פין
גיל שש־עשרה
אימא יקרה,
היום שיקרתי שוב.
אמרתי לאיזה מניאק פתטי שאני לא זוכר.
הפעם, זה היה אחד מהחברים של אבא. בחור גבוה, מקריח, לועס בקול רם מדי. מצלצל מוכר?
עכשיו, אני לא אומר שאני מתחרט על זה. אם יש בי חרטה זה אומר שאני בן אדם טוב.
כמו שאת היית.
ואנשים טובים לא משקרים.
אנשים טובים לא אומרים שהיה להם בלאק אאוט כדי להימנע מלדבר על היום הנורא ביותר בחיים שלהם. ואנשים טובים בהחלט לא הורגים את אימא שלהם.
כי אני כן.
אני הרגתי אותך.
גם אם זה לא היה בכוונה.
המטפלת שלי הייתה חוטפת שבץ אם היא הייתה יודעת שאני כותב לך מכתב מבחירה. עברו חודשים מאז שאבא הפסיק להכריח אותי ללכת לטיפול, ובכל זאת הנה אני, עדיין בודק דופק עם רוח רפאים.
אני ממש יכול לדמיין אותך צופה בי משקר לכל מניאק חטטן ששואל אותי מה קרה באותו יום. אני רואה את האכזבה על הפנים שלך כשאני מעמיד פנים שאני לא זוכר.
האמת היא שאני זוכר הכול.
ברור שאני זוכר.
לא הייתי כל כך דפוק אם לא הייתי זוכר את היאכטה העמוסה בסטודנטים שיכורים, שטה במהירות שיא ישירות לעברנו. לא הייתי סובל מפוסט טראומה אם לא הייתי זוכר את המוזיקה שניגנה בקולי קולות בזמן שההגאי שלהם איבד את ההכרה — כנראה כי שתה את עצמו לדעת דרך כל חנויות האלכוהול בצפון קרוליינה.
הייתי עושה הכול כדי לא לזכור. אבל המוח שלי הוא חתיכת מניאק בוגדני שיודע כל פרט מזוין, החל ממזג האוויר ועד הדבר האחרון שאמרתי לך.
אני עדיין רואה את זה בבירור.
היה חם במיוחד באותו יום. קסבייר ואני היינו על הסיפון, מבלבלים במוח כמו שעושים ילדים בני שמונה. הייתי כל כך שמח. סוף־סוף הצלחתי לשכנע אותך לעלות על היאכטה של אבא, אחרי שנה של נדנודים, וזה היה יום ההולדת שלי. היום הכי טוב בעולם, נכון?
בדיוק התיישבת על אחד הספסלים מאחורינו, מנסה להרגיע את מחלת הים שלך, בזמן שאבא וברודי התווכחו בתוך הקוקפיט. העיניים שלי היו ממוקדות בסטודנטים כל הזמן הזה. שמתי לב שהסירה שלהם מאיצה, ושלחוגגים אין מושג לגבי ההגאי מחוסר ההכרה שלהם. המשכתי לחכות שהוא יתעורר ויסיט את הסירה שלהם לצד.
זה לא קרה.
ידעתי שמשהו לא בסדר, אבל לא אמרתי כלום. פשוט עמדתי שם, קפוא, מסתכל על הסירה מסתערת לעברנו, כמו אידיוט חסר מוח.
האם זה היה משנה משהו?
אם הייתי אומר לך מוקדם יותר?
זה נראה לי כמו נצח, אבל במציאות זה לא לקח יותר מחמש שניות. אין לדעת, אולי חמש השניות האלה היו מצילות אותך.
אבל עדיין לא אמרתי כלום.
לא. אמרתי. כלום.
את ראית אותם קצת אחרי שאני ראיתי, אבל עד אז, זה כבר היה מאוחר מדי. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת, וקסבייר ואני עמדנו לספוג פגיעה ישירה.
אני זוכר את הבחורות על הסירה צורחות כשהן הבינו שהן עומדות להתנגש בנו. זה הרגע שבו שמעתי אותך צועקת את שמי.
הדבר הבא שאני זוכר הוא ששקעתי במים.
