"אתם יודעים שלמדינת גואטמלה יש גישה לאוקיינוס הפסיפי במערב ולים הקריבי במזרח? כלומר לאוקיינוס האטלנטי? זו ארץ מדהימה בין שתי אוקיינוסים," ניסה גואטמלה לעניין את חבריו.
זה היה בערב שבת, 2 ביוני 2023. צוות ארבע שהיו בו שתי בנות ושני בנים התכנס בדירתן של שיר ויולי, שתי צעירות בנות עשרים ואחת, שרק לפני מספר חודשים השתחררו משירותן הצבאי. יולי שירתה שנתיים כחובשת, שיר שנתיים ושמונה חודשים כלוחמת, ועכשיו הן התגוררו ברמת גן בציפייה לשני הבנים, גואטמלה ודניאל, שעדיין נותרו להם מספר חודשי שירות.
שיר ויולי לא טרחו להאזין לדבריו של גואטמלה. עיניהן נצצו מריגוש והן היו עסוקות בצחקוקים סביב מידע מפתיע וחשאי שקיבלו מחברתן לעבודה על מנהל המשמרת בבית הקפה שבו עבדו, שנצפה מנסה להתחבא בפינת המטבח ומכנסיו מופשלים, בעוד חברתו שהגיעה לבקרו עומדת על ברכיה לפניו.
"אני לא מאמינה," צחקקה שיר, "היא אשכרה חיללה לו על הברכיים..."
"תכיני לי קפה... אבל בלי חילול..." חיקתה יולי את הקול בפרסומת המנסה למכור בר מים חמים לשבת.
"אימא שלהם זונה," קילל דניאל שצפה, במנותק מהאחרים, בחדשות בטלוויזיה שעסקו בירי אל עוטף עזה והוסיף, "צריך להפציץ את הגדר בציר פילדלפי, ואז לשטח את כל הבניינים בעזה. הם יברחו כמו עכברים מורעלים אל תוך מצרים, ובעוטף יהיה סוף־סוף שקט."
בפינת הסלון בדירה הקטנה היו דגלי כחול־לבן גדולים קשורים למוטות עץ, שעונים אל הקיר. בשבתות שבהן נשארו הבנים בצבא, ואלו היו מרבית השבתות, היו שיר ויולי מצטרפות להפגנות המחאה בקפלן נגד צעדי השלטון המנסה להעביר סדרת חוקים אנטי־דמוקרטיים שיפגעו קשות בבית המשפט העליון וביכולתו להגן על זכויות האזרחים. הן ידעו כי זהו רק צעד ראשון בדרך להפוך את ישראל ממדינה דמוקרטית יהודית למדינת דת דיקטטורית.
את גואטמלה לא עניינה הפוליטיקה. לא היה אכפת לו שהבנות יפגינו, אך הוא גם לא תמך בכך. המוטו שלו היה שלא יהיו פיגועים בשטחי יהודה ושומרון שבהם הוא ודניאל שירתו, כך שיוכלו לצאת הביתה, ושלא יהיו הפגנות בשבתות כשהם יוצאים הביתה, כדי שיוכלו לנסוע בחופשיות בכבישים אל המסיבות, אל הים וחזרה למשפחות.
דניאל, שגדל במשפחה מסורתית, התלבט בין כל אשר ינק מאביו הדתי במשך כל חייו הצעירים לבין טיעוניה של שיר, בת זוגו, כי ההפיכה המשפטית היא למעשה הפיכה משטרית.
"אני ניטרלי," טען בניסיון להתחמק מעיסוק בנושא טעון זה והסביר, "אין לי שום כוונה לבזבז זמן חופשי יקר בדיון או בהפגנות בעד או נגד."
"מי שלא מפגין ומוחה נגד המשטר המושחת והכפייה הדתית בארץ הוא חלק מאותה מחלה שלטונית," הטיחה בו שיר והתעלמה מידו המלטפת את שיער ראשה שהיה זהוב, ארוך וגולש.
"קוואנטו קוסטה סניור?" ניסה גואטמלה לתרגל את הספרדית שלמד מאפליקציית השפות בנייד שלו.
