סופים בבלקן

הקדמה למסלול בעקבות הסוּפים

הסוּפיות היא הזרם המיסטי של האִסלאם, שהתחיל כבר במאה ה-8, כ-150 שנה לאחר מות מוחמד, והגיע לעמדת בכורה בעולם המוסלמי במאות ה-14-11, עת התגבש למסדרים שנתמכו בדרך כלל על ידי השלטונות. באימפריה העותומנית היה לסוּפים תפקיד מכריע, ובמיוחד בבלקן, שם הם היו ועודם מהווים את הזרם המרכזי.

הסוּפים הראשונים הגיעו לבלקן במאה ה-15 עם הכיבוש העותומני, אף על פי שלפי המסורות הם הגיעו קודם לכן בדמות שליחים ועושי ניסים.

צריך להבין שמסוף המאה ה-14 ועד סוף המאה ה-19, תקופה של 500 שנה, יש במערב הבלקן שלטון מרכזי מוסלמי, וחברה רב-תרבותית שבמסגרתה יהודים ומוסלמים מתרכזים בערים ונוצרים באזורי הכפר. בפרק זמן ארוך זה חלק גדול מהאוכלוסייה מתאסלם, מסיבות כאלה ואחרות, אלא שהאִסלאם המקובל הוא האִסלאם הסוּפי, ולא האִסלאם ההלכתי כפי שאנו מכירים אותו כיום. השליטים המקומיים בונים מסגדים, גשרים, שווקים, אך גם מרכזים של סוּפים שנקראים באופן מסורתי "טקות" בטורקית, ומשמשים כמקום כינוס למדיטציות, טקסים ותפילות, וגם מרכז חברתי שבו מחלקים אוכל לעניים, לנים בו, ודנים בעניינים הנוגעים לקהילה.

האִסלאם, שהתפשט ומצא בית בבלקן, הוא אִסלאם רך, הדומה לנצרות המיסטית, ומובא להמונים על ידי אנשים קדושים, עושי נפלאות, המדגישים את הרעיון של אהבה וקבלה, אחווה ועזרה לאחר כדרך חיים.

בראשית הייתה המילה

משמעות המילה "סוּפי" אינה ברורה, ומתאים לאופי הסוּפי שכך הוא הדבר. יש אומרים שמקור השם "סוּפים" הוא במילה "צוף" - צמר, שהרי הצופים הראשונים היו לבושים במעיל צמר גס, כמו הנזירים הנוצריים, או לחילופין הבודהיסטים, שהתריסו בלבוש הפשוט שלהם כלפי העולם.

יש אומרים שמקור השם "סוּפים" הוא במילה "צופים", שמתייחסת לכך שהאנשים הקרובים למוחמד היו צופים מהמרפסת במהלך התפילות שנערכו בביתו. אנשים אלה היוו חוג סגור שלהם העביר מוחמד את תורתו הנסתרת.

יש אומרים שמקור השם "סוּפים" הוא במילה "סופיה", שמשמעה חוכמה ביוונית.

כך או כך, הסוּפים ממשיכים למעשה מסורות חוכמה שהיו קיימות בעולם לפני האִסלאם - מסורות של המיסטריות היווניות או הרומיות, של הנביאים היהודים ועוד.

מקור השם אינו חשוב כל כך, מעבר לעניין האינטלקטואלי. חשוב הרבה יותר מה שהוא מסמל. אלא שגם כאן, ההגדרה של מה היא ה"סוּפיוּת" לא לגמרי ברורה. הסוּפים הם אלה שהולכים בדרך הסוּפית. אך מהי הדרך הסוּפית?

ננסה להיעזר, לצורך בירור העניין, בהגדרות שנתנו כמה מהמורים הסוּפיים לגבי דרכם:

"האל גורם לך למות לעצמך ולחיות בו" (ביסטמי).

"הסוּפי הוא אחד שממעמקי מודעותו האל מדבר, בעוד שהוא נשאר שקט" (נקשבנד).

"סוּפיזם היא עלייה תלולה שלא משאירה מקום לשלווה או מנוחה" (גונאיד).

"הסוּפי הוא אדם שלא מחזיק בדבר ולא כבול על ידי דבר" (אבו אל חוסיין אננורי).

"להיות סוּפי פירושו לוותר על הדאגות, ואין דאגה גרועה יותר מאשר עצמך. אתה מופרד מאלוהים והדרך לאלוהים היא אך צעד אחד - הצעד מחוץ לעצמך. מי שיודע את עצמו יודע את אלוהים" (אבו סעיד ממיהנה).

"מה שמיוחד לסוּפים אינו יכול להילמד אלא רק להיות מושג על ידי ניסיון ישיר, אקסטזה ושינוי פנימי" (אל ראזלי).

"סוּפיזם הינו בית ספר של מצבים ספיריטואליים. לא שיחות. סוּפי זה משהו להיות, לא משהו לקרוא עליו" (דוקטור נורבקש מהמסדר הנימטוהלי).

ולבסוף, מכיוון שמצבים רוחניים אינם יכולים להיות מבוטאים במילים, הכריזו שייח'ים סופיים: "מה שיכול להיות מבוטא במילים איננו סוּפיוּת". או כמו שאמר רומי, גדול המשוררים הסוּפיים: "כשבאה האהבה, אני מתבייש בכל מה שאמרתי אי פעם על האהבה".

דמות מוחמד

עבור הסוּפי, מוחמד איננו רק האישיות הנקראת מוחמד, או הדמות ההיסטורית, או דמות הנביא, המנהיג והאישיות המוסרית-דתית המופיעה בקוראן. עבור הסוּפי מוחמד הוא משהו הרבה יותר גדול מזה. מוחמד מייצג את "האדם השלם", אור האמת, הארכיטיפ האנושי. הוא האור הראשוני שדרכו יצר אלוהים את העולם ושדרכו אפשר לחזור לאלוהים. מוחמד הוא האור על גבי האור, זה ש"מנחה את אשר יחפוץ".

כשנגר יוצר כיסא, לדוגמא, יש לו בתחילה, בדמיונו, את התמונה של מה שהוא רוצה ליצור, ורק אחר מכן הוא ניגש למלאכת היצירה עצמה. באותו אופן אלוהים יצר את העולם והבריאה. ב'חדית' (פירוש לקוראן) סוּפי חשוב ומפורסם אלוהים מסביר את עצמו ואת המניע ליצירתו כך: "הייתי אוצר חבוי ורציתי להיוודע".

אלוהים רצה אם כן לדעת ולהכיר את עצמו. ייתכן שהוא גם רצה שיכירו בו ויידעו אותו במצבו, טרם הבריאה. כשהוא היה הכל, הוא לא יכול היה להיוודע. ניתן להכיר את עצמך רק דרך משהו אחר, בדיוק כפי שכדי לראות את פניו, זקוק האדם למראה. זוהי השתקפות. לפי רעיון זה אלוהים יצר את הבריאה, שכפועל יוצא ממנה נוצר העולם, בכדי שהבריאה - העולם - תשקף לאלוהים את עצמו, כדי שהוא יוכל לדעת את עצמו.

מהו אותו דבר הנמצא בעולם שיכול להחזיר את אלוהים לאלוהים? שיכול להכיר באלוהים? להעיד על נוכחותו, על גדולתו, לשקפו? הדבר הזה הוא האדם. לא כל אדם. אנשים יכולים להיות גם אתאיסטים, יצריים, ואף "בהמות", כלשון הביטוי, ולא למלא את התפקיד שיועד להם. רק האדם השלם, שניקה את לבו, שהתנקה מעצמו, שהתעלה מעל ה"אני" הנחות שלו והתגבר על יצריו - יכול להכיר בנוכחותו של אלוהים במלואה ולשקף את האור האלוהי כמו בראי. אותו אדם משקף עבור האלוהים את האלוהי שבתוכו ומחוצה לו, כמו ירח שמשקף את אורה של השמש, בכדי שאלוהים יוכל לראות את עצמו. רק הוא יכול להלל את האלוהים כראוי.

כשאלוהים יצר את העולם ואת הבריאה, הייתה בדעתו מטרה אחת והיא: ליצור אדם מושלם, שיוכל לתת לאלוהים את עצמו בחזרה. "האדם השלם" הוא המטרה שלשמה נוצר כל היקום, והוא גם הדמות שבדמותה נוצר כל היקום. האדם השלם הוא רעיון, אידיאה, ובתור שכזה, היה קיים עוד לפני שכל דבר אחר היה קיים. הוא האור הראשוני, וממנו נוצרו אחר כך כל האורות האחרים, ממנו התפתחו כל האידיאות האחרות.

דמותו של מוחמד אצל הסוּפים מקבלת ממדים מיסטיים מעל ומעבר לכל מה שמופיע בקוראן. מוחמד הוא שליח אלוהים, נביא, אבל לא סתם נביא, אלא חותם הנבואה. הוא הדמות שבחותמה הכול נוצר, והוא גם המעטפה שאמורה להכיל את כל שיבוא.

מוחמד - חותם הנבואה וחותם הקדושים, חי לפני לידתו עם אלוהים, בנוכחות השמימית. הוא היה היצור הראשון, הגדרת העצמיות הראשונה של האבסולוטי. הוא היה קיים בתור רוח, רעיון, אידיאה. חלק מהאלוהים שנועד לחזור אל עצמו וממנו נוצר העולם כולו. כל השליחים, כל הנביאים, כל הקדושים שבאו אחריו - כולם קיבלו השראה מאורו של מוחמד. ככזה, מוחמד הוא מעבר לזמן. הוא הרוח הפעילה הנצחית ביקום, המופיעה בשרשרת אינסופית של קדושים.

לידתה של תורת הסוד

הסוּפיוּת התחילה למעשה ממוחמד, אבי האִסלאם. הוא חי בחצי האי ערב במאה ה-7 לספירה. למזלו הטוב התאפשר לו להקדיש מעתותיו לחיפוש הרוחני, וכך היה מבלה את זמנו בהתבודדויות, מדיטציות, תפילות וכוונות, עד שיום אחד בהיותו כבן 40, לאחר ליל שימורים במערה בהר ג'בל א-נור, נגלה לו המלאך גבריאל וחרת על לבו את ההתגלות הראשית של הקוראן, המתחילה במילים: "קרא! קרא בשם ריבונך אשר ברא, ברא את האדם מטיפת דם קרוש, קרא, הן ריבונך הוא רב חסד, אשר לימד בקולמוס, לימד את האדם את אשר לא ידע!".

במשך 22 שנה אחר כך המשיך מוחמד לקבל התגלויות שהועלו על כתב לאחר מותו ומהוות את הקוראן - הלוחות השמורים שהיו קיימים לפני הבריאה. היו דברים שהוא יכול היה לגלות לאחרים, וכאלה שלא, וגם למשמעות הדברים שגילה יש כמה וכמה פרשנויות. בקוראן נרמז פעמים רבות שיש רובד נוסף של הבנה שלא כולם יבינו אותו. ב"בשורת הפרה" נאמר, למשל, ש"אללה מטעה במשליו רבים ומדריך בהם רבים". פירושו של דבר הוא שמעבר לכתוב ישנה תורת סוד, שאותה יוכלו להבין רק מעטים.

כבר מתחילת דרכו, היו לאִסלאם שני פנים. פן אחד הוא החיפוש הדתי הפנימי - התמקדות באלוהים ובחיי העולם הבא, חיפוש אחר אמת והארה, ועקב כך התנתקות, גלויה או נסתרת, מהעולם הזה. זהו פן שמרכזו דת פנימית ואישית, המרוכזת בעולם הרוח ובעולם הבא, ולא בעולם הזה. הפן השני של האִסלאם הוא פן חברתי, פוליטי ומדיני.

בחייו של מוחמד היו שני שלבים, המייצגים את שני הפנים הללו: בשלב הראשון, בתקופת מכה, הוא הקדיש את רוב חייו לחיפוש האמת הפנימית. הוא התבודד, התפלל וצם, הבשורה שהעביר הייתה שעל האדם לתקן את דרכיו בציפייה ליום הדין המתקרב ובא. למוחמד היו אז חסידים מעטים, ולא היה לו תפקיד חברתי חשוב מעבר להטפה לתיקון. הפן הראשון של החיפוש אחר האמת והתכוננות ליום הדין היה מודגש בתקופה זו.

השלב השני החל לאחר שגורש מוחמד ממכה ועבר למדינה, שם נהיה לראש הקהילה המוסלמית הגדלה והולכת, ואף לראש הפדרציה של השבטים של נווה המדבר של מדינה. כאן מתחיל תפקידו של מוחמד בתור מנהיג חברתי, פוליטי וצבאי, שנדרש להתייחס למגוון נושאים חברתיים, החל מחיי המשפחה ועד להתנהגות בקרב.

המוסלמים, בראשותו של מוחמד, כבשו עד מהרה את כל חצי האי ערב. לאחר מותו של מוחמד, כבשו יורשיו בתקופה בת מאה שנה אימפריה אדירה, שהשתרעה מהאוקיינוס האטלנטי ועד הודו. במשך כל הזמן הזה, המתח בין שני הפנים השונים של האִסלאם נשאר כשהיה.

היו אנשים בקרב העדה המוסלמית שלא התעניינו בכיבושי האִסלאם, בבניית מסגדים מפוארים, או במוסדות הדת והחוק שנוצרו. חשוב היה להם להתקרב לאלוהים, למצוא את האמת, להתכונן ליום הדין ולהגיע להארה. אנשים אלו נטו לפרוש מהפעילות החברתית התוססת שהתנהלה באימפריה באותה תקופה, מה גם שעם כיבושיהם, המוסלמים הפכו עד מהרה, כדרכו של עולם, לעשירים ומושחתים מאוד.

אותם אנשים מחפשי דרך שאלו את עצמם, ובצדק, האם הח'ליף המושחת הוא אכן נציגו של אלוהים עלי אדמות (במיוחד כשהח'ליפים לא השתייכו לשושלתו של הנביא)? האם המסגדים המפוארים והראוותניים הם האִסלאם?

אנשים אלו היו הסוּפים הראשונים. הם הסתמכו על אותם מקורות ורמזים בחדית ובקוראן שטענו שבנוסף למה שכתוב בקוראן, הייתה גם תורת סוד נסתרת שמוחמד העביר לחוג מצומצם של חברים. הם שאבו השראה מן המסורות המיסטיות שפגשו בארצות שאותן כבשו המוסלמים - הנזירות הנוצרית, המסורת הזראטוסטרית, ההינדית והבודהיסטית, היהדות, ההלניזם, ועוד.

הסוּפים הראשונים, אם כן, היו בודדים שבחרו ללכת בדרך של חיפוש פנימי אחר האמת, כפי שלטענתם עשה מוחמד. זו הייתה תנועה לא מאורגנת, שקיבלה משנה כוח מתוקף ההסתאבות והשחיתות של החברה המוסלמית באימפריה. עם הזמן החלו בודדים אלו להתגבש סביב מקומות, מורים או שיטות.

הופעת הסופיות בעולם

מרכזים ראשונים של הסוּפים החלו להופיע החל מן המאה ה-8 לספירה, ביחד עם קדושים נפלאים כגון רבעא אל אדווה - משוררת האהבה, או איברהים איבן אדהם - הנסיך הפרסי.

עם התבססות האימפריה העבאסית, הלך והתחדד המתח בין התנועה הסוּפית, הפורשת מהחברה, לבין השליטים ומוסדות הדת הרשמיים. התנועה הסוּפית קיבלה במאות ה-9 וה-10 אופי אקסטטי יותר, של התלהבות ושכרון חושים. כמו כן, התחילו להתפתח בתי ספר ותורה כתובה, בעיקר סביב בגדאד והזרם הבגדאדי של הסוּפיוּת, בראשות אנשים כמו גונאיד ואחרים.

הסוּפיוּת התפתחה בשני זרמים עיקריים: זרם אחד "למדני", הלא הוא הזרם הבגדאדי של גונאיד, ששם דגש על קיום המצוות ועל לימוד הדרגתי, וזרם אחד "חווייתי" יותר, בראשות אנשים כמו בסטאמי, אל חלאג' ואחרים, ששם את הדגש על האיחוד המיסטי. בזרם זה התפתח מושג ה'שאטחת' - שפירושו דברי אלוהים חיים. סוּפים שהגיעו למצב של התאחדות עם אלוהים קראו קריאות כמו "עבדוני. מה נעלה אנוכי", "אני האלוהים", ועוד.

הממסד הפוליטי והדתי החל לרדוף את הסוּפים ככופרים, וכמה מהם אף הוצאו להורג, כשהמפורסם ביניהם הוא אל חלאג'.

הוצאתו להורג של אל חלאג' סימלה קו שבר בין המיסטיקה המוסלמית לבין התיאולוגיה והממסד הדתי. קו שבר זה יכול היה בקלות להתפתח לרדיפות דוגמת האינקוויזיציה הנוצרית, שדיכאה את התנועות המיסטיות הנוצריות. אלא שלסוּפים ולאִסלאם בכלל קם מושיע בדמותו של אל ראזלי.

אל ראזלי היה איש תיאולוגיה וממסד דתי שהפך לסוּפי. במפעל חיים מונומנטלי הצליח לבצע מיזוג בין הסוּפיוּת לאִסלאם האורתודוקסי - מיזוג שתוצאותיו היו קבלת הסוּפים חזרה לחיק הדת, והחייאת הדת המאובנת והנוקשה בעזרת הרגש הדתי הסוּפי. מכאן והלאה הלכה הסוּפיוּת ופרחה. השליטים המוסלמים אימצו אותה אל חיקם, תמכו בהקמת מסדרים ומרכזים סופיים, ולעתים אף היו סוּפים בעצמם.

תור הזהב של הסוּפיוּת התחיל במאה ה-12 ונמשך עד המאה ה-18. בתקופה זו רוב העולם המוסלמי היה סוּפי, או נטה לעבר הסוּפיוּת. בין המאה ה-12 למאה ה-14 התפתחו המסדרים הסוּפיים העיקריים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. כל מסדר הוקם סביב מורה ושיטה ייחודית. המסדרים הסוּפיים נפוצו במהרה ברחבי העולם המוסלמי ועשו להם מאמינים רבים.

רק לקראת סוף המאה ה-18, עם תחילת התפשטותה של התנועה הווהאבית (תנועה פונדמנטליסטית שהחלה בערב הסעודית), חדירת המודרניזציה לעולם המוסלמי, והשתלטות המסדר הנקשבנדי כמסדר סוּפי מוביל באימפריה העותומאנית במקום המסדרים המוולני והבקטישי, החלה המטוטלת נעה חזרה לכיוון האורתודוקסיות והשמרנות, ייתכן שכהגנה נגד חדירת כוחות חיצוניים לעולם המוסלמי, וסוג של התנגדות לגלישתם של המסדרים הסוּפיים לעיסוק באמונות עממיות תפלות. הסוּפים החלו מאבדים את מעמד הבכורה שלהם בעולם המוסלמי.

מדינה מוסלמית חדשה

ניזאם אל-מולק (פירוש השם - "סדר האימפריה") היה אדם משכיל ובעל חזון שלמד במדרסה הגבוהה בבגדאד וחזה בהיחלשות שלטון הח'ליפות העבאסית ובהשתלטות השיעים על העולם המוסלמי של אותה תקופה. עם הכיבוש הסלג'וקי של בגדאד בשנת 1063, הוא היה לראש השרים של האימפריה, ראש הדיוואן הגדול - שליט על כספים, אחראי על ענייני דת, והאיש החזק בממלכה.

