סוף

כמו בכל חודש יוני, גם השנה היו פזורים מקקים שלמים מתים לאורך חדר המדרגות. אלה שניסו להיחלץ מהתופת בטיפוס על הקירות ואלה שלקו בעוויתות בלתי רצוניות התהפכו ומתו על גבם. היו שנראו חיים, פוחלצים שנמשחו בלק מבריק. היו שנרמסו ונמעכו באכזריות עד שנעשו דקים כעלים היבשים, השקופים, שנהג להניח בין דפי אלבומי האמנות. כלבים שרטו משקופים, נבחו מאחורי דלתות, והקולות שבו מהקירות והרטיטו את מעקה המתכת, מזרימים מנגינות רוח טיבטיות במעלה ובמורד פיר המדרגות. חשופיות מרוקנות נמרחו ברחבת הכניסה כקונדומים משומשים, תחומות בשורות־שורות של נמלים. חולדות הגיחו מתחת למרבד העלים היבשים ומפתחי הביוב ומן הצללים הקרים בין מכלי הגז, טיפסו על צנרת דודי השמש המלופפת בסרט לבן ועל כבלי התקשורת והחשמל שהתנודדו ברוח, דילגו ממזגן למזגן, מקיר לקיר, כעטלפים אפורים חסרי כנפיים, נאחזו בזיזי טיח השפריץ, התייצבו על אדן החלון, שפשפו רגליים ורודות והביטו פנימה מבעד לרפפות בעיניים שחורות ונסו במהירות חזרה אל התהום.

בשמונה בבוקר החל פחד גדול ומשתק פולש לרחוב זכרון יעקב מכיוון רחוב ויצמן. התקדם כמו נוזל צמיגי, זחל לאורכו לאט, ללא קול, הציף אותו, חדר לכל פינה. לפני הגינה הקטנה — גן הגת, בצד המזרחי של רחוב חברה חדשה — בסוף רחוב חיים בסוק — התעכב לרגע, היסס, זע מעט ורק אז המשיך פנימה, הבריח ילדים הביתה, כיסה את שבילי הבטון, יצק תחתיו את גן המשחקים, עצר את הנדנדות, מילא את ארגז החול, ריפד את ספסלי העץ, עמד ונקרש. הרחובות היו קרים. ללא מוצא. צמרות העצים הגדולים הטילו צל קפוא, ובשעה תשע בדיוק כבר שרתה בכול אפלה כבדה. קרום קור דק ואטום התהדק סביב עמודי החשמל, טיפס על מכוניות חונות, נצמד לגזעי העצים, לגדרות הבתים, לעמדות פחי האשפה הירוקים, דבק בשפת המדרכה ובזפת, עלה בקירות הבתים, חיפש פתחים בין רפפות הפלסטיק שבמרפסות ובכובדו כמעט חנק את פרחי לוע הארי וציפורני החתול שפרכסו לאורך שביל הכניסה אל הבית. רק קרני שמש מעטות הצליחו להבקיע מבעד לקליפת הקור ובינות לענפי העצים ולצרוב חברבורות של אור באספלט ועל המדרכות. קשישים עשו דרכם בעצלתיים, משכו רגליים לאורך הרחובות, פרעו את פרוות הנמר בצעדים נגררים ומדי פעם עצרו להתחמם על איי השמש. העיסה הצמיגית נעה אט־אט לעבר הכניסה, לכיוון חדר המדרגות, התרוממה מעט כנחש קוברה לקול חליל ובכוחות שלא ניתן להסבירם עלתה מעלה, מדרגה אחר מדרגה. בדרכה כיסתה את מעקה הברזל ואת מרבדי הרגליים. עשתה קומה ועוד קומה עד שהגיעה לדלת האחרונה ולא עצרה. גופה השתטח, כמו נכבש תחת מערוך כבד, והשתחל בלא קול מבעד לחריץ החשוך והצר שבין הדלת לרצפה, פלש חרישית אל הבית שהתמלא בה וכל תכולתו נשאבה, כל האוויר, אפילו השקט. מערת ואקום שמפלצת מחרידה לחוצה בה בין הקירות הסגורים והתריסים המוגפים. הכול נמלא אימה ולחישות. פחד עלום לכד אותה, והוא שנשפך מתוכה ביום ובלילה במפלים ארוכים ומרובי גוונים של חזיונות זוועה, צללים ועוד צללים, צלילים של בכי, צעקות, גניחות ייאוש ואפיסת כוחות. זה היה פחד חידתי, שהיה מוכר לו, אך היא לא ידעה כמוהו מעולם. כל הרופאים וצבאות המומחים עם כל הניירות, החתימות המשורבטות והדפיקות הנחרצות של חותמות טבולות בדיו סירבו להנהן וסירבו לאשר את צדקת תלונותיה ומכאוביה. קולות מן העבר והעכשיו צצו על גופה ונעו על פניו בשבילים שהשתנו בלי הרף ובלי היגיון, בלי תחנות ביניים ובלי תחנות סופיות, וסימנו מקומות אמיתיים של כאב ולא של נפש (כך לדבריה). שברים, כתמים, סדקים, גירויים, גירודים, נימולים, זרמים, דלקות, ציסטות, גושים, צלקות. "הגוף שלי איבד את הצדדים, משהו יצא מאיזון, אני לא מכירה אותו, זאת לא אני," חזרה וטענה, ותבעה להבין ולהסכים. הוא הבין, ועם זאת סירב, בקשיחות שהלכה והחריפה, להסכים ולהפגין רוך וחמלה רק כדי לסחוט ממנה רגע של שקט. הוא התעקש להקים אותה על הרגליים, שלפחות תבכה בעמידה. עודד אותה לא לוותר, לא לרחם על עצמה. "אתה דואג? אתה מתכנן לעזוב אותי?" שאלה אותו אלף פעם ועוד אלף בכל יום וגם באמצע הלילה. "לא, אני לגמרי לא דואג, ואני לא רוצה לעזוב אותך," חזר והשיב במבט ספרטני. את הרגש והאמפתיה העדיף לשמור לימים אחרים, שידע שיחזרו. "ואת גם לא משתגעת ולא יאשפזו אותך," ענה על השאלה השלישית עוד לפני שנשאלה, הטיל את ראשו לאחור ופרץ בצחוק משוחרר. היא המשיכה לבכות.