דניאל וגואטמלה שירתו בדרגת סמ"רים ביחידת שדה קדמית, ואף שהיו מורעלים על הצבא, החלו לרקום תוכניות ליום שאחרי השחרור. חבריו של גואטמלה כבר שכחו את שם הלידה שלו כי כל מכריו קראו לו בכינוי שדבק בו, משום שמאז יום גיוסם הראשון הוא לא פסק מלדבר ולחלום על הטיול שתכנן אחרי הצבא לארץ רחוקה זו שהקסימה אותו בתיאוריה.
באותה יחידה שירתה שיר עד לא מזמן כלוחמת חוד. יולי, לעומת זאת, שירתה כחובשת במרפאת הבסיס. באותו בסיס קרבי הכירו הבנות את גואטמלה ואת דניאל, ובסיום שירותן שכרו יחד דירה ברמת גן ועבדו שתיהן באותו אספרסו בר במרכז תל אביב, סמוך לבית החולים איכילוב, כשהן מצפות בקוצר רוח לבני זוגן להשתחרר מהצבא ולטוס יחד אל מרכז אמריקה לתקופה של כחצי שנה, ושם להגשים את חלומו של גואטמלה לטפס על הרי הארץ הרחוקה הנקראת ארץ הקשת בענן, הארץ שעליה הוא חולם כבר שלוש שנים.
דניאל, שעדיין צפה בחדשות, רטן בראותו את הבנות מתלחשות ביניהן. "נו, יא קקות, אולי תקשיבו כשאני מדבר אליכן?" כעס עליהן, "גואטמלה, תרסן את אשתך."
שיר ודניאל ויולי וגואטמלה לא היו נשואים אלו לאלו, סתם בצחוק העמידו פנים. הם קראו לעצמם "צוות ארבע" – ישראלים אמיתיים, צעירים, יפים, חזקים, חסרי פחד ומלאי תוכניות וחלומות על החיים המשגעים והמשוגעים הממתינים להם עם סיום חובותיהם להגנת המדינה בסוף הקיץ.
בשעה 23:30 התארגנו הארבעה ויצאו למסיבת סופ"ש בבית הוריו של חברם כרמל בצפון תל אביב. הוא היה קצין ששירת עם הבנים. כדי להגיע לשם בזמן נסעו בדרך עוקפת על מנת שלא להיתקע שעות בהפגנה נגד ההפיכה המשפטית שנקבעה לשבת, אך החלה כבר בשישי.
"יש לי תחושה שזה עומד להיות קיץ מטורף לגמרי," זרקה שיר לחבריה, "חוקים אנטי־דמוקרטיים, הפגנות בכל צומת ומיליון פיגועים בשטחים, וחום של סהרה, ומחירי דיור והשכרה מן הגבוהים בעולם, וכל יומיים רצח של ערבי באלימות המשתוללת, וכל שבוע רצח אישה על רקע כבוד המשפחה. פאקינג טירוף של קיץ, פאקינג טירוף של מדינה!"
"קראתי פוסט של מישהו באינסטה," נזכר גואטמלה, "כתוב שם שבעוד במדינות אחרות ישנן ארבע עונות שנה – חורף, אביב, קיץ וסתיו – הרי כאן בישראל יש ארבע עונות אחרות. כאן יש לנו פיגועים, בחירות, הפגנות ומלחמה."
"אז תהיה מלחמה בסוף הקיץ?" גיחך דניאל.
"חס ושלום!" הגיבה יולי, "טפו, טפו, טפו."
בשעה 01:00 היה המועדון הפרטי הצמוד לבית המושקע כמעט מלא. הארבעה הכירו את מרבית המשתתפים וכולם הכירו אותם, אולי בגלל גובהו וגודל גופו העצום של גואטמלה.
דניאל לגם מכוס הבירה הענקית שבידו והתווכח על נושא כלשהו עם קבוצת חברים שחגגו שם כמותם. גואטמלה ויולי ושני חיילים בחופשה מהיחידה התחרו בדחיפת שוטים לגרונם, ושיר צחקקה והשתעלה כשעשן הסיגריה המגולגלת ששאפה לריאותיה חנק אותה מעט. ריח מתקתק של עשן כחלחל עטף את אורוות הגברים של אביו של כרמל שהקים כדי להרשים את חבריו הרופאים.
"מה את עושה עכשיו?" שאלה שיר את אלין, חברה ששירתה איתן בזמנו באותו הבסיס.
"אני מאבטחת וחובשת בטיולים של קבוצות 'תגלית'."
