סופגנית

 1

כל הדברים הכי טובים בחיים שלי התחילו בשיר של דולי פרטון. כולל החברות שלי עם אלן דרייבר.

השיר שסגר את העניין היה "Dumb Blonde" מאלבום הבכורה שלה מ־1967, "Hello, I'm Dolly". בקיץ שלפני כיתה א' דודה שלי לוסי התחברה עם גברת דרייבר על רקע הערצה משותפת לדולי. בזמן שהן לגמו להן תה מתוק בסלון, אלן ואני היינו יושבות על הספה ורואות סרטים מצוירים, לא בטוחות מה לחשוב זו על זו. אבל יום אחד השיר הזה התנגן במערכת של גברת דרייבר. אלן תופפה ברגל ואני זמזמתי לפי הקצב, ועוד לפני שדולי הספיקה להגיע לפזמון כבר החזקנו ידיים והסתובבנו במעגל ושרנו בכל הכוח. מזל שבסוף יצא שהאהבה שלנו זו לזו ולדולי החזיקה הרבה יותר משיר אחד.

אני מחכה לאלן ליד הג'יפ של החבר שלה, השמש מבריחה אותי יותר ויותר לכיוון האספלט הלוהט של מגרש החניה של בית הספר. אני רואה אותה מדלגת לכיוון היציאה, מפלסת לה דרך בדוחק של אחרי הלימודים, ומנסה לא להרגיש זוועה.

אֶל היא כל מה שאני לא. גבוהה, בלונדינית, עם מין שילוב נדיר ולא סביר בין גמלוניות לסקסיות שרואים בדרך כלל רק בקומדיות רומנטיות. היא תמיד מרגישה בנוח עם עצמה.

אני לא רואה את טים, החבר שלה, אבל ברור לי שהוא כמה צעדים אחריה עם האף בתוך הנייד, מתעדכן בתוצאות המשחקים שהפסיד בזמן הלימודים.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו אצל טים היה שהוא נמוך מאֶל בלפחות שבעה סנטימטרים, אבל לה זה פשוט לא הזיז. כשהעליתי את נושא הפרשי הגובה היא חייכה, הסמיקה מלחיים עד צוואר, ואמרה, "זה קצת חמוד, לא?"

אֶל נעצרת מולי, מתנשפת. "את עובדת הערב, נכון?"

אני מכחכחת בגרון. "כן."

"אף פעם לא מאוחר למצוא עבודה לקיץ בקניון, ויל." היא נשענת על הג'יפ ודוחפת אותי בחיבה עם הכתף. "אִתי."

אני מנידה את ראשי. "נחמד לי בהארפי'ז."

משאית ענקית עם צמיגים מוגבהים דוהרת בנתיב מולנו לכיוון היציאה.

"טים!" צועקת אלן.

הוא נעצר במקום ומנופף לנו, והמשאית עוברת ממש מולו, רחוקה רק כמה סנטימטרים מלמרוח אותו על הכביש.

"לא ייאמן!" אומרת אל בשקט כך שרק אני אשמע.

בעיני הם נועדו זה לזה.

"תודה על האזהרה," הוא צועק.

גם אם היינו באמצע פלישת חייזרים טים היה כזה, "קוּל".

הוא מצליח לחצות את מגרש החניה בשלום, מכניס את הטלפון לכיס ונותן לה נשיקה. לא מגעילה בפה פתוח, אלא יותר נשיקת היי־התגעגעתי־אלייך־את־יפה־לא־פחות־מכשרק־התחלנו־לצאת כזאת.

בורחת לי אנחה קטנה. אם הייתי מצליחה לא לראות את כל האנשים שמתנשקים בעולם אני משוכנעת שהחיים שלי היו יותר מספקים בלפחות 2 אחוזים.

זה לא שאני מקנאת באלן וטים או שטים גונב לי את אלן או אפילו שאני רוצה את טים לעצמי. אני פשוט רוצה את מה שיש להם. אני רוצה מישהו להתנשק אתו כשנפגשים.

