סוכר שרוף

אשקר אם אומר שהסבל של אמא אף פעם לא גרם לי הנאה.

סבלתי ממנה הרבה בילדותי, וכל מכאוביה לאחר מכן נראו לי מעין כפרה — איזון מחדש של היקום והשבת הסדר ההגיוני של סיבה ותוצאה על כנו.

אבל עכשיו אני אפילו לא יכולה לסגור איתה את החשבון.

הסיבה לכך פשוטה: אמא שלי שוכחת, ואני לא יכולה לעשות שום דבר בנידון. אין שום דרך לאלץ אותה להיזכר בדברים שעשתה בעבר, שום דרך לגרום לה רגשי אשמה. נהגתי להביא דוגמאות ממעשיה האכזריים, כאילו בדרך אגב, בזמן שתיית התה, ולראות איך פניה מתכרכמות. כיום, ברוב המקרים היא לא מצליחה להיזכר על מה אני מדברת; עיניה בוהות נכחה בעליצות מתמדת. וכל מי שיצפה בנו ייגע בידי וילחש: מספיק כבר. היא לא זוכרת, מסכנה שכמותה.

האהדה שהיא שואבת מאנשים מעוררת בי מרירות מסוימת.

חשדתי שמשהו קורה לפני שנה בערך, כשהיא התחילה לשוטט בלילות בבית. המשרתת שלה, קַשטָה, הייתה מתקשרת אליי בבהלה.

״אמא שלך מחפשת יריעת פלסטיק,״ אמרה לי קשטה באחד המקרים, ״למקרה שתרטיבי במיטה.״

הרחקתי את הטלפון מאוזני וחיפשתי את המשקפיים שלי על ארונית הלילה. בעלי שכב לצדי ועדיין ישן ואטמי האוזניים שלו זהרו בחושך כמו נורות ניאון.

״היא בטח חולמת,״ אמרתי.

נראה שדבריי לא שכנעו את קשטה. ״לא ידעתי שהיית מרטיבה במיטה.״

הנחתי את הטלפון ולא הצלחתי לישון כל הלילה. גם בשיגעונה, הצליחה אמי להשפיל אותי.

באחד הימים המנקה צלצלה בפעמון הדלת בבית ואמא לא ידעה מי היא. והיו מקרים נוספים — היא שכחה איך משלמים את חשבון החשמל והחנתה את מכוניתה במקום הלא־נכון בחניון שמתחת לדירתה. זה היה לפני שישה חודשים.

לפעמים אני מרגישה שיש לי יכולת לראות את הסוף, כשהיא תהיה לא יותר מצמח מרקיב. היא תשכח איך לדבר, איך לשלוט בשלפוחית השתן שלה, ובסופו של דבר תשכח איך לנשום. התנוונות אנושית מהוססת ומגומגמת, אבל בלתי הפיכה.

דיליפ בעלי מעלה את הרעיון שהזיכרון שלה זקוק לרענון. אז אני כותבת סיפורים מעברה של אמא על פיסות נייר קטנות וטומנת אותן בפינות שונות בדירתה. היא מוצאת אותן מדי פעם, מתקשרת אליי וצוחקת.

״אני לא מאמינה שלילדה שלי יכול להיות כתב יד גרוע כל כך.״

ביום ששכחה את שם הרחוב שבו היא גרה עשרים שנה, אמא התקשרה אליי כדי לבשר לי שקנתה חבילה של סכיני גילוח ולא תחשוש להשתמש בהם אם המצב ימשיך להידרדר. ואז היא פרצה בבכי. מבעד לטלפון שמעתי צפירות של מכוניות וצעקות של אנשים, הקולות האופייניים לרחובות העיר פוּנה. היא החלה להשתעל ואיבדה את חוט המחשבה. כמעט יכולתי להריח את גזי הפליטה של הריקשה הממונעת שבה ישבה, את העשן השחור שבקע מהמפלט, כאילו עמדתי ממש לידה. לרגע ריחמתי עליה. זה בלי ספק סבל מהסוג הגרוע ביותר — ההכרה של אדם בהידרדרות של עצמו, העינוי של הצפייה בנסיגה האטית, בדברים ההולכים ונעלמים. מנגד, ידעתי שזה שקר. אמא לא הייתה מוציאה כסף מיותר. למה לה לקנות חבילה שלמה אם סכין גילוח אחד יספיק? מאז ומתמיד הייתה לה חיבה להפגנת רגשות בפומבי. החלטתי שהדרך הטובה ביותר לטפל במצב היא פשרה: אמרתי לאמא להפסיק להיות דרמטית, אבל ציינתי לעצמי את התקרית כדי שבמועד מאוחר יותר אוכל לחפש אצלה סכיני גילוח ולהיפטר מהם.

