סחרור

4X109 לספירה

כולם נופלים, וכולנו נוחתים במקום כלשהו.

אז שכרנו חדר בקומה השלישית של מלון בסגנון קולוניאלי  בפאדאנג, שבו אף אחד לא יבחין בנו במשך זמן-מה.

  תשע מאות יורו ללילה קנו לנו פרטיות ומרפסת המשקיפה על האוקיינוס ההודי. במזג אוויר נעים, ובימים האחרונים לא היה מחסור במזג אוויר כזה, יכולנו לראות את החלק הקרוב של מעבר הקשת: קו אנכי בצבע עננים שעלה מהאופק ונעלם, בעודו עולה, בתוך ערפל כחול. זה היה מרשים מאוד, בעיקר בהתחשב בכך שרק חלקיק מהמבנה כולו נראה מהחוף המערבי של סומאטרה. הרגל הרחוקה של מעבר הקשת ירדה לפסגות התת-מימיות של רכס קרפנטר, במרחק יותר מאלף קילומטרים, והקיפה את תעלת מנטוואי כמו טבעת נישואים שהונחה על צדה בשלולית. אילו עמדה על היבשה, היא הייתה מגיעה מבומביי בחופה המזרחי של הודו ועד למדרס שבמערב. או, נאמר, מניו יורק לשיקגו, פחות או יותר.

  דיאן ישבה רוב אחר הצהריים על המרפסת, מזיעה בצל מטרייה מפוספסת דהויה. הנוף היה מרתק בעיניה, ואני שמחתי והתמלאתי הקלה מכך שאחרי כל מה שקרה, היא עדיין מסוגלת להפיק ממנו הנאה כזאת.

  הצטרפתי אליה עם השקיעה. השקיעה הייתה הזמן הטוב ביותר. ספינת משא שפניה מועדות לנמל טלוֹק באיוֹר הפכה למחרוזת אורות המחליקה ללא מאמץ באפלה שמעבר לחוף. הרגל הקרובה של הקשת זהרה כמו מסמר אדום מצוחצח שמחבר את השמים לים. צפינו בצל  כדור הארץ מטפס במעלה העמוד בשעה שהעיר הלכה והחשיכה.

  זאת הייתה טכנולוגיה, כדברי הציטוט המפורסם, ש"לא ניתן להבדיל בינה לבין קסם". מה עוד חוץ מקסם יכול לאפשר זרימה חופשית של אוויר וים ממפרץ בנגל לאוקיינוס ההודי, ובו זמנית להעביר כלי שיט ארציים לנמלים מוזרים בהרבה? איזה נס הנדסי מאפשר למבנה עם רדיוס של אלף קילומטרים לשאת את משקל עצמו? ממה הוא עשוי, ואיך הצליח לעשות את מה שעשה?

  ייתכן שג'ייסון לוטון היה היחיד שיכול לענות על השאלות האלה. אבל ג'ייסון לא היה איתנו.

  דיאן הייתה שרועה בכיסא נוח, שמלתה הצהובה וכובע הקש הרחב במידה מגוחכת שחבשה נראו כצללים גאומטריים באפלה הגוברת. עורה היה חלק, וצבעו חום אגוז. אור הדמדומים השתקף בעיניה באופן שובה לב, אבל היא עדיין נראתה זהירה - זה לא השתנה.

  היא נשאה את מבטה לעברי. "היית עצבני כל היום".

  "אני חושב לכתוב משהו", אמרתי. "לפני שזה יתחיל. מעין ספר זיכרונות".

  "אתה מפחד שאתה עלול לאבד את זה? זה לא הגיוני, טיילר. הרי הזיכרון שלך לא יימחק".

  לא, לא יימחק. אבל ייתכן שיתרכך, יתערפל, יאבד מיקוד. תופעות הלוואי האחרות של הסם היו זמניות ונסבלות, אבל האפשרות לאובדן זיכרון הבעיתה אותי.