אני מצמצמת עיניים מעליהם אל מסלול הריצה שסובב את מגרש הפוטבול. "מה כל הבנות האלה עושות שם?" חבורת בנות במכנסיים קצרים ורודים ובגופיות תואמות מתרוצצת על המסלול.

"גיבושון של תחרות היופי," אומרת אלן. "זה נמשך כל הקיץ. מישהי מהעבודה שלי הולכת לזה."

אני אפילו לא מנסה להימנע מלעשות פרצוף. קלוֹבֶר סיטי לא מפורסמת בהרבה דברים. פעם בכמה שנים נבחרת הפוטבול שלנו משחקת מספיק סביר כדי להגיע לסדרת הגמר ולפעמים קורה שמישהו מצליח לצאת מפה ולעשות משהו שמצדיק התייחסות, אבל הדבר היחידי ששם את העיר הקטנה שלנו על המפה זה שאצלנו נערכת תחרות היופי הוותיקה ביותר בטקסס. תחרות נערת בּלוּ־בּוֹנֶט נוסדה עוד בשנות השלושים ומאז רק גדלה ונעשתה יותר מופרכת משנה לשנה. ואני אמורה לדעת, כי אימא שלי עומדת בראש ועדת הארגון כבר חמש־עשרה שנים.

אלן שולפת את המפתחות של טים מהכיס הקדמי של המכנסיים הקצרים שלו ונותנת לי חיבוק־צד. "שיהיה יום מוצלח בעבודה. שלא יתיז עלייך שמן וכאלה." היא הולכת לפתוח את הדלת של הנהג וקוראת לטים מהצד השני, "טים, תגיד יום מוצלח לוויל."

הוא מרים ראש לשנייה ואני רואה את החיוך שאלן כל כך אוהבת. "ויל." אולי הוא עם הפרצוף בנייד רוב הזמן, אבל כשהוא כבר פותח את הפה — טוב, זה מהדברים שגורמים למישהי כמו אלן להישאר מעוניינת. "כולי תקווה שיהיה לך יום מוצלח." הוא משתחווה בפלג גוף עליון.

אל מגלגלת עיניים, מתיישבת מאחורי ההגה ומכניסה לפה מסטיק חדש.

אני מנופפת לשלום, ובערך באמצע הדרך למכונית שלי שניהם חולפים על פני בטיסה ואלן צועקת לי עוד פעם להתראות על רקע "Why’d You Come in Here Lookin Like That" של דולי פרטון שמפציץ מהרמקולים.

כשאני מחפשת בתיק את המפתחות שלי אני רואה את מילי מיכַלצ'וּק מדדה לה מהמדרכה אל מגרש החניה.

אני רואה מה הולך לקרות עוד לפני שזה מגיע. פטריק תומס, אולי הדוּש הגדול ביותר בכל הזמנים, נשען על המיניוואן של ההורים שלה. יש לו מין כוח־על לתת לאנשים כינויים שנדבקים לנצח. לפעמים אלה כינויים מגניבים, אבל בדרך כלל זה יותר בסגנון הַאַאַאַא־נָה שמבוטא כמו צהלת סוס למישהי שהשיניים שלה מזכירות... טוב, שיני סוס. שנון, אני יודעת.

אני מתביישת להודות שמילי היא בדיוק הנערה שכל החיים שלי הסתכלתי עליה וחשבתי, יכול להיות יותר גרוע. אני שמנה, אבל מילי היא מהשמנות שצריכות מכנסיים עם גומי במותניים כי לא מייצרים מכנסיים עם כפתורים ורוכסנים במידה שלה. העיניים שלה קרובות מדי והאף שלה מתרומם בקצה. היא לובשת חולצות עם כלבלבים וחתלתולים ולא בקטע אירוני.

פטריק חוסם את דלת הנהג ברכב שלה, והוא והחברים הדוחים שלו כבר נוחרים כמו חזירים. מילי התחילה לנהוג לפני כמה שבועות, ומאיך שהיא מסתובבת לה עם המיניוואן הייתם חושבים שמדובר בלפחות קמארו.

רגע לפני שהיא פונה ונתקלת בכל הטמבלים שמתגודדים ליד הרכב שלה אני צועקת, "מילי! כאן!"