ציינתי לעצמי דברים רבים שנוגעים לאמי: למשל, השעה שבה היא נרדמת בלילה, כי אז משקפי הקריאה שלה מחליקים במורד אפה המרוח בקרם, או מספר הכופתאות שהיא אוכלת לארוחת הבוקר — ניהלתי מעקב קפדני אחרי הפרטים הללו. הכרתי היטב את ההתחמקות שלה מאחריות וידעתי היכן השכבה העליונה של סיפוריה שויפה עד שנהייתה חלקה.

לפעמים, כשבאתי לבקר אותה, היא ביקשה ממני להתקשר לחברות שמתו לפני זמן רב.

אמא שלי הייתה אישה שיכלה לזכור מתכונים שקראה פעם אחת בלבד. היא יכלה לזכור את סוגי התה שהוגשו בבתיהם של אנשים. בזמן הבישול היא הושיטה את ידה לבקבוקים ולתבלינים השונים בלי להרים את עיניה.

אמא זכרה כיצד נהגו השכנים המוסלמים שלנו לשחוט בארבעת ימי חג הקורבן את העזים שלהם במרפסת שמעל לדירתם הקודמת של הוריה, לחרדתו הרבה של בעל הבית חסיד הג׳ייניזם, ואת הגיגית החלודה שהחייט המוסלמי המתולתל נתן לה פעם לאסוף בה את הדם. היא תיארה בפניי את טעמו המתכתי של הדם שליקקה מאצבעותיה האדומות.

״הטעימה הראשונה שלי ממשהו לא צמחוני,״ אמרה. ישבנו אז באלאנדי, ליד המים. עולי רגל התרחצו בהם ואבלים פיזרו את אפר מתיהם. מי הנהר העכורים כמעט עמדו, והיה להם צבע של נמק. אמא רצתה לצאת מהבית, להתרחק מסבתי ומהדיבורים על אבא. זאת הייתה תקופת הביניים, אחרי שעזבנו את האשרם ולפני שנשלחתי לפנימייה. למשך זמן קצר הייתה הפסקת אש בין אמא לביני, כי אז עדיין יכולתי להאמין שהגרוע ביותר כבר מאחורינו. היא לא סיפרה לי לאן אנחנו נוסעות בחושך, ולא יכולתי לקרוא את שלט הנייר המודבק בחזית האוטובוס שעליו עלינו. קיבתי התהפכה מהפחד שאנחנו עומדות להיעלם שוב באחת מגחמותיה של אמי, אבל נשארנו בקרבת הנהר, במקום שבו הוריד אותנו האוטובוס, ועם זריחת החמה יצר האור קשתות צבעוניות בשלוליות הדלק שהצטברו על פני המים. אחרי שהיום נעשה חם מדי, שבנו הביתה. סבתא וסבא כמעט יצאו מדעתם מרוב דאגה, אבל אמא אמרה להם שלא יצאנו ממתחם המגורים שלנו. הם האמינו לה כי רצו להאמין, אף שהסיפור לא היה הגיוני, כי המתחם שבו עמד הבניין שלהם לא היה גדול מספיק כדי שיהיה אפשר ללכת בו לאיבוד. אמא חייכה בזמן שדיברה — היא יכלה לשקר בקלות.

העובדה שהייתה שקרנית מעולה הרשימה אותי. למשך זמן־מה רציתי לחקות את ההתנהגות הזאת; היא נראתה לי כמו אחת התכונות המועילות שלה. הסבים שלי חקרו את שומר המתחם אבל האיש לא היה מסוגל לאשר או להכחיש — לעתים קרובות הוא ישן בזמן העבודה. וככה הגענו למבוי סתום, כפי שיקרה לנו שוב ושוב, וכולם עמדו מאחורי התרמיות שלהם, משוכנעים שהאינטרס העצמי שלהם ינצח. מאוחר יותר, כשנחקרתי בשנית, חזרתי על סיפורה של אמא. עדיין לא למדתי להתנגד. עדיין הייתי צייתנית כמו כלבלב.