לניזאם החזיק בצעירותו באידיאל של מדינת צדק, אותו העלה על הכתב בספר "אמנות שלטון המדינה". ספר זה הוא המשך ישיר של אידיאל המדינה כפי שביטאו אותו פילוסופים גדולים בהיסטוריה כגון אפלטון, סנקה, ואחרים.

חלק חשוב במדיניות של ניזאם הייתה הדת. הוא ראה בה כלי מרכזי להשגת לגיטימציה של השלטון והקמת מדינה ריכוזית ויעילה, וראה בשלטון ובמדינה כלי להגשמת האידיאל הדתי. ניזאם, שצריך היה ליצור מדינה יש מאין, זיהה בחושיו החדים את הפוטנציאל של גיוס ה"חנקות" והמסדרים הסוּפיים לטובת המדינה האסלאמית-סונית החדשה. הוא היה קרוב ברוחו ובאמונתו לתפישה הסוּפית של האִסלאם, גדל והתחנך יחד עם כמה מגדולי הסוּפים של התקופה, שהידוע מביניהם הוא המשורר הפרסי עומאר אל כיאם.

המילה "חנקה" באה מהמילה "חאן" - מלון אורחים. בתחילת דרכה הייתה התנועה הסוּפית תנועה עממית של אנשים שפרשו מהבלי העולם והתרכזו בחאנים לצדי הדרכים, ולכן המרכזים הראשונים של הסוּפים נקראו "חנקות". עם גיבוש המסדרים בימי הביניים הפכו ה"חנקות" למרכזים חברתיים, מקומות לימוד ואירוח, התנסות בתרגולים המיסטיים, ובנוסף לכך גם בתי תמחוי לעניים ומלונות לעוברי אורח ועולים לרגל. בכל "חנקה" היו בדרך כלל שייח' קדוש ותלמידים שחיו חיי שיתוף כלכליים וחברתיים. כספי הצדקה המוסלמיים עברו באותה תקופה דרך ה"חנקות", שנקראו בערבית "זאוויה" ובטורקית "טקה".

ניזאם ראה במסדרים הסוּפיים ובצורת הארגון שלהם כקבוצות חברתיות סביב שייח', יחידות בסיס טובות לחברה חדשה שממנה ניתן ליצור מדינה המבוססת על צדק חברתי דתי. הוא ראה בהם מועמדים אידיאליים לאכלוס ה"מדרסות" ולהפחת חיים בתוכן, וחשב ששני המוסדות יכולים לחיות זה לצד זה ולהשלים האחד את השני. הוא גייס תמיכה ממשלתית כספית ומשרות להקמת "חנקות" של סוּפים בכל רחבי העולם, כאשר את ה"חנקות" הוא קישר אל ה"מדרסות". צורת ארגון זו של החברה המוסלמית התמידה קרוב ל-900 שנה והמשיכה להתקיים גם באימפריות של הממלוכים ושל העותומאנים.

ניזאם יצר מעין דת - מדינה אסלאמית מחודשת המבוססת על מוסדות ה"מדרסה" וה"חנקה", בהם לימדו שלמדינה יש בסיס אתי ומשפטי, שהמדינה והשלטון המוסלמי הם החשובים ולא איש כזה או אחר, גם אם הוא הח'ליף. הלגיטימציה השמימית של הח'ליף כמנהיג המוסלמים הוחלפה באידיאל המדינה המוסלמית, שמאפשרת יישום של צדק ויצירת תנאים טובים לעבודה רוחנית. אותם תלמידים למדו במשך היום ב"מדרסות", ותרגלו אחר הצהריים ובלילה את התרגולים המיסטיים הסוּפיים ב"חנקות", שם הם גם שירתו את הקהל.

ה"מדרסות" וה"חנקות" הפכו עם הזמן מבתי ספר להלכה והבנת הקוראן, גם לאוניברסיטאות לשופטים ולפקידות נבחרת. נלמדו בהם תיאולוגיה, משפט, שפות, ספרות, מדעי הטבע וגם פוליטיקה - מדעי המדינה. הם קישרו את הדת עם המדינה והיו הבסיס לתעמולה נגד השיעים. הסטודנטים נדרשו לאישור לימוד מהמדינה וקיבלו קצבה חודשית, היו להם חדרים משלהם והם זכו להרצאות מטובי המלומדים.

יוצאי ה"מדרסות" וה"חנקות" היוו את עמוד השדרה של המדינה המוסלמית החדשה. הם מילאו את שורות הפקידות הממשלתית והכלכלית ואת פיקוד הצבא. המערכת הצפופה שלהן, שהוקמה בכל רחבי הממלכה, נקראה על שמו של ניזאם - "ניזאמייה".

ב-1091 קרא ניזאם אל-מולק למלומד והמיסטיקן החשוב ביותר של התקופה, אל-ראזלי, להצטרף אליו. אל-ראזלי הפך להיות ראש ה"ניזאמייה" החשובה ביותר בבגדאד. מעבר להיותו מלומד, הוא היה גם מיסטיקן סוּפי והשתמש בתפקידו בכדי להכליל את האחוות הסוּפיות ברעיון המדינה המוסלמית המתהווה, ולשכנע אותן לשתף פעולה עם השלטון. הוא היה דמות דתית בסדר גודלם של הרמב"ם והרמב"ן משולבים יחדיו.

יצירת המדינה המוסלמית החדשה, המבוססת על שלטון צדק ודת מדינה, הייתה שירת הברבור של התקופה המוסלמית הקדומה ושל בגדאד כמרכז תרבותי כלל-מוסלמי. השבטים הטורקיים הנודדים שכבשו את רוב העולם המוסלמי הביאו בעקבותיהם עידן חדש של תרבות ושגשוג. המסדרים הסוּפיים הפכו לזרם המרכזי של האִסלאם הסוני - מצב שנמשך מעל ל-600 שנה.

יצירת המדינה המוסלמית החדשה הביאה לתמיכה ממשלתית במסדרים הסוּפיים, מה שהביא לתור זהב של היווצרות מסדרים, תורות, שיטות, כתיבת ספרים ומוזיקה, והתפתחות תרגולות מיסטיות כגון הריקוד של הדרווישים המחוללים. ההמשך של המדינות הטורקיות המוקדמות היה האימפריה העותומאנית, שבה האִסלאם נטה לסוּפיוּת, ששיחקה בה תפקיד מרכזי.

המסדרים הסוּפיים

בין המאה ה-11 למאה ה-14 התפתחו המסדרים הסופיים העיקריים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום, בתמיכת השלטונות ועידודם. בזמן זה הופיעו שייח'ים (מורים) גדולים שהדגישו פן זה או אחר בפרקטיקה המיסטית. החסידים שהתאספו סביבם יצרו מסדר וקראו אותו על שמם. כל מסדר פיתח מוסדות, ספרות, מבנה ארגוני וקשרים משלו. בנוסף לכך, כל מסדר נתן דגש לתרגול אחר בדרך לאלוהים. ישנם כאלה שהדגישו את הריקוד (ומכאן שמם "דרווישים מחוללים"), ישנם כאלה שהדגישו את השירה (המסדר הציסטי בהודו), ישנם כאלו שהדגישו נשימות (כגון המסדר הנקשבנדי) ואחרים לימדו מדיטציות. המשותף לכולם הוא בראש ובראשונה ההתמקדות באהבה, אשר מובילה לאחדות עם אלוהים.

התנועה הסוּפית נתנה את הטון בבלקן ובמקומות אחרים ברחבי העולם המוסלמי, אלא שהיא לא הייתה אחידה. אפשר להמשיל את הסוּפיזם לעץ ובו ענפים רבים. הגזע, שהוא האמת - הוא אחד, וענפיו, שהם ביטויי האמת - רבים.

המסדרים והזרמים השונים אינם סותרים זה את זה אלא מכבדים אלה את אלה, ולא נדיר למצוא אדם הקשור לכמה מסדרים. המסדרים השונים מאפשרים לכל אדם למצוא, במסגרת הסוּפיזם, את הדרך הייחודית המתאימה לו.

המסדרים העיקריים שהיכו שורש במערב הבלקן, ושנוכחותם קיימת עד היום, הם המסדר הבקטשי באלבניה והמסדר הנקשבנדי בבוסניה. לשניהם היה תפקיד חשוב באימפריה העותומאנית. ההקדמה תרחיב על שני מסדרים אלו, שהם מנוגדים באופיים - האחד נוטה לפורקן מצוות והשני לאורתודוקסיה. בנוסף אליהם היה תפקיד חשוב למסדר של הדרווישים המחוללים בבוסניה, כמעביר ומקבל את המסורות והברכה הרוחנית הקדומה של הנצרות המיסטית (בוגומילים) הקדומה והמסורת הפגאנית, וגם למסדרים אחרים כגון הריפאי, הקאדרי ועוד (לכולם נוכחות גם כיום).

מה מלמדים הסוּפים?

בבואי לתאר את מהותה של הדרך הסוּפית אני נזכר בסרטו המפורסם של סטיבן שפילברג "אי.טי.", בו יצור תבוני מכוכב אחר מגיע לכדור הארץ ומאבד את דרכו חזרה לחללית שלו. באחת הסצנות בסרט רואה אי.טי. טלפון ואומר את המשפט הבלתי נשכח: "E.T. phone home". סצנה זו מייצגת את מהותה של הסוּפיוּת. החייזר, שמגיע לכדור הארץ ומתגעגע לביתו, מייצג את הנשמה שלנו שהגיעה לכאן מעולם אחר ונכלאה בגוף. מהות חיי האדם היא, אפוא, אותו געגוע הביתה. שכחנו את הדרך לשם ואת הקוד, את רצף המספרים שיאפשר לנו ליצור קשר עם הבית. לעתים אנו שוכחים גם למה אנו מתגעגעים, ומתרגמים את הגעגוע לכל מיני דברים ארציים, כמו הרצון לשפר את רמת החיים, הרצון לזכות בהכרה והרצון להצליח בקריירה. לפי התורה הסוּפית מה שמניע את בני האדם בתת-מודע הוא הגעגוע לחזור הביתה, וזה מִתרגם לתחושה שאפשר אחרת, שיכול להיות יותר טוב.

החיים הם עירוב של רוח וחומר. כל דבר רוצה לחזור למקור שממנו נבע, החומר לחומר והרוח לעולם הרוח. אין כמו התחושה של השיבה הביתה לאחר מסע ארוך. לאחר מסע כזה אתה חכם יותר, בעל ניסיון, בשל, מוכן, מעריך יותר את העולם ושלם יותר. זוהי משמעותו של המסע הסוּפי - לחזור הביתה שלם יותר, מבוגר יותר וחכם יותר.

ייחודה של הדרך הסוּפית היא באופן שבו פותח "מדע" המצבים - ה"חאל". כל זה נעשה בכדי "לעורר את האהבה", להביא לזיכרון של מה שהיינו פעם ושל מה שנוכל להיות. לא לחינם אומרים על הסוּפים שהם היו הפסיכולוגים הראשונים. הדרך הסוּפית ויחסי המורה-תלמיד, שבה מחייבים אבחנה דקה של מצבו הנפשי של התלמיד והכוונתו למצבים שונים, בהתאם, מחייבת ידיעה עמוקה של נפש האדם ותגובותיה.

הדרך לאלוהים לא יכולה להיות דרך האינטלקט, הלימוד וההבנה, ואף לא דרך העשייה ולימוד המצוות בלבד, כמו אצל המוסלמים הרגילים. הדרך לאלוהים חייבת להיעשות דרך הלב והרגש. הסוּפי לא מעוניין ללמוד דברים לשם התיאוריה בלבד. הוא אינו מעוניין בקיום עקר של המצוות (יש מסדרים סוּפיים שאינם מקיימים את המצוות כלל). הסוּפי מעוניין לקחת חלק ולהיות שותף. הוא רוצה להגיע שוב למצב של איחוד עם האלוהים, לחזור הביתה, למשפחה, ובתור שכזה הוא הופך שוב להיות כמו ילד.

בכדי להתקדם בדרך אנחנו חייבים לצאת מעצמנו כדי שנוכל, אחר כך, לחזור אל עצמנו אחרים. היציאה יכולה לקרות רק בעזרת כוח הגדול מאתנו, הלוא הוא האהבה. רק בעזרת כניסה לחלק הלא מוכר של האישיות שלנו אנחנו יכולים לגלות דברים חדשים. רק בעזרת רגשותינו אנחנו יכולים להרגיש מעט ממה שאלוהים מרגיש כלפי העולם.

שבעה שלבים בדרך הסוּפית

לפי הסוּפים קיימות בנו שלוש נשמות, ולא אחת: מצד אחד יש בנו את נפש החיה, שנקראת גם "המצווה לרע"; מהצד השני יש בנו את נפש המלאך, שנקראת גם "הנפש השקטה", שהיא הטבע האלוהי שבתוכנו. ובאמצע יש בנו את נפש האדם, שראשו בשמיים ורגליו על פני האדמה. החיים הם מאבק בניסיון להשתלט על הנפש המצווה ולהתחבר לנפש השקטה. זהו סולם שרגליו באדמה וראשו בשמיים הנקרא "האדם", שמורכב משבעה שלבים.2 הנה שמותיהם של השלבים השונים בדרך הרוחנית, כפי שמופיע בספרו של פריד א-דין עטר (מיסטיקן סופי מהמאה ה-13), "שיחת הציפורים":

1. שלב החיפוש

2. שלב האהבה

3. שלב הידע

4. שלב האיחוד

5. שלב שביעות הרצון

6. שלב הפליאה

7. שלב העוני או השירות

מתוך שבעת השלבים האלו, שלושת הראשונים הם החשובים ביותר, הם אלה המחוללים את השינוי. שלושת השלבים הראשונים הם תהליך מתמשך של שינוי שבו אדם עובר מדחף לא מודע של חיפוש, אל מצב מודע של הכרה באלוהים, בדרך ובגורל, וזה נעשה בעזרת האהבה, הכוח היחיד בעולם המסוגל לחבר בין הניגודים. שלושת השלבים הללו הם דינמיים ולא סטטיים, נותנים את הדחיפה והכוח להמשך התנועה והדרך, עד שהאדם מגיע לאיחוד שלם עם אלוהים. הם מתרחשים כל הזמן, ואינם רק אירוע שקרה בעבר. מבלי שאדם יעבור דרך שלבים אלו לא יכול לקרות שום דבר. להלן תיאורם בדרך של סיפור:

1. חיפוש

השלב הראשון, או המצב הראשון בדרך הוא החיפוש. אדם בשלב זה מחפש את אלוהים בכל דבר, כל חייו מתמקדים בחיפושו.

מספרים שיום אחד ראו את מוולה נסר א-דין מחפש טבעת זהב בערימת אשפה. "מדוע אתה מחפש בערימת האשפה?", שאלו אותו. "מה גורם לך לחשוב שהטבעת שם?"

"אני לא חושב שהטבעת שם," ענה המוולה.

"ובכן מדוע אתה מחפש באשפה?", נשאלה השאלה שוב.

"אני מחפש בכל מקום," ענה המוולה. "אין מקום שאינני מחפש בו את אשר אבד לי. בגלל שאני מוכן לחפש את הטבעת שלי בכל מקום, יום אחד, באיזשהו מקום, אמצא אותה!"

סיפור זה מתמצת את מהותו של שלב החיפוש.

דבר-מה גורם לאדם להתחיל ולחפש את מה שחסר לו בחייו. הוא אפילו לא יודע עדיין את מה הוא מחפש. אם היה יודע, קרוב לוודאי שהיה מוצא. הוא אינו יודע היכן לחפש, מכיוון שאם היה יודע, ייתכן שהיה מוצא. המחפש רק יודע שמשהו חסר לו, שהוא איבד דבר-מה, וכל ישותו קוראת לו לצאת לחיפוש הזה.

המחפש יוצא לדרך. יום אחד, לפתע, המחפש מגלה, בדבר כלשהו, במקום כלשהו, את מושא חיפושיו. פרצופו של האהוב ניבט אליו לפתע דרך דבר-מה שהוא פוגש, ואז הוא עובר לשלב השני של הדרך, שהוא שלב האהבה.

2. אהבה

רובנו מכירים את מצב ההתאהבות. החיים נראים אחרת, הפרופורציות משתנות, הדגשים והחשיבויות משתנים. אלא שלאהבה יש שותף הפוסע איתה יד ביד והוא הוויתור על האגו, על האישיות. המגלה את מושא אהבתו רואה בכל דבר את היופי של האהובה, ועובר למצב של התאהבות, ששורפת באש שלה את אישיותו של המחפש - התלמיד. אצל הסוּפים, פעמים רבות זה קורה דרך דמותו של השייח'. בסיפור הבא אפשר ללמוד על מהות השינוי שהאהבה מביאה עמה:

אהוב דופק יום אחד על דלתה של אהובתו.

"מי שם?" היא שואלת.

"זה אני," עונה האהוב.

"אם כך," היא אומרת, "לך ואל תחזור. אין לך מקום כאן."

האהוב הולך שבור וכפוף קומה. מדוע זה דחתה אותו? הוא שואל את עצמו. האם משהו שאמר היה לא בסדר? האם עשה משהו לא בסדר? אולי זה דבר-מה עמוק בו, באישיותו, שגרם לה להירתע ממנו? מה הוא הדבר הזה? האם ניתן לשנות אותו? אולי הוא אינו מוצלח כפי שחשב?

כך הולך האהוב, חושב, מתייסר, מתחבט ומזדכך, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, עד שלבסוף, לאחר שנה, הוא מעז וניגש ודופק שוב על דלתה של אהובתו. אלא שהפעם הוא כבר אדם אחר. שנת הייסורים ריככה ושינתה אותו. שוב אין הוא חושב על עצמו בלבד. כל רצונו הוא להתאחד מחדש עם אהובתו, להיות זכאי לכך שתכניס אותו. האגו שלו נעלם, הוא מוחל על כבודו. בחיל וברעדה הוא דופק שוב על הדלת. נעלם הביטחון שהיה בו קודם. הוא יודע את מקומו ויודע שהוא נתון לחסדיה. כל מה שמניע אותו הוא אהבתו הטהורה אליה. הוא דופק על הדלת ובלבו תחינה ובקשה.

"מי שם?" היא שואלת.

"את כאן בחוץ, איתי, שוברת לבבות שכמותך," עונה האהוב ופורץ בבכי.

"אם כך," עונה האהובה, "היכנס. ביתי הוא קטן וצר, אין מקום בו לשניים, אך מכיוון שאני אתה ואתה אני, נוכל לחיות יחדיו כאחד."

המשל ברור: אין מקום לשניים בדרך אל האלוהים. השינוי קרה, האהוב התאחד עם האהובה.

שלב האהבה הוא, אולי, החשוב ביותר מבחינת הדרך הסוּפית, זהו השלב שבו עובר מרכז הכובד מהעצמי לאלוהים.

3. ידע

האהבה היא כור ההיתוך הסוּפי, שלהבת הנר שבה נשרפים הפרפרים הנמשכים לאש. אלא שהאהבה איננה מטרה בפני עצמה, אלא כלי שבעזרתו ניתן להגיע לאיחוד עם האהוב. לאחר שהאוהב נצרף באש האהבה הוא מתקדם שלב נוסף בדרכו אל האלוהים, אל הידע.

