סיפור של קסם

1 ספרים וארוחת בוקר

אין זה פלא שכל הנזירים בממלכה הדרומית היו כבדי שמיעה. בכל בוקר בזריחה, נשמעו בעיר גבעות־המרכבה צלצולי פעמונים לאורך עשר דקות ארוכות, תובעניות ומכאיבות באוזניים. כמו רטט של רעידת אדמה, הצלילים הרעידו את כיכר העיר, ולאחר מכן הדהדו ברחובות העיר וניערו את הכפרים הסמוכים. הנזירים הקפידו לצלצל בפעמונים בצורה תזזיתית ויוצאת דופן כדי להבטיח שכל האזרחים יתעוררו וייקחו חלק ביום האל, ולאחר שסיימו להעיר את כל החוטאים, מיהרו הנזירים לחזור למיטה.

אבל פעמוני הקתדרלה לא השפיעו על הסביבה כולה. הנזירים היו זועמים אילו ידעו שאישה צעירה באזור הכפרי המשיכה לישון לאורך צלצוליהם חסרי ההתחשבות.

בְּריסטל אברגרין התעוררה כבכל בוקר, לקול מהלומות בדלת חדרה.

"בריסטל, התעוררת? בריסטל?"

עיניה הכחולות רפרפו ונפתחו מתישהו בין הפעם השביעית לשמינית שאמה דפקה על הדלת. שנתה של בריסטל לא הייתה עמוקה במיוחד, אבל הבקרים היו מאתגרים כי בדרך כלל הייתה מותשת אחרי שנשארה ערה עד מאוחר בלילה הקודם.

"בריסטל? עני לי, ילדה!"

בריסטל התיישבה במיטתה כשפעמוני הקתדרלה השמיעו את צלצוליהם האחרונים במרחק. היא מצאה את הספר סיפורו של טִידְבִּיט טְוִויץ' מאת טומפרי טיילור פתוח על בטנה, וזוג משקפיים מתנדנד על קצה אפה. בריסטל שוב נרדמה בזמן שקראה, וכעת מיהרה להיפטר מהראיות לפני שאמה תגלה זאת. היא החביאה את הספר מתחת לכרית, תחבה את המשקפיים אל כיס כתונת הלילה שלה, וכיבתה את הנר שבער כל הלילה על השידה לצד מיטתה.

"גברתי הצעירה, השעה שש ועשרה! אני נכנסת!"

גברת אברגרין דחפה את הדלת והסתערה אל תוך חדרה של בתה כמו שור שהשתחרר לתוך הזירה. היא הייתה אישה רזה בעלת פנים חיוורות ועיגולים כהים תחת עיניה. שערה היה תחוב בפקעת מהודקת על קודקודה, וממש כמו מושכות של סוס, הוא דאג שתהיה ערנית ונמרצת במהלך ביצוע מטלותיה היומיות.

"אז את כן ערה," היא אמרה בגבה זקורה. "זה מוגזם לבקש ממך תגובה?"

"בוקר טוב, אמא," אמרה בריסטל בקול עליז. "אני מקווה שישנת טוב."

"כנראה לא טוב כמוך," אמרה גברת אברגרין. "ברצינות, ילדה, איך את מצליחה לישון עם הפעמונים האיומים האלה בכל בוקר? הם רועמים מספיק כדי להעיר את המתים."

"נראה שיש לי מזל," היא אמרה תוך כדי פיהוק גדול.

גברת אברגרין הניחה שמלה לבנה בקצה מיטתה של בריסטל וירתה בבתה מבט גוער.

"שוב השארת את מדי בית הספר על החבל," אמרה. "כמה פעמים אני צריכה להזכיר לך להוריד אותם? אני בקושי מסתדרת עם הכביסה של אבא והאחים שלך — אין לי זמן לסדר גם אחרייך."

"אני מצטערת, אמא," התנצלה בריסטל. "התכוונתי לקחת אותם אחרי שסיימתי לשטוף כלים אתמול בערב, אבל כנראה שכחתי."

"את חייבת להפסיק להיות שכחנית כזאת! חולמנות היא התכונה האחרונה שגברים מחפשים באישה," הזהירה אמהּ. "עכשיו תזדרזי ותתלבשי כדי שתוכלי לעזור לי עם ארוחת הבוקר. לאחיך יש יום חשוב אז אנחנו מכינות את האוכל האהוב עליו."

גברת אברגרין פנתה לכיוון הדלת אבל התמהמה כשהבחינה בריח מוזר באוויר.

"אני מריחה עשן?" היא שאלה.

"בדיוק כיביתי את הנר שלי," הסבירה בריסטל.

"ולמה בעצם הנר שלך דלק בשעה מוקדמת כל־כך?"

"אני... אני שכחתי אותו דולק בלילה," היא הודתה.

גברת אברגרין שילבה את זרועותיה ונעצה בבתה מבט נוקב. "בריסטל, אני מקווה מאוד שלא עשית מה שאני חושבת שעשית," היא אמרה. "כי אני דואגת ממה שיקרה אם אבא שלך יֵדע שקראת שוב."

"לא, באמת שלא!" שיקרה בריסטל. "אני פשוט אוהבת לישון עם נר דולק. לפעמים אני פוחדת מהחושך."

לרוע מזלה, בריסטל הייתה שקרנית איומה. גברת אברגרין ראתה מעבר לשקריה של בתה, כאילו הייתה חלון שזה עתה סיימה לנקות.

"העולם חשוך, בריסטל," היא אמרה. "את טיפשה אם את נותנת למישהו לשכנע אותך שלא. עכשיו תני לי את זה."

"אבל, אמא, בבקשה! נשארו לי רק כמה עמודים!"

"בריסטל אברגרין, זה לא פתוח לדיון!" אמרה גברת אברגרין. "את מפרה את כללי הבית הזה וגם את חוקי הממלכה! עכשיו תני לי את זה מיד או שאקרא לאבא שלך!"

בריסטל נאנחה ושלפה את סיפורו של טידביט טוויץ' מתחת לכרית שלה.

"והאחרים?" שאלה גברת אברגרין בכף יד פשוטה.

"זה היחיד שנשאר — "

"גברתי הצעירה, אני לא אסבול עוד שקרים ממך! הספרים בחדר שלך הם כמו עכברים בגינה — זה אף פעם לא מסתכם באחד. עכשיו תני לי את האחרים או שאקרא לאבא שלך."

