סחלב רפאים

"אז איפה היינו? אה, כן. איפה הסחורה שלי?" אני שואל, שואף מהסיגריה ובוחן את החלאה שניצבת מולי.

ריח הפחד נישא באוויר, ממריץ את הדם הזורם בעורקיי. "אני נשבע לך, בוס, אני נשבע בחיים שלי. כל חיי הייתי נאמן לך, בבקשה!" הוא מתחנן כמו היצור המבחיל וחסר התועלת שהוא, ואחד החיילים שלי ממהר לחבוט במרכז פניו.

קול פיצוח עצמות מפלח את הדממה. הוא עוצם את עיניו בחוזקה ומצמיד את ידיו בתחינה, לא מסוגל להוציא הגה. שפתיו קרועות, אפו שבור והלסת שלו מעוותת באופן שלא היה מבייש ציור של פיקאסו.

אני מצקצק בלשוני, מניד בראשי בתוכחה כמו מי שתפס ילד קטן גונב מצנצנת העוגיות שנאסר עליו לפתוח. גורלו נחרץ ברגע שבגד בי. כולם יודעים שאני לא מוחל על בגידה.

"תביאו לי כיסא!"

"בבקשה, בוס." אחד החיילים שלי ממהר לגרור כיסא ולהניח אותו לצידי.

"לא בשבילי, אידיוט. בשבילו." אני מביט סביבי ומצביע על שניים מחייליי, "אתם, שניכם, תרימו אותו מהרצפה ותושיבו אותו על הכיסא הזה." אני בועט בכיסא והוא פוגע בבוגד. הוא עומד לאבד את הכרתו.

"לגנוב ממני זו החלטה אמיצה במיוחד, אבל גם מטומטמת לגמרי. אולי זה יישמע חולני או מעוות, אבל אני מעריך את האומץ שלך. את הטמטום – פחות."

אני מכניס את הסיגריה לפי ואז מקפל את שרוולי חולצתי, חושף את זרועותיי השריריות המעוטרות בקעקועים. אני פוסע סביבו בצעדים איטיים ובטוחים, מכחכח בגרוני ומחייך חיוך מעושה כמי שחוכך בדעתו, עד שלבסוף אני נעמד מאחוריו, לופת את שערו ומושך חזק עד שצווארו נמתח לאחור וגרוגרתו כמעט מבקעת את עורו.

חיוך חולני נמתח על שפתיי כשצרחותיו החזקות ממלאות את חלל המרתף. אני מושך חזק יותר. "אתה מעז לבגוד בבוס שלך, איגור?" אני רוכן ולוחש באוזנו, "אף אחד לא יבגוד בי ויצא מזה ללא עונש." אני משחרר אותו מאחיזתי וחוזר לעמוד מולו, מביט בו בזלזול ומחכה בסבלנות.

הוא מנסה לומר דבר מה, אבל מלבד כמה הברות לא ברורות הוא לא מצליח לומר מילה. עווית קלה מותחת את פי לכדי חיוך עקום כשהוא מצליח לירוק לרגליי, וניקולאי, האיש הקרוב אליי ביותר וגם הלוחם הכי קשוח שלי, ממהר לקראתו וסוטר על פניו, שכעת נותר מהן רק משהו שנראה כמו ערבוביה של דם ושל עור תלוש ושל עצמות מפוצחות וחשופות.

"תתנהג בכבוד לבוס שלך, בלאט!" הוא מוחה את ידו במכנסיו ומעווה את פניו בגועל. "לעזאזל, דווקא אהבתי את המכנסיים האלה," הוא ממלמל לעצמו כשהוא מבחין בסימני הדם המרוחים על ירכו הימנית.

