סיפורי חייך ואחרים

מגדל בבל   מגדל בבל 

אילו היו משכיבים את המגדל לאורך בקעת שנער, הייתה נדרשת הליכה של יומיים כדי לצעוד מקצה אחד למשנהו. בעומדו, נדרשים חודש וחצי תמימים כדי לטפס מבסיסו לראשו, אם האדם צועד ללא משא. אבל מעטים הם המטפסים בידיים ריקות. קצב הליכתם של רוב האנשים מואט בשל עגלת הלבנים שהם מושכים מאחוריהם. ארבעה חודשים חולפים מרגע שמונחת לבנה בעגלה, עד ליום שבו היא נפרקת ממנה ונהפכת חלק מהמגדל.

 

הילאלום בילה את כל חייו בעילם, ואת בבל הכיר רק כאחת הקונים של נחושת עילם. מטילי הנחושת הועמסו על אוניות ששטו במורד הקארון1 עד לים התחתון, לעבר הפרת. הילאלום ושאר הכורים נסעו ביבשה, לצד אורחת חמורים של סוחר. הם צעדו לאורך משעול מאובק שנמתח מן הרמה, על פני המישורים, אל השדות הירוקים המתוחמים בתעלות ובסכרים.

איש מהם לא ראה את המגדל קודם לכן. הוא נגלה לעיניהם כשעדיין היו מרוחקים פרסאות רבות: קו דק כגדיל פשתן, רועד ומרצד באוויר, מתנשא מקרום הבוץ של אדמת בבל עצמה. בהתקרבם, נהפך הקרום לחומות עיר אדירות, ואולם כל שראו היה המגדל. כשהשפילו את עיניהם לגובה פני הנהר, הם ראו את הסימנים שהותיר המגדל מחוץ לעיר. הפרת עצמו זרם כעת בתחתית ערוץ רחב ושקוע, שנחפר כדי לספק חומר ללבנים. מדרום לעיר נראו שורות על גבי שורות של תנורים, שלא בערו עוד.

כשקרבו לשערי העיר, היה המגדל מוצק וכביר מכל דבר שהילאלום דמיין מעודו: עמוד יחיד שבוודאי היה רחב כמקדש שלם, אך התנשא לגובה כה רב, עד שנמוג מן העין. כולם צעדו בראשים מוטים לאחור, ממצמצים אל תוך השמש.

נאני, ידידו של הילאלום, דחק בו במרפקו, הלום-יראה: "אנחנו אמורים לטפס על זה? עד הסוף?"

"לעלות כדי לחפור. זה נראה... לא טבעי".

הכורים הגיעו אל השער המרכזי בחומה המערבית, שבו עזבה שיירה אחרת את העיר. בעודם נדחקים קדימה אל רצועת הצל הצרה שסיפק הקיר, צעק מנהל העבודה שלהם, בֶּלי, לשומרים שהוצבו בראש מגדלי השער: "אנו הכורים שזומנו מארץ עילם!"

שומרי החומות נראו מאושרים. אחד מהם צעק בתשובה: "אתם אלה שאמורים לחפור מבעד לכיפת הרקיע?"

"אנחנו אלה".

העיר כולה חגגה. החג החל שמונה ימים קודם לכן, כשאחרוני הלבנים נשלחו לדרכן, ויימשך עוד יומיים. בכל יום ובכל לילה עלזה העיר, רקדה וסבאה.

לצד עושי הלבנים היו מושכי העגלות, גברים שרגליהם משורגות שרירים, תוצאת הטיפוס במעלה המגדל. בכל בוקר החל צוות חדש בטיפוס. הם טיפסו במשך ארבעה ימים, העבירו את משאותיהם לצוות המושכים הבא, ושבו על עקבותיהם ביום החמישי כשהעגלות שבידיהם ריקות. מחרוזת של צוותים כאלה נמתחה כל הדרך עד לראש המגדל, אבל רק התחתונים שבהם חגגו עם העיר. בשביל אלה שהתגוררו על המגדל עצמו, נשלחו די בשר ויין כדי להבטיח שהכֵּרה תעלה לכל אורך העמוד.

בערב ישבו הילאלום ושאר הכורים העילמים על שרפרפי חומר לפני שולחן ארוך מלא במזון, שולחן אחד מני רבים שנערכו בכיכר העיר. הכורים דיברו עם המושכים ושאלו על המגדל.