בסוף מאי הדביקה חברת ההדברה אזהרה משני עברי דלת הזכוכית שבכניסה. המודעה אדומת המלל הוצמדה ברשלנות, באסתטיקה של יציאה ידי חובה, בארבעה פסי מסקינגטייפ בצבע קרם. היא התריעה מפני שהייה ממושכת בחדר המדרגות עד שבוע ימים לאחר הריסוס, וכוּונה בעיקר להורי ילדים ולבעלי כלבים.

המודעה עוררה בו אי־שקט. היא מילאה אותו אימה דרוכה, לכן החליט שליתר ביטחון, ולפחות בשבוע הקרוב, במקום להיכנס סתם כך אל חדר המדרגות המרוסס, יעצור על המדרכה שלפני הבית, ישאף, ידחס אוויר בריאותיו עד להתפקע ואז יפתח בריצה לאורך השביל המוביל אל הבית, יהדוף את דלת הכניסה, ימשיך במעלה המדרגות וישחרר את האוויר רק לאחר שייכנס הביתה ויסגור אחריו היטב את הדלת. זה לא היה פשוט, אבל היה שווה את המאמץ. אחרי שבוע, הריצה במדרגות היתה לעוד הרגל שנמתח אל מעבר למועד תוקף האזהרות שבמודעה, ומעבר למקום. נפרש על כל המדרגות, ועל פני עונות השנה כולן, ועמד בתוקפו עד היום.

הוא רכן לאט אל מנעול ה־U, שחרר אותו והתרומם — הניח את ידיו על המותניים, הקשית את גבו כנגד לחץ הכפות, סובב אגן כאילו הוא בועל את האוויר, נמתח שוב, חזר והזדקף. הוא התבונן בעצים והם היו במקומם, כמוהם גם השמים, הדשא והרחבה המרוצפת, אבל הבוקר בכל זאת לא חזר לקדמותו. כדאי לעבור כמה בדיקות, חשב. רק כדי להיות שקט. אף אחד עדיין לא מת מסי־טי קטן או מבדיקת אם־אר־איי, כמה דקירות מחט, הטלת שתן זריזה, ואולי, אם יתייחסו אליו כמו אל בן אדם, שניים או שלושה ימי אשפוז לצורך מעקב והשגחה.

אבל לפני הכול, חובה עליו להסתפר. הוא קבע תור לפני שבועיים, השיער כבר לא ישב נכון על הראש. הוא אהב את ריחות השמפו והתרסיסים המתוקים בארץ צקצוקי המספריים העליזים, את נהימות משבי הפן ואת מוזיקת האר־אנד־בי האלקטרו־סכרינית. אהב להתיישב מול בבואתו, שנשקפה אליו מבעד למראה הפנורמית כמו בצילום סטילס צבעוני, חד, כשברקע מציצים כתם לידה קטנטן וחריץ אחוריה המתפקעים של אשת הספר המתכופפת בג'ינס להוריד שפם לקליינטית על רקע הרחוב שנע בעורפו כמו סרט. "רק תיקון — ולא קצר," הורה לספר.