אני מושיט את זרועי ואחד החיילים שלי ממהר להניח אקדח בכף ידי הפרושה. "אני מכיר אותך הרבה זמן," אני צועד בנחת סביב איגור, שואף מהסיגריה ונושף את העשן בפניו. "ההורים שלנו הכירו עוד לפני שנולדנו. כיבדתי אותך בנוכחותי בטקס ההטבלה של הבן שלך. אפילו הסכמתי להיות הסנדק שלו." אני נעצר מולו וממתין עד שהוא מרים את פניו ומביט בי מבעד לעינו הנפוחה הפקוחה לכדי חריץ. "מה בסך הכול ביקשתי? נאמנות? הקרבה? מה היה לך חסר פה? הרי ברור שלא מדובר בכסף, מפני ששילמתי לך ברוחב לב," אני ממשיך באותו טון רגוע. "סמכתי עליך, ואתה התנהגת כמו חתיכת חרא." אני מחווה בראשי ומייד מונח לצידי כיסא נוסף. אני מרים את רגלי, נשען על ברכי ורוכן מול פניו, "הזדמנות אחרונה, איגור. איפה הסחורה שלי?" אני מכוון את האקדח אל מצחו ומביט באישוניו, המורחבים כעיניו של חתול בלילה נטול ירח.

הטמפרטורה במרתף נמוכה מאוד, עשר מעלות לכל היותר, אבל הזיעה ניגרת ממצחו ומחזהו, מכתימה את חולצתו שכבר מזמן אינה לבנה. החלל כולו אטום לרעשים, ואף אדם מבין אלה המבלים כעשרים וחמישה מטרים מעלינו לא יכול אפילו להעלות על דעתו שמרתף עינויים כזה, שמזכיר תקופות אפלות בהיסטוריה, שוכן במרכז העיר, בלב ליבו של ה'בלִיי1', המועדון היוקרתי שנמצא בבעלותי.

אני נושם נשימה עמוקה, יודע שכבר אין דרך חזרה. מעולם לא הייתה כזאת. לא אצלי, לפחות.

"אתה יודע שאני לא פוגע בנשים ובילדים, אבל זה לא ימנע ממני לסלק את המשפחה שלך ממולדובה מייד לאחר מותך. תאמין לי שלא אהסס להשאיר אותם חסרי כול, אבל אם תודה עכשיו, אדאג שלאשתך ולבן שלך יהיו קורת גג וכסף שיספיק להם עד סוף חייהם."

איגור פולט יבבה. האצבע שלי מגרדת, משתוקקת ללחוץ על ההדק. הוא מסמן בידו על ירכו ואני מוציא מכיסי עט 'שופארד', מחווה בידי שיכתוב על ירכו ולא טורח אפילו לבקש שמישהו יביא לו פיסת נייר.

מוצ'ניק מנסה לנקום בך. הוא זה שגנב ממך. הוא יצר קשרים.

ביד רועדת, הוא מחזיר לי את העט. קצות אצבעותיו, כמו עורו ושערותיו, לבנים כסיד, בדיוק כמו הבגדים שאני לובש. תמיד טענתי שלפחד יש צבע, ואני כל־כך אוהב את הצבע הזה.

החרדה שנשקפת מעיניו נשאבת לתוכי, מתדלקת את השדים שמניעים אותי. "מלשינים הם הנחותים ביותר. הם גם השנואים עליי ביותר. אתה בושה למין האנושי ואני בטוח שאשתך הייתה מתנערת ממך אם הייתה רואה איזה פחדן עלוב נפש אתה." החלאה פולטת יבבה עלובה נוספת. "אתה צריך ללמוד נימוסים," אני ממשיך, "ולמזלך אני מוכן ללמד אותך."

החיילים שעומדים מאחוריי נדרכים כשאני מתקרב אליו. ניקולאי מביט בי וכמו קורא את מחשבותיי כשהוא פוסע סביב ולופת את ראשו של איגור. אני מחזיק בלסתו השמוטה ומותח אותה לכדי פתיחה, מתעלם מזעקות הכאב שנפלטות מפיו ומסמן לניקולאי להדק את אחיזתו. אני מביט בעיניו של ניקולאי ורואה את ההתרגשות ואת הציפייה שמתעוררת בהן כשאני מצמיד את קנה האקדח לשיניו המרוסקות של איגור. אני מטה את ראשי ושואף מהסיגריה, מושך בכתפי בתנועה אגבית ותוך כדי לוחץ על ההדק. ראשו צונח לאחור בן רגע ודממה משתררת במרתף האטום.

