתה לי חברה שהרגשתי קרובה אליה כמו אל לי. אבל עם השנים גיליתי שהיא לא רק מתנה משמים. אני יכולה להיפתח אליה לגמרי והיא תזרום איתי בשמחה רבה, או שאני עלולה למצוא את עצמי הולכת בין הטיפות כי יש לי הרגשה שהיא אורבת לי ורק מחכה להזדמנות לתקוף — אבל אולי זה קורה תמיד כשמכירים מישהו יותר מדי טוב. קרבה מזינה טינה, כמו שאמא שלי היתה אומרת. ואף פעם לא יכולתי לדעת איזו לי אקבל עד שהיא היתה שולפת אחת מהשתיים והייתי חושבת, אה... היום זאת לי הזאת.

"זאת תקופה כזאת," אני אומרת לבסוף. "את צריכה להתרכז בתכונות הטובות שלו, ויש לו הרבה כאלה."

"ונדי תאחר בחצי שעה, דרך אגב," היא אומרת עכשיו. "ניל חזר מאוחר מהעבודה והיא לא רצתה שהוא יחשוב שהיא בורחת לו מהבית." יש כעס ידידותי בקולה. שתינו חושבות שמוזר מאוד שוונדי תמיד חושבת קודם כול על מה שניל רוצה. זה מצחיק, אני חושבת. רובּ דווקא נראה שמח מאוד להיפטר ממני.

לי לוכדת במבטה שני בחורים חסונים בני עשרים ומשהו בחולצות לבנות בוהקות שעוברים לידנו עם כוסות בירה ביד. "אוף, אם רק הייתי יכולה לבחור שוב מההתחלה! דף חלק. הממ... דף חלק וצעיר. עם שרירים גדולים בזרועות השזופות שלהם." יש נצנוץ זדוני בעיניה.

הבחורים מסתכלים על לי ועלי. אחד מהם אומר משהו, אבל מהצחוק שלהם אני מנחשת שזה לא היה מחמיא.

"מה זה היה?" הפנים שלה מתקדרות. "הם צחקו עלי? איך הם מעזים?" היא נתלית על מסעד הכורסה וקוראת אליהם, "היי!"

"די, למי אכפת?" אני לוגמת מהמשקה שלי. "הם ילדים!"

"טוב, אין סיכוי שהם יסתכלו עלינו כשהדבר הזה מסתובב כאן, נכון?" מבטה נופל על ישבנה המחוצף של בחורה במכנסיים צמודים שהמילה Fatz — המותג של לי — כתובה עליהם בפאייטים ורודים. "אפילו לא הקירח ליד הבר, שנראה כאילו הוא קיבל את החליפה שלו בחינם כשקנה את העניבה. מר גָרוש בפוליאסטר. כל כך מדכא!"

אני נדה בראשי בקוצר רוח. "מה אכפת לך מה שני ילדים או איזה גבר עם לב שבור ופאה נוכרית חושבים עלינו?" לפעמים האנשים שאני מכירה הכי טוב הם גם אלה שאני הכי פחות מבינה.

"כי הימים שמשכנו בהם אנשים ששווה למשוך כבר מאחורינו!"

"טוב, אולי צריכים פשוט לשחוט אותנו ולעשות מאיתנו אוכל לכלבים."

"אני יודעת," היא אומרת, ואני חושבת, אני לא מאמינה! היא חושבת שאני רצינית!

"אני עוקבת אחרי כמה מהאקסים שלי בפייסבוק." היא אומרת את זה בחשאי ובחיפזון. היא רוצה שהשיחה הזאת תסתיים לפני שוונדי תגיע.

"מי מהם?"

"יש יותר מדי, אני לא זוכרת."

אנחנו צוחקות.

"אף פעם לא עשית את זה?" היא ממהרת להוסיף, "אה, ברור שלא עשית את זה, שכחתי. כי רובּ הוא החבר היחיד שהיה לך."

"זה לא אומר שאני בן אדם רע," אני מתלוצצת. אבל זה מוזר. לפעמים אני לא זוכרת איך החיים שלי נראו כשלא הייתי נשואה. כאילו, אני יודעת שעוד לא עברו עשר שנים, אבל לפעמים אני באמת תוהה אם היו לי חיים לפני רובּ, או שהיה לי את רובּ לפני שהיו לי חיים. ואני בטוחה שגם הוא מרגיש ככה, והמחשבה הזאת מטרידה עוד יותר.

"אבל את לא תעזבי את לורנס ואת לא תנהלי רומן," אני מזכירה לה. "תמיד אמרת את זה."