נאני אמר: "מישהו סיפר לי שמניחי הלבנים שבראש המגדל מייללים ותולשים את שערותיהם כאשר נופלת לבנה, שכן נדרשים ארבעה חודשים להחליפה, אך איש אינו מניד עפעף כאשר אדם נופל אל מותו. האם זה נכון?"

אחד המושכים הדברנים יותר, לוגאטום, הניד בראשו. "הו, לא, זו רק מעשייה. ישנה שיירה בלתי פוסקת של לבנים במעלה המגדל. אלפי לבנים מגיעות לראש המגדל בכל יום. אובדן לבנה אחת הוא חסר משמעות בשביל מניחי הלבנים". הוא רכן לעברם והוסיף: "עם זאת ישנו דבר שהם מעריכים יותר מחיי אדם: מרית".

"למה מרית?"

"אם מניח לבנים שומט את המרית שלו, הוא אינו יכול לעבוד עד שתועלה אחת חדשה. במשך חודשים הוא אינו יכול להרוויח את המזון הבא אל פיו, כך שעליו ללוות כספים. אובדן מרית הוא עילה ליללה רבה. ואולם אם אדם נופל והמרית שלו נותרת מאחוריו, היתר חשים רווחה חשאית. הבא אחריו שישמוט את מריתו יוכל לקחת את הנותרת ולהמשיך לעבוד בלי לצבור חוב".

הילאלום זועזע, ולרגע קדחתני ניסה לספור כמה מכושים הביאו עמם הכורים. ואז הוא הבין: "לא ייתכן שזה נכון. למה לא להביא מריות נוספות? משקלן יהיה כאין וכאפס לעומת כל הלבנים שמועלות לשם, ואין ספק שאובדנו של אדם פירושו עיכוב ממשי, אלא אם כן ממתין בראש המגדל בעתודה אדם המיומן בהנחת לבנים. ללא אדם כזה, יהיה עליהם לחכות עד שאחר יטפס מלמטה".

כל המושכים שאגו בצחוק: "אי אפשר להערים עליו", אמר לוגאטום בשעשוע ניכר. הוא פנה אל הילאלום. "אז תתחילו את טיפוסכם מיד לאחר תום החג?"

הילאלום לגם מקערת שֵיכר. "כן. שמעתי שיצטרפו אלינו כורים מארץ מערבית, אבל לא ראיתי אותם. האם ידוע לך דבר-מה על אודותם?"

"כן. הם באים מארץ ששמה מצרים. ואולם הם אינם כורים עפרות כמוכם. הם חוצבים אבן".

"גם אנו חותכים אבן בעילם", אמר נאני, פיו מלא בשר חזיר.

"לא כמוהם. הם חותכים שחם".

"שחם?" גיר ובהט נחצבו בעילם, אבל לא שחם. "אתה בטוח?"

"סוחרים שנסעו למצרים אומרים שיש להם זיגוראטים ומקדשים הבנויים מגיר ומשחם. לבנים עצומות. והם חוצבים פסלי ענק משחם".

"אבל כה קשה לעבוד בשחם".

לוגאטום משך בכתפיו. "לא להם. האדריכלים המלכותיים מאמינים שחוצבי אבן שכאלה עשויים להועיל כשתגיעו לכיפת השמים".

הילאלום הנהן בראשו. ייתכן שכך. מי יֵדע בוודאות למה יזדקקו? "האם ראית אותם?"

"לא. הם עדיין לא הגיעו. אבל הם צפויים להגיע בתוך כמה ימים. עם זאת ייתכן שלא יגיעו עד תום החג. במקרה כזה תטפסו אתם העילמים לבדכם".

"אתם תתלוו אלינו, הלא כן?"

"כן, אבל רק למשך ארבעת הימים הראשונים. לאחר מכן יהיה עלינו לשוב לאחור, בעוד אתם, בני המזל, תמשיכו הלאה".

"מדוע אתה מחשיב אותנו לבני מזל?"

"אני כמֵהַ לטפס עד למעלה. פעם גררתי עם הצוותים הגבוהים יותר, והגעתי לגובה של תריסר ימי טיפוס, אך לא יותר מכך. אתם תעלו הרבה מעבר לכך". לוגאטום חייך בעצב מסוים. "אני מקנא בכם, על שתיגעו בכיפת השמים".