לפעמים אני מדברת על אמא בלשון עבר אף שהיא עדיין בחיים. היא הייתה נפגעת אילו יכלה לזכור את זה למשך זמן ארוך מספיק. ברגע זה דיליפ הוא האדם החביב עליה ביותר. הוא חתן אידיאלי. כשהם נפגשים, שום ציפיות אינן מעכירות את האוויר סביבם. הוא אינו זוכר איך היא הייתה פעם — הוא מקבל אותה כמות שהיא ומציג את עצמו מחדש בחפץ לב בכל פעם שהיא שוכחת את שמו.

הלוואי שגם אני יכולתי לנהוג כמוהו, אבל האמא שאני זוכרת מופיעה לפניי ונעלמת חליפות, כמו בובה על סוללה שמנגנון ההפעלה שלה מקולקל. הבובה נעשית חסרת חיים. הכישוף מוסר. הילדה כבר אינה יכולה לדעת מה אמיתי ועל מה היא יכולה לסמוך. ואולי אף פעם לא ידעה. הילדה בוכה.

הלוואי שהמתת חסד הייתה מותרת בהודו, כמו בהולנד. לא רק כדי למנוע מהחולה סבל קשה, אלא גם מכל הסובבים אותו.

במקום לכעוס הייתי צריכה להיות עצובה.

לפעמים אני בוכה כשאין איש בקרבתי — אני מתאבלת, אבל עדיין מוקדם מדי לשרוף את הגופה.

השעון על קיר משרדו של הרופא מושך את תשומת לבי. מחוג השעות מורה על השעה אחת. מחוג הדקות עומד בין שמונה לתשע. והתצורה הזאת אינה משתנה בשלושים הדקות הבאות. השעון הזה הוא שריד נשכח מזמן אחר, מקולקל ולעולם אינו מוחלף בחדש.

הדבר השטני ביותר בשעון הזה הוא מחוג השניות, שכבמטה קסם הוא החלק היחיד בו שממשיך לנוע. ולא רק לפנים אלא גם לאחור, לפנים ולאחור בזמנים לא צפויים.

קיבתי מתהפכת.

אנחה קולנית נפלטת מפיהם של הממתינים האחרים כשמחוג השניות נעצר לגמרי, אבל הוא מעמיד פני מת רק למשך זמן קצר ואז חוזר שוב לנוע. אני מחליטה לא להביט בו עוד, אבל תקתוקיו מהדהדים בחדר.

אני מביטה באמי. היא מתנמנמת בכיסאה.

אני מרגישה שתקתוק השעון חודר לגופי ומשנה את קצב פעימות לבי. וזה לא סתם תיק־תק. התיק־תק הזה נמצא בכל המקומות בו בזמן, הוא דופק, נשימה, מילה. התיק־תק מכיל תהודה ביולוגית, משהו שאפשר להפנים ואפשר להתעלם ממנו. זה מין תיק־תיק־תיק, ובעקבותיו שתיקה קצרה, ואחריה תק־תיק־תק.

הפה של אמא נפער, והוא חסר צורה כמו שקיק נייר.

מבעד לזגוגית החלבית אני רואה קבוצה של עובדים זוטרים מתגודדים סביב שולחן כתיבה צר, מאזינים לפרשנות של משחק קריקט. הם מריעים, מתחממים באור התהילה השופעת מהדובר. התקתוק משתנה שוב.

בתוך חדר הבדיקות של הרופא, אנחנו מתמודדות עם שעון מסוג אחר. השעון הזה מצויר על גיליון לבן, ללא הספרות.

״תמלאי את השעון, גברת למבה,״ הוא אומר לאמא.

היא לוקחת מידו את העיפרון המכני ומתחילה בספרה אחת. כשהיא מגיעה לחמש־עשרה, הוא עוצר אותה.

״את יכולה לומר לי מה התאריך היום?״

אמא מביטה בי וחוזרת להביט ברופא. היא מרימה את כתפיה בתשובה, כתף אחת מתרוממת גבוה מהאחרת, משהו בין משיכת כתפיים לעווית. כל סימני ההידרדרות הפיזית שלה מגעילים אותי. אני מביטה בקירות הלבנים. תעודת ההסמכה של הרופא תלויה במעוקם.

״או איזו שנה זאת?״

אמא מהנהנת לאט.

״תגידי את המאה לפני השנה,״ הוא אומר.