  "בכל מקרה", אמרה, "הסיכויים לטובתך, ואתה יודע את זה. קיים סיכון... אבל זה רק סיכון, ולא סיכון משמעותי במיוחד".

  ואילו זה היה קורה לה, אולי הייתה בכך ברכה.

  "בכל זאת", אמרתי. "ארגיש טוב יותר אם אכתוב משהו".

  "אם אתה לא רוצה לעשות את זה, אתה לא חייב. כשתהיה מוכן, תדע".

  "לא, אני רוצה לעשות את זה". לפחות זה מה שאמרתי לעצמי.

  "אז זה חייב להתחיל הלילה".

   "אני יודע. אבל בשבועות הקרובים -"

  "לא סביר שיתחשק לך לכתוב".

  "אלא אם כן לא אוכל לעצור בעצמי". גרפומניה הייתה בין תופעות הלוואי האפשריות הפחות מדאיגות.

  "נראה מה תחשוב כשהבחילה תתחיל". היא חייכה אלי חיוך מנחם.

  "כנראה שלכולנו יש משהו שאנחנו מפחדים להרפות ממנו".

  זאת הייתה אמירה מטרידה, ולא רציתי לחשוב עליה.

  "טוב", אמרתי, "אולי כדאי שנתחיל".

  באוויר עמד ניחוח טרופי, מעורב בשמץ כלור מבריכת המלון, שלוש קומות מתחתינו. פאדאנג הייתה נמל בינלאומי חשוב בימים אלה, מלאה בזרים: הודים, פיליפינים, קוריאנים. ופה ושם אפילו אמריקאים אובדי דרך כמו דיאן וכמוני, אנשים שלא יכלו להרשות לעצמם לנסוע בתנאי מותרות ולא היו כשירים לתוכניות היישוב מחדש של האו"ם. זאת הייתה עיר מלאת חיים ולעתים קרובות פרועה, במיוחד מאז שהרפורמים החדשים עלו לשלטון בג'קרטה.

  אבל המלון היה בטוח, והכוכבים היו פזורים בשמים בכל תפארתם. פסגת הקשת הייתה הדבר הבוהק ביותר בשמים כעת, אות U עדינה כסופה, שנכתבה על צדה בידו של אל דיסלקטי. אחזתי בידה של דיאן כאשר הבטנו בה נמוגה.

  "על מה אתה חושב?" היא שאלה.

  "על הפעם האחרונה שראיתי את מערכות הכוכבים הישנות". בתולה, אריה, קשת: המונחים האסטרולוגיים שאבד עליהם הכלח.

  "אבל הם היו נראים אחרת מכאן, לא? מחצי הכדור הדרומי". כנראה שכן. אז, בחשכת הלילה, חזרנו לחדר. הדלקתי את האורות בזמן שדיאן סגרה את התריסים והוציאה את ערכת המזרק והאמפולות שלימדתי אותה להשתמש בה. היא מילאה את המזרק המעוקר, קימטה את מצחה והקישה עליו כדי לשחרר בועה. היא נראתה כמקצוענית, אבל ידיה רעדו.

  פשטתי את חולצתי ונשכבתי על המיטה.

  "טיילר -"

  פתאום היא הייתה המסוייגת מבין שנינו. "אני לא מתחרט", אמרתי. "אני יודע מה אני עושה, ודיברנו על זה עשרות פעמים".

  היא הנידה בראשה וחיטאה באלכוהול את הצד הפנימי של המרפק שלי. היא החזיקה את המזרק בידה הימנית, כשהמחט מופנית כלפי מעלה. כמות הנוזל הקטנה שבתוכו נראתה תמימה כאילו היו אלה מים.

  "זה היה מזמן", היא אמרה.

  "מה?"

   "הפעם ההיא שהסתכלנו בכוכבים".

  "אני שמח שלא שכחת".

  "ברור שלא שכחתי. עכשיו תעשה אגרוף". הכאב היה קל. לפחות בהתחלה.