לגעת בכיפת השמים. לפרוץ אותה במכושים. הילאלום חש אי-נוחות נוכח הרעיון. "אין כל סיבה לקנאה..." פתח.

"נכון", אמר נאני. "כשנסיים, יוכלו כל האנשים לגעת בכיפת השמים".

 

בבוקר הבא יצא הילאלום לראות את המגדל. הוא עמד בחצר הענקית שהקיפה אותו. בקצה אחד ניצב מקדש שהיה מרשים כשלעצמו, אבל לצד המגדל הוא עמד באין מבחין.

הוא היה יכול לחוש את המוצקות המוחלטת. על-פי כל הסיפורים, נבנה המגדל כך שיהיה חזק מכל זיגוראט: הוא נבנה מלבנים אפויות לכל עוביו, ואילו זיגוראטים פשוטים נבנו מלבנים פשוטות שיובשו בשמש, ורק חזיתם צופתה בלבנים אפויות. הלבנים הונחו בטיח מעורב באספלט, שנספג בלבנים השרופות ויצר דבק חזק לא פחות מהלבנים עצמן.

בסיס המגדל דמה לשני המשטחים הראשונים של זיגוראט רגיל. במה רבועה ענקית, מאתיים אמות פאתה וארבעים אמות גובהה, וגרם מדרגות משולש העולה אל צדה הדרומי. על פני הבמה הראשונה הזאת הוצבה במה שנייה, קטנה יותר, שאליה היה ניתן להגיע רק דרך גרם המדרגות המרכזי. על הבמה השנייה עמד המגדל עצמו.

אורך כל אחת מצלעותיו היה שישים אמה, והוא התנשא כעמוד רבוע שנשא את משקל השמים. סביבו התפתל כבש בעל שיפוע עדין, שנחצב בצד המגדל ונכרך סביבו כרצועת עור סביב ידית השוט. לא, כשהתבונן שוב, ראה הילאלום שהיו שני כבשים, והם היו שזורים זה בזה. הצד החיצוני של כל כבש היה רצוף לכל אורכו בעמודים, לא עבים אך רחבים, כדי לספק מעט צל. בהעבירו את מבטו במעלה המגדל, הוא ראה רצועות מתחלפות: כבש, לבנים, כבש, לבנים, עד שלא היה ניתן להבדיל ביניהם עוד, ועדיין המשיך המגדל להתנשא, הרחק מכפי שיכלה העין לראות. הילאלום מצמץ ולכסן את מבטו, וראשו נהפך סחרחר. הוא מעד שני צעדים לאחור ופנה משם ברעדה.

הילאלום חשב על הסיפור שסופר לו בילדותו, המעשה שבא לאחר סיפור המבול. סופר בו כיצד שבו בני האדם ומילאו את כנפות הארץ, ואכלסו יותר ארצות מכפי שעשו אי-פעם. כיצד הפליגו אנשים אל קצות העולם וראו את האוקיינוס נופל אל תוך הערפילים וחוֹבֵר אל מימיה השחורים של התהום הרחק מתחת. כיצד הבינו בני האדם בדרך זו את גבולות הארץ, ומצאו אותה קטנה, והתאוו לראות מה נח מעבר לגבולותיה, את כל שאר בריאתו של יהוה. כיצד הביטו מעלה, ותהו באשר למקום משכנו של יהוה, מעל למאגרים שהכילו את מי השמים. וכיצד, לפני מאות שנים רבות, החלה בניית המגדל, עמוד לשמים, מדרגות שבהן יוכלו בני אדם לטפס כדי לראות את מעשי ידי יהוה, ויהוה יוכל לרדת לראות את מעשי ידי האדם.

זה תמיד נסך בהילאלום השראה, סיפור על אלפי אנשים העמלים ללא הרף, אבל באושר, שכן הם עמלו כדי להיטיב להכיר את יהוה. הוא התרגש כשהבבלים הגיעו לעילם לחפש כורים. ואולם כעת, משעמד בבסיס המגדל, התמרדו חושיו ועמדו על כך שדבר אינו אמור להתנשא לגובה רב כל-כך. כשהביט במעלה המגדל, הוא חש כאילו אינו עומד על הארץ.