בדרך חזרה הביתה, ברכיבה פראית, מלאת חיים ומאושרת על אופניו לאורך דרך השלום, עליית הנוער ובירידה בערבי נחל, לא זזה ממקומה אף שערה משערות ראשו. צינת רוח קלה חדרה מבעד לפתח בצווארון החולצה והרטיטה את שערות חזהו. מצחו התקרר. עבודות הרכבת הקלה חייבו אותו לנקוט זהירות יתר בתמרוני ההשתלבות בין המסלולים. הוא יודע בדיוק מתי יפמפם בו הריגוש רגע לפני הסיכונים המחושבים שייקח תוך החלפת מבטים עם הנהגים שסביבו. מיד כשחצה את דרך נמיר החל לחוש מתח בשרירי הרגליים — עדות לעלייה הסמויה של התחלת רחוב ארלוזורוב, שאיש פרט לרוכבי אופניים לא ידע על קיומה ולא נתן את דעתו עליה. הוא למד דרך הרגליים. נעמד על הפדלים כדי לשפר את התנופה ולשמור על קצב הדיווש. הוויתור הרי מתחיל בעליות נעלמות מעין, וניצניו מופיעים לפעמים כבר במישורים. בחצי הקילומטר עד לרחוב ויצמן לא היה שמח ממנו בעולם.

דווקא היום טרדה אותו אי־נוחות חמקמקה, כמעט בלתי מורגשת. דפיקות, לחיצות, עקצוצים וגירויים נעו בלא היגיון על פני הגוף. שום דבר מובהק. הוא המשיך לצעוד, דרוך וקשוב רק לעצמו, הולך ונאטם לסביבה.

הוא מצא סניף של סופרפארם. נכנס. נדחק בין שתי דיילות קוסמטיקה, חצה את המעבר הצר, הגדוש ריחות של נשיות מאופרת בכבדות, מתוקה ואבקתית, והמשיך אל בית המרקחת, דילג על התור ופנה בקול מעט רועד, כאילו היתה תנועת השפתיים לא מסונכרנת, אל הרוקח, שלחייו נראו כמו לחייו של דיזי גילספי נפוחות פרמננטית, ללא ההתרוקנות, אבל זה, שהשררה העלתה לו את השתן לראש, ענה לו בתנועת יד חסרת סבלנות וביקש ממנו לחכות לתורו בסבלנות, כמו כולם, או לגשת למדפי התרופות־ללא־מרשם. הוא שמע בעצתו של הרוקח שהכוח השחיתו ונטל ממדף התרופות החופשיות תרופה להפרעות פריפריאליות בלא ספציפיקציה. ניגש אל הקופה, שילם ויצא אל הרחוב בחיפזון, כלעומת שבא. במבט חטוף הבחין שלפחות בינתיים מאומה לא השתנה בחוץ. אופניו חיכו לו, קשורים. ברור היה לו, באופן שהיה בלתי מקורי בעליל ולכן מייסר מאוד, שהחיים הם המתנה דרוכה לאסון. בכל שבריר רגע מחייו ידע בוודאות שהקטסטרופה בוא תבוא. אולי בעוד דקה, אולי מחר, אבל לבסוף ייקטף בוודאות ויושלך מלב הרחוב הסואן לתוך ארגז מטען סגור וצר, עמוס צנרת ומכשור רפואי. מתוך האמבולנס ישמע את הסירנה צופרת בלופ אינסופי, מתקרבת מהמרחקים הפעם רק למענו. הוא יזהה את צמרות הפיקוסים חולפות במהירות אילמת מעבר לחלונות שהווילונות שעליהם לא הוסטו בקפידה ראויה. מרגע שייחטף מהעולם הזה, יהיה שרוע פרקדן. בעולם האחר אתה תמיד אופקי, לרוב על גבך, אלא אם כן דורשים ממך לשכב על הצד או להתהפך על הבטן. תמיד חשש מהתנוחה הזו, שכיבה על הבטן, המפחידה וחסרת ההגנה מכל התנוחות. אתה חשוף, משהו מתחולל מעליך ואין לך מושג מה. משהו נוגע בך, מישהו נוגע לך, מכניס. לא תדע מדוע והיכן תופענה הנגיעה או החדירה הבאות. קשה לשמוע את השיחות שממולמלות שם למעלה, מעליך. אי אפשר לראות את המימיקה ואת שפת הגוף של הצוות הרפואי. כל אלה מכילות עושר אינפורמטיבי רב־ערך, שרק מעט שבמעט ממנו יגיע לאוזניך, לעיניך. נוסף לכול, עובדי הניקיון שחולפים סמוך למיטתך, ואתה צופה בהם מגובה המזרן, נראים בעיניך האנשים המאושרים בעולם. היית נותן כל הון שבעולם כדי להתחלף איתם.

