הסיפור מתחיל
הסיפור מתחיל באי קטן באוקיינוס עמוק, זמן קצר לפני מעוף הפרפרים הגדול. היה זה יום קיץ בהיר, ובְּרימיר טייל לאורך החוף השחור. הוא פסע בנחת ואסף קונכיות, אבל לפעמים הוא מצא אבנים שטוחות שאותן נהג להקפיץ במים. הוא הילך לאט לאט בין הפינגווינים הדוגרים, החליק בין האצות, ונזהר שלא לדרוך על הביצים.
בְּרימיר רצה לפגוש את חברתו הוּלדָה ולהראות לה את האבן היפה להפליא שמצא למרגלות הר עילאי. אפשר היה לראות רק מעט מראשה, כי תלתל של שיער צהוב הזדקר בין להקת הפינגווינים בשחור ולבן. הבטן שלו קרקרה כי הוא שכח לאכול תוך כדי ההליכה. הוא הביט בביצים מעוררות התיאבון שמתחת לישבני הפינגווינים וריר מילא את פיו, אבל כשראה את המבטים העוינים שלהם הוא החליט להניח להם. הרי בסופו של דבר הוא היה אחד מול אלפים מהם. הם לא יכלו לעוף אבל המקורים שלהם היו חדים.
בְּרימיר ראה את הוּלדָה גוררת שק גדול וכבד ורץ אליה.
"היי," אמר בְּרימיר. "מה יש בשק?"
"רק כלב ים."
"רק כלב ים?"
"כן, רק כלב ים וגם תפוזים ושתי ארנבות."
"יאמי! תפסת אותו בעצמך?"
"נו, באמת! זה לא כזה סיפור: הוא היה קטן מאוד והורדתי לו אַלָה על הראש," אמרה הוּלדָה וטפחה בעדינות על ראשו של בְּרימיר.
"אפשר לעזור לך לסחוב את השק?"
"זה יהיה נחמד."
הם פסעו בכבדות לאורך החוף וגררו מאחוריהם את השק שטשטש את עקבותיהם בחול.
בְּרימיר והוּלדָה טיפסו על גבעה. הם השקיפו אל הים ואל החול השחור במפרץ עצי הדקלים, שם עמדו לפשוט את עורו של כלב הים ולבשל אותו.
הם אספו בולי עץ, הדליקו מדורה וצלו את כלב הים בשלמותו. כשסיימו לאכול, הם ישבו על החול וצפו בשקיעה. לאחר מכן הם נשכבו על הגב והביטו בכוכבים שהלכו וזהרו ככל שגברה החשיכה.
"אני חושבת שזה היום הכי יפה והכי כיפי שעבר עליי," לחשה הוּלדָה בחיוך.
"כן, הוא אפילו יפה יותר מאתמול. ואני חשבתי שאתמול היה היום הכי יפה בחיים שלי," אמר בְּרימיר.
"מה עשית אתמול?"
"לא משהו מיוחד. פשוט הרגשתי מאושר כל כך," אמר בְּרימיר בחיוך. "החיים הולכים ומשתפרים כל הזמן."
"ועוד מעט יבואו הפרפרים," אמרה הוּלדָה בהתלהבות.
"איזה כיף יהיה."
בְּרימיר הראה להוּלדָה את האבן שמצא בהר. היא נצצה כמו אלף קשתות בענן. כמו מיליון כוכבים.
"וואו, כמה שהיא יפה!"
"את יכולה לקבל אותה," אמר בְּרימיר.
"לא, אני לא רוצה," ענתה הוּלדָה. "היא יפה מדי."
"באמת, אני רוצה שתיקחי אותה," אמר בְּרימיר.
וכיוון שהוּלדָה ידעה שהרבה יותר משמח לתת מאשר לקבל, היא קיבלה את האבן כדי שבְּרימיר יהיה מרוצה.
"איזו מין אבן זאת?"
"נדמה לי שזו אבן משאלות."
"ואני יכולה להביע משאלה?" שאלה הוּלדָה בחיוך.
"כן, אם מתחשק לך," ענה בְּרימיר, "אבל אז האבן תהפוך לסתם אבן אפורה."
"אני יכולה להביע רק משאלה אחת?"