סיפור סוּפי מספר על אהוב שהופרד מאהובתו ומסתובב בעולם אבל וחפוי ראש. הוא אינו יודע את נפשו מרוב צער, כולו געגוע וכמיהה לאיחוד. בינתיים הוא נקלע לסיטואציה לא נעימה שבה חבורת פרחחים, בריונים אלימים לפי מראם, מתנכלת לו ורודפת אחריו. בשארית כוחותיו נמלט אותו אהוב מפחד זרועם, ומטפס על קיר חצר שבה הוא חושב למצוא מסתור מרודפיו. הוא קופץ מעל הגדר ונוחת לרגלי שיח. שם בתוך השיח הוא רואה דמות נשית מחפשת דבר-מה. לתדהמתו הוא מגלה שהדמות הזו היא האהובה שאליה התגעגע, והיא מחפשת שם את הטבעת שאבדה לה.

לפתע מבין האהוב שחבורת הבריונים שרדפה אחריו הייתה בעצם חבורת מלאכים בדמות אדם. הם כיוונו אותו, בלי ידיעתו, למפגש עם האהובה.

מצב זה של ידיעה פתאומית המכה כברק, ידיעה שבה פתאום מתברר לתלמיד שהדברים הם הפוכים מכפי שחשב, נקרא בסוּפיוּת מצב ה"ידע". לפתע מתברר לאדם גורלו. הוא מבין מדוע התמודד עם צרות מסוימות ולאן הן הובילו אותו. המחפש, או האהוב, נוכח ומכיר בהשגחה האלוהית שהייתה לצדו כל הזמן, אלא שהוא לא שם לב אליה.

"אלוהים תמיד נוכח," אומרים הסוּפים, "ודע שאם אתה לא רואה אותו, הוא תמיד רואה אותך". הכרה זו מופיעה באדם שמגיע לשלב הידע, ונותנת לו את הכוח להמשיך בתלאות הדרך ואת הידע לאן לכוון את מאמציו. הוא לא לבד יותר, אלא מחובר לכל הדברים כולם.

לאחר שלבי החיפוש, האהבה והידע, באים שלב האחדות, שלב שביעות הרצון, שלב הפליאה ושלב העוני והשירות. שלבים אלו קורים מעצמם, לאחר העבודה הקשה וכור ההיתוך של השינוי המתרחש בשלושת השלבים הראשונים.

האימפריה העותומאנית

האימפריה העותומאנית שלטה בשיאה על שטח שווה לזה של האימפריה הרומית. במאה ה-16 חיו בתוכה כ-30 מיליון איש, בזמן שספרד הגדולה מנתה לא יותר מ-5 מיליון. היו לה הצבא והצי המתקדמים בעולם, ובנוסף לכך הייתה לה מערכת חוק ושלטון מפוארת. העקרונות שהיו בבסיס האימפריה היו מדינה מוסלמית כאידיאל, מושג שנבנה על ניזאם אל-מולק מבגדאד במאה ה-11. המדינה צריכה להיות ישות צדק שמאפשרת את רווחת האדם, מושתתת על אידיאל האביר המוסלמי, איש המעלות, שקיבל את חינוכו במרכזים הסוּפיים - הטקות והמדרסות. ואכן, השליט העותומאני הגדול ביותר הוא סולימן המפואר, המכונה סולימן המחוקק.3 העותומאנים הביאו לבלקן חוק וצדק, ובכלל זה אוטונומיה וזכות שיפוט עצמי למיעוטים לאומיים ודתיים, לפי עיקרון המילאט - עצמאות שיפוטית בעניינים אישיים, משפחתיים וחברתיים.

המילאט אִפשר זכויות הן לעמים והן לעדות, ויצר שלטון מקומי ועצמאי שתפקד עבור השלטון המרכזי העותומאני. מוסד המילאט קיים עד ימינו בתחומי הזכויות האוטונומיות של העדות הדתיות השונות בארץ ישראל.

באופן כללי, העותומאנים הציעו תפישת מדינה חדשה ומתקדמת. הנשענת על אדם חדש, ובה יש שלטון מרכזי, מערכת חוק, מערכת גביית מס מסודרת וצודקת, ואוטונומיה תרבותית ודתית למיעוטים. שלטון זה היה מבחינות מסוימות טוב בהרבה עבור האיכרים המקומיים בארצות הבלקן, שנאנקו תחת עול האצילים בחברה הפיאודלית, מאשר השלטון הנוצרי שקדם לו.

גם מבחינת השליטה על קרקעות וזכויות העיבוד שלהן הביאו איתם העותומאנים חידושים מבורכים, ובראשם מוסד התימאר - חלוקה מחדש של קרקעות למעמד הפרשים במקום לאצילים מקומיים, המתחייבים לאסוף מסים ולשלוח אנשי מילואים לצבא בשעת הצורך. השינוי הביא להאחדה של האחיזה בקרקעות, אִפשר יותר צדק לאיכרים, ומנע התעמרות של תקיפים מקומיים באוכלוסייה. לשינוי זה נלוותה תמיכה בעזרת ייסוד מערכת משפט מתקדמת ומוסדות שיפוט ארציים בעלי כוח ביצועי. מעניין לציין שחוקי הקרקע העותומאניים ויצירת "אדמות מדינה" הם הבסיס למשפט הקרקעות הקיים עד היום במדינת ישראל.

בבסיס כוחה של האימפריה העותומאנית הייתה יצירת דמות של אדם חדש, אציל מוסלמי, אביר, הממלא את מעלות הדרך האבירית הצופית מוסלמית, שעליה נבנית החברה ומדינת הצדק החדשה. בהיסטוריה של העולם ניתן לראות שכל אימפריה הייתה מבוססת על סוג אדם שניתן לסמוך עליו בכל הנסיבות, מכיוון שיש לו הנעה פנימית. בארצות הברית היה זה ה-pioneer, החלוץ, באנגליה הוויקטוריאנית הייתה זו דמות הג'נטלמן האנגלי, ברומא היה זה האריסטוקרט הרומי, וכן הלאה. באימפריה העותומאנית היו אלה האנשים שהתחנכו במרכזי הסוּפים, ה"טקות" וה"מדרסות". רבים מהם קשורים לאידיאל של החייל החדש, שנקרא יניצ'רי. הילדים באותן מכללות חצי צבאיות התחנכו על אידיאל המדינה המוסלמית ככלי שמקדם צדק ומאפשר לאנשים לחיות חיי דת מלאים ולחברה להתנהל במלאותה. לאחר שבגרו, מילאו את שורות הקצונה בצבא והמנהל במחוזות. ניתן היה לסמוך עליהם כיוון שהם היו חדורי מוטיבציה פנימית ורצו לקדם את המדינה העותומאנית בכל מקום ששלחו אותם אליו ובכל תפקיד.

ההקמה של מעמד חניכי פנימיות ככלי שלטוני הוא חיקוי במידה מסוימת של המודל הסלג'וקי של ניזאם אל-מולק. הסולטאן העותומאני אורחאן יצר את חיל היניצ'רים, בברכת הקדוש האג'י בקטש. בתחילה ההצטרפות אל הפנימיות נעשתה מרצון, כשהשלטון מעודד ילדים נוצרים ממשפחות עניות להצטרף מכיוון שאלה לא היו נתונים בסבך קשרים ונאמנויות לשבט או לקבוצה, וכל חייהם הפכו להיות המדינה שנתנה להם הזדמנות שנייה. זה הצליח במידה רבה כל כך, עד שבסוף המאה ה-14, למול ההתפשטות המהירה של האימפריה, מחליט הסולטאן סלים הראשון לגייס ילדים בכוח (מס הדוושירמה) מקרב הנתינים הנוצריים בבלקן, ושורות היניצ'רים תופחות לכדי עשרות ומאות אלפים. חיל היניצ'רים הופך להיות עמוד השדרה של הצבא העותומאני, הפקידות והממסד. החינוך בפנימיות מופקד בידי באבות מהמסדר הבקטישי, וזאת אחת הסיבות לכך שהוא הופך להיות חשוב ונפוץ ברחבי הבלקן, ובמיוחד באלבניה.

האימפריה העותומאנית בבלקן היא מיעוט מוסלמי השולט על רוב כפרי נוצרי. העותומאנים לא היו בהכרח להוטים לאסלם את העמים בשליטתם, מכיוון שמוסלמים שילמו פחות מסים לאוצר המדינה. ישנם שני מקומות שבהם האִסלאם תופש ומתחולל שינוי דת המוני, מסיבות שונות. האחד הוא אלבניה והשני בוסניה. אין זה תהליך של יום אחד, אלא כזה שמתרחש לאורך זמן ובשלבים שונים.

האסלאם מוצא בית בבוסניה כבר מתחילת הכיבוש העותומאני, וכנראה שכבר במאה ה-16 היה רוב מוסלמי בחלק מהמחוזות. כנראה שהסיבה העיקרית לכך היא שהנצרות בבוסניה הייתה קשורה לכת הכופרת של הבוגומילים, ולא הוכרה כמילאט עצמאי. לכן כשניצבה בפני התושבים ההחלטה להצטרף למילאט זה או אחר, הם העדיפו להתאסלם מאשר להתנצר כקתולים או כאורתודוקסים השנואים, מה גם שהאִסלאם המיסטי מזכיר את עיקרי הדת הבוגומילית.

באלבניה ההצטרפות לאִסלאם קשורה להתפוררות החברה לאחר המלחמות של סקנדרברג, ולתפישה של הדת כמשנית לקוד ה"בסה" (אנושיות וכבוד).

בתחילת הדרך, העותומאנים בבלקן מקדמים את הכלכלה ומביאים לתקופה של שלום ויציבות, הם בונים מוסדות דת, דרכים, גשרים, שווקים וערים. אחד הפרקים המפוארים בסיפורם הוא הבאת מגורשי ספרד ויישובם. במאתיים השנים האחרונות לשלטונם (במאות ה-18 וה-19) תש כוחם, הכלכלה מתמוטטת והשחיתות פושה. מאבקים לאומיים ומרידות מביאים לגירושם ולהקמת ארצות הבלקן של היום.

היסטוריה עותומאנית

המדינה העותומאנית הוקמה ב-1299 על ידי עותמאן הראשון בבורסה, והתבססה על כמה מהשבטים הטורקיים שפלשו לאסיה הקטנה קצת יותר ממאה שנה לפני כן. כבר בתחילה הקימו העותומאנים את מוסד היניצ'רים והפנו עיניהם כלפי מערב במקום מזרח.

לפי האגדה הקדוש סעיד עלי וארבעים גיבורים אחרים חלמו חלום שבו הנביא ציווה עליהם ללכת אל חאג'י בקטש בקפדוקיה לקבל ממנו ברכה. הם הלכו אל הקדוש שבירך את חרבם. באותו זמן, הסולטאן אורחאן חלם שיבואו אליו ארבעים גיבורים ויעזרו לו ליצור סוג חדש של חייל, בעל יכולת פלאית והנעה דתית עמוקה, הלוא הוא החייל החדש - היניצ'רי. וכך היה, ארבעים הגיבורים חוצים את הדרדנלים ולוכדים את גליפולי. אלא שמבחינה היסטורית מי שמייסד את החייל הוא הסולטאן מוראט הראשון (בנו של אורחאן), שבשנת 1361, מעביר את הבירה מבורסה לאדריאנופול ומתחיל במסע כיבושים שבסופו מוקמת אימפריה בלקנית אדירה. מוראט הראשון הוא דמות חשובה בהיסטוריה של העותומאנים. הוא סובלני בענייני דת ומול אויביו, ומעניק זכויות למוסדות נוצריים. אחריו שלט באיזיט הראשון, שיש אומרים שהיה נוצרי בסתר. הוא מעניק זכויות נוספות לנוצרים ומאפשר להם למלא תפקידים בכירים בממשל, משלים את כיבוש הבלקן, בולגריה ואלבניה. הוא פונה נגד ממלכות מוסלמיות במזרח, מנצח את הממלוכים, אך נשבה ומנוצח על ידי תימור לנג ב-1402, וכך קונסטנטינופול ניצלה למשך חמישים שנה נוספות.

לאחר משבר התבוסה לתימור לנג ותקופת בין הזמנים, קמו סולטאנים שהדגישו את הריכוזיות של האִסלאם, ונלחמו לבסס את שלטונם והכיבושים. הסולטאן שייסד למעשה את האימפריה העותומאנית הוא מהמט השני, שכבש את איסטנבול וחידש את הכיבוש העותומאני של הבלקן. הוא החרים אדמות מהאצילים, חיזק את השלטון המרכזי, ייסד בירוקרטיה יעילה הכפופה אליו ישירות, הקים צבא וגם מסחר והפך את האימפריה העותומאנית לכוח המוביל בעולם. המשיכו את דרכו הסולטאנים הגדולים באיזיט השני, סלים הראשון וסולימן המפואר. זאת הייתה תקופת השיא של האימפריה - תקופת הכיבושים, הקמת הצבא החדש, כתיבת החוקים, יצירת האדמיניסטרציה. זמן של חידושים ושינויים וגם של כתיבת ההיסטוריה הרשמית של הממלכה.

סוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 הם תקופת תור הזהב של האימפריה העותומאנית. כיבוש קונסטנטינופול והרחבת האימפריה הביאו לרווחה, שליטים כגון סולימן המפואר דאגו לחוק וסדר והקימו מפעלי בנייה כבירים (כגון הגשר על נהר הדרינה), המסדרים הסוּפיים הקימו מנזרים בכל רחבי הבלקן ודאגו לצדק חברתי. בנוסף, היהודים שהגיעו מספרד לאחר הגירוש והקימו קהילות מפוארות, מסייעים גם הם בפיתוח הכלכלה.

בערים התפתחה אוכלוסייה מעורבת של יהודים, ארמנים, יוונים, טורקים, צוענים ונוצרים סלאבים, ואילו האוכלוסייה הנוצרית המקורית מוצאת מפלט בהרים, בעיירות ובכפרים. התפתחות התרבות והאמנות עוברת למנזרים, ולכנסייה תפקיד מכריע בשימור הלאומיות והתרבות.

בסוף המאה ה-16 עולים לשלטון סולטאני הנשים, סולטאנים לא מוכשרים שנשלטים למעשה על ידי אימותיהם. אלה הם סולטאנים שגדלים בהרמון, ובגלל המסורת של הריגת האחרים ובכלל זה האחים, הם גדלים באווירה של תככים ופחד. האימפריה העותומאנית ממשיכה להיות חזקה כלפי חוץ, אך הרקב כבר נמצא בפנים. אף על פי כן מתפתחים בתקופה זו מוסדות הדת, השירה והאמנות. בסוף המאה ה-17 ישנו ניסיון אחרון לכבוש את וינה, והוא מסתיים בתבוסה.

בתחילת המאה ה-18 מתחילה ההתדרדרות מבחינה צבאית ושלטונית, התדרדרות שלא הורגשה עד לאותו זמן, אך התרחשה במסתרים. מרגע התרחשותה, כבר מאוחר היה לעצור את כדור השלג. הדעיכה מתחילה למעשה מאז התבוסה בשערי וינה. זה קורה במקביל לעלייתו של המערב, למציאת דרך עוקפת להודו שמייתרת את דרכי המשי ואת מיקומה האסטרטגי של איסטנבול, וכן להתפתחות אמריקה.

במאה השנים האחרונות לקיומה מוחזקת האימפריה העותומאנית באופן מלאכותי על ידי מעצמות המערב שמונעות את קריסתה וכיבושה על ידי כוחות עוינים. במהלך הזמן הזה מנסה האימפריה לחדש את עצמה על ידי רפורמות התנזימאת, אלא שזה מעט מדי ומאוחר מדי, שכן עמי הבלקן הנוצריים מנצלים את חולשת האימפריה ונאבקים לעצמאות. ראשית אלה הסרבים והמונטנגרים, אחר כך היוונים, ולבסוף הבולגרים.

העמים שנשארים בשלטון העותומאנים או בזיקה אליהם הם הבוסנים והאלבנים, שהפכו לבעלי רוב מוסלמי. מסיבה זו הם משולבים בצבא ובאדמיניסטרציה העותומאנית, כמו גם במקומות אחרים (ארץ ישראל למשל). צריך לזכור שהסולטאן העותומאני הוא הח'ליף המוסלמי, ראש העולם האסלאמי הסוּני. הנחיתוּת מול העולם המערבי מביאה חלק מהסולטאנים לאמץ מדיניות פּאן-אסלאמית ולעודד מסדרים סוּפיים פוליטיים, כגון הנקשבנדי.

בוסניה עוברת לשלטון אוסטרו-הונגרי ב-1878, אולם התושבים המקומיים שומרים על הזיקה לאיסטנבול ולאִסלאם. עד היום רחובות בסראייבו נראים כעיר עותומאנית לכל דבר ועניין. אלבניה וקוסובו נשארות בשליטה עותומאנית עד מלחמות הבלקן ב-1912. הניצנים המוקדמים של לאומיות מקומית בוסנית ואלבנית מעודדים ומוצאים בית במסדרים הסוּפיים, ובמיוחד באלבניה, שם היצירה של הזהות הלאומית החדשה נתמכה והובלה על ידי אנשים הקשורים למסדר הבקטשי, כגון האחים פרשרי.

העותומאנים באלבניה

במאה ה-15, בזמן שכל העולם נכנע בפני כוחם הצבאי של העותומאניים, ניהלו האלבנים בהנהגת סקנדרברג קרב גבורה אפי לעצמאות שהסתיים בתבוסה קשה והרס של הארץ. השכבות המבוססות עברו לאיטליה והמבנה החברתי נשבר. האלבנים באותו הזמן היו קתולים ברובם, ועובדה זו, בתוספת היותה של אלבניה מדינת גבול בין האימפריה העותומאנית לאימפריה של ונציה, הביאה ללחץ מוגבר על התושבים להתאסלם.

בארצות בלקניות סמוכות, הכנסייה היוונית אורתודוקסית ייצגה את האוכלוסייה המקומית והגנה עליה, והשכבה המבוססת עברה לכפרים ולעיירות והמשיכה לתפקד כמנהיגת החברה. באלבניה לא היה מי שישמור על הנצרות, ובנוסף על כך, ההסתמכות של האלבנים על קוד ההתנהגות שנקרא "בסה" כחשוב יותר מהדת הקלה על המעבר של אנשים לאִסלאם. זאת ועוד, האסלאם שהאלבנים פגשו היה של המסדרים הסוּפיים, שיוצגו על ידי אנשים קדושים שהזכירו את הקדושים הנוצריים, והטיפו לתורה דומה. אלבניה היא ארץ ענייה, והפיתוי של הקלה במסים או מציאת עבודה כחייל או פקיד בממשל, גרם לרבים להפוך למוסלמים, ולו רק כלפי חוץ, במיוחד במאות ה-19-18.

העותומאנים בקוסובו

באימפריה העותומאנית מהווה קוסובו חלק ממחוז שנקרא קוסבה, ובו גם חלקים ממונטנגרו, אלבניה, סרביה ומקדוניה. מחוז קוסבה נשלט מהעיר פריזרן, שהייתה הבירה ההיסטורית של הבלקן בזמן האימפריה הסרבית המאוחרת. העותומאנים מפרקים את מנזר רב המלאכים של המלך הסרבי סטפן דושן ובונים מהאבנים את מסגד סינאן פשה היפה, מהלך שמסמל את הלך הרוח באותה תקופה. סדרה לא מוצלחת של מרידות מצד הסרבים בסוף המאה ה-17 מביאה להגירה המונית לחבל וֹיווֹדינה והארץ הופכת שממה. אל החלל שנוצר מהגרים אלבנים שמהווים רוב החל מנקודה זו בזמן והלאה. האוכלוסייה האלבנית וחלק מהאוכלוסייה הסרבית מתאסלמים עם הזמן.