גווה של בריסטל השתופף כמו מצב רוחה. היא יצאה מהמיטה והובילה את אמה אל לוח רצפה רופף בחדרה, שתחתיו החביאה את האוסף שלה. גברת אברגרין התנשפה כשבתה חשפה יותר מעשרה ספרים. היו שם ספרי היסטוריה, דת, משפטים וכלכלה, וכן רומנים בנושאי הרפתקה, מסתורין ורומנטיקה. על פי העטיפות והדפים המקומטים, בריסטל קראה כל ספר כמה פעמים.

"הו, בריסטל," אמרה גברת אברגרין בלב כבד. "מכל הדברים שילדה בגילך יכולה להתעניין בהם, למה אלה חייבים להיות ספרים?"

גברת אברגרין ביטאה את המילה כאילו מדובר בדבר מגונה ומסוכן. בריסטל ידעה שאסור לה להחזיק אצלה ספרים — חוקי הממלכה הדרומית קבעו במפורש שספרים מיועדים לזכרים בלבד — אבל מאחר שלא היה דבר אשר הסב לה אושר גדול יותר מקריאה, היא קיבלה על עצמה את הסיכון פעם אחר פעם.

בריסטל נישקה כל ספר לפי התור, כאילו היא נפרדת מחיית מחמד קטנה, והעבירה אותם לאמה. הערֵמָה בידיה של גברת אברגרין התנשאה גבוה מראשה, אבל היא הייתה רגילה לשאת דברים בידיה ולא התקשתה להגיע אל הדלת.

"אני לא יודעת מי מספק לך אותם, אבל את צריכה לנתק איתו קשר ומהר," אמרה גברת אברגרין. "את יודעת איזה עונש מקבלות בנות שנתפסות קוראות בפומבי? שלושה חודשים במוסד שיקומי! וזה עם הקשרים של אבא שלך!"

"אבל, אמא," שאלה בריסטל, "למה אסור לנשים לקרוא בממלכה הזאת? החוק אומר שהשכל שלנו עדין מכדי לרכוש השכלה, אבל זה לא נכון. אז מה הסיבה האמיתית לזה שמרחיקים אותנו מספרים?"

גברת אברגרין נעצרה ליד הדלת והשתתקה. בריסטל הניחה שאמה חושבת על השאלה, כי היא כמעט אף פעם לא נעצרה. גברת אברגרין הסבה את ראשה אל בתה בפנים חמורות סבר. לרגע קצרצר בריסטל הייתה בטוחה שהיא מזהה ניצוץ נדיר של אהדה בעיניה — כאילו שאלה את עצמה את אותה שאלה כל חייה ועדיין לא מצאה תשובה.

"אם את שואלת אותי, לנשים יש מספיק דברים לעשות גם ככה," היא אמרה כדי לסיים את השיחה. "עכשיו תתלבשי. ארוחת הבוקר לא תהיה מוכנה מעצמה."

גברת אברגרין נפנתה קדימה ועזבה את החדר. עיניה של בריסטל נמלאו דמעות כשהביטה באמה מסתלקת עם הספרים שלה. בשביל בריסטל, הם היו יותר מסתם ערֵמות דפים כרוכות בעור. הספרים היו חבריה והעניקו לה את המפלט היחיד מהדיכוי של הממלכה הדרומית. היא ניגבה את זוויות עיניה בקצה כותונת הלילה שלה, אבל הדמעות יבשו במהרה. בריסטל ידעה שלא ייקח לה הרבה זמן להקים לתחייה את האוסף שלה — האדם שסיפק אותם היה קרוב הרבה יותר ממה שאמה חשבה.

היא נעמדה מול המראה ועטתה את כל השכבות והאביזרים של התלבושת האחידה המגוחכת שנדרשה ללבוש בבית ספרה: השמלה הלבנה, הגרבונים הלבנים, כפפות התחרה הלבנות, השכמייה הלבנה הצמרירית ונעלי העקב עם האבזמים. כדי להשלים את התהליך, קשרה בריסטל את שערה החום הארוך בסרט לבן.

בריסטל הביטה בבבואתה ופלטה אנחה ארוכה שהגיעה ממעמקי נשמתה. כמו כל הנשים בממלכה, היה מצופה מבריסטל להיראות כמו בובה חיה בכל פעם שיצאה מהבית — ובריסטל שנאה בובות. למען האמת, כל דבר שהיה אמור לעורר בבנות רצון כלשהו באימהוּת או בנישואים הצטרף מיד לרשימת הדברים שהיא שנאה — ובהתחשב בתפיסות הנוקשות של הממלכה הדרומית כלפי נשים, הרשימה הייתה ארוכה ביותר.

מאז ומעולם ידעה בריסטל שהיא נועדה לחיות מעבר למגבלות הממלכה שלה. ההישגים שלה יתעלו מעל לצורך בבעל ובילדים, היא תחווה הרפתקאות וחוויות שמעבר לבישול ולניקיון, והיא תזכה באושר בל ישוער, ממש כמו הדמויות בספרים שלה. בריסטל לא יכלה להסביר למה הרגישה כך או איך זה יקרה, אבל היא הרגישה זאת בכל לבה. אלא שעד שיגיע היום שבו יתגלה שהיא צודקת, לא הייתה לבריסטל ברירה אלא למלא את התפקיד שהחברה הורתה לה למלא.

בינתיים מצאה בריסטל דרכים מעודנות ויצירתיות להתמודד עם מצבה. כדי להפוך את התלבושת האחידה שלה לנסבלת, בריסטל תלתה את משקפי הראייה שלה על שרשרת זהב, כמו תליון, שאותה תחבה אל מִפתח השמלה שלה. האפשרות שתזכה לקרוא משהו ראוי לקריאה בבית הספר הייתה קלושה — נשים צעירות למדו לקרוא רק מתכונים בסיסיים ושלטי רחובות — אבל הידיעה שהיא מוכנה לקרוא עוררה בבריסטל את התחושה שהיא חמושה בנשק סודי.

והידיעה שהיא מורדת, גם אם רק טיפה, העניקה לה את הכוח שנזקקה לו כדי לעבור את היום.

"בריסטל! התכוונתי לארוחת הבוקר היום! רדי לכאן!"

"אני באה!" היא ענתה.