דחפת אותי בכוח שלא ידעתי שיש לך. נשימתי נעתקה, ריאותיי התכווצו בעוצמה כל כך חזקה שחשבתי שאני עומד להיחנק.
רק כמה שעות לפני זה, התווכחנו כשהתעקשת שקסבייר ואני נלבש חגורות הצלה על הסיפון, אפילו שלא התכוונו להיכנס למים. קראתי לך מעצבנת. זה הדבר האחרון שאמרתי לך.
חשבתי שאת מגוננת יתר על המידה. עד שחגורת ההצלה שהכרחת אותי ללבוש הצילה את החיים שלי.
ואז הכול התבהר לי.
בהתחלה לא יכולתי לשמוע כלום מלבד המים ששצפו באוזניי. כמה סטודנטים היו חכמים מספיק כדי לקפוץ למים לפני ההתנגשות, אבל האחרים...
האחרים טבעו.
היה דם במים. אנשים זעקו לעזרה בעודם מנסים לשחות כשהם פצועים. אבל זה לא נראה אמיתי עד שראיתי את קסבייר. הוא היה מחוסר הכרה, צף כמה מטרים ממני. והכי נורא...
היה דם סביבו.
קולו של ברודי הסיח את דעתי מקסבייר, וכשהסתובבתי ראיתי אותו בסירת ההצלה של היאכטה, צורח בקולי קולות כדי למשוך את תשומת ליבי. המבט על פניו היה זר. אחי הגדול, נטול הפחד, שבעבר שאפתי להיות אמיץ כמוהו, היה מבועת וחסר אונים ממש כמוני.
הוא התחיל לחתור עם הידיים שלו לכיוון שלי ושל קסבייר. כמעט התעלפתי כשהוא עזר לנו לעלות לסירת ההצלה וראיתי את הדם שזלג מהבטן של החבר הכי טוב שלי.
קסבייר לא זז, חתיכת מתכת חדה הייתה תקועה בתוך הבטן שלו. בהתחלה חשבתי שהוא מת, אבל הוא פשוט התעלף מהכאב.
ברודי התחיל לצרוח לעבר משהו במרחק, ראיתי את הראש של אבא צץ מתוך המים. אבא קרא בשם שלך. נורה, נורה, נורה, הוא צעק עד שקולו נשבר, ואז הוא לקח נשימה עמוקה וצלל שוב לתוך המים.
מאוחר יותר הוא סיפר לנו שהגוף שלך נזרק למים והוא קפץ פנימה אחרייך. היית מחוסרת הכרה, והוא הצליח לאחוז בידך לשנייה. אבל אז היד החליקה. והוא איבד אותך.
הוא מעולם לא סלח לעצמו על כך.
אבא חיפש אותך עד שהוא היה כל כך חלש והתחיל לשקוע. לטבוע. ברודי היה צריך למשוך אותו בכוח לסירת ההצלה. הוא לא הפסיק להתנגד, אמר לנו לשחרר אותו. הוא נלחם עד הרגע האחרון, אימא.
והוא היה ממשיך אילולא צוותי החילוץ שהגיעו למקום.
אני זוכר שאיש משמר החופים אמר שרוב הסיכויים שאיבדת את חייך ברגע ההתנגשות. שדחפת את קסבייר ואותי מהיאכטה וככה זה נגמר. הוא אמר שהוא יהיה מופתע אם ימצאו את הגופה שלך. שאגם בלמונט היה ידוע בכך שהחזיק את קורבנותיו בצמחייה העבותה הידועה לשמצה.
והוא צדק. מעולם לא מצאנו אותך.
לאורך השנה שלאחר מכן, אנשים כל הזמן אמרו לי עד כמה אני צריך להיות גאה בך. שאני צריך להעריץ את האומץ שלך. אבל לא היית צריכה להיות אמיצה אם לא הייתי מתחנן בפנייך לעלות על היאכטה הזו.
אימא שלך הייתה גיבורה, הם אמרו.
אבל גיבורים לא קיימים ללא נבלים.
ואני כל כך מצטער, אימא.
אני מצטער שהנבל בסיפור שלך הייתי אני...
פינלי
קוראים כותבים
There are no reviews yet.