במקרה של אלבניה וקוסובו יש לנו כאן עם אחד המדבר את אותה השפה, ולו מורשת תרבותית משותפת. כך שבקוסובו התחילה התנועה הלאומית האלבנית בסוף המאה ה-19, שנקראה "הליגה של פריזרן".

העותומאנים בבוסניה

האימפריה העותומאנית לא הייתה עשויה מקשה אחת, אלא מדינה ששטחה עצום, המשתרעת בשיאה מתימן ועד וינה, מעיראק ועד אלג'יריה, מהאי קרים ועד מצרים וקפריסין. חלקים שונים בה זכו למעמד ויחס אחר. בוסניה היא אחד מהמקרים יוצאי הדופן של שילוב מוצלח. העותומאנים שמרו על שלמותה הטריטוריאלית ועל שמה ההיסטורי. הם ייסדו את סראייבו כמרכז המדינה והקימו בה מוסדות לימוד, מדרסות, ספריות ומרכזים של סוּפים. לבוסניה הגיעו גם יהודים שגורשו מספרד, שהפכו אותה למרכז מסחרי שוקק. הם בנו גשרים, כדוגמת הגשר במוסטר והגשר על נהר הדרינה, העמקים הנידחים הפכו לעורקי הסחר של האימפריה החדשה והדבר הביא בעקבותיו רווחה ושגשוג.

בניגוד לסרביה השכנה, הכיבוש העותומאני בבוסניה התקבל בברכה ובאופן חלק, וזאת למרות העובדה שהמלך טוורטקו היה היחיד שהתגייס לעזרת הנסיך הסרבי לזאר בקרב קוסובו. בבוסניה הייתה כנסייה עצמאית וסוג אחר של נצרות שהושפע מהתנועה הבוגומילית. בגלל סיבה זו ואולי מסיבות נוספות, רבים מהבוסנים הפכו להיות מוסלמים, רבים נלקחו או הצטרפו לשורות היניצ'רים באיסטנבול והפכו לבכירים בשירות הציבורי ובצבא העותומאני. תוך פחות ממאתיים שנה מהכיבוש, רוב האוכלוסייה הסלאבית בבוסניה הופכת להיות מוסלמית, ומנגד - הכנסייה הבוסנית העצמאית נעלמת.

בעלי התפקידים באימפריה שמרו נאמנות לארץ מולדתם והשקיעו בפרויקטים ציבורים כגון בניית דרכים וגשרים (כמו שמופיע בספר "הגשר על נהר הדרינה"), או בניית מוסדות לימוד וציבור, במיוחד בערים הגדולות סראייבו ומוסטר. בשלהי התקופה העותומאנית הביטחון והכלכלה מתדרדרים, והיישוב הסרבי-נוצרי גדל לעומת המוסלמי. לאחר מרד הרצגובינה ב-1875 משתלטת האימפריה האוסטרו-הונגרית על בוסניה, אלא ששלטונה איננו שלטון נאור. האוסטרים מדכאים הן את המוסלמים שמזוהים עם הטורקים והן את הסרבים האורתודוקסים, שהופכים לאויביהם בנפש.

מרכזים של סוּפים

הטקה4 היא מקום שבו נפגשים הסוּפים על מנת לערוך טקסים, ללמוד ולעבוד את האל. לעתים גרים בה השיח' וחסידיו, והיא משמשת גם כמקום מפגש חברתי לכלל המאמינים ומקום שמעניק עזרה לחלשים. בעבר היה נהוג לנהל בטקות מטבח גדול עבור העניים. בכל טקה שכיבדה את עצמה היה מקום לאורחים, מקום ללימוד וקברי קדושים. היא דמתה למנזרים של הנוצרים - מרכז חברתי-רוחני שמתרחשת בו פעילות דתית וחברתית במשך כל השנה.

חשיבות המטבח בטקה נבעה לא רק מהיותה בית תמחוי לעניים, אלא גם מעצם תהליך הבישול, שהוא סמל לתהליך רוחני. לוקחים משהו נא, לא בשל, מבשלים אותו ומקבלים תוצר ברמה גבוהה יותר, המתאים למאכל אדם, היצור הגבוה ביותר בבריאה. הבישול הוא תהליך אלכימי רוחני. רומי אומר: "הייתי נא, התבשלתי, נשרפתי". מלבד חומוס וירקות, היו "מתבשלים" במטבחים שבטקות גם התלמידים. חלק מהחניכה של הדרווישים הצעירים, הפיכתם מנערים לגברים, התרחשה דרך עבודות שירות, ובמיוחד עבודות מטבח. במסדר של הדרווישים המחוללים על החניך היה לעבור חניכה וטירונות של כמעט שלוש שנים בעבודות מטבח לפני שיהיה בשל ויוכל להצטרף למסדר.

במובן הרוחני, הטקה הינה מקום מעבר שבו נפתח לתלמיד שער לעולם הרוחני, שבו האדם שוכח את טרדות יומו ויכול להתרכז במסע הפנימי, בעלייה במדרגות הרוחניות בדרך למפגש עם אלוהים ברקיע השמיני. היא אמורה לעודד את התלמיד ולסייע לו במעבר זה, הכרוך במאבק לא פשוט. הטקה היא מקום של מלאכים, הנושאים את כיסא הכבוד אל האלוהים, אך הדבר מתחיל בדברים הפשוטים: להיות לבן אדם - מקום שבו הופכים אנשים לאחראיים, וילדים - לבוגרים.

אחת לשבוע, ביום חמישי בערב בדרך כלל, נפגשים הסוּפים בטקות כדי לבצע את הטקס המרכזי, הלוא הוא ה'זיכר', ההיזכרות בשמו של האל.5 הסוּפים מאמינים שכל הידע, כל האמת, קיימים בתוכנו פנימה, ועלינו רק להיזכר בו.

טקסי הזיכר

סיפור סוּפי מספר על בית גדול שבעלי הבית עזבו ובו משרתים רבים. בעל הבית השאיר הוראות מפורטות למשרתים כיצד עליהם לנהוג, אך עם חלוף השנים שכחו המשרתים, לאט לאט, את ההוראות הללו. מצבו של הבית הלך והתדרדר. הדור החדש של המשרתים שכח שהיה אי פעם בעל בית. הם שכחו, למשל, שצריך לשלם את חשבונות החשמל, והתפלאו על המכתבים וההתראות שהיו מגיעים אליהם מפעם לפעם. כתוצאה מכך נותק זרם החשמל לבית. הם שכחו לעדור את הגינה, לצבוע את הגדרות, לתקן את הגג ולעשות את כל המלאכות שלשמם נועדו. כתוצאה מכך גדלו קוצים בגינה, הגדרות החלו להתפורר והגג דלף. למשרתים נראה היה שזה המצב הטבעי של הדברים והם לא טרחו לשאול את עצמם מדוע זה כך. אספקה המשיכה להגיע, איש לא ידע מאין, והמשרתים לא שאלו דבר ורק הסתפקו בכך שכל שבוע הייתה מגיעה עגלה עם מצרכים. השנים חלפו ובקרב המשרתים שגרו בבית נשאר רק זיכרון עמום ואגדות שעברו מאב לבן על ימים טובים יותר שהיו…

הסיפור הוא כמובן אנלוגיה למצבנו. הבית שבו אנו מתגוררים מתפורר בגלל ששכחנו את בעל הבית. שכחנו את ההוראות שהשאיר לנו, ואת תפקידנו. תפקידו הראשוני של הסוּפי הוא לעורר את הזיכרון בבעל הבית, באלוהים. זה נעשה בעזרת טקס ההיזכרות, ה"זיכר".

זאת ועוד: האדם יוצא לדרך הסוּפית מסיבות שונות. אצל האחד זו תחושת ריקנות מחייו שלו עד כה, אצל האחר זו חרטה על דבר שעשה, או מפגש עם מצב או אדם כלשהו.

הדחף הראשוני איננו מספיק בכדי לשמר את האינרציה של התנועה בדרך, שהיא דרך קשה ותלולה, כפי שהגדיר זאת פעם אחד מהשייח'ים, ולכן צריך, אחת לכמה זמן, לעורר מחדש את הדחף הראשוני הזה, והדבר נעשה בעזרת ה"זיכר".

ה"זיכר" עוזר לנו בחיי היומיום, הוא מרפא אותנו ונותן לנו לרגע אחד בלבד תחושה של משמעות ושייכות, שנשארת אתנו זמן רב לאחר מכן.

ישנן דרכים רבות לקיים את טקס ה"זיכר". ניתן לקרוא את השם "אללה" בהטעמה מיוחדת בעלת כוחות מיסטיים או על ידי משפטים ומילים אחרים. משפט מפתח הוא המשפט: "אין אלוהים מבלעדי אללה - לַא אִלָהַ אִלַּא אללָּה", שהוא מעין מנטרה סוּפית, וגם כמובן השַׁהַאדָה - העדות המוסלמית.

ה"זיכר" יכול להיות מלווה בתנועות גוף, הזזת הראש, או צעדים. לפעמים הוא מלווה בנשימות או במדיטציה. ישנם סוגי "זיכר" שקטים, כמו במדיטציה, שבהם צריך לדמיין תמונות ולהתרכז בחלקים מסוימים בגוף, וישנם סוגים המתקיימים בקבוצה. למעשה לכל מסדר כמעט ישנה דרך "זיכר" מיוחדת משלו, שהיא גם אחד מסימני ההיכר שלו.

מעבר לטקס עצמו, כל מהותה של הסוּפיוּת היא "זיכר" - ההיזכרות בלתי פוסקת באללה.

הדרך הסוּפית נועדה לעורר את זיכרון האחדוּת עם אלוהים, את הגעגוע הביתה ואת האהבה לאלוהים. התעוררות זו נעשית בדרכים רבות, אם על ידי שירה, תפילה, ריקוד, משל, ואם על ידי עולם החושים: מראות יפים, ריחות נעימים וכו' (מכאן נובעת חשיבותם של גנים מטופחים). כל אלה מעוררים מחדש את זיכרון ההרמוניה השמימית של גן העדן. האהבה והרצון לחזור ולהיות חלק מהאל הם למעשה המניע הנסתר בחיי אדם.

המסדרים המרכזיים בבלקן

המסדר הסופי החשוב באלבניה הוא ללא ספק המסדר הבקטשי, שהיה גורם מרכזי באסלום האוכלוסייה, אולי בגלל הקשר שלו לחיילים היניצ'רים. רבים מן האלבנים היו חיילים בצבא, והמסגדים הראשונים בארץ זו תמיד נמצאים במחנות צבאיים. זאת ועוד, המסדר הבקטשי הוא מיסטי, משמר את המסורות הפגאניות הקדומות, מאפשר שתיית אלכוהול, לא מקפיד על קיום המצוות, מכבד את הקדושים הנוצרים, ומקיים טקסים המזכירים את הנצרות. מכל הסיבות הללו הוא היה פופולארי מאוד בקרב האוכלוסייה האלבנית. היחיד שהתחרה אתו בדרום אלבניה היה מסדר החלוותיה, ובשאר הארץ ובמיוחד בערים אלו היו המסדרים ה"רגילים" של הריפאעי, קאדרי, ואחרים.

למסדרים אלו, ובמיוחד לשני הגדולים: הריפאעי והקאדרי, הייתה נוכחות בולטת גם בבוסניה, אלא ששם הייתה נציגות חשובה לשני מסדרים נוספים והם המסדר של הדרווישים המחוללים (המוולני), שהוא זה שלפי המסורת קיבל את הברכה הרוחנית מהכנסייה הבוסנית הקדומה, את שרביט ההנהגה, והמסדר הנקשבנדי שהפך להיות גורם חשוב באימפריה העותומאנית במאה ה-19.

הספר מרחיב על המסדר הבקטשי והמסדר הנקשבנדי, מכיוון שהם נמצאים בשני קצוות הספקטרום של הדרך הסופית: המסדר הבקטשי בצד של פריקת עול המצוות והשיכרון (תרתי משמע), והמסדר הנקשבנדי בצד של ההלכה והפיכחות. כל שאר המסדרים (שגם עליהם יסופר) נמצאים בין שניהם, על הקשת הרחבה של פילוסופיות, תרגולות ודרכי חיים.

המסדר הבקטשי

לפני 800 שנה לערך הקים אדם בשם חאג'י בקטש (ומכאן השם בקטשים) מסדר ששם את הדגש על העבודה המיסטית של אהבת האל במקום על קיום המצוות. את אהבת האל ביטאו הבקטשים בטקסי שירה, שתיית אלכוהול (דבר שנחשב אסור באסלאם), ריקוד וארוחות טקסיות. באמצעות השתייה מגיעים אל השיכרון האלוהי, באמצעות השירה מגיעים לאהבה, על ידי הריקוד מתחברים לתנועה של היקום, ובאמצעות הארוחה - לשיתוף באל. הבקטשים הפכו לאחד המסדרים הגדולים באימפריה העותומאנית ואומצו במיוחד על ידי החיילים היניצ'רים, ילדים נוצריים חטופים שחונכו בפנימיות דתיות וטופחו להיות עמוד השדרה של הצבא והפקידות העותומאנית.

חאג'י בקטשי הגיע לאסיה הקטנה מחורסן במאה ה-13, והתיישב בכפר שמאוחר יותר נקרא על שמו. הוא היה חלק מתנועה של בָּאבּים טורקמנים שהמשיכו, תחת התחפושת של האִסלאם האורתודוקסי, לקיים מסורות פגאניות ומנהגים של חיים טורקמנים קודמים, משולבים בשיטה מיסטית שהושפעה מהסוּפי המרכז-אסיאתי אהמט יסאווי.

בקטשי רכש בהדרגה הכרה כמנהיג הקדושים. הוא לימד את תחילתו של טקס פשוט שכולל שימוש בנר, ארוחה טקסית, שתיית אלכוהול, שירה וריקוד (סמאע). הוא חבש בעצמו - ונתן להולכים בעקבותיו לחבוש - כובע אופייני, לימד תורת מוסר פשוטה ועמוקה: אהוב את חברך כמוך, הענק השכלה לנשים, אל תפגע גם אם אתה נפגע, וכו'. לפני שמת מינה ושלח לאזורים שונים תלמידים שימשיכו את תורתו, ואחד מהם, בשם סרי סלטיק, הגיע לבלקן.

דמותו שימשה השראה לתנועת האלוויק העממית, שהיא סוג מתון מאוד של שיעיות המבוסס במזרח טורקיה, וכן להקמת המסדר הבקטשי, שבו דרך חניכה ועבודה מיסטית דתית ייחודית מגיעים לאיחוד עם אלוהים.

אמרותיו נאספו בספר בשם מקאלאת. ישנו ספר נוסף בשם וויליאת, שהוא סיפורי אגדות על חייו, אלא שספר זה נכתב מאוחר יותר, מאתיים שנה אחריו לפחות.

חאג'י בקטש היה במידה רבה דמות אגדית, ולמעשה, מי שנתן את הדחיפה הממשית להקמת המסדר ונחשב למייסד השני שלו הוא אדם בשם בלים סולטאן, שחי במאה ה-15. שמו נגזר מ"בל" - דבש בטורקית. לפי האגדה, אמו התעברה מדבש שהוכנס לפיה על ידי אחד הקדושים הבקטשיים. אולי מסיבה זו ואולי מסיבה אחרת, הוא הנהיג קהילות של דרווישים נזירים (דבר שהוא אנומליה באִסלאם). הדרווישים הם נזירים נשבעים, אשר מקבלים את הנדרים על ידי ניקוב תנוך אוזנם ושימת עגיל בתוכו. הם עמוד התווך של המסדר הבקטשי, אלה שמוכנסים בסודות הדת ומקיימים קשר ישיר עם האלוהים.

הבקטשים לא מתפללים במסגדים, לא צמים ברמדאן ולא מקיימים את שאר מצוות הדת, ועקב כך הם נחשבים על ידי המוסלמים האחרים לכופרים. במקום המצוות המסורתיות הם מקיימים טקסים משלהם בבית הנקרא "מיידן אווי" (או רק "מיידן"), ויש להם מערכת של תרגולים המבוססת על הדרך הסוּפית.

אחד מעיקרי האמונה שלהם הוא חשיבותו של עלי, בן דודו של הנביא ובנו המאומץ. מוחמד הביא את התורה הגלויה, המתייחסת לשלב השריעה (חוק), בעוד שעלי הביא את התורה הנסתרת המתייחסת לשלב הטריקה (דרך), ולכן עלי הוא השער לאמת ודמותו תופסת ממדים גדולים יותר אף מזו של מוחמד, או מתאחדת עִמה. בנוסף לעלי, הם מאמינים ב-12 האימאמים שבאו אחריו. במילים אחרות, הבקטשים הם סוג של אִסלאם שיעי מתון עם מאפיינים מיסטיים סוּפיים.

אצל הבקטשים, הדגש בעבודת אלוהים הוא על האקסטזה והמיסטי, כולל ריקודים, מוזיקה וטקסים שבהם גברים ונשים משתתפים כשווים. הם משמרים חלק מהמסורות השמאניות של השבטים הטורקיים מלפני האִסלאם. לפי דברי החברים במסדר, הם עוסקים כבר מהמאה ה-3 בביו-אנרגיה, השפעה על מחשבות, טלקינזיס, טלפתיה, ועוד. שתיית אלכוהול היא חלק מהפולחן.

הגעת הבקטשים לבלקן

לפי האגדה, מי שהביא את הבקטשיות לאלבניה הוא סרי סלטיק מהמאה ה-14, תלמידו הישיר של חאג'י בקטש. הוא היה רועה כבשים בכפר קטן בקפדוקיה. כשהקדוש פנה אליו וציווה עליו ללכת לבלקן כשליחו, הוא אמר "מה יהיה על הכבשים שלי? מי יטפל בהן?". אבל שום דבר לא עזר והוא יצא לדרך עוד באותו היום, כשהוא טס באוויר ממקום למקום על גבי עורה של כבשתו החביבה, שאותה שחטו לכבוד המאורע…

ראשית דבר הוא טס לאגם אוכריד וקידש שלושה מקומות לאורך חופיו, אחד בעיר אוכריד עצמה ושניים משני צדי האגם. ולמה שלושה? פשוט מאוד: מוחמד, עלי, אללה, השילוש הקדוש של הבקטשים. לאחר מכן הגיע לאתר בלאגאי, המקום הקדוש ביותר למוסלמים בבוסניה, המשיך לקרויה, מצודתו של סקנדרברג האגדי, שאחת מהטקות הראשיות של הבקטשים נמצאת על ההר מעליה, והגיע לבסוף לקורפו, שם נקבר, כשבדרך הוא מבקר בעוד שלושה מקומות ושוחט דרקון.

אלא שלפי אגדות קדומות יותר, מי שהביא את האִסלאם לאלבניה ויחד אתו את הבקטשיות - או יותר נכון, את הדרך המיסטית - הוא עבאס עלי, אחיהם למחצה של חסן וחוסיין ומחזיק הדגל בקרב של כרבלא. ראשו הותז מעליו בקרב, מה שלא הפריע לו לרכוב על סוס עד להר תומור באלבניה, בעודו מחזיק את ראשו בידו, בכדי לתקוע את הדגל בראש ההר. בכך סימל את הגעת דת האמת לארץ החדשה. האתר הפך למוקד עלייה לרגל והמקום הקדוש ביותר לעדה זו.