היא מושכת בכתפיות התיק ומשנה כיוון ישר אלי בחיוך שמרים את לחייה הוורדרדות עד שהן כמעט מסתירות לה את העיניים. "היי, ויל!"

אני מחייכת. "הֵיי." לא ממש חשבתי מה אני הולכת להגיד כשהיא תגיע ותעמוד מולי. "מזל טוב על הרישיון," אני אומרת.

"אוי, תודה." היא מחייכת שוב. "זה נורא חמוד מצדך."

מעל הכתף שלה אני רואה את פטריק תומס מרים את האף עם האצבע כדי שייראה כמו חוטם חזיר.

אני מקשיבה כשמילי מספרת לי איך היא שינתה את התחנות שמוגדרות ברדיו של אימא שלה ומילאה דלק בפעם הראשונה. פטריק קולט אותי. הוא מסוג הטיפוסים שעדיף שלא יבחינו בך בחיים, אבל אין טעם לנסות להיעלם לו מהעיניים. קשה להחביא פיל.

אחרי כמה דקות שמילי מדברת, פטריק והחברים שלו מוותרים והולכים משם. היא מנופפת בידיים ומצביעה אל הוואן מאחוריה. "כאילו, לא מלמדים אותך איך לתדלק בשיעורי נהיגה והם ממש —"

"הֵיי," אני אומרת לה. "אני נורא מצטערת, אבל אני אאחר לעבודה."

היא מהנהנת.

"אבל עוד פעם מזל טוב."

אני מסתכלת עליה הולכת לרכב שלה. היא מכווננת את כל המראות לפני שהיא יוצאת ברברס מהחניה שלה במגרש הכמעט ריק.

אני חונה מאחורי "הארפי'ז המבורגרים ונקניקיות", חותכת דרך חלון ההזמנה מהרכב ומצלצלת בפעמון של כניסת הספקים. כשאף אחד לא עונה אני מצלצלת שוב. השמש של טקסס קופחת לי על הראש.

בזמן שאני מחכה נעצר רכב מול חלון ההזמנה וטיפוס מפוקפק בכובע דייגים ובגופייה מלוכלכת מדקלם הזמנה מפורטת בטירוף עד לרמת מספר החמוצים שהוא רוצה על ההמבורגר שלו. הקול ברמקול אומר לו כמה יצא. האיש נועץ בי מבט, מסיט למטה את משקפי השמש הכתמתמים שלו, ואומר, "שלום לך, טוסיק מתוק."

אני מסתובבת מהר חזרה, מהדקת את השמלה חזק סביב הירכיים ולוחצת על הפעמון ארבע פעמים. הבטן מתהפכת לי מרוב מצוקה.

אני לא חייבת ללבוש שמלה לעבודה. יש גם אופציה למכנסיים, אבל הגומי במותניים של מכנסי המדים הסינתטיים לא היה גמיש מספיק לעלות על האגן שלי. אני מאשימה את המכנסיים. אני לא אוהבת לחשוב על האגן שלי בתור מטרד, אלא יותר כעל נכס. אם היינו נגיד בשנת 1642, האגן הפורה שלי היה שווה הרבה פרות או משהו בסגנון.

הדלת נפתחת טיפה ואני שומעת רק את הקול של בּוֹ. "שמעתי אותך בשלוש הפעמים הראשונות."

מעקצץ לי בעצמות. אני רואה אותו רק כשהוא פותח את הדלת קצת יותר כדי שאוכל להיכנס. האור בחוץ מלטף את פניו. זיפים חדשים מעטרים את סנטרו ולחייו. סימן לחופש. בבית הספר של בּוֹ — בית ספר קתולי מיוחס שמקפיד על תלבושת אחידה — יצאו לחופש כבר בתחילת השבוע.

אגזוז המכונית שבחלון ההזמנה מאחורי פולט בקול ואני ממהרת פנימה. לוקח לעיניים שלי רגע להתרגל לתאורה העמומה. "סליחה שאיחרתי, בּוֹ," אני אומרת. בּוֹ. ההברה היחידה מהדהדת לי בחזה בצורה נעימה. אני אוהבת את הנחרצות בשם כזה קצר. שם שכאילו אומר, כן, אני בטוח.