"וזה נכון. אף אחד לא מכיר אותי כמו לורנס. אני לא יכולה לחשוב בכלל על להתחיל מההתחלה עם גבר אחר. חוץ מזה, רומן זה כל כך נדוש. וגם ככה בקושי יש לי חשק לעשות סקס עם בעלי, שלא לדבר על מישהו אחר."

אני רואה את ונדי בדלת וחושבת הללויה!

"חוץ מזה, התפרפרתי מספיק כשהייתי צעירה." אנחנו מנופפות כדי שוונדי תראה אותנו בים האנשים. "אבל אני בטוחה שזה אחרת מבחינתך. את היית רק עם גבר אחד כל החיים, אז אפשר לסלוח לך אם את סקרנית. ולי גם יש המון מה להפסיד. אל תשכחי שיש לי ילדה. את לא מבינה איך זה כשאת אמא, ג'יל."

ללי יש לפעמים הערות חסרות טקט כאלה שגורמות לי להרגיש כאילו אני חברה במועדון מצומצם מאוד של מצורעים חסרי ילדים, וזה מעליב יותר מכפי שאני יכולה לחשוף בפניה.

"מה שלום מולי באמת?"

היא לא מספיקה לענות כי ונדי בדיוק מגיעה, כולה חיוכים, כמו שהיא נראית תמיד. יציבה. אופטימית. הידד לאנשים הכנים והמאושרים בעולם!

"היי!" היא מנשקת אותנו באוויר בעליזות, ואני מריחה את הניחוח התפוזי הנעים של או דה מרוויי של הרמס. הקארה השחור הקודם שלה התקצר לאחרונה. אני אומרת לה שזה יפה.

"אוי לא, זה נורא! ניל שונא את זה." היא תופסת כיסא שמתפנה כששתי בחורות לידנו קמות. "הוא לא אמר מילה, כמובן, אבל זה בין השורות."

"נראה לי שאת צריכה להיות ממש רזה וצעירה, עם יציבה מושלמת, כדי להיראות טוב בתספורת קצרה." לי בוחנת אותה מעל כוס המשקה שלה.

אני כמעט אומרת מה פתאום! אבל ונדי פשוט אומרת, "את צודקת. היא הורידה יותר מדי. אבל זה יצמח בחזרה!"

היא מתיישבת ומיד אומרת שלא תשתה שום דבר עד המסעדה כי כואב לה הראש. "בחרתי לי ערב מוצלח לנסות לצאת מהבית." היא מנופפת על הפנים לשם האפקט הדרמטי. "הילדים החליטו שהם רוצים ללכת לסרט ואז ניל חזר הביתה מאוחר מהרגיל. אתן יודעות, בגלל הרצח באוניברסיטה."

"אז הסעת אותם לקולנוע? ניל לא היה יכול לעשות את זה?" לי שואלת. "זה לא שאת יוצאת כל ערב."

"לא. הוא חזר הביתה והיה נורא מתוח וכבר היה מוכן לוויסקי," ונדי אומרת, כאילו אין צורך בהסברים נוספים.

לי נועצת בי מבט כזה.

ניל הוא מפקח במשטרת נורתמבריה. פניו הנאות והבלתי חדירות מככבות בקביעות בחדשות הערב. ונדי וניל נשואים כבר שבע־עשרה שנה. ונדי אוהבת לספר איך ניל עצר את המכונית שלה בערב חג המולד כשהיה סמל בן עשרים וחמש במשטרה והושיט לה מגרד קרח לשמשה, והיא כמו מטומטמת הכניסה אותו לפה ונשפה כי היא חשבה שהוא עושה לה בדיקת ינשוף. יש להם שני בנים.

"אז איך זה לעבוד יחד?" אני שואלת. ונדי התחילה לעבוד בחברה של לי לפני קצת יותר משבוע, ואני כבר מתתי לשמוע איך הולך.

"קדימה, את יכולה להיות כנה," לי אומרת בשעשוע. "אני לא איעלב."

"לא! אני מתה על זה!" ונדי אומרת. "זה לא שאני מנהלת את החברה או משהו, אבל את לא מאמינה כמה זה כיף, אחרי כל השנים שהייתי רק אמא, להוסיף סוף־סוף עוד ממד לחיים שלי, את יודעת, ללמוד דברים חדשים, להשתמש במוח שלי..."

"שזה משהו שלגמרי מפריזים בחשיבותו," לי אומרת. "תאמיני לי."

"אולי בשבילך, כי כבר הגעת להישגים כאלה. אבל מה אני עשיתי בחיים שלי?"