מבחינה היסטורית כנראה שהבקטשים הגיעו לבלקן בתקופתו של מהמט השני, 1451-1481, ביחד עם החיילים היניצ'רים. השליח הראשון היה אדם בשם קזים בָּאבָּ, והמרכזים הראשונים הוקמו במחנות הצבא כמו אלבסן. הנוסע מהמאה ה-17, אווליה צלבי, מספר על טקות של אבדלים באלבניה, שהוא שם אחר לבקטישים. בקרויה יש טקה של באבא בשם מורתזה, בָּאבָּא בה מצויים קברים עם כובע - "תק" בקטשי מ-1728.

חלק ניכר מתפוצתם של הבקטשים בדרום אלבניה קשור לעלי פאשה, ששלט על מחוז אפירוס בשנים 1790-1822, כולל בדרום אלבניה. למעשה, הוא היה שליט עצמאי כמו דהאר אל עומאר (מקבילו הישראלי). אביו של עלי פאשה היה דרוויש, הוא האמין בדרווישים. מסופר שדרוויש בקטשי ניבא את הצלחתו. הוא נתן לו טבעת ששימשה אותו עד יום מותו, ולכן תמך בבקטשים. בסוף ימיו הוא ככל הנראה היה חבר במסדר הבקטשי, ואולי גם כמה מסדרים אחרים (באסלאם אפשר להיות חבר בכמה מסדרים בו זמנית), והפך את בירתו יואנינה בצפון יוון למרכז של דרווישים.

קצת לאחר מכן, בתחילת המאה ה-19, ערכם של היניצ'רים והבקטשים יורד בעיני השלטונות העותומאניים. ב-1826 הסולטאן מהמט השני מחליט להיפטר מהחיילים היניצ'רים וטובח בהם, במה שהבקטשים מכנים "השואה של הבקטשים". לאחר פירוק החיל הוא פונה לפגוע במסדר עצמו ובמאמיניו. הוא נשבע לערוף 70,000 ראשים, וכשאין מספיק - הוא עורף ראשים של מצבות. בעקבות כך חלק מהבָּאבּים בורחים לאלבניה. ב-1860 הבקטשים מוּצאים מחוץ לחוק בטורקיה, אך באלבניה הם יכולים להתקיים ללא מפריע.

רדיפות נוספות מתרחשות בזמנו של אתא טורק בתחילת המאה ה-20, והן מביאות לכך שהבקטשים מעבירים את מרכזם לאלבניה. ב-1922 הבָּאבּים האלבניים מנתקים את הקשר עם הבקטש הגדול, שמעביר את מקום מושבו מאיסטנבול לאנקרה, והם יוצרים מסדר עצמאי שמרכזיו בטיראנה וקורצ'ה. היום המרכז העולמי הרשמי נמצא בטיראנה, ויש כמה מאות אלפי מאמינים מפוזרים באלבניה, טורקיה ושאר מדינות הבלקן, ובמיוחד בקרב האוכלוסייה האלבנית בקוסובו ובמקדוניה.

בגלל הרדיפות שמהם סבלו, וגם בגלל אופי הדת ומסורת החניכה, הטקסים הבקטשיים נשארו סודיים וסגורים בפני הקהל הרחב. יחד עם זאת, לאחרונה הם החלו לפתוח את עצמם לציבור ולגלות יותר ממסורתם וטקסיהם. בשנות ה-30 של המאה ה-20 התפרסם ספרו של ג'ון קינגסלי (Kingsley), הנחשב למקור החיצוני הטוב ביותר למידע על אמונתם ומקומותיהם בבלקן, והוא נקרא "מסדר הדרווישים הבקטשיים" (The Bektashi order of Dervishes).

לבקטשים בדרום אלבניה תפקיד מרכזי בתנועה הלאומית האלבנית. בשנת 1880 התרחש מאבק בדרום אלבניה בין היוונים שניסו להשתלט על הארץ לבין האוכלוסייה המקומית שנאבקה כביכול למען השלטון הטורקי אך למעשה נאבקה למען עצמאותה. מי שהנהיג את המאבק היו האחים פרשרי, שהיו בקטשים. לימים המלך זוג הושפע רבות מהם.

תחת השלטון הקומוניסטי הם נרדפו וחלק מהבאבים הוצאו להורג או הפכו למשת"פים. בארצות הברית, לעומת זאת, נוצרה קהילה גדולה של בקטשים (בארצות הברית יש פזורה אלבנית גדולה ומשפיעה), והיא עוזרת כיום לבנות את ה"טקות" מחדש.

העדה הבקטשית באלבניה מונה כ-10% מהאוכלוסייה,6 בעיקר בדרום אלבניה ובעיר קרויה. בכל מקום ישנם מרכזי "טקות" בקטשיים, ביניהם כמה גדולים במיוחד בוולורה, קרויה, בראט, ג'ירוקסטרה, ובפסגת הר תומור, שהוא הר קדוש ומהווה אתר עלייה לרגל ולהילולה שנתית. הבקטשים מוכרים כאחת מארבע העדות הדתיות הגדולות של אלבניה, ויש אזורים שבהם הם מהווים רוב.

דת קדושים

המאפיין הבולט ביותר של הבקטשים הוא שהדת שלהם היא דת של אנשים קדושים. הם חוללו שינוי באופיה של הדת, והפכו אותה מדת מופשטת שעיקרה רעיון האלוהים המופשט לדת ש"מככבות" בה דמויות מופת אגדיות.

זה מתחיל בדמותו של עלי, שרואים אותה בכל מקום: על גבי תמונות שונות ומשונות, סיכות המחולקות למאמינים, גלויות, ועוד. זה ממשיך בדמויות 12 האימאמים, שהם השושלת של צאצאי עלי. אלו 12 אנשים שהם למעשה אותו אדם, אותה ישות, אבל כל פעם בגלגול אחר.

12 האימאמים הם 12 הפנים השונות של המין האנושי. בכיפות חדרי המפגשים של הבקטשים הנקראים 'מיידן' מצוירים לעתים ציורים של 12 האימאמים, או שיש בהם 12 חלונות המסמלים את 12 האימאמים, שהם פנים שונות של האור האלוהי. הכיפה מסמלת את האחד, והתמונות או החלונות מסמלים את 12 המופעים השונים שלו.

גם בכובע שלובשים הבָּאבּים יש את אותה סמליות. הכפתור שבמרכז הכובע הוא עיגול שמסמל את האור של מוחמד-עלי, שהוא האחד. 12 סריגים שיוצאים מהכפתור שבמרכז הכובע הם 12 קווים המסמלים את 12 האימאמים שהם 12 מופעים שונים של האחד.

הקדושים הם בראש ובראשונה מוחמד, עלי ו-12 האימאמים, אבל גם מנהיגי המסדר לדורותיו, וכן דמויות היסטוריות (כגון האג'י בקטשי).

יש שיראו בפולחן קדושים חולשה, עבודת אלילים, ויש שיראו בו גאונות של הפיכת הדת לנגישה לבני אדם והפניית הדגש אל האדם. הבקטשים אוהבים להגדיר את עצמם כדת האדם. הכול נמצא בתוך האדם.

האדם הוא זה שלכבודו ובדמותו נברא היקום כולו. האדם הוא השער שדרכו אפשר להגיע לאלוהים. מכיוון שאלוהים הוא מופשט ואיננו יכולים לראות אותו, השער יותר חשוב מהבית, מכיוון שבלעדיו לא מתאפשרת כניסה לבית.

שאלו פעם דרוויש: "מי יותר חשוב לך: המורה שלך או אלוהים?"

"המורה שלי," הוא אמר, "מכיוון שבלעדיו אין לי שום סיכוי להגיע לאלוהים, שלא לדבר על כך שבלעדיו לא הייתי יודע בכלל שאלוהים קיים".

לאחר 12 האימאמים המשיכה דמות האדם השלם, מוחמד-עלי, הדמות שבזכותה העולם עומד, להתגלות דרך הקדושים הסוּפיים. הבקטשים זיהו בכל דור את הקוטב שסביבו העולם סובב, ובמיוחד הם מזהים את דמותו של קדוש המסדר - חאג'י בקטשי וולי, עם ההופעה של האור של מוחמד-עלי.

לקוטב יש עוזרים, 40 הקדושים או 300 אנשים שיש להם את היכולת להשתנות ממצבם הארצי למצב של הוויה מלאכית. אחד מהם יכול לדבר עם אדם ולפתע לשנות את לבושו, לקחת אותו ביד ולהוביל את חברו במסע דרך ספֵירות שונות אל נוכחות האל. הם נקראים "אבדל" מלשון "בדלי", שינוי. 300 הקדושים הם השליטים האמיתיים של חיי אנוש, וחלקם אף לא מודע לעתים לכך שהם קדושים.

עלי וחשיבותו אצל הבקטשים

עלי נולד בשנת 600 לאבו טליב, שהיה דודו של הנביא מוחמד. כילד הוא אומץ על ידי הנביא וחונך על ידו. הוא היה אחד הראשונים להצהיר על אמונתו בשליחותו של מוחמד בהיותו ילד בן 10 או 15. מאוחר יותר הוא נישא לפאטמה, הבת של הנביא, ונולדו להם שני בנים - חסן וחוסיין. עלי היה לוחם גיבור והציל את מוחמד בקרבות רבים. הוא רכב על הפרדה דולדול (בקרב הגמל) והשתמש בחרב הפלאית זולפיקר (Zulfiqar).

השיעים מאמינים שרוח הנבואה, רוח הקודש, עברה ממוחמד לעלי, ולכן מוחמד גם ציווה במפורש שעלי יהיה זה שינהיג את העדה ויירש את מעמדו הרוחני אחריו. אלא ששאר המוסלמים לא קיבלו זאת, ואף השמיטו קטעים מפורשים בקוראן שמתייחסים לכך.

אצל הבקטשים דמותו של עלי מאפילה, לעתים, על דמותו של מוחמד. מוחמד הוא הנביא הגלוי, ואילו עלי הוא הנביא הנסתר, הכוח שמאחורי הדברים. מוחמד הוא העיר ועלי הוא השער. בפתח אולם ההתכנסויות של הבקטשים מתנוסס משפט של מוחמד: "אני עיר הידע ועלי הוא השער".

עלי הוא השער לאמת, ודמותו מתאחדת עם זו של מוחמד, ומזכירה במידה רבה את דמותו של ישו אצל הנוצרים. הדמות המשותפת נקראת מוחמד-עלי.

מוחמד עלי הוא האדם השלם, לאורו ובדמותו נבראה היקום כולו, הוא הפרי של עץ היקום, אך העץ עצמו התחיל בזרע, לפני שנהיה לעץ. מוחמד-עלי הוא התוכנית והמטרה של הבריאה כולה. כל הבריאה נבראה כשאורו עומד אל מול עיניו של הבורא, ביודעו שיום אחד הוא יחזור אליו, ואז הבורא יהיה שלם יותר. הנביאים, כל אחד מהם, מגלמים היבט אחד של האדם השלם, אך האדם השלם כולו קיים במוחמד עלי.

כמו שזרע קטן טומן בחובו פוטנציאל של עץ גדול, כך גם האדם, לפחות במצבו האידיאלי, מכיל את היקום כולו. האדם השלם מאחד את האחד והרבים, כך שהיקום תלוי בו להמשכיותו.

בקרב הבקטשים יש סיפורים רבים על מעשיו המופלאים של עלי.

סיפור אחד, למשל, הוא על יצור ענק שנקרא דיו, שתפס אדם מאחורי הר "קף" (ההר שממנו נוסד העולם) ועמד לאכול אותו, כשהופיע לפתע ילד בעל מראה של אריה ונתן לו מכה שהממה אותו, קשר אותו בעזרת עלים של עץ תמר. אף אחד לא הצליח לשחרר אותו, עד שהופיע עלי שוב והכריח אותו להתאסלם ולהבטיח שלא יאכל יותר אנשים. הנמשל של הסיפור הוא שהצרות של בני האדם, שנקראים "דרתלר", יירפאו בעזרת עלי, שנקרא "דרמן". "דרתלר" מסמל במיוחד את כאב הפירוד וההכרה בדואליות, ואילו המרפא נמצא בעלי וצאצאיו. הצרות הן מסך בין האמת של המציאות לבין הלא מאמין. עלי הוא בעת ובעונה אחת גם מי ש"מוריד" את מסך הצרות על הלא מאמינים, וגם מי שמרים אותו בפני המאמינים.

סיפור אחר מספר על עלייתו של מוחמד לשמיים בירושלים. הוא פוגש בדרך אריה שמפחיד אותו ונאלץ לתת לו טבעת כדי שיוכל לעבור. כשהוא מגיע לרקיע השמיני הוא מדבר עם אלוהים דרך מסך. כשהמסך מורם, הוא רואה מאחוריו את עלי. אלוהים נותן למוחמד אשכול ענבים כדי שייתן אותו לנכדיו חסן וחוסיין. בדרך חזרה הוא מגיע לאולם 40 הקדושים וחוגג איתם את האיחוד השמימי, שם יד בלתי נראית סוחטת את הענבים שבידיו וכולם שותים מהמיץ ומשתכרים ממנו. הם מתחילים לרקוד ולשיר, מנגנים בכלים מוזיקליים וחוזרים על מילת האלוהים: הוא, הוא. עלי שם עצמו במרכז, שיכור יותר מכל האחרים, ומוציא מפיו את הטבעת שנתן מוחמד לאריה (כלומר הוא עצמו האריה).

"שוב הפצע של לבי נפתח, היכן אמצא מזור לצרותיי, אם לא בידיו של האריה - עלי?" - פיר סולטאן עבדל.

סיפור זה נמצא ביסוד טקס שתיית היין, הריקודים והמוזיקה של הבקטשים. למעשה, הוא משחזר את עלייתו של מוחמד לשמיים, דרך שבעת הרקיעים, האיחוד המיסטי וחגיגת השמחה שבאה אחריו.

חאג'י בקטשי

חאג'י בקטשי הוא צאצא לשושלת שמתחילה בנביא מוחמד, אביו היה שליט מדינה בחורסן (צפון אפגניסטן כיום). כשנולד ניתן לו השם בקטש, שפירושו שווה דרגה, או שווה לנסיך. עוד כשהיה תינוק בעריסה הוא נשמע ממלמל את המילה של העדות לאחדותו של האלוהים. בגיל ארבע כבר למד אצל באבא בשם לוקמן פרנדה, שהיה מהשליחים של אהמט יסיבי, הקדוש הטורקי המפורסם של מרכז אסיה.

פעם, כשלוקמן נכנס לכיתה, הוא ראה שתי דמויות רוכנות מעל בקטש ומלמדות אותו את הקוראן. לשאלת המורה, בקטשי אמר שזה שמימינו הוא מוחמד מוסטפה, מאבותיו, עליו יהיו השלום והברכה, וזה שמשמאלו הוא עמוד הקדושים, המפקד של המאמינים, האריה של האדון, אדון העולמות, נושא הגביע של הקווסר, עלי אל מונטזה (עלי חותנו של מוחמד). האחד לימד אותו את המדע החיצוני והשני את המדע האזוטרי - הפנימי, הנסתר. שניהם השתמשו בקוראן.

בקטשי טען שמעלי הוא קיבל את הכוח לחולל נסים, המתבטא בסימן שהוא קיבל מעלי: נקודה זוהרת ירוקה בכף היד ואחת נוספת על המצח, נקודה שהיא סמל לידע הנסתר.

השמות והכינויים של חאג'י בקטשי נובעים מאירועים שאירעו לו בילדותו:

יום אחד לוקמן ביקש מים לטהרה, בקטש התפלל ומים רבים החלו לזרום במקום. לוקמן הופתע ואמר: יה הונקר - הו אדון, ומיד אחר כך בקטשי נקרא בקטשי הונקר. שם זה נשאר עד ימינו.

יום אחד עשה המורה לוקמן חג' את דרכו למכה. לאחר שהקיף את הכעבה, בעומדו על הר ערפאת, הוא נזכר במאכלים שמתבשלים להם בבית. התלמיד בקטשי מיד קלט את זה ובעזרת מסע אקסטטי מיסטי הופיע לפני לוקמן ובידו מגש של אוכל. על שם כך נוסף לשמו של בקטשי התואר האג'י, על שם החאג' (עלייה לרגל) המופלא שעשה.

כשגדל הפך חאג'י בקטשי עצמו לאחד מתלמידיו הקרובים של אחמד יסיבי - הקדוש המרכז-אסיאתי. אחמד יסיבי ציווה עליו ללכת לארץ החדשה ולהתחיל שם דת חדשה. חאג'י בקטשי זרק ענף בוער של עץ תות, מחורסן שבמרכז אסיה ועד לקפדוקיה שבטורקיה, להודיע לדרווישים על בואו. הענף נתקע באדמה בכפר קטן בקפדוקיה, התפתח לעץ הנמצא בכניסה לקבר של בלים סולטאן. העץ נחשב קדוש ובעל תכונות של ריפוי. לפי האגדה העץ עדיין בוער בקצותיו.

בדרכו לקפדוקיה קרו לחאג'י בקטשי נסים רבים. הוא ביקר במכה, מדינה, דמשק, אלפו, וכשהגיע לרום (אנטוליה) הלך תחילה לקיסריה. כמה דרווישים שחששו למעמדם ניסו לחסום את דרכו. חאג'י קפץ מעליהם ועלה למעלה לכיסא כבודו של האלוהים, שם פגשו אותו מלאכים וברכו אותו בברכת האור. הוא הפך צורתו ליונה ונחת על הסלע שעל גבעה ליד הכפר חאג'י בקטשי.

הקדוש בייזיד ביסטמי בא לבקר אותו בצורת נץ. חאג'י הפך לאדם ותפס את הנץ. הנץ נשלח להודיע לכל הדרווישים על בואו. לאחר כמה נסים נוספים השתכנעו הדרווישים לקבל את מרותו הרוחנית. חאג'י נכלא בסלע על הגבעה הגבוהה הצופה על הנוף, במשך 40 יום עבר כור מצרף (צ'יליהנה) בתוך הסלע ויצא משם טהור. לאחר מכן אישה בשם האנה קיבלה אותו כבן בית בביתה.

עם הזמן גילה חאג'י בקטשי את עצמו והפך להיות המנהיג של הדרווישים באנטליה. הוא לימד את מאמיניו טקס פשוט הכולל ארוחה טקסית, שתיית ראקי, הדלקת נרות וריקוד (סמעא), וכן תורת מוסר אנושית ועמוקה שיסודה ב"אהבת לרעך כמוך". דמותו שימשה השראה לתנועת האלוויק העממית, שהיא סוג מתון מאוד של שיעיות, וכן להקמת המסדר הבקטשי שבו נהוגה היתה דרך חניכה ועבודה מיסטית דתית ייחודית.

אמרותיו נאספו בספר בשם מקאלאת. ספר נוסף, בשם וויליאת, הוא אוסף סיפורי אגדות על חייו, אלא שספר זה נכתב מאוחר יותר, לפחות מאתיים שנה אחריו. מהסיפורים והאגדות ניתן לראות שהאמונות השמאניות הקדומות לגבי היכולת של השמאן לשנות צורה, להתגלם בחיות, לעבור ממקום למקום, ולהיטהר ולהתגבר על החומר, מצאו בית במסורת הבקטשית, והתווספו אליהם גם תורת מוסר עמוקה ואנושיות מרגשת.