בערה מתלהטת בתוכי ומטפסת ויוצאת דרך הלחיים שלי. אני מעבירה אצבעות לאורך הלסת, רגלי שוקעות בבטון כמו בחול טובעני.

האמת: אני דלוקה על בּוֹ בטירוף מהפעם הראשונה שנפגשנו. יש לו שיער חום פרוע שמסתלסל לו על הראש בבלגן מושלם, והוא נראה מגוחך במדים האדומים־לבנים, כמו דוב בחצאית טוּטוּ. שרוולי הפוליאסטר לוחצים לו על הזרועות, ונדמה לי שאולי לשרירי הקיבורת שלו יש הרבה במשותף עם הירכיים שלי. חוץ מהיכולת להרים משקולות, כמובן. שרשרת כסף דקה מציצה מצווארון הגופייה שלו והשפתיים שלו מוכתמות בצבע אדום מהסוכרייה על מקל שיש לו תמיד.

הוא מושיט אלי זרוע כאילו התכוון לחבק אותי.

אני לוקחת נשימה עמוקה.

ומשחררת אותה כשהוא נמתח מעלי לסגור את הבריח של דלת הספקים. "רון חולה ולא הגיע, אז זה רק אני, את, מרקוס ולידיה. נראה לי שהיא נתקעה היום עם משמרת כפולה, אז, את יודעת, קבלי אזהרה מראש."

"תודה. אני מבינה שכבר יצאתם לחופש?"

"כן. נגמרו השיעורים," הוא אומר.

"אני אוהבת שאתה אומר שיעורים ולא לימודים. זה כאילו שאתה בקולג' והולך רק לכמה שיעורים ביום בין נמנומים על הספה או" — אני תופסת את עצמי — "אני אלך לשים את הדברים שלי."

הוא מהדק שפתיים בכמעט חיוך. "בטח."

אני טסה לחדר המנוחה ודוחפת את התיק שלי ללוֹקֶר.

זה לא שבדרך כלל אני שיא הרהיטות או משהו, אבל הדברים שיוצאים לי מהפה מול בּוֹ לארסון לא ראויים אפילו להיקרא פליטות פה. זה יותר שלשול פה, כלומר דוחה לגמרי.

בפעם הראשונה שנפגשנו, כשהוא רק התקבל לעבודה, הושטתי לו יד והצגתי את עצמי. "וילוֹדין," אמרתי. "קופאית. חובבת דולי פרטון ושמנת הבית." חיכיתי שהוא יגיב אבל הוא לא אמר כלום. "כלומר, אני עוד דברים חוץ מזה. אבל—"

"בּוֹ." הקול שלו נשמע יבש, אבל הוא חייך. "קוראים לי בּוֹ." הוא לחץ לי את היד ופתאום עלה לי בראש רצף זיכרונות של דברים שאף פעם לא קרו. שנינו מחזיקים ידיים בסרט. או הולכים ברחוב. או במכונית.

ואז הוא עזב.

באותו לילה כשהרצתי בראש שוב ושוב את ההיכרות הזאת קלטתי שהוא ממש לא התרגש מזה שקראתי לעצמי שמנה.

וזה מצא חן בעיני.

אנשים תמיד מרגישים לא בנוח כשהם שומעים את המילה שמנה, אבל כשרואים אותי, הדבר הראשון ששמים לב אליו זה הגוף שלי. והגוף שלי שמן. זה כמו שאני שמה לב שלבנות יש ציצי גדול או שיער מבריק או ברכיים בולטות. אלה דברים שמותר להגיד, אבל כשאומרים שמנה, המילה שהכי הולמת אותי, כולם ישר מעקמים פרצוף או מחווירים בבהלה.

אבל זה מה שאני. אני שמנה. זאת לא קללה. זה לא עלבון. לפחות לא כשאני אומרת את זה. אז אני חושבת, למה לא פשוט להגיד את זה ולגמור עם כל הסיפור מראש?