* * *

משפחת אברגרין התגוררה בבית כפרי רחב ידיים במרחק כמה קילומטרים מכיכר העיר גבעות־המרכבה. אביה של בריסטל היה שופט ידוע במערכת המשפט של הממלכה הדרומית, מה שהבטיח למשפחה עושר וכבוד רבים יותר מאלה ששאר המשפחות זכו להם. לרוע המזל, מאחר שכספה של המשפחה הגיע ממשלמי המסים, כל הנאה של בני המשפחה ממותרות, עלולה הייתה להיתפס כפוגענית. ומאחר שדבר לא היה חשוב בעיני השופט כמו שמו הטוב, הוא מנע ממשפחתו "מותרות" בכל זמן ובכל מקום.

כל רכושם של בני משפחת אברגרין, מהבגדים ועד לריהוט, היה תרומות שקיבלו מחברים ומשכנים. הווילונות שלהם לא היו תואמים, כלי האוכל והסכו"ם שלהם הגיעו ממערכות שונות, וכל כיסא נעשה על ידי נגר אחר. אפילו הטפטים קולפו מקירות בבתים אחרים, ויצרו תוהו ובוהו של דוגמאות. ביתם היה גדול מספיק בשביל צוות של עשרים עובדים, אבל השופט האמין שמשרתים ופועלים היו "המותרות שבמותרות", כך שבריסטל ואמה נאלצו למלא את כל עבודות הבית והחווה בעצמן.

"ערבבי את הדייסה בזמן שאני מכינה את הביצים," הורתה גברת אברגרין לבריסטל כשהגיעה לבסוף למטבח. "אבל אל תערבבי אותה יותר מדי הפעם — אבא שלך שונא שיבולת שועל עיסתית!"

בריסטל קשרה סינר מעל התלבושת האחידה שלה ולקחה את כף העץ מאמה. לא עברה דקה מהרגע שבו נעמדה מול הכיריים, וקריאה מבוהלת נשמעה מהחדר הסמוך.

"אייייימא! בואי מהר! זה מקרה חירום!"

"מה קרה, ברי?"

"אחד הכפתורים בגלימה שלי נתלש!"

"הו, בשם המלך," מלמלה גברת אברגרין בשקט. "בריסטל, לכי לעזור לאחיך עם הכפתור. ותזדרזי."

בריסטל לקחה סל תפירה ומיהרה אל חדר ההסבה שליד המטבח. היא הייתה מופתעת למצוא את אחיה בן ה־17 יושב על הרצפה. עיניו היו עצומות והוא התנדנד במקומו והחזיק חבילת כרטיסיות בידיו. ברי אברגרין היה נער עם שיער חום מבולגן. הוא היה פעור עיניים ולחוץ מהיום שנולד — אבל היום הוא נראה לחוץ במיוחד.

"ברי?" בריסטל פנתה אליו ברכות. "אמא שלחה אותי לתפור לך את הכפתור. אתה יכול לעשות הפסקה בלימודים או שאני אחזור אחר כך?"

"לא, עכשיו זה בסדר," אמר ברי. "אני יכול ללמוד בזמן שאת תופרת."

הוא נעמד על רגליו והושיט לאחותו את הכפתור התלוש. כמו כל הסטודנטים באוניברסיטה למשפטים של גבעות־המרכבה, ברי לבש גלימה אפורה ארוכה ולראשו כובע שחור מרובע. בזמן שבריסטל השחילה חוט במחט ותפרה את הכפתור בחזרה לצווארון שלו, ברי השפיל מבט אל הכרטיסייה שבידו. הוא שיחק בכפתורים האחרים שעל הגלימה כשהתרכז, ובריסטל גירשה את ידו לפני שיעשה נזק נוסף.

"חוק הטיהור של 342... חוק הטיהור של 342..." הקריא ברי לעצמו. "זה כשהמלך צ'מפיון השמיני האשים את קהילת הטרולים בוולגריות וגירש אותם מהממלכה הדרומית."

ברי היה מרוצה מהתשובה שלו, הפך את הכרטיסייה וקרא את התשובה הנכונה שנכתבה מאחור. לרוע המזל הוא טעה, ותגובתו הייתה נהמה ארוכה של תבוסה. בריסטל לא הצליחה להצניע חיוך לנוכח התסכול של אחיה — הוא הזכיר לה גור שרודף אחרי הזנב של עצמו.

"זה לא מצחיק, בריסטל!" אמר ברי. "אני אכשל בבחינה!"

"הו, ברי, תירגע," היא אמרה וצחקה. "אתה לא תיכשל. למדת את החוקים כל החיים שלך!"

"לכן זה יהיה משפיל כל־כך! אם לא אעבור את הבחינה היום, אני לא אסיים את הלימודים באוניברסיטה! אם לא אסיים את הלימודים באוניברסיטה, אני לא אהיה שופט זוטר! אם לא אהיה שופט זוטר, אני לא אהיה שופט כמו אבא! ואם לא אהיה שופט, אני לעולם לא אהיה שופט עליון!"

כמו כל הגברים במשפחת אברגרין לפניו, ברי למד להיות שופט במערכת החוק של הממלכה הדרומית. הוא התחיל ללמוד באוניברסיטה למשפטים של גבעות־המרכבה כשהיה בן שש, ובשעה עשר באותו בוקר היה עתיד להיבחן בבחינה המתישה שתכריע אם יהיה לשופט זוטר. אם יתמנה לתפקיד, ברי יעביר את שש השנים הקרובות בהעמדת פושעים לדין ובהגנה על העומדים למשפט. כשזמנו כשופט זוטר יסתיים, ברי יהפוך לשופט רשמי וינהל משפטים, ממש כמו אביו. ואם עבודתו כשופט תרשים את המלך, ברי יהיה הראשון במשפחת אברגרין שיהפוך לשופט עליון במועצה המייעצת למלך, שם יעזור למלך ליצור את החוקים.

מאז שהיה ילד חלם ברי להיות שופט עליון, אבל דרכו למועצה המייעצת של המלך תסתיים היום אם לא יעבור את הבחינה. כך שבמשך ששת החודשים האחרונים, למד ברי על מערכת החוק וההיסטוריה של ממלכתו בכל רגע נתון, כדי להבטיח שיעבור.

"איך אני אסתכל לאבא בעיניים שוב, אם לא אעבור?" שאל ברי בדאגה. "עדיף שאני אוותר עכשיו ואחסוך לעצמי את ההשפלה!"