עיקר תלמודו של האג'י בקטשי רוכז ב-14 עקרונות שנקראים "מילות הזהב מהקדוש חאג'י בקטשי", המופיעים כבר במאה ה-13. אלו הם עקרונות של מוסר, אנושיות, שוויון ואחווה מתקדמים מאוד לזמנם, שבהם מודגש השוויון לנשים (המסדר הבקטשי הוא היחיד באסלאם שבו נשים וגברים משתתפים כשווים בפולחן הדתי), האהבה, החוכמה, האחריות והחיפוש הפנימי. ואלו הם:

חפש ומצא.

השכלה לנשים.

אל תפגע גם אם אתה נפגע.

כל שתחפש, חפש בתוכך.

היה האדון של ידך (פעולה), לשונך (מילים), ותשוקותיך.

אנשים חכמים הם גם טהורים וגם מטהרים.

הצעד הראשון לחוכמה רוחנית הוא התנהגות נאותה.

השלמות האנושית היא היופי של מילותיו/ מילותיה.

אל תעשה לאחרים מה שקשה לעצמך.

אל תאשים אף אדם או אומה.

דרך שלא מודרכת על ידי מדע הולכת לחשיכה.

כמה שמח זה המאיר חשכתם של המחשבות.

אל תשכח שגם אויבך אדם הוא.

הקדושים והנביאים הם מתנת אלוהים לאנושות כולה.

ארבעה שערים לדת

לפי הבקטשים ישנם ארבעה שערים לדת: השער הראשון הוא השער של ה"שריעה", החוק המוסלמי. הוא מיועד למאמינים ברמה הנמוכה ביותר, שלא יודעים להבדיל בין טוב לרע.

השער השני הוא של ה"טריקה", הרמה של הדרך. זו הרמה שבה נמצאים הסוּפים בכלל והבקטישים בפרט.

שני השערים הבאים הם הרמה של ה"מעריפה" - הידע, והרמה של ה"חקיקה" - האמת.

מוחמד אמר: השריעה - החוק הוא מילותיי. הטריקה - הדרך היא פעולתי, המעריפה - הידע הוא השולט על כל הדברים, והחקיקה - האמת היא מצבי הרוחני.

לפי הבקטשים, אלוהים יצר ארבעה סוגי בני אדם: המאמינים - אנשי השריעה, המחפשים - אנשי הטריקה, הגנוסטים - אנשי המעריפה, והאוהבים - אנשי החקיקה.

החלוקה לארבע היא אבן יסוד בתורות ומסדרים סוּפיים רבים.

החוק המוסלמי - הרמה של השריעה, במהותו הוא עבודת אלילים כי הוא מחלק את העולם לטוב ורע. במציאות של האמת והדרך אין טוב ורע כיוון שאלוהים הוא אחד. "הו מורה אורתודוקסי, לי המסגד והסלון הם אחד. קולו של הצדק וצעקתו של השיכור הם אחד".

מכיוון שכך, אנשים הנמצאים ברמה של הטריקה, הדרך, לא חייבים למלא אחר החוקים באופן אוטומטי.

כמו לקבלה, גם לקוראן יש ארבע משמעויות: הטקסט החיצוני מיועד לאנשים הפשוטים, הדקויות מיועדות לגנוסטים, הסודות לקדושים והאמת הפנימית לנביאים. לדוגמה, מנהג הצום: המשמעות החיצונית שלו היא הימנעות מאוכל, ואילו המשמעות של הדרך היא הימנעות מגניבה, לא לראות ולא לשמוע רע, לא לעשות רע לאחרים.

יש שיר של יונוס אמרה שמדגים את הגישה של הבקטשים לארבעת השערים:

טיפסתי על ענפי עץ הדקל,

אלו היו ענבים שאכלתי שם.

בעל הגן כעס באומרו

מדוע אתה אוכל את האגוזים שלי.

פירוש השיר הוא: המחפש אחר האמת מוצא את השריעה כמו דקל, מושכת אך עם גרעין קשה, אז הוא מנסה את הדרך - הטריקה, שהיא כמו ענבים, טובה ומשמשת להרבה מטרות, אך גם בתוכה יש משהו קשה - הגרעין. ואז הוא מובל על ידי המורה (בעל הגן) אל הידע - המעריפה, המוביל את האמת - חקיקה שהיא כמו אגוז - קשה בחוץ אך עשיר בבשר בפנים.

הבריאה התרחשה במספר הקרנות, התגלויות. לפני שאלוהים ברא את העולם, הוא יצר מאורו את האור של מוחמד עלי, מהאור של מוחמד עלי הוא יצר את שאר הבריאה. אלוהים יצר את השמיים, את כיסא הכבוד, את הלוחות ואת העט, וכתב עליהם את כל מה שעומד לקרות. אלוהים מקרין מעצמו בשלבים את הבריאה, ככל שיורדים בשלבים יש פחות אמת.

הצביעות של הדת הממוסדת

לפי הבקטשים, דת אמיתית אינה מה שנדמה שהיא. הדתות הממוסדות רק הביאו שנאה ופירוד במהלך השנים, ושנאה היא ממלכתו של השטן. הדת האמיתית היא דת של אהבה וסובלנות. אנשי הדת הפכו את הדת למקצוע, ואילו הבקטשים שמו להם לעיקרון להתקיים מרכושם הם, מעבודתם, מאדמתם.7 הם מעולם לא כבשו או השתלטו על אדמתו או ביתו של אחר.

את הבוז שלהם לדת הממוסדת, שנתפשת בעיניהם כצבועה, מבטאים הבקטשים בשירים נפלאים שמושרים ב"טקות" ברחבי הבלקן.

הו מורה אורתודוקסי, לי המסגד ובית המרזח הם אחד.

הקול של הצדיק והזעקה של השיכור הם אחד.

אם הסודות של ההדרכה הנכונה לא הגיעו אליך מהמציאות האלוהית,

הזיכרון של האל בתפילה זהה עם גביע של יין.

בוא, וַתֵר על הצביעות, רְאֵה את כיסא המלכות ואת העולם,

בקיום הזמני הזה הם אותו דבר כמו פינה של חורבות.

דבר ראשון, אם כן, אל תיתן את לבך לעולם.

לזה אשר באמת יודע, החכם והפשוט הם אחד.

כמו אגהה, הֱיֵה אור וראה, הו אדם עיוור.

לזה אשר בוער באהבה הזו, הנר והעש הם אחד.

- אגהה דדה.

ישנם הרבה קדושים.

ישנם התנ"ך, הברית החדשה והקוראן.

למשה לא היה ריב עם ישוע, לישוע לא היה ריב עם מוחמד.

מי הם אלה שמפיצים שנאה בלבבות?

מי אמר שמותר להרוג בשם הדת?

לכובע של הדת יש 66,666 קצוות. מי אמר שיש רק חמש מצוות?

מהי האמת?

בחדית' אל קודסי, אותו הסופים אוהבים לצטט, אלוהים אומר "הייתי אוצר גנוז ורציתי להיוודע, לכן בראתי את הבריאה כדי שאיוודע". אלוהים הוא האמת, המציאות, יופי מוחלט. אלוהים החליט ליצור את העולם מכיוון שהיה אוצר חבוי ורצה להיוודע.

המושג "אוצר חבוי" הוא מיסודות האמונה הבקטשית, והסוד שמאחוריו הוא שכל דבר יכול להיוודע רק על ידי הניגוד שלו: אין אור בלי חושך, אין טוב בלי רע, אך שני הניגודים הם בעצם אחד מכיוון שהם משקפים זה את זה. עבור הבקטשי, העולם הפיזי הוא שיקוף של המציאות באי-מציאות, והתפישה של הדואליות היא הווילון שמסתיר את קיום האלוהים מהאדם. האדם מרגיש את עצמו נפרד מאלוהים. בפירוד המדומה הזה, נקודת המציאות היא שהאדם והיקום הם השתקפויות של האלוהות. לפני תחילת הזמן אלוהים התקיים כאחדות, הוא היה היופי במובן אבסולוטי, והאדם היה חלק ממנו. בעקבות תהליך הבריאה (גם האישית) נפרד האדם מאלוהים, אך יש בו ניצוץ של קיום אמיתי שמתגעגע לחזור למקור שממנו בא, והדבר מתבטא במאבק עם העצמי. כשהעצמי נכבש, האפשרות של האחדות מתממשת. חטא וצער באים מחוסר היכולת להבין שכל מה שסביבנו הוא כלום, הכול סביבנו הוא רק ההפך מהקיום האבסולוטי של אלוהים ומיופיו האבסולוטי. כאשר אנו רואים עצמנו כשיקוף של אלוהים אנו מוצאים תחושה מספקת של אחדות, שהיא החוויה של הכרת המציאות כפי שהיא. חוויה זו היא המסתורין של "אוצר חבוי".

הכוח להילחם את המלחמה עם העצמי ניתן על ידי כוחה של האהבה. האהבה הזאת קיימת בנו מפני שגם היא חלק מטבעו של האלוהים, אהבה שגרמה לעולם להיות.

פתחתי את ספר האהבה, אני כותב וקורא בו,

המבט שלי נפתח כלפי המציאות.

התעוררתי עם אהבה, חיפשתי את המרפא.

לילה ויום נשרפתי בכדי שאוכל למצוא את המרפא.

שתיית אלכוהול

לפי אמונת הסופים בכלל והבקטשים בפרט, עוד לפני הבריאה נפגשו כל הנשמות וכרתו את הברית של אלסטו: אלוהים שאל אותן אם הן מכירות בו, והן אמרו שכן. הבקטשים מדמים בטקסים שלהם את הברית הזאת, הברית הראשונית של ההכרה בו עוד לפני שהעולם נברא. אלא שהם מוסיפים שהברית של אלסטו נקראת "המשתה של האִם אינני?", שם התחילה המודעות לאהבה של הבורא, שהתבטאה בשתיית יין משותפת (שיכרון אלוהי). היין הנשתה הוא זיכרון אלגורי של כל שיכרון שבא עם מבט של היופי האבסולוטי. דרוויש רהולה אומר: "מאז ומעולם אנחנו שיכורים עם היין של האחדות".

בנוסף על כך שתיית היין או הראקי (סוג של עראק אותו הדרווישים נוהגים לשתות בטקסים), מדמה את המסע הלילי של מוחמד לירושלים, המפגש עם ארבעים הקדושים ועם עלי, שחגג את האיחוד המיסטי עם האלוהים, שבמסגרתו כולם השתכרו. השתייה, שמתחילה במילים "למען אהבה ושיחה טובה", מאפשרת התמודדות עם קונפליקטים בתוך הקהילה, העלאת דברים הקיימים בתת מודע. המורשיט (מורה) נותן לכל אדם לשתות כפי יכולתו במידה מספקת בכדי שיוכל להתמודד עם השדים העולים בו, להתבונן בנפשו פנימה ולעשות את התיקון הנחוץ. השתייה היא כלי של חינוך, עבודה פנימית, עזרה בהתקדמות הרוחנית, בדיוק כמו במיסטריות של דיוניסוס בימי קדם. היא עוזרת במצבים האקסטטיים ובחוויה של העל-חושי והעל-טבעי, מוציאה אדם מעצמו ומאפשרת התחברות לאחר ולאלוהים.

כמו שאופייני למסדר הריפאעי לייצר מצב של אקסטזה על ידי תנועות הגוף וחזרה קולנית על שמו של אלוהים ותהילות לו, וכמו שהמוולני מייצר את "מצבו" על ידי סיבוב לצלילם של חליל הניי והתוף, כך הבקטשי טוען, ברוח של הסקרמנט, בזוכרו את ההכרה של האלוהים לפני שהבריאה התחילה, שהטקס הבקטשי מייצר מצב של שיכרון רוחני על ידי שתיית היין או הראקי, וזה מה שהיה במשך השנים הסוד הבקטשי.

שירה וריקוד בקטשים

הציר שעליו בנויה במידה רבה עבודת האלוהים הבקטשית הוא הציר של השירה. לבקטשים מסורת יפהפייה של שירים הנקראים "נפס" מלשון "נפש" (Nefes’es), והשירה מלווה אותם כבר מתחילת דרכם. המשורר הלאומי של טורקיה, יונוס אמרה, היה אחד מהמשוררים שלהם וכך גם שהא האתאי, מייסד השושלת הסאפווית, ועוד רבים אחרים.

השירים הבקטשיים מושרים על ידי נשים וגברים כאחד, מלווים על ידי הכלי המוזיקלי הקדוש שהוא הסאז - כלי מיתר שהוא בין עוּד למנדולינה, המפליא להפיק צלילים מרטיטי נפש. חלק מהשירים הם שירי קינה וצער על גורלם של הבקטשים שסבלו ארוכות מרדיפות במהלך ההיסטוריה, על גורלם של עלי חסן וחוסיין, שבהם הבקטשיים מאמינים, ועל הסבל והצער שבעולם, שהם חלק מהמצב הבסיסי של האדם, שנובע מהפרידה מאלוהים. חלק מהשירים הם שירים מיסטיים, המתארים את מצבם האקסטטי של הקדושים ואת המסתורין, וחלק מהשירים הם שירי לעג לסוּנים ולדרך של האורתודוקסיה, שהבקטשים לא רוכשים לה חיבה רבה:

הו מאמין, לגן העדן לא יביאו אותך הצום, התפילה והרחצה שאתה עושה.

בוא, אל תטריח את עצמך ללא סיבה, זרוק מעליך את שטיח התפילה ומחרוזת התפילה.

עזוב את המים של זמזם ואת היין, לשתות יין במובן האמיתי מחזק מאוד.

היצמד למדריך מושלם, תן לו לתת לך את המים הפנימיים של החיים.

עזוב את גן העדן, הבתולות והעינוגים, שים לבך באלוהים באמונה.

אל תלך למסגד, לך לבית האלילים, מצא איחוד עם אלוהים, קום ולך לישון אתו.

מה שתזרע על שיש לא יגדל, דרך הצביעות והנזירות לא מובילה לשום מקום.

בינינו, היא לא שווה פרוטה. מכור את שטיח התפילה שלך לאחר.

הבקטשים בטורקיה מלווים את השירה בנגינה בסז, שנקרא קוראן במיתרים. באלבניה הדגש הוא על שירה קולית בלבד, ללא ליווי של כלי נגינה.

הבקטשים בטורקיה (או יותר נכון שלוחות שלהם, שהן חלק מתנועת ה"אלוויק", Alevik) נוהגים לקיים ריקודים שנקראים "סמעא" (Sama), משמעות המילה היא גם ריקודים וגם שמיים. גברים ונשים רוקדים ביחד, לבושים בתלבושות צבעוניות המסמלות את ארבעת היסודות, הם מחקים תנועות של חיות ומחוות חיזור המסמלים את הקשר בין האדם לבין האלוהים. בריקוד זה הם מסתדרים לפני המורשיט (המורה), ומשתחווים לאשיק (האוהב), המנגן בסז או שר. תנועה נפוצה היא להחזיק את היד לפני הפרצוף, כמו ראי. לפי התורה הבקטשית, שמתמקדת באדם ולפיה הכל נמצא באדם, הסוד האלוהי טמון בפרצופים האנושיים. הטקס שבו הסמעא מתרחשת נקרא "סם" - חגיגה.

עוד מעט נמות. בינתיים בוא ונעשה חגיגה (סם)

עוד מעט הכלבים יאכלו את עינינו.

בינתיים בוא ונעשה חגיגה (סם).

זאת המציאות ואי אפשר לחמוק ממנה.

אז בוא ונעשה חגיגה (סם).

(סם - שיחה רוחנית למען האהבה ושיח טוב בין אנשים).

הטקסים של הבקטשים האלבנים מונהגים בידי הדרווישים, גברים שלקחו על עצמם נדרי התנזרות ושירות. הם מדגישים את החניכה ופחות את הפולקלור, כך שלא יופיעו בהם ריקודים.

דפים בקטשיים

ישנו פַּמפְלֶט של עיקרי האמונה הבקטשית שהופץ לראשונה באלבניה בסוף המאה ה-19, ואף כיום הוא נפוץ מאוד. וכך הוא אומר (בתרגום חופשי מאנגלית):

הבקטשי מאמין באדון העליון ובקדושים האמיתיים: מוחמד עלי, חדיג'ה, פטימה, חסן וחוסיין. ב-12 האימאמים שהם עלי, חסן, חוסיין, זאין אל אבידין, מוחמד בקיר, זפר צדיק, מוסה קייזם, עלי ריזה, מוחמד טקי, עלי נקי, חסן אשקרי ומוחמד מהדי. האב של כולם הוא עלי והאמא היא פטימה. הם מאמינים בקדושים מפני שהם מאמינים בטוב וסוגדים לו.

הם מחשיבים כמייסד הראשון שלהם את זפר צדיק, והקדוש והפטרון שלהם הוא חאג'י בקטשי וולי, שהוא צאצא של אותה משפחה. כל אלו אמרו "עשה טוב והִימנע מרע" - באִמרה הזאת הבקטשי מאמין. אמת וצדק, אינטליגנציה וחוכמה, וכל התכונות הטובות הללו הם עליונים.

האמונה של הבקטשי היא דרך רחבה המוארת על ידי חוכמה, אחווה, חברות, אהבה, אנושיות וכל התכונות הטובות. בצד אחד שלה פרחים של ידע ובצד אחר פרחים של אמת. בלי ידע ובלי אמת אף אדם לא יכול להפוך לבקטשי.

לבקטשי היקום הוא האלוהים, אך בעולם הזה האדם הוא מייצגו של האלוהים. האלוהים האמיתי, עם המלאכים וגן העדן וכל שהוא טוב, נמצא בתכונותיו הטובות של האדם. בתכונותיו הרעות נמצא השטן וכל שהוא שטני, ולכן הם אוהבים ונוהגים בטוב ונמנעים מרע.

כל הדברים הם באדם. כן, גם האלוהים האמיתי, מפני שכשהוא רצה להגשים את עצמו הוא יצר אדם בדמותו. הבקטשי מאמין שהאדם לא מת אלא משתנה ונהפך שונה, ותמיד בנוכחותו של אלוהים, מפני שהאב נחבא לילדיו. זה שעושה טוב מוצא טוב, זה שעושה רע מוצא רע. זה שעושה פשעים נגד האנושות מזהה עצמו עם חיות הטרף.

הדרך של הבקטשי פתוחה ורחבה, היא הדרך של חוכמה וטוב לכל מי שיש להם אינטליגנציה. האדם לא כבול, אלא חופשי בכל המובנים, והוא בעל תשובה לכל פעולותיו.

לאדם יש מוח שמנתח, יֶדע שעל פיו לבחור, נפש שמכירה, לב שמבדיל, ומצפון ששוקל את מעשיו. וכך יש לו את כל שהכרחי, ואין הוא צריך עזרה מבחוץ, מפני שהאדון בעצמו נתן לו את כל הדברים שהוא צריך.

"כמו הגבר, כך גם האישה, אחד בסוגם ולא נפרדים...".

מרכזים של בקטשים

הטקה של הבקטשים, הנקראת גם "מיידן אווי", שונה במבניה ממרכזים סוּפיים אחרים. בדרך כלל זה בניין הממוקם בקצה של עיר או כפר, ולעתים בנקודה מבודדת המורמת מעל סביבותיה. מיקום זה משרת שתי מטרות: הוא מחבר את השוכנים ליופי של הטבע שנוצר על ידי האלוהים, ועוזר לשמור על סודיות, שהיא מעמודי התווך של המסדר. המיקום מזכיר קצת את מיקומן של חילוות דרוזיות.

מרכזי הטקות שונים זה מזה, אך באופן כללי הם מורכבים מארבעה חלקים:

ראשית - בית ההארחה, הנקרא "מיהמן אווי", שבו יש מקום לינה לאורחים.