היא פותחת את פיה וזוויותיו משתפלות כלפי מטה כמו אצל דגים. ״אלף תשע מאות...״ היא מתחילה ובוהה נכחה.

הרופא מטה את ראשו. ״התכוונת לומר אלפיים, אני חושב.״

היא מסכימה איתו ומחייכת אליו כאילו היא גאה בהישג כלשהו. הרופא ואני מחפשים את התשובה זה אצל זה.

הוא ממשיך ואומר שבמקרים מיוחדים לוקחים נוזל מעמוד השדרה, אבל הוא טרם החליט אם אמא היא מקרה מיוחד. במקום זה הוא מבצע בדיקת סי־טי, בדיקות דם, בדיקת לוע ובלוטות ומניח את המיפוי של מוחה על לוח אור. הוא מנתח צללים ודפוסים ומחפש חורים שחורים. יש לה מוח של אישה צעירה, הוא פוסק, מוח שעושה את מה שהוא אמור לעשות.

אני שואלת מה מוח אמור לעשות. לירות נוירונים וליצור נפצוצים של זרמים חשמליים?

הוא מצמצם את עיניו אבל אינו עונה. שרירי הלסת שלו משווים לראשו מראה מרובע ומבליטים במקצת את שיניו העליונות.

״אבל אמא שלי שוכחת,״ אני אומרת.

״כן, זה נכון,״ הוא אומר, ואני מתחילה להבחין בשִֺפְתוּת קל בדיבורו. הרופא לוקח גיליון נייר חדש ומצייר עליו מעין ענן פלומתי שאמור להיות המוח. הוא מרים את העט מהנייר מוקדם מדי והקווים המעוקלים אינם מתחברים עד הסוף, כאילו הענן דולף. ״אנחנו צריכים לצפות להידרדרות קוגניטיבית שתבוא לידי ביטוי באובדן זיכרון ובשינויי אישיות. זה לא יהיה שונה בהרבה ממה שאנחנו מבחינים בו כבר היום.

״כלומר מה שאת מבחינה,״ הוא מבהיר. ״לא ברור בכמה מכל זה אמא שלך מבחינה.״

בְּעיפרון הוא מדגיש אזורים במוח שבהם התפקוד הסינפטי מידרדר, שבהם הנוירונים גוועים. הענן הלבן והצח מתחיל להיראות עמוס. עכשיו הפתח במקום שבו הצורה לא הושלמה נראה מבורך, דרך להכניס מעט אוויר. קליפת המוח, המערכת הלימבית והאזורים התת־קליפתיים ממופים בקווים גסים. אני מתאפקת לא להגיב.

ההיפוקמפוס הוא בנק הזיכרון, ובמחלה הזאת הכספות שלו מתרוקנות. לא נוצרים זיכרונות לטווח ארוך, וזיכרונות לטווח קצר מתנדפים באוויר. ההווה נעשה דבר שביר, וכעבור זמן קצר נראה כאילו אינו קיים כלל. כאשר ההיפוקמפוס נחלש, החלל עשוי להיראות שונה, מעוות.

״הייתה לה פגיעת ראש שאת יודעת עליה? למיטב ידיעתך, היא עברה חשיפה ממושכת לרעלנים? אולי למתכות כבדות? האם למישהו נוסף במשפחה היו בעיות זיכרון לפניה? ובעיות של מערכת החיסון? אני מצטער, אבל מחובתי לשאול על נגיף הכשל החיסוני ועל איידס.״

השאלות יוצאות מפיו בזו אחר זו לפני שאני מספיקה לענות עליהן, ואני מבינה שלכל מה שאומר לא תהיה חשיבות רבה בסופו של דבר. שום בדיקת נאותות לא תשנה את התובנות שחלקנו בינינו במשרדו, ולהיסטוריה הרפואית של אמא לא תהיה שום השפעה על אבחון מחלתה.

בתוך הפיתולים של הענן הוא מצייר כוכבית. לידה הוא כותב, ״משקע עמילואיד״. אלה הם משקעי חלבונים שבדרך כלל מופיעים במוחם של חולי אלצהיימר.

״אתה רואה משקעים כאלה בבדיקת הסי־טי שלה?״ אני שואלת.

״לא,״ הוא עונה. ״עדיין לא, לפחות. אבל אמא שלך שוכחת.״

אני אומרת לו שאינני מבינה איך זה יכול להיות, ובתשובה הוא נותן לי את רשימת התרופות שנמצאות בשוק. המקובלת ביותר היא דונפזיל. שלוש פעמים הוא מסמן עיגול סביבה.