"תפסיק להיות כל־כך דרמטי," אמרה בריסטל. "אתה יודע את הדברים האלה. אתה סתם נותן ללחץ להשתלט עליך."

"אני לא לחוץ — אני מפורק! הייתי ער כל הלילה כדי להכין את הכרטיסיות האלה, ואני בקושי מצליח לקרוא את הכתב של עצמי! לא יודע מה זה חוק הטיהור של 342, אבל זה בהחלט לא מה שאמרתי!"

"התשובה שלך הייתה קרובה מאוד," אמרה בריסטל. "אבל אתה חושב על חוק העקירה של 339 — אז צ'מפיון השמיני גירש את הטרולים מהממלכה הדרומית. לרוע המזל, הצבא שלו בלבל בין טרולים לאלפים וגירש את המין הלא נכון! אז כדי להעניק לזה תוקף חוקי, צ'מפיון השמיני חוקק את חוק הטיהור של 342 וגירש מהממלכה את כל היצורים המדברים פרט לבני האדם! הטרולים, האלפים, הגובלינים והעוגים כולם נאספו ונלקחו אל הבין־לבין! הממלכות האחרות הלכו בעקבות צ'מפיון השמיני, וזה הוביל ל'ניקיון הגדול' של 345! נכון שזה נורא? ולחשוב שהיה אפשר למנוע את התקופה האלימה ביותר בהיסטוריה אם צ'מפיון השמיני היה רק מתנצל בפני האלפים!"

בריסטל הבחינה שאחיה אסיר תודה על התזכורת אבל גם נבוך בשל העובדה שקיבל אותה מאחותו הקטנה.

"אה, נכון..." אמר ברי. "תודה, בריסטל."

"בשמחה," היא אמרה. "זה גם ממש חבל. אתה מצליח לדמיין כמה מרגש יכול להיות לראות את אחד היצורים האלה במציאות?"

אחיה נעץ בה פתאום מבט מבולבל. "רגע, איך את יודעת את כל זה?"

בריסטל הציצה מעבר לכתפה כדי לוודא שהם עדיין לבד. "זה הופיע באחד מספרי ההיסטוריה שנתת לי," לחשה. "הוא היה מרתק! בטח קראתי אותו ארבע או חמש פעמים! אתה רוצה שאני אשאר ואעזור לך ללמוד?"

"הלוואי שיכולת," אמר ברי. "אמא תחשוד אם לא תחזרי למטבח. והיא תשתולל מכעס אם היא תתפוס אותך עוזרת לי."

עיניה של בריסטל נצצו כשרעיון שובב עלה בראשה. בתנועה אחת חלקה היא פרמה את כל הכפתורים מהגלימה של ברי. לפני שהספיק להגיב, גברת ברי נכנסה בצעד תקיף לחדר, כאילו חשה את התעלול של בתה באוויר.

"כמה זמן לוקח לתפור כפתור אחד?" שאלה בתקיפות. "יש דייסה בסיר, ביצים במחבת ולחמניות בתנור!"

בריסטל משכה בכתפיה בתמימות והראתה לאמה את חופן הכפתורים שתלשה.

"מצטערת, אמא," היא אמרה. "המצב חמור משחשבנו. הוא ממש לחוץ."

גברת אברגרין הניפה את ידיה באוויר ונהמה אל התקרה.

"ברי אברגרין, הבית הזה הוא לא המתפרה הפרטית שלך!" היא נזפה. "תרחיק את הידיים העצבניות שלך מהגלימה, או שאקשור אותן מאחורי גבך כמו שעשיתי כשהיית ילד! בריסטל, כשתסיימי, לכי לערוך את השולחן בחדר האוכל. אנחנו אוכלים בעוד עשר דקות — עם או בלי כפתורים!"

גברת אברגרין צעדה בחזרה אל המטבח והמשיכה למלמל לעצמה בכעס. בריסטל וברי כיסו זה לזה את הפה כשצחקו על תגובתה הדרמטית של אמם. זו הייתה הפעם הראשונה זה שבועות שבריסטל ראתה את אחיה מחייך.

"אני לא מאמין שעשית את זה," הוא אמר.

"הבחינה שלך יותר חשובה מארוחת בוקר," אמרה בריסטל והתחילה לתפור את שאר הכפתורים. "ואתה לא צריך את הכרטיסיות האלה — אני די שיננתי את כל ספרי הלימוד הישנים שנתת לי. עכשיו, אני אגיד שם של חוק היסטורי ואתה תספר לי את ההיסטוריה שמאחוריו. בסדר?"

"בסדר," הוא הסכים.

"יופי. בוא נתחיל עם חוק הגבול של 274."

"חוק הגבול של 274... חוק הגבול של 274..." ברי חשב בקול רם. "אה, אני יודע! זה פסק הדין שעליו התבססו 'השבילים המוגנים' בבין־לבין, כדי שהממלכות יוכלו לסחור בצורה בטוחה."

בריסטל נרתעה מעט לשמע התשובה. "כמעט, אבל לא," אמרה בעדינות. "'השבילים המוגנים' היו תוצאה של חוק השבילים המוגנים של 296."

ברי רטן והתרחק מבריסטל בזמן שתפרה. הוא התחיל להתהלך בחדר ושפשף את פניו.

"זה חסר טעם!" הוא הכריז. "אני לא יודע כלום מזה! למה חייבים להיות כל־כך הרבה מספרים בהיסטוריה?!"

"הו, האמת היא שזה סיפור ממש מעניין!" הכריזה בריסטל בהתלהבות. "הממלכה הדרומית פיתחה לוח שנה חדש כשהמלך צ'מפיון הראשון הוכתר! הוא היה יעיל כל־כך, שגם שאר הממלכות התחילו להשתמש — הו, סליחה, ברי! זאת הייתה שאלה רטורית, נכון?"

אחיה ניצב מולה קפוא ובהה בה בתדהמה. הוא התכוון לשאול שאלה רטורית, אבל אחרי ששמע את התשובה של אחותו, הבין שטעה גם בעניין המצאת לוח השנה.

"אני נכנע!" הכריז ברי. "אני אעזוב את הלימודים ואהיה מוכר בחנות! אני אמכור אבנים ומקלות לילדים קטנים! אני לא ארוויח הרבה כסף, אבל לפחות לא ייגמרו לי החומרים!"