"לימדת יוגה," לי מציינת. "השיעורים שלך היו הישג." היא צוחקת, "ולהיות בשיעור שלך היה הישג מבחינתי."

"כן, טוב, זה לא אותו דבר. לימדתי משהו שיכולתי לעשות בעיניים עצומות." היא צובטת בשעשוע צמיג קטן של שומן בבטן. "חבל שכל השנים האלה של פעילות גופנית לא השתלמו."

"נראה שניל דווקא אוהב את הקימורים שלך," לי אומרת לה.

"על טעם ועל ריח..." ונדי אומרת ומחייכת.

יש קו דק מאוד בין הצטנעות לבין זלזול עצמי.

"ונדי עושה עבודה מצוינת," לי אומרת. "אני מתרשמת מאוד שהיא לומדת כל כך מהר. בעצם, אני צריכה להיזהר ממנה!"

"אולי זה בגלל שאת כזאת מורה טובה." ונדי מסמיקה; היא לא יודעת לקבל מחמאות. אני שמחה לראות שהיא שמחה. אני מודה שהיו לי הסתייגויות. חברים שעובדים אצל חברים, זה בכלל יכול להיגמר טוב? במיוחד כשלי היא כזאת נקבת אלפא, ולעומת זאת ונדי כנועה כל כך ואף פעם לא מגינה על עצמה. זה יכול לעבוד רק כי ונדי מחליקה הכול, ועמוק בפנים לי היא טובת לב — תכונה שוונדי מעריכה מאוד.

"אל תהיי מרוצה מדי," לי אומרת. "זה כמעט תמיד עובר."

אנחנו מדברות קצת ואז גומרות את המשקאות שלנו והולכות למסעדה. אנחנו מגיעות בדיוק כשהמארחת עומדת לתת את השולחן שלנו למישהו אחר, למרות שאיחרנו רק בחמש דקות. לי עושה מזה סיפור גדול, כמובן, ואני מחליפה מבטים עם ונדי. למה לטרוח? השולחן עדיין שלנו!

אנחנו נפגשות ככה כל שנה. אותו תאריך, מסעדה שונה. הערב מתנהל כמו היציאות המשותפות הרגילות שלנו, עם אוכל ואלכוהול; אנחנו לא יוצאות כדי להיות אומללות. אבל בשלב מסוים בתחילת הערב, בדרך כלל בין המנה הראשונה לעיקרית, יש הפסקה טבעית בפטפטת העליזה שלנו ואנחנו מעבירות לוונדי את השרביט. ונדי תגיד בערך את מה שהיא אמרה בשלוש השנים הקודמות, כי בסופו של דבר הזמן עובר, אבל אין דבר להוסיף ואין דבר לגרוע. אהבה של אמא ואובדן של ילד הם דברים שרק מי שחווה אותם יכול להבין. אני לא אמא, אבל היום שבו ראיתי את התינוקת של ונדי מתה בזרועותיה היה היום שבו משהו השתנה בי ורציתי להעניק חיים, לטפל בילד, לגדל אותו עד לבגרות, בלהט שלא הכרתי. בגלל זה חלק ממני, ברוב אנוכיותו, לא רצה שהערב הזה יגיע. זאת תזכורת למה שאין לי.

ונדי מחייכת אלינו, וזה הרגע היחיד שבו היא נראית כאילו היא מתאמצת יותר מדי. ונדי לא בוכה, לפחות לא בציבור. ואנחנו הציבור שלה, אפילו שאנחנו חברות. גם אחרי כל מה שקרה, היא איכשהו מצליחה לא להתפרק. ונדי היא הבן אדם הכי עצור שאני מכירה. אבל לא אשכח את מה שאמרה בהלוויה. "לאבד תינוק זה כמו סוף של סיפור שלא נכתב. במשך שעות דמיינתי את החיים שלה מלידה ועד זקנה. מה היה יכול להיות. יצרתי בשבילה סיפור חיים נפלא בתוך הראש שלי, כי היא לא זכתה לחיות אותו. אני מתגעגעת אליה חזק יותר ועמוק יותר מכפי שהייתם חושבים שאפשר להתגעגע למישהו שחי רק עשרים ושניים ימים. אני אף פעם לא אפסיק להתגעגע למה שהיא לא הספיקה להיות."

שמעתי את זה שוב ושוב בראש שלי. ומשהו בתוכי רוצה להוסיף: זה ככה גם כשאת יודעת שלא יהיו לך ילדים...