״מהן תופעות הלוואי?״ אני שואלת.

״לחץ דם גבוה, כאבי ראש, בעיות עיכול, דיכאון.״ הוא נושא את ראשו לתקרה ומצמצם את עיניו בניסיון להיזכר בתופעות לוואי נוספות. בציור שלו, משקע החלבונים אינו נראה רע כל כך. הוא כמעט קסום, פקעת של חוט אחד. אני מבטאת את מחשבתי בקול רם ומתחרטת כעבור רגע.

״היא סורגת?״

״לא, היא שונאת כל דבר שנראה לה ביתי מדי. חוץ מבישול. היא בשלנית מעולה.״

״טוב, זה לא יעזור הרבה. הקושי לזכור מתכונים ידוע לכול. אבל הסריגה נהפכת לזיכרון של השרירים וכך אפשר לעקוף חלקים מהמוח.״

אני מושכת בכתפיי. ״אני מניחה שאוכל לנסות. היא לא תאהב את הרעיון.״

״שום דבר שקשור אליה לא בטוח עכשיו,״ הוא אומר. ״מחר היא עשויה להיות אדם שונה לחלוטין.״

בדרכנו החוצה הרופא שואל אותי אם אנחנו קרובי משפחה של דוקטור ויניי למבה, רופא בכיר בבית חולים חשוב בבומביי. אני אומרת לו שלא, והוא נראה מאוכזב, אפילו עצוב בשבילנו. אני תוהה אם המצאת קרבה משפחתית הייתה יכולה לעזור.

״אמא שלך גרה עם מישהו, בעל או בן?״ הוא אומר.

״לא,״ אני אומרת. ״היא גרה לבד. בינתיים.״

״אל תכססי את הציפורניים,״ אומרת לי אמא בדרכנו הביתה.

אני מחזירה את ידי הימנית אל ההגה ומתאמצת לא לקפוץ אותה, אבל אז ידי השמאלית עולה מאליה אל פי.

״למעשה אני לא כוססת את הציפורניים, אלא את העור סביבן.״

אמא אומרת שההבדל לא מעניין אותה, וזאת בושה שהאצבעות שלי נראות ככה כי אני תמיד מתעסקת יותר מדי עם הידיים שלי. אני שותקת והיא מדברת במשך כל הנסיעה, ואני מקשיבה פחות למה שהיא אומרת ויותר לאופן שבו היא אומרת את זה, לקצב דיבורה ולהיסוס בקולה כשאינה אומרת את מה שהיא מתכוונת לומר, טועה בזמן הדיבור ומוסיפה נזיפות כדי להסתיר את חוסר הביטחון שלה. היא מתנצלת, אומרת שאני אשמה בטעויות שלי, מודה לי ונאנחת, מעסה את רקותיה. שפתיה שוקעות פנימה בצד פיה, בְּמקום ששתיים משיניה חסרות, והיא נראית כאילו אכלה משהו מר.

אני שואלת את אמא עם מי היא מדברת, אבל היא אינה עונה. אני מעיפה מבט חטוף לעבר המושב האחורי, ליתר ביטחון.

בדירתה של אמא אנחנו שותות תה עם עוגיות דיג׳סטיב, כי אלו העוגיות החביבות על אמא וזה היה יום קשה. אני מבקשת מקשטה שתכין מחית דבש וג׳ינג׳ר בשביל הגרון הכואב שלי. אמא מחרישה בזמן שאני נותנת את ההוראות.

״תוסיפי לזה קצת כורכום טרי,״ היא אומרת כעבור רגע. ״לא הרבה, חתיכה בגודל של עורלת תינוק תספיק.״

היא מצמידה את ציפורן אגודלה לקצה האמה בזמן שהיא אומרת את זה, כמודדת את הכמות המדויקת. ואז היא משפילה את עיניה לספל התה שלה ובוחשת את הנוזל בתנועות אליפטיות.

״בבקשה אל תדברי על עורלות,״ אני אומרת ושוברת עוגייה לשניים.

״מה רע בעורלה קטנה? אל תהיי מתחסדת כזאת.״ היא דווקא זוכרת די טוב איך להעליב אותי.