"כן, אבל את יכולה לבקש מה שבא לך."
הוּלדָה שתקה דקה ארוכה. היא חשבה, שקלה, והמחשבות התרוצצו בראשה.
"האמת שאני לא מצליחה לחשוב על אף משאלה."
"שום דבר?" שאל בְּרימיר.
"יש לי מספיק אוכל ויש לי הרבה חברים כי כולנו חברים. אבל יש משאלה אחת..." אמרה הוּלדָה.
"מה היא?"
"המשאלה שלי היא שהחבר הכי טוב שלי ייתן לי אבן משאלות יפה להפליא. ועכשיו המשאלה הזאת התגשמה ואני לא מצליחה לחשוב מה עוד אני יכולה לבקש!"
הוּלדָה חייכה בביישנות ונתנה לבְּרימיר נשיקה חפוזה על הלחי. היא החזיקה את האבן בזהירות כאילו מדובר בביצה של שַחֲרוּר.
"זה באמת כוכב מוזר!" אמר בְּרימיר פתאום.
"איפה?" שאלה הוּלדָה.
"שם!" צעק בְּרימיר.
"לא אמור להיות שם כוכב," אמרה הוּלדָה ושפשפה את עיניה.
אבל הכוכב לא נותר חסר תנועה בחלל. הוא התקרב עם שובל גדול של אש, שהסתובב והתפתל בעודו מצייר אותיות זוהרות של אש בשמיים.
"הוא כאילו מצייר אותיות באוויר," אמר בְּרימיר.
"החגיגה מתחילה!" אייתה הוּלדָה.
"הולכת להיות חגיגה? איזה מין כוכב נופל זה?"
הכוכב הפסיק פתאום לצייר מעגלים באוויר והתקדם עכשיו היישר אל כוכב הלכת הכחול! שאגה איומה נשמעה, והיא גברה מרגע לרגע. ברימיר והוּלדָה נצמדו זה לזה.
"אוי לא, זה אסטרוֹאיד או כוכב שביט?"
"זה טיל חלל שהולך להתרסק!"
טיל החלל התקרב במהירות הולכת וגוברת והכול סביבם הואר עד כדי סנוור. הציפורים על העצים התעוררו והתעופפו בצווחות. הסנאים זחלו אל מאורות הארנבים. דגים התחבאו בין סבכי האצות.
"הוא הולך לפגוע בנו!" צעקה הוּלדָה. "אנחנו נימחץ!"
"תחזיקי בי חזק," לחש לה בְּרימיר.
הוּלדָה חיבקה את בְּרימיר חזק כל כך שהיא כמעט מחצה אותו, ואז נשמע פיצוץ אדיר.
בום!!!
הפיצוץ הדהד בין ההרים, וגשם של חול ואבנים הצליף בכל רחבי החוף.
בְּרימיר והוּלדָה הרגישו צלצולים באוזניים. הם נעמדו בקושי על הרגליים וניערו את האבק מגופם. מכתש עמוק נפער במקום שבו טיל החלל התרסק. הם התקדמו לאיטם אל שפת המכתש והציצו מטה. לא ניתן היה לראות כמעט שום דבר בגלל העשן, אבל הם קלטו נצנוץ של משהו זוהר, חבוט וחסר צורה בקרקעית.
"זה נראה כמו שואב אבק ישן," אמרה הוּלדָה.
"זו ספינת חלל," לחש בְּרימיר.
הם לא ראו שום סימן חיים מספינת החלל, אבל אז נשמעו נקישות עמומות: בּנג! בּנג! בּנג! כאילו מישהו מנסה לפרוץ את דלת הטיל.
"כבר שנים שלא הגיע לפה אף אחד מהחלל החיצון," אמרה הוּלדָה.
הנקישות נשמעו עכשיו חזקות יותר מאשר בפעם הראשונה:
בנג! בנג! בנג!
"אני מקווה שזו לא מפלצת חלל," לחש בְּרימיר.
ואז נשמעה שאגה איומה והדלת נפרצה בכל הכוח. היא נפלה בחבטה קולנית, ויצור כהה ועצום־ממדים הופיע בפתח. הוא הביט אל תוך האפלה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.