בריסטל התחילה לאבד סבלנות כלפי אחיה. היא תפסה את סנטרו והחזיקה את ראשו כך שתוכל להביט לו בעיניים.

"ברי, אתה חייב לצאת מזה!" היא אמרה. "כל התשובות שלך מגיעות מהמקום הנכון, אבל אתה כל הזמן רותם את העגלה לפני הסוסים. תזכור, החוק הוא ההיסטוריה, וההיסטוריה היא רק עוד סיפור. לכל אירוע כזה היה משהו שהוליד אותו ומשהו שקרה בעקבותיו — גורם ותוצאה. לפני שאתה עונה, שים את כל העובדות שאתה יודע על ציר זמן דמיוני. תמצא את הסתירות, תתמקד במה שחסר, ואז תמלא את הרווחים הכי טוב שאתה יכול."

ברי השתתק וחשב על עצתה של אחותו. לאט אבל בטוח, זרע האופטימיות שזרעה בו התחיל לנבוט. ברי הנהן אל בריסטל בהחלטיות ונשם עמוק, כאילו הוא עומד לקפוץ מצוק גבוה.

"את צודקת," אמר. "אני רק צריך להירגע ולהתמקד."

בריסטל הרפתה מסנטרו של ברי כדי שתוכל להמשיך לתקן את הבגד שלו בו־בזמן שהיא מתקנת את ביטחונו העצמי.

"עכשיו, חוק הגבול של 274," היא אמרה. "נסה שוב."

ברי התרכז ולא פצה פה עד שהיה בטוח שהגיע לתשובה הנכונה.

"אחרי 'מלחמת ארבע פינות העולם' של 250, ארבע הממלכות הסכימו להפסיק להילחם על אדמה והמנהיגים חתמו על חוק הגבול של 274. ההסכם הגדיר את הגבולות הסופיים של כל ממלכה וקבע את אזור הבין־לבין שבין המדינות."

"טוב מאוד!" הריעה בריסטל. "עכשיו, מה לגבי החוק לנטרול הבין־לבין של 283?"

ברי חשב בריכוז רב, ועיניו אורו כשמצא את התשובה.

"החוק לנטרול הבין־לבין של 283 היה הסכם בינלאומי לנטרול אזור הבין־לבין, כך שאף ממלכה לא תוכל לתבוע אותו כשטח שלה! כתוצאה מכך, הבין־לבין נשאר אזור ללא ריבונות והפך למקום מסוכן ביותר. וזה הוביל לחוק השבילים המוגנים של 296 — אאוץ'!"

בריסטל הייתה גאה כל־כך באחיה, שבטעות היא נעצה בו את מחט התפירה שלה.

"נכון מאוד!" היא אמרה. "אתה רואה, יש לך את כל המידע שאתה צריך כדי לעבור את הבחינה! אתה פשוט צריך להאמין בעצמך כמו שאני מאמינה בך."

ברי הסמיק והצבע חזר סוף־סוף לפניו.

"תודה, בריסטל," הוא אמר. "בלעדייך הייתי הולך לאיבוד בתוך הראש שלי. ממש חבל שאת... טוב, את יודעת... בת. היית יכולה להיות שופטת מעולה."

בריסטל הרכינה את ראשה והעמידה פנים שהיא עדיין תופרת את הכפתור האחרון כדי שלא יראה את העצב בעיניה.

"אה, כן?" היא אמרה. "אף פעם לא ממש חשבתי על זה."

האמת היא שזה היה דבר שבריסטל רצתה יותר משיוכל אחיה לדמיין אי־פעם. אם הייתה שופטת היא הייתה יכולה לעזור לאנשים ולשפר את חייהם, היא הייתה יכולה להשתמש בתפקידה כדי להפיץ תקווה והבנה בין בני אדם, וזה גם היה מקנה לה משאבים כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר בשביל נערות כמוה. למרבה הצער, האפשרות שנשים בממלכה הדרומית יוכלו להיות משהו מעבר לרעיות ואמהות הייתה בלתי סבירה בעליל, ולכן בריסטל גירשה מראשה את הרעיונות האלו בטרם יהפכו לתקוות.

"אולי כשתהיה שופט עליון, תוכל לשכנע את המלך להרשות לנשים לקרוא," היא אמרה לאחיה. "זו תהיה התחלה מעולה."

"אולי..." אמר ברי בחיוך רפה. "בינתיים, לפחות את יכולה להשתעשע בספרים הישנים שלי. זה מזכיר לי, כבר סיימת את סיפורו של טידביט טוויץ'? אני מת לדבר איתך על הסיום אבל אני לא רוצה לגלות לך פרטים בטעות."

"נשארו לי רק שבעה עמודים! אבל אמא תפסה אותי הבוקר והחרימה לי את כל הספרים. תוכל לעבור בספרייה ולבדוק אם יש ספרים ישנים שהם רוצים להיפטר מהם? כבר חשבתי על מחבוא חדש בשבילם."

"בהחלט. הבחינה תימשך עד שעות אחר הצהריים המאוחרות, אבל אני אעבור בספרייה מחר ו..." קולו של ברי דעך בטרם סיים את המשפט. "בעצם, נראה לי שזה יהיה יותר קשה מבעבר. הספרייה נמצאת ליד האוניברסיטה, אבל אם אתקבל לתוכנית לשופטים זוטרים, אני אעבוד בבית המשפט. אולי יעבור שבוע או אפילו שבועיים לפני שאוכל להתגנב החוצה."

עד לרגע זה, בריסטל מעולם לא הבינה עד כמה סיום הלימודים של אחיה עתיד להשפיע עליה. היא הייתה בטוחה שברי יעבור את הבחינה שלו בהליכה, ויתקבל מיד לעבודה כשופט זוטר. במשך כמה שנים, הוא יקדיש את כל זמנו ומרצו לתביעת פושעים ולהגנתם בבית המשפט. הדבר האחרון בסדר העדיפויות שלו יהיה לספק לאחותו הקטנה ספרים.

"זה בסדר," אמרה בריסטל בחיוך מזויף. "אני אמצא מה לעשות בינתיים. טוב, כל הכפתורים שלך תפורים. כדאי שאערוך את השולחן לפני שאמא תתעצבן."