"את מדברת על הסטודנטים האמריקקים המעצבנים האלו המטיילים בארץ בקיץ מבלי להוציא אפילו שקל, נכון?"
אלין צחקקה. "וואלה, מפונקים ומעצבנים, אבל מרביתם חמודים."
"בני כמה הם?"
"הם סטודנטים, בני שמונה־עשרה עד עשרים ושש. הצעירים ביניהם בגיל שלנו, אבל הם עדיין ילדים מפונקים. אנחנו מאה שנה יותר מבוגרים מהם."
"הכסף שווה?"
"כן, שווה, ואני לא מוציאה גרוש בכל הטיול שלהם. לינה, אוכל, טיולים, כניסות לאתרים, הכול משולם. גם את יכולה, יש לך תעודת מגישת עזרה ראשונה."
"וואלה, אני אשאל את הבוס שלי אם ניתן להיעלם כל חודש לעשרה ימים. תהיי אחות ושלחי לי את פרטי ההתקשרות עם הארגון."
"סבבה."
יולי וגואטמלה הצטרפו לרוקדים. בממדי גופה הייתה יולי שליש מבן זוגה. אין ספור בדיחות, חלקן גסות ואף גסות מאוד, סופרו עליהם בבסיס.
"רוקדים! רוקדים! רוקדים!" נשמע קול הבס של גואטמלה מתנשא מעל לכולם.
מיקומה של אורוות הגברים ואיטום הקירות אפשרו גם בשעה זו להגביר את עוצמת המוזיקה.
בעוד שיר משוחחת עם אלין משך אותה דניאל בידה אל רחבת הריקודים, הקצב הוגבר, היא צחקה ונשענה עליו בגופה והוא נע עימה מצד לצד. הם היו צעירים, אהבו והשתוללו. גואטמלה הניף את יולי בידיו ובעודה צוחקת או צועקת סובב אותה מעל לראשו כשהרוקדים סביבו מתכופפים כדי שלא להיפגע. אחר כך העמיד אותה מתנשפת לצידו, פרס שתי ידיים גדולות וקירב אליו בכוח את דניאל ואת שיר.
"צוות ארבע!" צעק וקולו העבה התגבר על עוצמת המוזיקה.
הם הרימו את ידיהם והצמידו את כפות ידיהם הפתוחות אלו לאלו.
"צוות ארבע!" חזרו שלושתם בצעקה אחרי גואטמלה ואז צחקו והלכו אל הבר הקטן להוריד עוד שוט של משקה אלכוהולי שחדר מהגרון היישר לתוך תאי המוח.
"נוסעים לגואטמלה!" צעק גואטמלה.
"לגואטמלה!" צעקו שלושת האחרים ושבו צוחקים אל חבורת הרוקדים.
למוחרת קמו מאוחר, שתו מים ועוד מים ועוד מים כדי להפיג את ההנגאובר ונסעו כדרכם לראשון לציון לאכול ארוחת צוהריים אצל משפחתו של גואטמלה.
מוזר שאימו, שלא כאביו, לא הייתה גדולה כלל. היא נשקה להם בחום על לחייהם, מכירה כל אחד ואחת מהם ומאכליהם האהובים. "אל תדאגי, קשוחה," הודיעה האם לשיר, "הכנתי לך ארוחה צמחונית נהדרת. רק אל תיתני לכלתי ולמפקד הצוות לגנוב ממך אוכל."
היא קראה ליולי "כלתי" ולדניאל "מפקד הצוות", ואף פעם לא שכחה כי שיר אינה אוכלת בשר.
אביו של גואטמלה, שממנו ירש בנו את גובהו, היה צריך להתכופף על מנת לנשק את הבנות על לחייהן, ואז טפח בעוצמה על גבו של דניאל.
"צוות ארבע הגיע!" נשמע קול עבה ובחור גדול אחר התנפל והתגושש עם גואטמלה. היה זה אחיו הבוגר ששירת במשרד הביטחון בתחום המסווג של מכירת נשק.
כל החבורה ישבה במרפסת הגדולה ובעודם אוכלים גלגלו סיפורים על החיים, על הצבא, ועל התוכניות לקרוע את אמריקה המרכזית ולחיות שם סוף־סוף את החיים האמיתיים.