שנית - המטבח, הנקרא "אם אווי", שיש לו קשר לטקסיות ובדרך כלל יש בו סיר שממדיו ענקיים, שנחשב לקדוש. בסירים אלו משתמשים לבישול באירועים מיוחדים בלבד, כמו "מוהרם" והשנה החדשה.

שלישית - המאפייה, המכונה "אקמק אווי", שאינה רק מקום לאפיית לחם, אלא משמשת גם כאזור של הנשים.

רביעית - חדר האסיפות, הנקרא "מיידן אווי", שהוא החשוב מכול, מכיוון שבו מתקיימים הטקסים הרשמיים של המסדר (בהם נשים וגברים משתתפים כשווים). כינויים נוספים של חדר זה הם: "המקום של אלה שהשיגו", "המקום של הארבעים", "המקום של עבודת האלוהים".

ה"מיידן אווי" מרובע או מלבני בצורתו, וגודלו בדרך כלל 7 על 10 מטרים. בקצה אחד, בדרך כלל בצד, נמצאת דלת הכניסה עם המפתן שלה, ה"אסיק", שמעליו כולם פוסעים בעת כניסתם פנימה. בצד הנגדי יש במה קטנה שמורכבת משלוש מדרגות, ובה 12 נרות או יותר. הבמה נקראת "כסאו של מוחמד", או "המקום של הנרות". בין הנרות או לפניהם יש בדרך כלל נר אחד גבוה שראשו מעוצב כמו הטק - הכובע הבקטשי, עם ארבעה חלקים בתחתיתו, המסמלים את ארבעת השערים לדת. יש 12 שריגים הנמשכים מהמרכז החוצה, המסמלים את 12 האימאמים, וכפתור במרכז המסמל את המציאות האמיתית והאחדותית - מוחמד עלי. הנר נקרא "קנון קירגי", הנר של החוק.

בצד שמאל של הבמה יש עור כבש הנקרא "העמדה של הבָּאבָּא" או ה"מורשיט". הוא נקרא גם "העמדה של חורסן", המסמלת את הקדוש חאג'י בקטשי. מסביב לחדר 12 עמדות של בעלי התפקידים, המיוצגים על ידי 12 עורות כבשים. לעתים יש עור כבשה נוסף ועליו כובע בקטשי שחור (המקום נקרא "עור הכבשה של החסר"). 12 העמדות קשורות ל-12 משימות שירות. המסורת אומרת שעלי, בחנכו את ילדיו, התחיל את משימות השירות הללו, והן כדלהלן: מטאטא, ספר, נגן, מסדר השולחן, מוזג המים, נושא הגביע, משרת, שומרת, מוכן לכול, שומר הדלת ומדליק הנר.

באמצע אחד הצדדים הארוכים של החדר יש אח שנקרא "אוקק" או "פאטמה אוקגי", מקום האש של פַאטמה.

המקום במרכז המיידן נקרא "דארי מנסור", או בקיצור - דר, עמוד התלייה של מנסור אל חלג'. עבור החניכים העומדים במקום זה הוא מסמל את ההקרבה של החיים למען עיקרון, לזכרו של זה שאמר: "אני המציאות" ושילם על כך בחייו.

ה"טקות" מצטיינים בציורים ופסלים של עלי והמשפחה הקדושה (למרות ואולי דווקא מפני שיש איסור באיסלאם על תמונה ופסל), הגג של ה"מיידן אווי" הוא בעל צורה מיוחדת, לעתים מורכב מריבועים מצטלבים ופתח בראשו. הכניסה לאולם היא דרך חדרי כניסה ומותרת בדרך כלל רק לחניכים (גברים ונשים יחדיו). זהו בדרך כלל אולם גדול בו מתקיימים הטקסים, השירה והריקוד.

המסדר הנקשבנדי

במאה ה-19 עולה חשיבותו של המסדר הנקשבנדי כמרכיב מרכזי בתפישה הפאן-אסלאמית העותומאנית החדשה של סולטאנים כגון עבדל חמיד או מהמט השני. המסדר הנקשבנדי הופך למסדר אוניברסלי, פאן-אסלאמי, אורתודוקסי מאוד, שדוגל בהשתתפות בפוליטיקה ונתמך על ידי השלטונות. הוא מוביל את המלחמות בקווקז נגד הרוסים. לאחר הדיכוי של הבקטשים בעקבות חיסול היניצ'רים ב-1826, עוברים רבים מן המרכזים שלהם לידי המסדר הנקשבנדי, וביניהם הטקה של בלאגאי בבוסניה.

המסדר הנקשבנדי התחיל באופן רשמי באוזבקיסטן במאה ה-14 על ידי שייח' נקשבנד, ומכאן שמו, אולם באופן לא רשמי, הוא נוסד כבר 200 שנה קודם לכן על ידי קג'דוון, ויש אומרים שהוא היה קיים כבית ספר מיסטי עוד לפני האִסלאם. מאוזבקיסטן התפשט המסדר על פני כל העולם המוסלמי, והיה, בין השאר, מסדר מוביל בהודו. היה לו תפקיד היסטורי פוליטי חשוב במאות האחרונות במרכז אסיה, ובמאות ה-20-19 בקווקז ובבלקן.

למסדר הנקשבנדי יש תורה שמבוססת על הכרה של המערכת האנושית והגעה להתפתחות רוחנית דרך שליטה בגוף ותרגולות פיזיות ומנטליות. המילה "נקשבנד" פירושה תבנית, וכן אריגה. מסופר על סוּפי שהכניסו אותו על לא עוול בכפו לכלא. עם הזמן הוא התיידד עם השומרים וביקש מהם בקשה צנועה, לקבל לתאו את שטיח התפילה שלו ואת כלי האריגה - מחט וחוטים, בכדי שיוכל להעביר את זמנו בנעימים ולהתפלל. השומרים לא מצאו סיבה שלא להיענות לבקשה זו. אשתו של הסוּפי העבירה לכלא שטיח תפילה ובו דוגמאות יפהפיות וכן את כלי האריגה של הסוּפי. ימים רבים היה הסוּפי מתפלל בדבקות, משתטח על השטיח, משתחווה ונוגע תוך כדי כך בראשו ברצפה, ואז יום אחד הוא נעלם מן הכלא. השומרים הגיעו ומצאו את דלת התא פתוחה ואת הסוּפי איננו. התפלאו השומרים כיצד ייתכן שאותו סוּפי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, אף שהם ידעו כל הזמן שהוא נכלא על לא עוול בכפו. כעבור שנים פגש אחד מהם במקרה את אותו הסוּפי, שזוּכּה זה מכבר מכל ההאשמות שטפלו עליו וחי כאדם מכובד.

"ספר לי," ביקש אותו שומר, "עכשיו כשהכל כבר מאחורינו, כיצד הצלחת לברוח מתא הכלא? עד היום זאת תעלומה בשבילנו".

"זה פשוט מאוד," אמר הסוּפי. "אשתי ביררה את מבנה מנעול הדלת שלי אצל המסגר שבנה אותה, היא שרטטה ורקמה את התבנית של המנעול על שטיח התפילה שלי. כשהתפללתי בדבקות והשתטחתי על השטיח, למדתי למעשה את תבנית המנעול. כל מה שנשאר לי אחר כך הוא ליצור, בעזרת הכלים שהיו ברשותי - כלי האריגה - מפתח מאולתר, ולפתוח את הדלת".

הכלא הוא הגוף שבתוכו אנחנו כלואים, צריך להכיר את המפתח שלו, להשתחרר מנפש החיה שלנו ולהתחבר לצלם האלוהים, וזה נעשה דרך הפעלה של מרכזים אנרגטיים רדומים שקיימים בתוכנו.

בהאא' אל-דין נקשבנד, מייסד המסדר הנקשבנדי, נולד בכפר ליד בוכרה והוכשר לסוּפיזם על ידי טובי המורים בזמנו. בין השאר כללה הכשרתו תקופת עבודה של שבע שנים כרועה ושבע שנים נוספות כמתקן דרכים. הוא חי בבוכרה ובסמרקנד, אך מת ונקבר בכפר בו נולד.

מסופר על נקשבנד, שכשהגיע בעזרת התרגולות שלו להארה ונפגש פנים אל פנים עם האלוהים, שאל אותו האלוהים לרצונו.

אמר נקשבנד: "אני מבקש שכל מה שאני רוצה וכל מה שאני מבקש יתקיים".

אמר האלוהים: "זאת לא הדרך, כל מה שאני רוצה וכל מה שאני מבקש הוא שצריך להתקיים".

אמר נקשבנד: "אם כך הדבר, אינני רוצה את הדרך הזאת, אני רוצה שכל מה שאני מבקש וכל מה שאני רוצה יתקיים".

אמר האלוהים: "זה בלתי אפשרי, כל מה שאני רוצה וכל מה שאני מבקש הוא זה שצריך להתקיים".

נקשבנד נפרד מהאלוהים ובמשך 15 יום הוא הרגיש דיכאון עמוק שכמותו לא חווה מעולם. ביום ה-15, כשהרגיש שהוא כבר לא יכול לשאת זאת יותר, הופיע לפניו אלוהים שוב ואמר: "בסדר נקשבנד, ניצחת! כל מה שאתה רוצה וכל מה שאתה מבקש יתקיים".

"מה שאני רוצה," אמר נקשבנד, "ומה שאני מבקש, הוא שתינתן דרך חדשה לבני האדם שבה הם יוכלו להגיע ישירות לאלוהים".

הדרך הזאת היא הדרך הנקשבנדית, והיא התגבשה ל-11 עקרונות, שהיו בתחילה שמונה, שאם נסתכל עליהם נבין טוב יותר את מהותה. ואלה הם:

1 מודעות תוך כדי נשימה. זכירה מודעת של אלוהים כשאדם נושם ונושף, טכניקה לשליטה נשימתית. כל נשימה שנלקחת ללא תשומת לב נחשבת למתה, וכל נשימה שנלקחת עם יראה ונוכחות נחשבת לחיה ומחוברת לנוכחות השמימית.

2. לשים לב לצעדים. כל צעד של המאמין צריך להיות מכוון ומאורגן כלפי השגה של מטרה שמימית. גם באופן פיזי, המבט צריך להיות על הרגליים, שכן הדבר מסנן מראות רבים שמפריעים ומסיתים את תשומת הלב, וכן מהווה סימן לצניעות.

3. מסע הביתה. לימוד אינטרוספקטיבי של עצמך, דע את עצמך ועבוֹר מתכונות רעות לתכונות טובות. המסע מהעולם של הבריאה אל העולם של הבורא מתרחש בשני שלבים: ראשית מסע חיצוני למציאת מורה, ושנית - מסע פנימי לניקיון הלב.

4. להיות לבד בקהל. לדרוויש צריך שתהיה היכולת להיות לבד עם אלוהים גם כשהוא עסוק בעולם החומרי ובנוכחות אנשים אחרים. יש שני סוגים של התבודדות: חיצונית ופנימית. ההתבודדות החיצונית דורשת תקופות של התבודדות על מנת לעמוד במטלות מסוימות ולהתקדם בדרך הרוחנית. זהו תרגול סוּפי בסיסי. אולם ישנה התבודדות עמוקה יותר, שהיא ההתבודדות המודגשת במסדר הנקשבנדי, והיא מבוטאת במשפט: "היה בעולם, אך לא חלק ממנו".

5. זכירה, הזכרה. זה ה"זיכר". הזכירה וההזכרה נעשות גם אורָלית וגם מנטלית. התרגול מתבצע על ידי אמירת המשפט "לַא אִלָהַ אִלַּא אללָּה", כלומר אין אלוהים מבלעדי אללה, פעמים רבות. המתרגל אומר כל מילה במשפט מתוך חלק אחר בגוף שלו לפי סדר מסוים.

6. ריסון. חזרה. ריסון המחשבות. זה כולל את המאמץ הנדרש כדי למנוע מהמחשבות לנדוד בזמן החזרה על השהאדה (העדות). המטרה היא להשיג איחוד. מודעות לאחדות של האלוהים.

7. השגחה. השגחה על הכיוון והבריחה של המחשבה, מניעת הסטתה בזמן החזרה על פורמולת השהאדה (העדות). התרגול נועד למנוע מהלב מחשבות רעות ושליליות. השגחה כזאת, ולו גם ל-15 דקות, נחשבת להישג גדול.

8. היזכרות. ריכוז בנוכחות השמימית, זה קשור לסוג של מדיטציה עמוקה.

9. הפסקה מספרית. בדיקה ווידוי שאכן חזרו על זיכר הלב כמספר הפעמים הנדרשות, בהתחשב במחשבות הנודדות.

10. הפסקה בזמן. בחינת האופן שבו האדם מנצל את זמנו, מתן תודה לעשיית מעשים טובים וחרטה על זמן שבוזבז בעשיית מעשים רעים.

11. מודעות ללב. בניית תמונה מנטלית של הלב עם השם של אלוהים חרוט עליו. שמירת הלב במצב של נכונות, ערנות ויכולת להגיב לתקשורת האלוהית.

המוטיב המרכזי בכל העקרונות הללו הוא שליטה על העצמי עם התכווננות כלפי מטרות שמימיות, שליטה על הגוף, המחשבות, הרגשות. ממד נוסף הוא ידע, הנפש צריכה לדעת את עצמה לפני שהיא מנסה לדעת את השמימי. אף על פי שרבים מהעקרונות מכוונים כלפי העשייה של ה"זיכר", הם נותנים, יחדיו, מסגרת חיים שבה הדרוויש חי, מודע תמיד למטרה הגדולה.

הזרם שאליו שייך המסדר הנקשבנדי ושעל הרקע שלו הוא צמח הוא זרם המלאמתיה ("אנשי האשם"), סופיות פסיכולוגית שנלחמת בחטאי האדם, ובראש ובראשונה באגו ובהיבריס.

הגישה הקלאסית של הנקשבנדי כלפי האמונה והדרך היא גישה של רצינות וצניעות. כך מתאר זאת השייח' בן זמננו נזים: "אם אדם מצפה לגמול על מסירותו, משמעו שהוא רואה את פעולותיו כטובות מספיק וכשוות גמול מאללה. מי שחושב שפעולותיו מתאימות לנוכחות השמימית אין לו מושג של האמת השמימית והידע הנסתר שלה. ולכן, אתה יכול לראות אותם מתפללים ועובדים אל אללה בדבקות ובהתלהבות, מפני שהם חושבים: אקבל את גמולי אחר כך. אך הם לא מבינים שפעולות אלו אינן מתאימות לנוכחות השמימית. אתם חייבים להיות זהירים שמא לא תבינו אותי ותהפכו את כוונתי. כתוצאה ממה שנאמר כאן יהיו אנשים שיאשימו אותנו בהטיית המאמינים מעבודת האל - ואין זאת כוונתנו. אלוהים עדי, איננו רוצים להרחיק אף אחד מהאמונה, אנחנו רק מלמדים את האנשים את הנימוסים הטובים ביותר עם אלוהיהם, והנימוס הזה הוא לא להיות מרוצה עם כמות התפילה ועבודת האל שלך בעוד שאתה הורס את זכויותיך עם גאוותך ובחושבך שזה ראשון במעלה בנוכחות השמימית. טוב יותר יהיה להציג את עבודתך לאל באומרך: 'הו אדון, אני מתבייש לשלוח זאת לנוכחותך השמימית - סלח לי על חסרונותיי ואי יכולתי לעבוד אותך או להודות לך כפי שמגיע שיעבדו ויודו לך'".

אחד הדברים שבו שונה המסדר הנקשבנדי ממסדרים אחרים הוא בצורת קיום ה"זיכר" שלו. אצל הנקשבנדים הוא נעשה בשקט, ללא מילים, בכדי לא לחטוא בחטא הגאווה. במקום זאת הנקשבנדים מדמיינים תמונות מנטליות ומקשרים אותן לכל מיני מקומות בגוף, ובצורה זו ה"זיכר" נעשה עבודה פעילה ומפוכחת המחייבת ריכוז והתכוונות.

"הסוּפי חייב לשמור את הלשון לחוצה כנגד תקרת הפה, שיניו ושפתיו סגורים בחוזקה. הוא עוצר את נשימתו ואז מתחיל עם המילה - לא (מתוך המשפט לַא אִלָהַ אִלַּא אללָּה - אין אלוהים מבלעדי אללה). הוא גורם לה לעלות מהגרון למוח. כשהיא מגיעה למוח, הוא אומר 'אִלָהַ' לכתף הימנית, ו'אִלַּא' לכתף השמאלית, ודוחף את המילים בכוח לתוך הלב האִצטרובּלי, שדרכו הן מסתובבות לכל חלקי הגוף ביחד עם המילה 'אללָּה'. הפסוק 'מוחמד רסול אללָּה' גורם לו לנטות מצד שמאל לצד ימין, ואז האדם אומר: 'אלוהי, אתה מטרתי וסיפוקך - רצוני'".

במידה וה"זיכר" נעשה נכון, אזי הוא מפעיל איבר רוחני רדום בתוכנו שנקרא "קלב", זאת המראה של הלב. האדם מרכז את המקום של ה"זיכר" בתוך הלב מכיוון ששם נמצא מרכז העוצמה. כל המחשבות והשאיפות, טובות ורעות, מורגשות ומופיעות בזו אחר זו, מסתובבות ומתחלפות, נעות בין אור לחושך, בתנועה תמידית, בתוך הלב. ה"זיכר" נעשה במטרה לשלוט במהומה שבתוך הלב ולהפחיתה.

המסדר הנקשבנדי, למרות היותו אורתודוקסי, הוא אזוטרי ומיסטי מאוד בתורתו. לפי הנקשבנדים ישנן חמש נקודות של חיבור רוחני בתוכנו, שפועלות על סוגים שונים של אנרגיה מעודנת. הראשונה נקראת ה"קלב" - הלב, והיא נמצאת כשתיים-שלוש אצבעות מתחת ללב הפיזי. אין זה הלב הפיזי, אלא נקודת חיבור רוחנית ראשונה לעולמות הבלתי נראים. דרך ה"קלב" מתבצע החיבור הראשוני אל האל, וממנו, בעזרת מחזור הדם, האנרגיה מתפזרת בגוף כולו.

בשלב ראשון הסוּפי הנקשבנדי לומד להתחבר ולהפעיל את ה"קלב" שלו דרך תרגול "הזיכר השקט". לאחר שהאיבר הרוחני של ה"קלב" מופעל, ממשיך המתרגל להפעיל אותו כל ימי חייו, אך פונה גם להפעיל את האיברים הרוחניים הנוספים. מצד ימין של החזה ובמקביל ל"קלב" נמצאת הנקודה הרוחנית הבאה, הנקראת "רוח". מרחק יד אחת מעל ה"קלב" נמצא ה"סוד" - "סיר". מרחק יד אחת מעל ה"רוח" נמצא ה"חבוי" - "חפי". ובין הסוד והחבוי, במעמקי החזה, נמצאת הנקודה החמישית: ה"חבוי עמוק", הנקודה הגבוהה ביותר.