בריסטל מיהרה אל חדר האוכל לפני שאחיה יבחין בעצב בקולה. כשאמר שבועות, היא הבינה שייתכן שיעברו חודשים או אפילו שנה לפני שתאחז ספר חדש בידיה. זמן ארוך כל־כך ללא הסחת דעת מחיי היומיום נראה כמו עינוי. אם היא רוצה לשמור על שפיות דעתה, היא תצטרך למצוא חומר לקריאה מחוץ לבית, ובהתחשב בעונשים הקשים שהטילה הממלכה על קוראות, בריסטל תהיה חייבת להיות חכמה — חכמה מאוד — אם היא לא רוצה שיתפסו אותה.

"ארוחת הבוקר מוכנה!" הכריזה גברת אברגרין. "בואו לאכול! הכרכרה של אבא שלכם תהיה כאן בעוד רבע שעה!"

בריסטל מיהרה לערוך את שולחן האוכל לפני שבני משפחתה הגיעו. ברי הביא את הכרטיסיות שלו לשולחן ועלעל בהן בזמן שחיכו שהארוחה תתחיל. בריסטל לא הייתה בטוחה אם זה בגלל הכפתורים שנתפרו מחדש או ביטחונו העצמי ששב אליו, אבל ברי ישב זקוף הרבה יותר מכפי שהיה כשמצאה אותו על הרצפה. היא הייתה גאה מאוד בשינויים הגופניים והנפשיים שחוללה בו.

אחיהם הגדול, ברוקס, היה הראשון שהצטרף אל בריסטל וברי בחדר האוכל. הוא היה גבוה, שרירי, היה לו שיער חלק לגמרי, ותמיד נראה כאילו היה מקום טוב יותר שעליו להיות בו — במיוחד כשהיה עם המשפחה שלו. ברוקס סיים את לימודיו באוניברסיטה והתקבל לתוכנית השופטים הזוטרים שנתיים קודם לכן, וכמו שאר הזוטרים, הוא לבש גלימה משובצת באפור ושחור, וחבש כובע שחור גבוה מעט יותר מזה של ברי.

במקום לברך אותם, ברוקס רטן וגלגל את עיניו כשראה את ברי מעלעל בכרטיסיות שלו.

"אתה עדיין לומד?" הוא לגלג.

"יש איזו בעיה עם לימודים?" ירה ברי בחזרה.

"רק עם הצורה שאתה לומד," התגרה בו ברוקס. "באמת, אחי, אם לוקח למידע כל־כך הרבה זמן להיכנס לראש שלך, אולי כדאי שתמצא מקצוע אחר? שמעתי שמשפחת פורטוורת מחפשת נער אורווה חדש."

ברוקס התיישב מול אחיו והניח את כפות רגליו על השולחן, סנטימטרים ספורים מהכרטיסיות של ברי.

"מעניין מאוד. שמעתי שהם מחפשים גם חתן חדש כי הבת שלהם דחתה את הצעת הנישואים שלך," ענה ברי. "פעמיים, לפי השמועה."

בריסטל לא הצליחה להחניק את הצחוק שפרץ מפיה. ברוקס עשה חיקוי מעליב של הצחוק של אחותו ואז צמצם את עיניו לעבר ברי ורקם בראשו את העלבון הבא.

"במלוא הכנות, אני מקווה שתעבור את הבחינה שלך היום," הוא אמר.

"באמת?" שאלה בריסטל בעיניים חשדניות. "טוב, זה מאוד לא טיפוסי."

"כן, באמת," התפרץ ברוקס. "אני מחכה בקוצר רוח להיכנס בברי ראש־בראש בבית המשפט — נהיה משעמם להשפיל אותו בבית."

ברוקס וברי נעצו זה בזה מבטים רוויי שנאה מסובכת, כזו ששוררת רק בין אחים. למרבה המזל, הוויכוח נקטע לפני שהספיק להתחמם יתר על המידה.

השופט אברגרין נכנס אל החדר עם ערֵמַת דפים תחת זרועו ונוצה בין אצבעותיו. הוא היה איש מרשים עם זקן עבות לבן. אחרי קריירה ארוכה של שיפוט, קמטים עמוקים נחרתו במצחו. כמו כל השופטים בממלכה הדרומית, השופט אברגרין לבש גלימה שחורה שגלשה מכתפיו אל כפות רגליו וחבש כובע שחור גבוה שחייב אותו להתכופף במפתני דלתות. עיניו היו באותו גוון כחול של עיני בתו, והם אפילו חלקו את אותו ליקוי ראייה — מה שבהחלט פעל לטובתה של בריסטל. מבלי שאביה היה מודע לכך, בכל פעם שהשופט נפטר מזוג משקפיים ישן, בתו זכתה בזוג חדש.

ברגע שנכנס אל החדר, נעמדו ילדי משפחת אברגרין ליד כיסאותיהם במחוות כבוד. המנהג המקובל היה להיעמד כאשר שופט נכנס אל אולם בית המשפט, אך השופט אברגרין ציפה מבני משפחתו לעשות זאת בכל עת.

"בוקר טוב, אבא," אמרו הילדים פה אחד.

"אתם רשאים לשבת," אישר השופט אברגרין מבלי להביט בעיני מי מילדיו. הוא תפס את מקומו בראש השולחן ומיד קבר את אפו בניירותיו, כאילו דבר פרט להם לא התקיים בעולם.

גברת אברגרין הופיעה עם סיר דייסה, קערה גדולה של ביצים מקושקשות, ומגש חם של לחמניות. בריסטל עזרה לאמה להגיש את ארוחת הבוקר, ולאחר שצלחות הגברים היו מלאות, מילאו את צלחותיהן והתיישבו.

"מה זה הגועל הזה?" שאל ברוקס ונעץ מזלג באוכל.

"ביצים ושיבולת שועל," אמרה גברת אברגרין. "המנות האהובות על ברי."

ברוקס רטן כאילו הארוחה העליבה אותו. "הייתי צריך לדעת," אמר בצחוק מריר. "לברי יש טעם של חזיר."

"מצטער שאלה לא המנות האהובות עליך, ברוקס," אמר ברי. "אולי מחר אמא תוכל להכין קרם חתלתולים ודמעות תינוק בשבילך."