הלקח נלמד. כל הנוכחים בחדר קיבלו את השיעור המתבקש ואני בטוח שאף אחד מהם לא יעז לבגוד בי, לא בהווה ולא בעתיד. אני גם בטוח שהם ידאגו להזהיר את כל מי שאפילו יעז להשתעשע ברעיון לבגוד בי.

שני חיילים מתקרבים אליי במהירות, אחד מהם לוקח ממני את האקדח והשני מרים את בדל הסיגריה שמעכתי ברגלי. "תטפלו בגופה ותדאגו לסלק את המשפחה שלו מאדמות מולדובה," אני מורה מעבר לכתפי כשאני צועד לעבר היציאה.

אני נכנס למעלית ועולה למשרד שלי, מתקלח במהירות ויוצא כשלגופי מגבת בלבד.

"איך אתה מתנהל בקור רוח כזה? הסחורה שלנו נגנבה ולך תדע איפה היא מסתובבת!" ניקולאי רוטן ופותח את הארון הגדול, מוציא ממנו חליפה לבנה ומושיט לי אותה, ולא מסב את מבטו גם כשאני עומד מולו עירום.

"אדי!" הוא חובט על שולחני וממתין, אבל אני מכפתר את החולצה המעומלנת ומסנן, "תירגע. בעוד דקות ספורות הסחורה תחזור לידיים שלנו. אתה כבר אמור לדעת שהפסד הוא לא משהו שאפשר להביא בחשבון, לפחות לא כשאתה אדי סקולובסקי." אני מחייך אליו, אל האדם היחיד שהייתי שם בידיו את חיי.

"את מי שלחת?" הוא מביט בי מבעד למראה בזמן שאני מסתרק.

"את גרגורי."

דפיקה אחת נשמעת על הדלת ואני מחווה בסנטרי לאישור וניקולאי ממהר לפתוח אותה.

”מר סקולובסקי?" אחת המלצריות נכנסת לחדר, חיוך נבוך על שפתיה. "אוי, אלוהים אדירים, סליחה!" פיה נפער ועיניה כמעט יוצאות מחוריהן כשהיא מביטה בי עומד מולה, לבוש בחולצה בלבד.

אני פורץ בצחוק מפני שברור לי שדי במילה אחת כדי לגרום לה להרים את החצאית ולרכון על השולחן שלי. "תניחי את המגש על הדלפק." אני מפנה אליה את גבי כדי לחפש את התחתונים שלי, מופתע לגלות שהיא ממשיכה לעמוד שם בעיניים פעורות.

"משהו נוסף?" אני שואל כלאחר יד כשאני מבחין בה, מבליטה את שדיה ומותחת את חולצתה, יודע שהיא מנסה לפתות אותי מתוך פחד.

"לא... סליחה, מר סקולובסקי." היא ממהרת להשפיל את מבטה.

"אז תעיפי את התחת שלך מהמשרד שלי," אני אומר בקול שקט אך תקיף.

"תפטר אותה," אני אומר ברגע שהדלת נסגרת מאחוריה, רוכס את מכנסיי ומרוקן את כוס הוויסקי שניקולאי מזג לי.

"בחייך, אדי," ניקולאי פולט נחירה, "היא חדשה ואפשר לחנך אותה." הוא מצית סיגריה ופולט את העשן בטבעות קטנות.

"אתה יכול לזיין אותה בזמנך החופשי, כלומר אם היא מוצאת חן בעיניך, אבל בכל מקרה תפטר אותה עוד הערב." אני מסובב אליו את גבי, מסמן לו שהדיון נגמר עוד לפני שהתחיל ומתיישב.

ארקדי מתפרץ אל משרדי בלי לדפוק. "בוס, יש לנו בעיה." אני מרים את עיניי ונועץ בו מבט קר, גורם לו להבין שעשה טעות חמורה.