"ניל עדיין לא מרוצה מזה, אתן יודעות?" היא אומרת עכשיו. "שאנחנו נפגשות ככה." מישהו עמעם פתאום את האורות. בדיוק בזמן, באופן נבואי. לי ואני מצליבות מבטים רכים באור הנרות. זה ככל הנראה הדבר השלילי ביותר שוונדי אמרה אי־פעם על ניל, חוץ מפעם אחת כשסיפרה לי שהוא לא הסכים שתשמור תלתל משערה של התינוקת. "ככה הוא מתמודד עם דברים."

"גברים לא אוהבים להיות פגיעים," לי אומרת עם מבט יודע־כול בעיניה. "הם חייבים להיראות חזקים, אחרת יגידו שהם חלשלושים. אבל לפעמים הם באמת פשוט מעדיפים לשכוח."

"אבל את דאגת שלפחות שלושתנו לא נשכח אותה לעולם," ונדי אומרת לה.

לי הגתה את הרעיון לחגוג את יום ההולדת של נינה מדי שנה. היא אמרה שככה נזכור את חייה, ולא רק את מותה. לא ניתן לה להפוך לזיכרון שלא מדברים עליו. אני חייבת להודות שאחרי מותה של נינה, לי היא זו שתמכה בוונדי, אפילו שהכרתי ביניהן רק שנה קודם לכן. אני, שהכרתי את ונדי יותר זמן והייתי אמורה להיות החברה היותר טובה, נכשלתי ונאלמתי דום ונעלמתי ברקע.

"אני חושבת עליה כל יום, אתן יודעות? היא תמיד תהיה חלק מהמשפחה שלי, אפילו שאני לא יכולה לראות אותה או לגעת בה. אני לא יכולה לדבר איתה..."

ונדי לעולם לא תתגבר על זה, ואף על פי שזה ככל הנראה הדבר הנכון וההולם לעשות, יש בי חלק שתומך דווקא בצד של ניל — לפעמים קל יותר לסגור את הדלת על הכאב, במיוחד אם להשאיר אותה פתוחה לא ישנה את מה שקרה.

היא מושיטה אלינו ידיים ולחצי דקה שלושתנו, שבדרך כלל מאופקות ומרוסנות זו עם זו, יוצרות מעגל אחד. "תודה, חברות יקרות שלי. שתיכן הייתן יותר קרובות ממשפחה בתקופה הזאת. ואתן עדיין. כל כך חשוב לי שאנחנו עושות את זה. שיש אנשים שאני יכולה להיזכר בה איתם."

אני מציצה בפניה העצובות של לי. "אנחנו צריכות לאחד כוחות," היא אמרה לי באותו יום כשיצאנו מבית החולים. "זה כל מה שאנחנו יכולות לתת לה. להיות שם איתה ולא להתרחק כשנוח לנו ונראה לנו שכבר אפשר." פתאום היא נראתה כל כך חזקה ולא אנוכית — זה היה צד באישיותה שאף פעם לא ראיתי. הסתכלתי עליה בפליאה כשגייסה את כל החברים של ונדי, את כל השכנים ואת בני המשפחה הרחוקים וארגנה לוח ארוחות. "כשאת עוברת דבר נורא כל כך, הדבר הראשון שקורה זה שאת שוכחת לאכול," היא אמרה. כל ערב היא וידאה שמישהו הביא להם הביתה תבשיל קדירה או עוף בתנור. מיוזמתה, ומכיסה, היא דאגה למשלוח מצרכים מהסופר — מוצרי יסוד כמו חלב, חמאה, לחם, נקניק, יין ובירה — פעם בשבוע. היא אפילו שילמה למנקה שתיכנס לבית ותעשה בו איזשהו סדר כשוונדי לא הצליחה לצאת מהמיטה ולרדת למטה. לי היא לא האדם הכי נדיב מבחינה כספית, ובכל זאת היא אף פעם לא הגישה לוונדי את החשבון. זה היה מצג של נדיבות מעשית שגרם לי לכעוס על עצמי בגלל חוסר היכולת שלי לתפקד במצב הזה. למה המוות של התינוקת של ונדי הביא גם אותי אל הקצה?

"לזכרה של נינה." לי מרימה את הכוס שלה, ושתינו עושות כמוה. אנחנו משיקות כוסות ומחזיקות אותן באוויר שנייה או שתיים יותר מהרגיל. אני בטוחה שכולנו מדקלמות בלב את התפילה הקטנה שאנשים שאף פעם לא מתפללים מוצאים את עצמם אומרים בעת הצורך.

"הבת האהובה שלי, עכשיו ולתמיד," ונדי מסיימת את הברכה.