"אלוהים אדירים, הילדים האלה יהרגו אותי!" אמרה גברת אברגרין והביטה לתקרה בייאוש. "אולי תיקחו יום חופש מהשטויות האלה? במיוחד בבוקר כל־כך חשוב? ברגע שברי יעבור את הבחינה שלו, שניכם תעבדו ביחד לאורך הרבה מאוד זמן. זה יעזור לשניכם אם תלמדו להתנהג בנימוס."

במובנים רבים, בריסטל שמחה שלא ניתנה לה ההזדמנות להיות שופטת. זה חסך ממנה את הסיוט של לעבוד עם ברוקס בבית המשפט. הוא היה אהוד מאוד בקרב שאר השופטים הזוטרים, ובריסטל חששה שברוקס ישתמש בקשרים שלו כדי להזיק לברי. מהרגע שאחיו הצעיר נולד, ברוקס ראה בברי איום כלשהו, כאילו רק בן אחד למשפחת אברגרין רשאי להצליח.

"אני מתנצל, אמא," אמר ברוקס בחיוך מעושה. "ואת צודקת — אני צריך לעזור לברי לעבור את הבחינה שלו. הרשו לי לחלוק כמה מהשאלות שכמעט הכשילו אותי בבחינה שלי — שאלות שאני מבטיח לכם שלא יהיה לו מושג איך לענות עליהן. למשל, מה ההבדל בין העונש על הסגת גבול בשטח פרטי לבין הסגת גבול בשטח מלכותי?"

ברי קרן מרוב ביטחון עצמי. ללא ספק, הוא היה הרבה יותר מוכן לבחינה שלו מכפי שברוקס הגיע לבחינה שלו.

"העונש על הסגת גבול בשטח פרטי הוא שלוש שנות מאסר והעונש על הסגת גבול בשטח מלכותי הוא חמישים שנות מאסר," אמר ברי. "ובית המשפט שבו המשפט נדון מחליט האם לכלול בעונש עבודות פרך."

"אני חושש שזו תשובה שגויה," אמר ברוקס. "זה חמש שנים בשטח פרטי ושישים שנה בשטח מלכותי."

לרגע חשבה בריסטל שהיא לא שמעה את ברוקס כמו שצריך. היא ידעה שהתשובה של ברי נכונה — היא אפילו ראתה לנגד עיניה את העמוד בספר המשפטים שבו קראה זאת. ברי נראה מבולבל ממש כמו אחותו. הוא פנה לשופט אברגרין בתקווה שאביו יתקן את אחיו, אך השופט כלל לא הרים את מבטו מהדפים שלפניו.

"אני אתן לך עוד אחת," אמר ברוקס. "באיזו שנה שונה עונש המוות מגרירה־והוצאה־להורג לעריפת־ראש?"

"אלוהים אדירים, ברוקס! חלקנו אוכלים!" נזפה גברת אברגרין.

"זה היה... זה היה..." מלמל ברי בעודו מנסה להיזכר. "זה היה בשנת 567!"

"שוב טעווווות," שר ברוקס. "עריפת הראש הראשונה התקיימה רק ב־568. הו לא, אתה לא ממש טוב במשחק הזה."

ברי התחיל לפקפק בעצמו, וקומתו השתוחחה יחד עם ביטחונו העצמי. בריסטל כחכחה בגרונה כדי למשוך את תשומת לבו של ברי, בתקווה לחשוף את העמדת הפנים של ברוקס במבטה, אבל ברי לא שמע אותה.

"בוא ננסה משהו פשוט," אמר ברוקס. "אתה יכול למנות את ארבע הראיות שתובע צריך כדי להאשים חשוד ברצח?"

"זה קל!" השיב ברי. "גופה, מניע, עד, ו... ו..."

ברוקס נהנה לצפות באחיו מתפתל. "כבר עכשיו אתה לא בכיוון בכלל, אז בוא ננסה עוד אחד," אמר. "כמה שופטים צריך כדי לערער על פסיקה של שופט אחר?"

"על מה אתה מדבר?" שאל ברי. "שופטים לא יכולים לערער!"

"שוב, תשובה שגויה." ברוקס צווח כמו עורב. "אני לא מאמין שאתה כל־כך לא מוכן — במיוחד בהתחשב בכל הזמן שלמדת. במקומך הייתי מתפלל שהבוחן יהיה חולה היום."

כל הצבע התרוקן מפניו של ברי, עיניו נפערו, ואחיזתו בכרטיסיות הייתה חזקה כל־כך עד שהן החלו להתקמט. הוא נראה חסר תקווה ומפוחד בדיוק כמו שהיה כשבריסטל מצאה אותו בחדר ההסבה. כל לבנה של ביטחון עצמי שהיא ערמה קרסה עכשיו לשֵׁם השעשוע של ברוקס. היא לא הייתה מסוגלת לעמוד אפילו רגע נוסף במשחק האכזרי שלו.

"אל תקשיב לו, ברי!" היא צעקה, ודממה השתררה בחדר. "ברוקס שואל אותך שאלות מכשילות בכוונה! קודם כול, העונש על הסגת גבול בשטח פרטי הוא כן שלוש שנות מאסר והעונש על הסגת גבול בשטח מלכותי הוא כן חמישים שנה — הוא עולה לחמש שנים ולשישים שנה רק אם נגרם נזק לרכוש. שנית, עריפת הראש הראשונה התרחשה ב־568, אבל החוק השתנה ב־567, כמו שאמרת! שלישית, אין ארבע ראיות הכרחיות כדי להרשיע חשוד ברצח, יש רק שלוש — ואתה ידעת את כולן! ורביעית, שופטים לא יכולים לערער על פסק דין של שופט אחר, רק שופט עליון יכול לשנות — "

"בריסטל לין אברגרין!"

בפעם הראשונה באותו בוקר, השופט אברגרין מצא סיבה להרים את מבטו מהניירות שלו. פניו לבשו גוון אדום בוהק, עורקים התבלטו מצווארו, והוא שאג בקול רם כל־כך עד שכל הכלים על השולחן הזדעזעו.

"איך את מעזה להוכיח את אחיך! מי את חושבת שאת?"

עברו כמה שניות לפני שבריסטל מצאה את קולה. "א־א־אבל אבא, ברוקס לא אומר את האמת!" היא גמגמה. "א־א־אני רק לא רוצה שברי ייכשל ב — "

"לא אכפת לי אם ברוקס אמר שהשמים סגולים, אין זה מתפקידה של אישה צעירה לתקן גבר! אם ברי לא חכם מספיק לדעת שמותחים אותו, אין שום סיבה שיהיה שופט זוטר!"