הדירה שלה היא בלגן אחד גדול. אני מאחדת שלוש מלחיות לאחת. אוסף עיתונים שלא נגעו בהם מונח על שולחן האוכל המיועד לארבעה סועדים. אמא מתעקשת לשמור עליהם, אומרת שתגיע לקרוא בהם יום אחד.

אני שופכת שקית קטנה של שעועית מש שנקנתה בשוק למגש טאלי עגול ממתכת ומתחילה להפריד בין הקטניות לאבנים. קשטה מנסה להוציא את המגש מידיי אבל אני הודפת אותה. אחרי שאני מסיימת, אני מתחילה לברור את המש לפי גוני הירוק — ירוק בהיר, ירוק כהה, בז׳. אמא מביטה בתלוליות הקטנות ומנידה את ראשה. אני פוקקת את מפרקי אצבעותיי וממשיכה להפריד. אני יודעת שלהבדלי הגוונים לא תהיה כל משמעות אחרי שכולם ייכנסו לסיר, אבל התחלתי ואני לא יכולה להפסיק, לא יכולה להפסיק לחפש את ההבדלים עד שכל קטנית וקטנית תהיה במקום שבו היא אמורה להיות, מקודדת, מוקפת בבנות משפחתה.

אמא מנמנמת על הספה, ולרגע קט אני מצליחה לדמיין איך היא תיראה אחרי מותה, כשפניה יתרפו והאוויר ייטוש את ריאותיה. היא מוקפת בחפצים, בעיתונים, במסגרות מלאות בתצלומי פנים שלא ראתה שנים רבות. בין כל הדברים האלה גופה נראה חסר חיים וגלמוד, ואני שואלת את עצמי אם הופעה בפני העולם מציפה בחיוניות, אם הלחץ שמתעורר מול קהל הוא זה שמזרים את הדם בעורקים. כי קל להתפרק אם איש אינו מביט.

חדרי הישן אינו חלק משאר הדירה, כמו שתל של עור זר. יש בו סדר, סימטריה מסוימת שהשארתי מאחוריי — כזאת שאין בכוחה של אמא לקלקל. על הקיר, בשתי מסגרות זהות שתליתי במרחק חמישה סנטימטרים זו מזו, ניצבים רישומי פנים בשחור־לבן. המיטה מוצעת, ואני מחליקה בידיי את הסדינים כדי לסלק מהם את הקמטים, אבל הם גוהצו לתוך הבד.

מאז הבחירות האחרונות, אמא צועקת על הטלוויזיה בכל פעם שהיא רואה בה את ראש הממשלה החדש. הוא לובש את גלימתו הכתומה בסגנון האופייני לאלוהות הינדית — עם קפלים מסוגננים שתמיד מסודרים באותו מקום. לטענתה, הוא הסיבה לכך שהיא מעולם לא ידעה אהבה אמיתית.

אני מתעוררת בחושך. הטלפון שלי מואר בתריסר שיחות שלא נענו מדיליפ. אורות מבזיקים מחדר המגורים. אמא צופה בוודאי בטלוויזיה בפיות המושתקים שמוסיפים לנוע.

השמים אפלים, אבל אזור התעשייה שנמצא במרחק חמישה־עשר קילומטרים מכאן צובע אותם באור ורוד, כמעין הקדמה לזריחת שמש. אמא אינה שוכבת על הספה כשאני יוצאת מחדרי, ובהתחלה אני לא רואה אותה, כי היא עומדת מאחורי הווילונות השקופים, גופה צמוד לחלון. האריג הדק בדוגמת פייזלי אפורה־לבנה עוטף אותה למחצה ומותיר צללים על גופה. מבעד לו אני רואה את כתם הלידה הכהה, מעין דסקית מוארכת שמפרידה בין השכמות שלה, מרכז מטרה מצויר על גבה. החזה שלה דומם, כאילו היא אינה נושמת.

היא עירומה, ונסוגה צעד אחד לאחור כדי להביט בבבואתה המשתקפת בזגוגית. היא מביטה בבבואתי המופיעה לצד זו שלה, ולאחר מכן עיניה עוברות בין הבבואות כאילו אינה מצליחה לראות את ההבדלים. לעתים קרובות הפכים דומים זה לזה.

אני נוגעת במרפק שלה והיא נרתעת בבהלה. לאחר מכן היא מצביעה על מסך הטלוויזיה, על האיש שהשתיקה בעזרת השלט.

״שניכם עושים יד אחת נגדי,״ היא לוחשת.