האם ראוי שיטפס במעלה דבר שכזה?

 

בבוקר הטיפוס כוסתה הבמה השנייה מקצה לקצה במריצות דו-אופניות, סדורות בשורות. רבות היו עמוסות אך ורק במזון לסוגיו: שקים מלאי שעורה, חיטה, עדשים, בצלים, תמרים, מלפפונים, כיכרות לחם, דגים מיובשים. כַּדי ענק רבים מספור הכילו מים, יין תמרים, שֵיכר, חלב עזים ושמן דקלים. עגלות אחרות מולאו בסחורות שהיה ניתן למצוא בכל שוק: כלי נחושת, סלי נצרים, גלילי בד, שרפרפים ושולחנות עץ. היו שם גם עז ושור מפוטמים, שהכוהנים הלבישו בברדסים כך שלא יוכלו להביט לצדדים, ולא יפחדו מהטיפוס. הם יועלו לקורבן בראש המגדל.

אחר כך באו העגלות שנשאו את מכושי הכורים ואת פטישיהם, ואת רכיביו של כבשן קטן. מנהל העבודה שלהם הורה להעמיס כמה עגלות גם בעצים וביריעות נצרים.

לוגאטום עמד לצד אחת העגלות, מחזק את החבלים שקשרו את העצים. הילאלום ניגש אליו. "מאין בא העץ הזה? לא ראיתי יערות לאחר שעזבנו את עילם".

"ישנו יער עצים מצפון, שניטע כשהוחל בבניית המגדל. העץ הגדום מושט במורד הפרת".

"נטעתם יער שלם?"

"כשהחלו לבנות את המגדל, ידעו האדריכלים שכדי להבעיר את התנורים, יידרש הרבה יותר עץ מכפי שניתן למצוא על פני המישור, אז הם נטעו יער. ישנם צוותים שתפקידם לספק מים ולטעת עץ חדש במקום כל אחד שנכרת".

הילאלום נדהם. "וזה מספק את כל העץ הדרוש?"

"את רובו. יערות רבים אחרים בצפון נכרתו אף הם, ועציהם הובאו במורד הנהר". הוא בחן את גלגלי העגלה, חלץ את הפקק מבקבוק עור שנשא עמו ושפך מעט שמן בין הגלגל לציר.

נאני ניגש אליהם, בוהה ברחובות בבל שנפרשו לפניהם. "מעולם לא הייתי אפילו בגובה כזה, שממנו אוכל להביט על עיר מלמעלה".

"גם אני לא", אמר הילאלום, אבל לוגאטום רק צחק.

"בואו. כל העגלות מוכנות".

עד מהרה זווגו הגברים בצמדים וצוּותוּ לעגלה. הם עמדו בין שני מוטות הגרירה של העגלה, שאליהם נקשרו חבלים ובהם לולאות למשיכה. העגלות שנגררו על-ידי הכורים התערבבו באלה האחרות, שנמשכו על-ידי הגוררים הרגילים, כדי לוודא שישמרו על הקצב הנכון. לוגאטום וגורר אחר ניצבו עם עגלתם היישר מאחורי זו של הילאלום ונאני.

"זכרו", אמר לוגאטום. "הישארו כעשר אמות מאחורי העגלה שלפניכם. האיש שמימין עושה את כל העבודה בפניות, ואתם מתחלפים מדי שעה".

הגוררים החלו להוביל את עגלותיהם במעלה הכבש. הילאלום ונאני רכנו מטה וכרכו את חבלי עגלתם על כתפיהם, האחד על הימנית והשני על השמאלית. הם נעמדו יחדיו, מרימים את קדמת העגלה מן הקרקע.

"עכשיו משכו", קרא לוגאטום.

הם נשענו קדימה כנגד החבלים, והעגלה החלה להתגלגל. מרגע שנעו, נראתה התנועה קלה למדי. הם עשו את דרכם סביב הבמה והגיעו לכבש. אז נאלצו להטיל קדימה את כל כובד משקלם.

"זו עגלה קלה?" מלמל הילאלום.