"אני מצטער, בוס, אבל – "

אני מוציא את האקדח מהמגירה הראשונה שבשולחן המשרדי שלי ומניח אותו על המשטח הקר, מסמן שהסבלנות שלי עומדת לפקוע. ארקדי בולע רוק בכבדות ומביט לעברו של ניקולאי, מבקש עזרה שברור לי שהוא לא יקבל.

"בוס... אני..."

"אולי תדבר כבר, לכל הרוחות?!" ניקולאי פולט נשיפה חדה, "כמה משחק מקדים בן אדם צריך?"

"גרגורי והאנשים שלנו הגיעו כמתוכנן לאזור התעשייה, אבל הם הותקפו. מישהו כנראה עדכן אותם שאנחנו – "

"מישהו עדכן אותם?" אני מתרומם ממקומי וחובט באגרופי בשולחן, מפנה את מבטי אל ניקולאי ורואה את הבלבול על פניו.

"משהו כאן לא מסתדר לי, ניקולאי." אני מגרד בסנטרי ובוחן את פניו של ארקדי. הוא נראה מבוהל וחסר אונים.

"תשאיר לי לטפל בזה, בוס. מי שמשחק באש צריך לדעת שהוא עלול להישרף." ניקולאי מכבה את הסיגריה במאפרה ונושף את העשן באיטיות.

אני מהנהן. "תדאג לפצועים ולפיצויים נדיבים למשפחות ההרוגים. אחרי שתגלה מי עומד מאחורי זה, אני רוצה שתבהיר לו באופן שלא משתמע לשני פנים שאף אחד לא מתעסק עם סחלב רפאים." ניקולאי מהנהן ואני יודע שאני יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא יוצא מהמשרד וארקדי ממהר בעקבותיו.

אני מרים את האקדח ומחזיר אותו למקומו, נשען לאחור בכיסאי, מרים את רגליי על השולחן ולוגם ארוכות מהוויסקי. במשך שנים ניהלתי מרחוק את הארגון. העדפתי להתנהל מתחת לפני השטח והשתמשתי בכפילים בעת הצורך. זה לא הפריע לי להמשיך לפתח את העסקים שלי ולהרחיב אותם, ותוך כדי כך לחסל את רוב האויבים שלי. שמרתי על פרופיל נמוך והתחלתי לחזור בהדרגתיות ובאופן שגרם לאנשים לחשוב שאני איש עסקים רגיל, אבל לאחר שהובא לידיעתי שאחותי נתפסה על ידי המוסד הישראלי ירדתי למחתרת ונעלמתי לחלוטין. הייתי חייב להוריד מהגב שלי את כל המעקבים שידעתי שהושמו עליי.

היה לי ברור שאחותי חזקה מספיק ושאין סיכוי שהיא תמסור מידע על אודותיי. בהתחלה, כדי למנוע את סבלה בכלא הישראלי ולנסות להביא לשחרורה, שלחתי למוסד מידע רב־ערך שבלעדיי הם לא היו יכולים להשיג. הנחתי שבעקבות המחווה הם יחליטו לשחרר את אחותי, אבל טעיתי.

כשנודע לי על דבר מותה בכלא הישראלי, רתחתי מזעם. היא הייתה אישה קרת־לב וחמת מזג, מישהי שאפילו אני לא העזתי להתעסק איתה, אבל מותה גרם לי כאב גדול. אהבתי אותה. למרות הכול היינו קרובים מאוד. היא התגוררה בישראל במשך כמה שנים ואף רכשה לעצמה חברים, אבל בסופו של דבר היא הסתבכה עם החוק כשגילו שיש לה קשר ישיר אליי ואל עסקיי.

אני נזכר בתקופה ההיא ויודע שעשיתי טעויות רבות, אבל למדתי ולעולם לא אאפשר לדבר להסיח את דעתי שוב.

ברוסיה המשפחה שלי חוותה כאב, צער, אובדן ואכזבה. נדדתי בכל רחבי העולם – ראיתי, טעמתי ונגעתי – אבל תמיד ידעתי שאין כמו בבית. אין כמו מולדובה הזורמת בעורקיי כמו החמצן בדמי. ועכשיו אני כאן, ואני כאן כדי להישאר.