צופר האמבולנס יידום.

מפתח בית החולים המקורה יובילו אותו בבהילות פנימה, בודד, חרד ועצוב כפי שלא היה מעולם, לאורך חללים שהכיר כמו שהכיר את הפירמידות במצרים, את פסל החירות ואת המונה ליזה בלובר, אף שבשלושתם לא ביקר ומעולם לא ראה אותם בתלת־ממד, במו עיניו. שעות יחלפו והוא עדיין יהיה מונח על אותה מיטה, ליד ערימות מצחינות של כביסת מחלקות מלוכלכת. הווילון שנועד להסתיר אותו מעיני ההמון העצבני יוסט, וסניטר כהה יאחז במיטה וידחף אותה הלאה במרץ, ללא התראה. פניו לכיוון הנסיעה, הוא יראה איך אנשים מפנים לו דרך בבהלה. למרות הדחיפה הנמרצת, נטולת הספקות, יספיק להבחין בשלט שמעל למשקוף הכניסה למסדרון: "זהירות קרינה הכניסה לצוות הרפואי בלבד". עם הכניסה, ללא סיבה נראית לעין, תסתובב המיטה בתנועה לא מעודנת, כמו מחוג מצפן מחפש. גופו ייטלטל ויקפא שוב. פניו יהיו נגד כיוון הדחיפה. המעבר יהיה שטוף אור פלואורסצנטי לבן, אהוב עליו, כמו האור המאיר את חלל העבודה שלו. הוא יביט בשפופרות הניאון, בצנרות המים, ההסקה והקיטור, בגלאי העשן, במחברים, בשסתומים, בברזים החולפים מעליו על התקרה, צרים ומתקטנים לעבר נקודת המגוז שתלך ותתרחק עד שלא יוכל להבחין בה עוד. גופו יתכווץ כשיתפוס שנקודת המגוז היא המקום שאליו כבר לא ישוב. השקשוק המתכתי של גלגלי המיטה הרוטטים יהדהד, ישתכפל, ישולש וישתבר, יתרסק על דופנות המסדרון הצר ורסיסיו ייהדפו, יישלחו לתקרה ויחזרו אליו, יתנפצו עליו כגלים של תחושת חורבן איום שבמצב ובמקום אחר יכולים היו ליצור עונג פסיכדלי צרוף. מוזיקת ההלם תמשיך לחבוט קצובות בגופו, בהכרתו הספוגית, והוא ינסה לשחזר שוב ושוב משפטים שנאמרו מעל ראשו בחדר המיון, בשיחות בין הרופאים למתמחים השקדנים, ולהבין את ההוראות המשונות שקיבל האח המוסמך שינעץ בזרועו מחט ועליה מעין צלב, מתקן פלסטי אדום שבראשו מגוף זעיר, ואחר כך יחדיר לתוכו את צנרת האינפוזיה, ייצב את שקית הנוזל על עמוד הנשיאה המתכתי, שיהיה עטור קילופי חברבורות דקורטיביים של צבע וחלודה ובליטות פטרייתיות בנקודות הריתוך, יאחז בצינורית הפלסטיק השקופה, ימתח וילחץ ברכות, בשתי אצבעות ואגודל, כדי לעודד את הנוזל לזרום מטה, אל זרועו שתנוח לצד גופו, זהירה ודוממת. כשיסיים יסתובב האח בלא מילה, יפנה אליו את גבו, יסיט את הווילון וייעלם בדרכו אל הדלפק המרכזי. הנטישה החפוזה והאילמת תכאיב לו. הוא יחשוב שמצא חבר אמת שינחה וילווה אותו בעולם הזה, ובמקום זאת יזכה רק לשמוע משפטים קרועים משיחת הטלפון שינהל הסניטר, מהולים בצחקוקים שיהיו — לא יהיה לו ספק — על חשבונו. תגובה יהירה של איש בריא לעליבותו של מי שהיה אך לפני רגע אזרח, ועכשיו הוא גוף מכוסה בשמיכת צמר תכולה מגרדת, ששם המרכז הרפואי מוטבע בשוליה שוב ושוב בשורה אינסופית, כמו האותיות השועטות על שלטי ניאון, רצות ונבלעות אל תוך עצמן ואז שבות ומופיעות מאיזה מקום בפנים וחוזר חלילה. הגיליון הרפואי, מוצמד בקליפס קפיצי למשטח האלומיניום, יונח על חזהו. עדיין יתהה אם זהו סופו הזמני או סופו המוחלט.