הכבש היה רחב דיו לאדם בודד לצעוד לצד עגלה, אם היה צריך לעבור. המשטח היה מרוצף בלבנים שנחרתו בשני חריצים במשך מאות שנות גלגלים. מעל ראשיהם התנשאה תקרה מקומרת ומובלטת, שבה סודרו הלבנים הרבועות בשכבות חופפות עד שנפגשו במרכז. העמודים שמימין היו רחבים דיים, עד שגרמו לכבש להיראות כמנהרה. אם לא הביט המטפס הצדה, כמעט לא חש שהוא עולה במגדל.

"האם אתם שרים כשאתם כורים?" שאל לוגאטום.

"רק כשהסלע רך", אמר נאני.

"אז שירו את אחד משירי הכורים שלכם".

הקריאה ירדה אל הכורים האחרים, ועד מהרה הרים כל הצוות את קולו בשיר.

 

הם טיפסו עוד ועוד, והצללים הלכו הלוך וקצר. הם היו מוצלים מן השמש, רק האוויר הצלול סובב אותם, קריר בהרבה מאשר בסמטאותיה הצרות של עיר למטה, שבה היה יכול חום הצהריים להרוג לטאה בחצותה את הרחוב. בהביטם הצדה, יכלו הכורים לראות את הפרת הקודר, ואת השדות הירוקים המתפרשים לאורך פרסאות רבות, חצויים שתי וערב על-ידי תעלות מבהיקות בשמש. העיר בבל הייתה תבנית מורכבת של רחובות ובניינים צפופים, מבהיקים בטיח לבן. פחות ופחות ממנה נראה לעין, בעת שהעיר התכנסה, כך נדמה, סביב בסיס המגדל.

הילאלום משך שוב בחבל הימני, סמוך לקצה, כששמע צעקות מן הכבש המוביל מעלה, שלב אחד מתחת. הוא חשב לעצור ולהביט מטה, אך לא רצה להפריע את הקצב. בכל מקרה הוא לא היה יכול לראות את הכבש בבהירות. "מה קורה שם למטה?" קרא ללוגאטום, שצעד מאחוריו.

"אחד מחבריכם הכורים פוחד מהגובה. לעתים נמצא אדם כזה בין אלה המטפסים בראשונה. אדם כזה נאחז ברצפה ואינו יכול להתקדם עוד. ואולם מעטים חשים זאת מוקדם כל-כך".

הילאלום הבין. "אנו מכירים פחד דומה בין אלה השואפים להיות כורים. ישנם אנשים שאינם מסוגלים להיכנס למכרות, מחשש שייקברו חיים".

"באמת?" אמר לוגאטום בקול. "לא שמעתי על כך. איך אתה מרגיש בנוגע לגובה?"

"איני מרגיש דבר". אבל הוא הציץ לעבר נאני, ושניהם ידעו את האמת.

"אתה מרגיש עצבנות בכפות ידיך, נכון?" לחש נאני.

הילאלום שפשף את ידיו בסיבי החבל הגסים והנהן.

"גם אני הרגשתי את זה קודם לכן, כשהייתי קרוב יותר לקצה".

"אולי רצוי שגם אנחנו נלך בברדסים, כמו השור והעז", מלמל הילאלום בלצון.

"אתה חושב שגם אנחנו נירא מן הגובה, כשנטפס הלאה?"

הילאלום שקל זאת. העובדה שאחד מחבריהם הרגיש את הפחד בשלב כה מוקדם לא בישרה טובות. הוא ניער את המחשבה ממוחו. אלפים טיפסו ללא כל פחד, ויהיה מטופש להניח לפחדו של כורה אחד להדביק את כולם. "אנחנו פשוט לא מורגלים. יהיו לנו חודשים להתרגל לגובה. כשנגיע לקצה, נצטער שהוא לא גבוה יותר".

"לא", אמר נאני. "אני לא חושב שארצה לגרור את זה עוד". שניהם צחקו.

 

בערב הם אכלו ארוחה של שעורה ובצל ועדשים, וישנו במסדרונות צרים שבלטו לתוך גוף המגדל. כשניעורו בבוקר המחרת, הכורים בקושי היו מסוגלים ללכת, כל-כך כאבו רגליהם. הגוררים צחקו ונתנו להם צורי למשוח בו את שריריהם, וסידרו מחדש את העומס בעגלות כדי להקל עליהם.