"מה שלום אימך?" שאלה אימו של גואטמלה את יולי בקול שקט, וכולם ידעו כי זו שאלה רגישה וטעונה, שהרי עוד במהלך שירותן הצבאי של יולי ושיר האשימה אימה של יולי, שהייתה גרושה ואם יחידנית, את הוריו של גואטמלה בכך שהפכו למשפחה המועדפת על בתה וגזלו ממנה זמן אם יקר עם ילדתה.
אביה של יולי לא היה חלק בתמונה המשפחתית שכן יולי הוציאה אותו מחייה ביום שבו הוא עזב את אימה לחיים עם בת זוג אחרת.
"היא בסדר," השיבה יולי, "דיברתי איתה פעמיים השבוע."
"את צריכה לבקר אותה לעיתים תכופות יותר," המריצה אותה אימו של גואטמלה, "שיר, תדאגי שכך יקרה."
שיר משכה בכתפיה ופרסה כפות ידיים כאומרת, זה לא תלוי בי.
האחרים שתקו לרגע ואז שבו לדבר על אירועי השבוע שעבר.
אחר הצוהריים נסעו הארבעה לחוף הים בפלמחים. שיר, לבושה בביקיני חושפני בגוני תכלת, הייתה אחראית כתמיד על האוכל, ולכך נוספה חלוקת הבירות הקרות שקנו בדוכן הצפוף, שם ניסו שתי עובדות צעירות ומזיעות של רשות הטבע לעמוד בלחץ הקונים.
מי הים היו קרירים תחילה, ואז חמימים, והם התחרו מי יקפוץ ראשון אל תוך הגלים המרימים עצמם כדי ליפול ולהישבר. השנה כמעט ולא הגיעו מדוזות לאזור חופי הים התיכון המזרחי, ולא היה שם דבר שיהרוס לשיר ולדניאל את אותה תחושה מענגת של חום ורוך כשעלו וירדו מחובקים על הגלים ובתוכם.
על החוף מרח גואטמלה שכבה אחר שכבה של קרם הגנה על עורה הלבנבן של יולי, שהסיטה מגבה את חלקו העליון של הביקיני האדום כדי לתפוס קצת צבע.
אחר כך בנו הארבעה, כמו ילדים, ארמון גדול בחול, וכיסו אותו בצדפים יפי צורה וצבע שהיו שם בשפע. קצף המים המלוחים התקרב יותר ויותר ואיים על הארמון, וכדי להגן עליו בנו חומות של חול.
"תבני עוד חומת מגן," הורה דניאל לשיר שחלקים מגופה היו מכוסים בחול דביק, "צריך להיות ערניים ולהגן על הארמון שלנו."
"דוני," כך קראה שיר לבן זוגה בעודה בונה חומה הגנה שנייה, "אני חושבת להתחיל לעבוד עשרה ימים בחודש בליווי טיולים של קבוצות סטודנטים אמריקאים."
"מאמי, אין מצב שאני מגיע הביתה פעם בשלושה שבועות, ואת מטיילת לך שם בהרים."
היה צדק בדבריו. מאות הפיגועים שהתרחשו כל חודש בקיץ זה קיצרו את השהייה של הבנים בבית, ובמקום חמשוש פעם בשלושה שבתות יצאו עכשיו רק לסופ"ש קצר.
"אתם נשמעים כמו זוג נשוי," גיחך גואטמלה, "הוא כבר אומר לך מה לעשות?"
"מי בכלל סופר אותו?" לא התייחסה שיר לדבריו של דניאל, "אני הקודקודית בבית."
"עכשיו ברצינות," דאג דניאל, "אנחנו כמעט לא נפגשים, ואת רוצה עכשיו ללוות קבוצות?"
שיר העבירה ידה בשערו הקצר והרטוב וריככה קולה על מנת להרגיע אותו. "נראה לך שלא אהיה כאן כשאתה מגיע? אל תדאג, אני אתכנן כך שזה לא יקרה."
"אני לא מבינה," התערבה גם יולי, "את משאירה אותי לבד?"
"אוי נו, יא לחוצים, תרגיעו, כולה עשרה ימים בחודש."
"שירי צודקת, תרגיעו," תמך בה גואטמלה.
מעניין שכך היה תמיד בוויכוחים ביניהם, הרהרה שיר, דניאל ויולי מולה ומול גואטמלה.
נילי בן דוד (בעלים מאומתים) –