״אמא.״ אני מנסה להרגיע אותה, להרחיק אותה מהחלון, אבל היא חוזרת אליו ומביטה בי בעיניים פראיות, ואני לא בטוחה שהיא מזהה את פניי. היא מתעשתת במהירות, אבל די במבט הזה כדי לסחוט את כל האוויר מריאותיי. למשך רגע היא לא ידעה מי אני ובאותו הרגע הייתי אף אחת.

אני משכנעת אותה לחזור למיטה ומתקשרת לרופא. קולו זועף. הוא רוצה לדעת איך השגתי את המספר הזה. אני מרגישה שהשיחה שלנו נהפכה פתאום לאינטימית, כאילו חציתי קו אסור כלשהו. אשתו שוכבת בוודאי לצדו, ואני מפריעה את שנתה. אני מדמיינת מה הם לובשים לשינה ואת בגדיהם מוסטים במהלך הלילה. אני מרגישה התלחלחות חמימה בין רגליי.

״אמא לא זיהתה אותי למשך שנייה,״ אני אומרת.

״זה קורה. את צריכה להתכונן, לדעת איך המחלה הזאת תתקדם.״ הוא נשמע כאילו לשונו גדולה מדי בפיו, קולו מסגיר את מורת רוחו ויש לי תחושה שנכשלתי בבחינה.

*

אני מעבירה את היום בגלגול רעיונות במוחי. מעולם לא התעניינתי במדע, אבל אני מתמודדת בראש פתוח עם מבול המונחים המקצועיים.

אני בודקת את ההרכב הכימי של התרופות שאמא מקבלת, סדרה של משושים אלגנטיים, מולקולה של מימן כלוריד משתלשלת מהם כמו זנב. אני מגלה את המחקרים שנערכו בבעלי חיים, רואה דיאגרמות על מוחות של חולדות, שנפתחו כדי למפות את פעילותם. הגלולות הקטנות שהיא לוקחת מכילות כולינאסטרז, אנזים שמפרק את הנוירוטרנסמיטר אצֶטילכולין. וזה מעודד פעילות שאמורה לעכב את התסמינים להתקדמות המחלה.

אצטילכולין שמצטבר בגוף יכול להיות רעיל.

אצטילכולין נמצא בחומרי הדברה ובחומרים של לוחמה כימית, הידועים בשם גז עצבים.

מינון קטן של משהו עשוי להיות תרופת פלא. מינון גבוה עשוי להיות קטלני.

אני פותחת עוד חלון. החיידק הליקובקטר פילורי גורם כיבי קיבה וסרטן אם הוא מתרבה בלי שליטה, אבל אם הוא נעדר כליל מגופם של ילדים, שכיחות האסטמה עולה.

הלוואי שמתינות הייתה מצב נוח.

רשימת תופעות הלוואי ארוכה מכפי שציין הרופא. אני רוצה להתקשר אליו שוב אבל פוחדת. היחסים שלי איתו נעשו מתוחים. האם אפשר בכלל לקרוא לזה יחסים? אני מחזיקה את עצמי בכוח שלא לחשוב על כך זמן רב מדי.

באינטרנט יש קבוצות שדנות בכישלונות הדונפזיל; אחת התלונות היא אי־יכולתה של התרופה להביא לתוצאות הרצויות. כולם ממליצים על שימוש בשמן קְְריל לבריאות המוח. יש משהו מושלם במבנה של הסרטן העילאי חסר החוליות הזעיר הזה, יצור שמסוגל להניע את גופו ברגליים שאינן הרבה יותר מחוט דקיק. הקריל טוב יותר מדג, ויש תרשים שמסביר מדוע: המוח מעדיף את צורת הפוספוליפיד שמתקבלת משמן קריל.

אני מעתיקה את המבנים ואת הנוסחה הכימית של השמן לבלוק כתיבה, אבל הרישומים שלי סוטים מהמקור ונראים יותר כמו קריל מאשר כמו מולקולות. השלד החיצוני הוא אתיל אסטר עדין ושלוש חומצות שומן מהוות את הגפיים המתנפנפות. בעת שאני מנסה להמשיך בתהליך הרכישה של השמן, אני מקבלת התראה שהחברה אינה אחראית לעיכובים של המכס ההודי.

הם גם מזכירים לי שהשמן רגיש לאור ומתקלקל בטמפרטורות גבוהות.