דמעות הציפו את עיניה של בריסטל והיא רעדה בכיסאה. היא הביטה על אחֶיה בתקווה לזכות בתמיכתם, אבל הם היו מפוחדים ממש כמוה.

"אני — אני מצטערת, אבא — "

"אין לך שום זכות לדעת שום פרט מן המידע שציטטת כרגע! אם אגלה שאת קוראת שוב, בי נשבעתי, אני אזרוק אותך אל הרחוב!"

בריסטל פנתה אל אמה והתפללה שלא תזכיר את הספרים שמצאה בחדרה באותו בוקר. בדיוק כמו בניה, גברת אברגרין נותרה דוממת כמו עכבר ליד עיט.

"ל־ל־לא, אני לא קראתי — "

"אז איפה למדת את כל זה?"

"נ־נ־נראה לי שפשוט שמעתי את זה מברי וברוקס. הם תמיד מדברים על חוקים ועל בית המשפט ליד השולחן — "

"אם כך, אולי כדאי שתאכלי בחוץ עד שתלמדי להפסיק להאזין! הבת שלי לא תפר את חוקי הממלכה הזאת בשל התפתחות מואצת!"

השופט המשיך לתאר בצרחות את האכזבה שלו מבתו ואת הגועל שהוא חש כלפיה. מזגו של אביה לא היה זר לבריסטל — למען האמת, עיקר התקשורת ביניהם הייתה כשהוא צועק עליה — אך לא היה דבר גרוע מלהיות זו שאליה מופנה זעמו. עם כל פעימה של לבה, בריסטל שקעה מעט עמוק יותר בכיסא וספרה את השניות עד שזה ייגמר. לרוב, אם הוא לא הפסיק לצרוח עד שהגיעה לחמישים, זעמו של אביה היה מתגבר והופך לענישה גופנית.

"אני שומעת את הכרכרה?" שאלה גברת אברגרין.

כולם ישבו בדממה וניסו לאתר את הצלילים שגברת אברגרין שמעה. כעבור כמה רגעים, צלצולי הפעמונים הדקים והלמות פרסות הסוסים מילאו את הבית כשהכרכרה התקרבה אליו. בריסטל תהתה אם אמה באמת שמעה אותה, או שפשוט קטעה את אביה בתזמון מוצלח.

"כדאי שתמהרו, שלושתכם, לפני שיהיה מאוחר מדי."

השופט אברגרין ובניו אספו את חפציהם ויצאו אל הכרכרה. ברי התמהמה כשסגר את הדלת מאחוריו, כדי שיוכל לנופף לאחותו לשלום.

"תודה," הוא הטווה בשפתיו ללא קול.

"בהצלחה היום," היא לחשה בחזרה.

בריסטל נשארה ישובה עד שהייתה בטוחה שאביה ואחיה כבר התרחקו מהבית, ובעודה מנסה להתעשת, גברת אברגרין כבר פינתה את שולחן האוכל. בריסטל נכנסה אל המטבח כדי לבדוק אם אמה זקוקה לעזרה עם הכלים, אבל גילתה שהיא לא שוטפת אותם. בריסטל מצאה את גברת אברגרין רכונה אל הכיור ובוהה בכלים המלוכלכים במבט מרוכז, כאילו היא בטראנס.

"תודה שלא אמרת לאבא שום דבר על הספרים," אמרה בריסטל.

"לא היית צריכה לתקן את אחיך ככה," אמרה גברת אברגרין.

"אני יודעת," אמרה בריסטל.

"אני מתכוונת לזה, בריסטל," אמרה אמה, ופנתה אל בתה בעיניים פעורות ומבוהלות. "לברוקס יש מעמד יציב מאוד בעיר. את לא רוצה שהוא יהיה האויב שלך. אם הוא יתחיל להגיד לחברים שלו דברים רעים עלייך — "

"אמא, לא אכפת לי מה ברוקס אומר עליי."

"צריך להיות לך אכפת," אמרה גברת אברגרין בתקיפות. "בעוד שנתיים תהיי בת שש־עשרה וגברים יתחילו לחזר אחרייך ולבקש את ידך. את לא יכולה להסתכן במוניטין שיבריח את כל הטובים. את לא רוצה להעביר את חייך עם מישהו אכזרי וכפוי טובה... האמיני לי."

דבריה של אמה היממו את בריסטל. היא לא ידעה אם היא מדמיינת, אבל העיגולים הכהים תחת עיניה של אמה נראו כהים מעט יותר משהיו לפני ארוחת הבוקר.

"עכשיו לכי לבית הספר," אמרה גברת אברגרין. "אני אדאג לכלים."

בריסטל חשה פיתוי להישאר ולהתווכח עם אמה. היא רצתה למנות את כל הסיבות לכך שהחיים שלה יהיו שונים מאלה של בנות אחרות, היא רצתה להסביר למה לה נועדו דברים גדולים יותר מנישואים ואימהוּת, אבל אז נזכרה שאין לה כל ראיות שיתמכו באמונותיה.

אולי אמא שלה צדקה. אולי היא טיפשה אם היא חושבת שהעולם לא חשוך.

כשלא נשאר לה מה לומר, יצאה בריסטל אל בית הספר. בזמן שצעדה לעבר העיר, דמותה של אמה הרוכנת אל הכיור נשארה צרובה במוחה. בריסטל חששה שזהו לא רק זיכרון שיישאר לה מאמה, אלא גם הצצה אל העתיד הממתין לה.

"לא," לחשה לעצמה. "החיים שלי לא יהיו כאלה... החיים שלי לא יהיו כאלה... החיים שלי לא יהיו כאלה..." בריסטל חזרה על המשפט בזמן שצעדה, בתקווה שאם תגיד זאת מספיק פעמים זה ישכך את פחדיה. "אולי עכשיו זה נראה בלתי אפשרי, אבל אני יודעת שמשהו עומד לקרות... משהו עומד להשתנות... משהו עומד לשנות את החיים שלי..."

לבריסטל הייתה סיבה טובה לדאגה. עבור נערה בגילה, בריחה מהממלכה הדרומית הייתה בלתי אפשרית. אבל בתוך שבועות מעטים, ההגדרה של בריסטל לצירוף המילים בלתי אפשרי תשתנה לנצח.