ניל בא לאסוף את ונדי בעשר בערב בדיוק. מבעד לחלון ראינו את טנדר האאודי השחור שלו חונה מעבר לכביש, הבהוב של שיער שהכסיף טרם זמנו ושרוול של סוודר קשמיר — אפילו הבזקים חטופים של ניל משאירים אותי קצת נפעמת. הפנים שלו, שזכינו לראות להרף עין כשוונדי פתחה את הדלת ונכנסה, היו חתומות, אבל היתה לי הרגשה שהוא לא מרוצה. "ניל אף פעם לא מתווכח או רב," ונדי אמרה לנו פעמים רבות. לי מטופפת לה למכונית שלה ומילות הפרידה שלה הן, "אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו! לא נעים לי מכל מה שאמרתי על לורנס. לפעמים משהו מפריע לך ואת בכלל לא יודעת למה..." היא באמת נראית מלאת חרטה, ואני שמחה בשביל לורנס שמצבו לא אבוד לגמרי.

לרגע אחד אני עומדת במקום ובוהה בגדה השנייה של הנהר ופתאום לא דחוף לי כל כך לחזור הביתה. ספינת מועדון הלילה שרובּ ואני הכרנו בה עדיין נמצאת שם, בעבר השני — או לפחות גרסה עדכנית שלה. בכל פעם שאני רואה אותה אני מתמלאת נוסטלגיה: תחושת הזמן החולף במסתוריות. אבל הלילה אני לא מתחברת אליה. אני קהת חושים מול משמעותה החיובית.

האוויר קריר ומרענן ויורד גשם, טיפות דקיקות שאפשר לראות רק סביב פנסי הרחוב. אני שואפת את הלחות השמנונית של ניוקאסל. תמיד אהבתי את האזור הזה של העיר, במיוחד בלילה: גשר המילניום מואר באורות כחולים; מרכז בלטיק לאמנות מודרנית, שהמבנה שלו היה פעם טחנת קמח, מוצף אור על רקע שמי הלילה; ומרכז סייג' למוזיקה שנראה כמו קונכייה מפלדת אל־חלד. בבת אחת ומשום מקום חולפת על פני חבורה של נערות שלובות זרוע שמבצעות גרסה שיכורה לריקוד הקאן־קאן. אני מקשיבה לקולות שלהן, שנעלמים במעלה הרחוב שבו הן צועדות, עד שהרִיק חוזר. אני מתחילה ללכת למכונית שלי, מודעת לנקישות העקבים על אבני הריצוף, להשתקפות האור ממרכז סייג' המרצדת על הנהר ולמכוניות הדוהרות בקולי קולות על גשר הטיין.

המרצדס SL 500 הכסופה והיפה שאת האזעקה שלה אולי הפעלתי בטעות עדיין חונה לידי. רגע לפני שאני נכנסת למכונית שלי אני רואה משהו מתחת למגב השמשה.

זה לא נראה כמו דוח חניה או עלון פרסומת. אני שולפת פיסת נייר ספוגה למדי וקוראת: ראיתי אותך שורטת לי את האוטו. במקום לשלם על הנזק, מה דעתך על כוסית? למטה כתוב השם אנדריי עם מספר טלפון.

כשאופנוע חולף מולי במהירות ואני מרגישה את הרוח שלו, אני מבינה פתאום שקפאתי מרוב בלבול. כמה מוזר! אני קוראת שוב את הפתק, המילים נמצאות ממש בכף היד שלי.

הזמנה לעשות משהו רע, מזר גמור.

אני מסתובבת במקום ובודקת אם מישהו מסתכל עלי.

אין שם אף אחד, כמובן. זה בטח איזה נוכל, איזה מניאק מתחכם, גברים במסיבת רווקים. אני כמעט יכולה לשמוע אותם מתפקעים מצחוק במעלה הרחוב.

ובכל זאת, זה מחמיא לי משום מה.

אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני לא רוצה לזרוק את זה ברחוב, אז אני מכניסה את הפתק לכיס הקדמי של התיק שלי. אני נוסעת הביתה עם רדיו בווליום נמוך, נהנית מהשלווה של הכביש החשוך שלפני, מודעת לתחושת קלילות וחיוניות מסוימת. כשאני נכנסת הביתה רובּ יושב באותה כורסה, אבל כשהכלב בא לברך אותי לשלום, הפרווה שלו לחה, אז הוא כנראה עשה איתו סיבוב בשכונה לא מזמן.

"נהנית?" הוא שואל ונראה כאילו זה בכלל לא מזיז לו.

אני חושבת לספר לו על הפתק, אבל זה נראה לי נואש מדי.

אני רק אומרת, "מפתיע, אבל כן."