מִסדרים אחרים

המסדרים הבקטשי והנקשבנדי מייצגים שני קצוות של הקשת הסוּפית, מצד אחד את האורתודוקסיה והמעורבות הפוליטית (נקשבנדים) ומצד שני את פריקת העול והמרד החברתי (הבקטשים), ביניהם יש מגוון רחב של דרכים ותרגולות. באִסלאם, שלא כמו בנצרות, אדם יכול להיות חבר בכמה מסדרים בו-זמנית, המשלימים זה את זה. וכך נוסדו "טקות" רבות בערים ובכפרי הבלקן של המסדרים השונים שהיו נפוצים בעולם המוסלמי בכלל, ובאימפריה העותומאנית בפרט, ביניהם ארבעה נוכחים במיוחד, ואלו הם:

המסדר הקאדרי (Kadri)

המסדר הקאדרי הוקם על ידי תומכיו של לעבד אל-קאדר אל-ג'ילאני מגילן שלחופי הים הכספי בצפון פרס בשנת 1166 והינו מהמסדרים הגדולים בעולם. לעבד אל-קאדר אל-ג'ילאני התמחה בהחלה של מצבים רוחניים, הוא היה עושה נסים ויוחסו לו תכונות פלאיות רבות. הוא נקרא גם "השושנה מבגדאד". סיפור שהיה כך היה: לאחר שהתבודד שנים ארוכות במדבר וחיפש את אלוהיו, עשה את דרכו החכם ואיש הפלאים, עבד אל-קאדר אל-ג'ילאני, אל בגדאד, מרכז העולם המוסלמי באותם ימים. בהתקרבו אל העיר יצאו לקבל את פניו החכמים שהיו בה והגישו לו כוס מים מלאה עד גדותיה, משל לכך שהעיר כבר מלאה בחוכמה ואין בה מקום למורה נוסף. אף על פי שהיו אלה ימי החורף, המציא לידיו בדרך פלא עבד אל-קאדר אל-ג'ילאני שושנה אדומה ושם אותה על פני המים. מאז נודע בשם: "השושנה מבגדאד".

עבד אל-קאדר אל-ג'ילאני לימד את תורתו בבגדאד. הוא נחשב לפטרון הקדושים, מחייה הדת, ראש המלאכים, ועוד תארים רבים. מאמיניו מייחסים לו 99 שמות, ומאמינים שכבר מוחמד ניבא על בואו. תורתו ופרסומו נפוצו כבר בחייו והלכו והתגברו לאחר מותו. בעקבותיו הוקם מסדר שנחשב לאחד המסדרים הסוּפיים הגדולים, המטפח את המיסטיות וטקסי ה"זיכר" מצד אחד, ושמירת הדת מצד שני.

המסדר הקאדרי איננו ריכוזי, לכל קבוצה יש את הדרך וההנהגה שלה, וזאת אחת הסיבות לתפוצתו. בבוסניה יש כמה ענפים של המסדר הקאדרי והוא נחשב לנפוץ ביותר.

מסדר החלוותיה (Khalwati)

יש אומרים שמי שייסד את מסדר החלוותיה הוא חסן בצרי, מראשוני הסוּפים, אך דרך המסדר הופיעה לראשונה במאה ה-14. דרך זו מדגישה התבודדות, תקופות של ניתוק ומדיטציה כאמצעים להגיע למצבים.

מסדר החלוותיה היה אחד מבין כמה מסדרים סוּפיים עיקריים באימפריה העותומאנית. הוא דיבר על הסתכלות פנימה, על האדם הפנימי שבתוכנו, על כך שהמציאות האמיתית נמצאת רק בפנים, בניגוד למסדרים אחרים שמסתכלים החוצה, על העולם, על הטבע, שם ניתן לראות את פעולות אלוהים. מסדר החלוותיה עודד מסורות של התבודדות שנמשכת ימים רבים, שבמהלכם המתבודד היה זוכה לחזיונות ולעלות במדרגות הרוחניות.

מעצב המסדר והדרך הראשון הוא שייח' מאזרבייג'ן (באקו) בשם (Seyid Yahya Bakuvi Shirvani). הוא כתב ספר שנקרא Wird al Sattar, שאותו קוראים כמעט כל ענפי המסדר.

המסדר התפשט בימי באיזיט השני, סולטאן עותומאני שאהד את הסוּפים (וגם את היהודים). הוא השתרש בחברה העותומאנית בטורקיה ובבלקן, והתפצל לתתי-זרמים רבים המדגישים "זיכר" קולקטיבי נמרץ, התנהגות נכונה (אדהב), ותקופות התבודדות שבהן יש שאיפה להגיע למצבי הכרה של האל. הדגש הוא על האינדיבידואל.

המשורר המפורסם ביותר הקשור למסדר הוא ניאזי מיצרי מהמאה ה-17, שהיה חבר של שבתאי צבי וגם מצוי בחוגי הבקטשיה. למסדר יש עדיין מרכז בבראט שבאלבניה, וכן במקומות רבים אחרים. חברי מסדר החלוותיה התחרו על ההגמוניה עם הבקטשים באלבניה ועם הנקשבנדים בבוסניה וקוסובו. המסדר התפצל למסדרי משנה חשובים כמו ה-Jerrahis הפעילים עד היום באיסטנבול. במאה ה-19 הם היו מעורבים בפוליטיקה, אך איבדו מעט מכוחם.

המסדר הריפאעי (Rifai)

המסדר הריפאעי נוסד על ידי השייח' אחמד א-ריפאעי בבצרה בסוף המאה ה-12. שייח' אחמד ריפאעי היה בן דודו של עבד אל-קאדר אל-ג'ילאני, ועד היום יש קִרבה בין שני המסדרים. הוא חי בדרום עיראק, היה נואם בחסד, שלט במדעי המצבים ועשה מעשי נסים. חסידיו ידועים בין השאר במעשיהם הנועזים: רכיבה על אריות, משחקים עם חרבות ואף אילוף נחשים. זהו המסדר היחיד המקיז דם במהלך הטקסים, ופעולות שונות שלו נעשות ברוח הפקירים ההודים, דבר שאינו מקובל על שאר הסוּפים. הוא קרוב ברוחו לשיעה.

המסדר הריפאעי תופס מקום מרכזי למדי בארצות הבלקן, אף על פי שלרוב ה"טקות" שלו יש מעורבות עם מרכזים אחרים - כזה הוא המצב בוויסוקו שבבוסניה, בבראט שבאלבניה, ובמקומות רבים אחרים. הוא התפשט במיוחד באזורים הכפריים של בוסניה וקוסובו, מפני התרגולות המיוחדות שלו, שבהן החסידים עושים דברים מופלאים בסגנון הפקירים ההודים, כמו לדקור את עצמם ולא להיפגע, להיכנס לתנורים לוהטים ועוד, פעולות שהותירו רושם רב על המקומיים.

הענפים השונים של המסדר הריפאעי בבלקן נוטים לשלב בתוכם מרכיבים ממסדרים אחרים, כגון המוולני או הבקטשי, וזה פועל יוצא מהתפישה הריפאעית לפיה צריך לגוון את הלימוד: בחלק מהמסדרים על התלמיד ללמוד חמש אסכולות שונות ולקבל השראה מכל החמש. תפישה זו מופיעה בחמשת הצבעים של דגל המסדר, המייצגים את חמשת המורים הגדולים שהם עמודי היסוד של הסופיות לפי הריפאעים, ואלו הם: ריפאעי (ירוק), עבד אל-קאדר אל-ג’ילאני (לבן), דסוקי (ירוק משולב בלבן), בדאווי (אדום), וסעד א-דין (צהוב). בנוסף אליהם יש את מוחמד, המכיל את כולם ולכן צבעו שחור.

לריפאעים יש גם לבוש מיוחד ולו משמעות סמלית, הנקרא "חירקה". על ראשם הם עוטים בד לבן עטוף ברצועה ירוקה, כדוגמתו של אחמד ריפאעי. פעמיים בשבוע נפגשים חברי המסדר, ביום ראשון בערב, שהוא יום הולדתו של הנביא, וביום חמישי בערב (ערב יום שישי), שהוא יום קדוש למוסלמים. במפגשים שלהם הם מלמדים על הטיפול ב"נפש השקטה" וההתגברות על ה"נפש החייתית", ולאחר מכן הם מקיימים את טקס ה"זיכר", שהייחוד בו אצל הריפאעים הוא השימוש בתופים מיוחדים וקדושים.

המסדר המוולני (Mawlana)

המסדר המוולני נוסד במאה ה-13 על ידי המיסטיקן והמשורר ג'לאל א-דין רומי, שהיה ממוצא פרסי, אך חי ופעל בקוניה הסלג'וקית שבטורקיה. רומי נחשב לקדוש הפטרון של הטורקים, ולמשורר החשוב ביותר בשפה הפרסית. השפעת שירתו וספריו הייתה ועודנה אדירה. בניגוד למייסדי מסדרים סופים רבים אחרים, הסיפור של רומי מוכר ונגיש, ומכיוון שהוא זוכה לפופולריות רבה כיום בישראל בפרט ובמערב בכלל, זה המקום להזכיר אותו:

רומי נולד לפני כ-800 שנה בבלח' שבצפון אפגניסטן של היום, אז חלק מארץ שנקראה חורסן, והוא מת ונקבר בקוניה שבטורקיה בגיל 66. חייו היו סוערים ודרמטיים, מלאי תהפוכות, כשהציר המרכזי שעליו הם סבבו היה המפגש שלו בגיל 37 עם ה"חבר" - שמס מטבריז. מפגש זה הפך אותו לאדם שהיה בסופו של דבר - משורר, רקדן, חולה אהבה. אלא שמפגש זה לא היה מתאפשר ללא המאורעות שהובילו אליו, ולא שלם ללא מה שבא אחריו. בכדי להיות מוכן וזמין למפגש עם ה"חבר" ("דוסט" בשפה הסופית) היה על רומי לעבור חניכה אצל ספקטרום רחב של מורים, ולצבור ניסיון חיים עשיר. בכדי להשלים את התהליך הוא היה צריך להתחבר ל"חברים" רוחניים נוספים ולפעול ברוח האהבה, פעולה שמגיעה לשיאה בכתיבת יצירתו המונומנטלית - ה"מאסנאווי", ובהנחלת מסורת הריקוד והמוזיקה, התרגולת והחניכה של המסדר שהשאיר אחריו.

רומי הצעיר נחשב לעילוי. הוא נולד למשפחה משכילה ומבוססת, קיבל את החינוך המדעי והתרבותי הגבוה ביותר שניתן לשער והודרך באופן אישי על ידי המורים הטובים ביותר, ובראשם אביו - בהודין. מלבד לימודים בבית הספר, כלל החינוך של רומי מסעות ברחבי העולם ומפגשים עם גדולי הדור. בגיל 13 הוא עזב עם משפחתו את עיר מולדתו ונדד עימם במשך מספר שנים בכל רחבי המזרח התיכון. כאשר השתקעו לבסוף בטורקיה הקריירה שלו נסקה, ובמקביל הוא הקים משפחה, גידל ילדים, לימד, כתב וקיבל את המשרה הדתית והחינוכית הגבוהה ביותר בקוניה. גם מבחינה דתית ורוחנית הוא הוכן לקראת ייעודו: אביו, שהיה מלומד סופי מעמיק, היה הראשון שהכניס אותו בסודה הנסתר של התורה הסופית. אחריו, המשיך את הכשרתו מורה ששמו היה ברנהודין, שהיה מומחה ב"מדע המצבים". בנוסף, הוא נפגש עם מורים אחרים ואף נסע לשנה להשתלם במרכז של סופים מתבודדים ("חלוותים") בדמשק.

כאשר פגש רומי את ה"חבר", אותה נשמה תאומה אשר התגלתה כמשלים הרוחני שלו, הוא היה מוכן ובשל. אומר שמס: "אם תסתכלו על התכונות הטובות של הנביא - הרי שאת כולן יש ברומי". המפגש עם שמס הפך את חייו של רומי: הדרשן הדתי נהיה לרקדן, המלומד למשורר מיסטי. בעזרתו של שמס, נכנס רומי לתוך עולם מסתורי ואזוטרי שאף אחד לפניו לא הכיר. הוא לימד את רומי את הריקוד של הדרווישים המחוללים, אותה תנועה פשוטה שמחזירה את האדם אל האלוהים. הוא היה מסתובב שעות סביב עמוד בביתו כשהשירים של המסאנווי והספרים האחרים שכתב יוצאים מפיו בשלמותם.

רומי הפך להיות לאוהב, אלא שהאהבה לא הייתה שלמה, מכיוון שהייתה תלויה עדיין באדם אחר, בשמס. בכדי להשלים את תהליך ההתמוססות היה על רומי להיפתח גם לאנשים אחרים, ליופיים של החיים ולאחוות המין האנושי. הוא היה צריך להפוך את אהבתו ל"חבר" לאהבה לאלוהים. תהליך זה הגיע להבשלתו בעזרת היעלמותו (המסתורית) של שמס מטבריז, והזעזוע שבא בעקבות כך. בשנותיו האחרונות מגיע רומי לבשלות, להשלמה ולשקט דרך מפגשיו עם חברים חדשים: זרקובי, הוסמדין, ועוד רבים נוספים. הוא חוזר למלא תפקיד מרכזי בחברה, מלמד ומכוון, תומך ומנהיג. חייו מוקדשים לשירות לזולת וללימוד הסודות שנגלו לו. רומי הופך להיות ה"מורה" - "מוולאנה", ובעקבות לימודו והדוגמא של חייו נוצר לאחר מותו, בעזרת בנו, המסדר של הדרווישים המחוללים.

רומי אומר: "בקצבי המוזיקה חבוי סוד, אם הייתי מגלה אותו הוא היה משמיד את העולם".

לפי האיליאדה (תולדות האמונות ג', עמ' 131): "הקיום האנושי מתנהל על פי תוכניתו ורצונו של הבורא. על האדם להיות המתווך בינו ובין העולם. לא לחינם האדם 'נסע מן הזרע עד ההיגיון'". כדברי רומי, "מהרגע שאתה מגיע לעולם הגשמי, ניצב בפניך סולם, על מנת לאפשר לך לברוח". האדם היה בראשיתו מינרל, אחר כך צמח, ואז עבר לממלכת החי. "אחר כך נעשית אדם, זכית להכרה, חשיבה ואמונה". בסוף הדברים האדם ישוב להיות מלאך וביתו יהיה ברקיע. אבל גם זה איננו השלב הסופי. "האדם יעבור את המצב המלאכי, יחדור אל האוקיינוס של האחדות האלוהית, על מנת שטיפת המים שלך תהיה לים רחב ידיים".

האדם נברא בצלם האל: "דמותי טבועה בלב המלך. לב המלך יהיה חולה בלא דמותי. אור התבונה נובע מן החשיבה שלי. השמיים נבראו מטבעי הראשוני. יש לי מלכות של הרוח. נולדתי יחד עם המלך, אבל אני מקבל ממנו את האור".

לאחר מותו של רומי-מוולנה, ובמסגרת מיסוד המסדר על ידי בנו, סולטאן וולאד, התפתחה מסורת חניכה שהתמקדה בכינון טקס ייחודי של ריקוד ("סמעא") שמדמה את מסע הנשמה לאחר המוות חזרה אל המקור. המסדר התמסד ב"טקות", כשבכל מקום כזה היה בית ספר, אולם ריקוד שנקרא "סמהנה" (Semahane), אכסניה ומטבחים ציבוריים ששימשו להאכיל את באי הבית, האורחים ועניי העיר. הטבח הראשי היה החונך הראשי של ה"טקה". עם השנים הפכו ה"טקות" של המוולנים למרכזי לימוד, פילוסופיה, מדעים, מוזיקה ואמנות.

"טקות" התקיימו בכל רחבי האימפריה העותומאנית והמזרח התיכון. יש אומרים שהמסדר המוולני היה המסדר הגדול ביותר באימפריה העותומאנית והשפיע על סולטאנים ועל דלת-העם כאחד. ה"טקות" של המסדר המוולני היו הגדולות והמרהיבות ביותר. הן היוו מקום מפגש בין הפקידות וקציני הצבא העותומאניים לבין האצולה המוסלמית המקומית. כך היה בירושלים, וכך היה גם בסראייבו ובמקומות אחרים.

אסלאם בבלקן כיום

ברחבי בוסניה, אלבניה וקוסובו ניתן לראות מסגדים רבים, רובם בנויים בסגנון עותומאני עם כיפה גדולה ושני צריחים או יותר. חלק ממסגדי הבלקן עתיקים ויפים, אתרי מורשת עולמית, שהביקור בהם שווה ערך לביקור בכנסיות או בבתי כנסת מבחינה אמנותית והיסטורית. במקומות כמו פריזרן, סראייבו ובראט ישנם מסגדים שנבנו על ידי אדריכלים מפורסמים כגון סינאן (אדריכל הצבא העותומאני שבנה את חומות ירושלים), או דמויות לא מוכרות ששימשו כמושלים או כווזירים באימפריה. בחלק מהמסגדים ישנם ציורים יפים ועבודות עץ אמנותיות.

באופן כללי, האִסלאם הבלקני מתון, ובמידה מפתיעה אוהד את ישראל, הן בגלל ההקשר היהודי והן מבחינה פוליטית. האלבנים אוהבים את ישראל ורואים בה מדינה אחות. הם חייבים את עצמאותם (וגם את זו של קוסובו) לארצות הברית, וזו נקשרת באופן טבעי עם ישראל. בבוסניה המצב קצת יותר מסובך, ופה ושם נכנס אִסלאם פונדמנטליסטי. אך גם כאן האופי הטבעי של האנשים הוא ליברלי, וההקשר ההיסטורי הוא של שיתוף פעולה עם היהודים.

עם סיום השלטון הקומוניסטי הן ביוגוסלביה לשעבר והן באלבניה וקוסובו יש תחייה דתית ושיקום של מוסדות הדת. במסגרת זו יש עדנה גם למסדרים הסוּפיים, וחל חידוש של עליות לרגל וחגיגות המוניות, כמו זו של המסדרים הסוּפיים של בוסניה בבלאגאי, או העלייה לרגל להר תומור באלבניה.

כיום האורתודוקסיה הפכה לזרם המרכזי באִסלאם, גם באלבניה וקוסובו, ועוד יותר בבוסניה - אך המסלול שאני מציע בפרק הבא הוא בהקשר הסוּפי, ולא המוסלמי אורתודוקסי. בעבר, האסלאם הבלקני היה סוּפי ברובו, והמסגדים שימשו רק לתפילה. ה"טקות" היו מרכז החברה, מקום שם התרחש הלימוד והחינוך של הדור הבא, מרכז לעזרה לנזקקים, בתי תמחוי, חגיגות ציבוריות, בירור עניינים, ריפוי, לינת אורחים, ועוד. הכסף של ה"צדקה" המוסלמי עבר דרך ה"טקות" ולא דרך המסגדים בלבד.

2 קיימות לפחות שתי חלוקות שונות של הדרך הסוּפית לשבעה שלבים בדרך מהאני האגואיסטי, המצווה והחייתי, אל האני הקיים באלוהים ואל השקט. שלבים אלה הם גם תחנות וגם מצבים.

3 החוק העותומני לא היה מבוסס בהכרח על השריעה המוסלמית, אלא עצמאי.

4 ה"טקה" שם טורקי למרכז של סופים. שנקרא "זאוויה" בערבית או "חנקה" בפרסית

5 מבוסס על הפסוק: "אלו שמאמינים ובלבם נמצא סיפוק בזיכרון האלוהים, בלי ספק בזיכרון של אלוהים הלב מוצא סיפוק". קוראן, סורה 13.

6 אין אומדנים מדויקים. אלבניה היא ארץ אתאיסטית ותלוי איך מחשיבים את ההשתייכות הדתית, אם בכלל.

7 ישנם מסדרים סופיים שבהם השייח' אוכל רק מזונות שהוא מגדל בעצמו, ומזונות אלו נחשבים למקודשים.