כעת כבר הפך מבט הצדה את ברכיו של הילאלום למים. הרוח נשבה ללא הפסק בגובה זה, והוא צפה שתתחזק ככל שיטפסו. הוא תהה אם אי-פעם עף מישהו מן המגדל ברוח ברגע של חוסר שימת לב. והנפילה: אדם יספיק לומר תפילה לפני שיפגע בקרקע. הילאלום נרעד מן המחשבה.

מלבד הכאבים ברגלי הכורים, דמה היום השני לראשון. הם יכלו לראות הרחק יותר כעת, ומרחבי האדמה היו מהממים. המדבריות שמעבר לשדות נראו לעין, ואורחות סוחרים נדמו אך מעט יותר משורות של חרקים. אף כורה נוסף לא ירא את הגובה עד כדי כך שלא יוכל להמשיך, וכך נמשכה עלייתם כל אותו היום ללא כל תקרית.

ביום השלישי לא הוטב מצב רגלי הכורים, והילאלום חש כזקן נכה. רק ביום הרביעי השתפר כושרם, והם שבו לגרור את משאם המקורי. טיפוסם נמשך עד הערב, ואז פגשו את הצוות האחר של הגוררים, שנשאו במהירות עגלות ריקות לעבר הכבש המוביל מטה. הכבשים המובילים מעלה ומטה התפתלו זה סביב זה מבלי לגעת, אך חוברו במסדרונות שחצו את גוף המגדל. כשטורי המטפסים והיורדים נשזרו זה בזה במלואם, הם חצו את המגדל כדי להחליף עגלות. הכורים הוצגו בפני גוררי הצוות השני, והם דיברו ואכלו יחדיו כל אותו הלילה. בבוקר המחרת הכינו חברי הצוות הראשון את עגלותיהם למסע חזרה לבבל, ולוגאטום נפרד לשלום מהילאלום ומנאני.

"שמרו על עגלתכם. היא טיפסה עד לראש המגדל יותר פעמים מכל אדם".

"האם אתה מקנא גם בעגלה?" שאל נאני.

"לא, שכן בכל פעם שהיא מגיעה לקצה, עליה לשוב את כל הדרך למטה. אני לא יכול הייתי לשאת זאת".

 

כשעצר הצוות השני בסוף היום, ניגש אל הילאלום ונאני הגורר שמאחוריהם, כדי להראות להם משהו. שמו היה קודא.

"מעולם לא ראיתם את השמש שוקעת בגובה הזה. בואו, הסתכלו". הגורר ניגש אל קצה החדר והתיישב שם, רגליו משתלשלות החוצה. הוא ראה שהם מהססים. "בואו. תוכלו לשכב ולהציץ מעבר לקצה, אם תרצו". הילאלום לא רצה להיראות כילד מפוחד, אבל לא היה יכול להביא את עצמו לשבת בקצהו של צוק תלול שצנח אלפי אמות מתחת לרגליו. הוא נשכב על בטנו, כשרק ראשו מציץ החוצה. נאני הצטרף אליו.

"בדיוק לפני שתשקע השמש, הביטו במורד המגדל". הילאלום הביט כלפי מטה, ואז מיהר להתיק את מבטו אל האופק.

"במה שונה הדרך שבה שוקעת כאן השמש?"

"חשוב, כשהשמש שוקעת מעבר לפסגות ההרים ממערב, מחשיך בבקעת שנער. ואולם כאן אנו גבוהים מפסגות ההרים, ולכן אנו עדיין יכולים לראות את השמש. השמש חייבת לרדת נמוך יותר כדי שנראה את הלילה".

לסתו של הילאלום נשמטה בהבינו. "צל ההרים מציין את תחילת הלילה. הלילה יורד על הארץ לפני שהוא יורד כאן".

קודא הנהן. "אפשר לראות את הלילה עולה לאורך המגדל, מן הקרקע לשמים. הוא נע במהירות, אבל אתם אמורים לראותו".

הוא התבונן בכדור השמש האדום לרגע, ואז השפיל את מבטו והצביע. "עכשיו!"

הילאלום ונאני הביטו למטה. בבסיס העמוד האדיר הייתה בבל הזעירה מוצלת. ואז טיפסה החשכה במעלה המגדל, כחופה הנפרשת כלפי מעלה. היא נעה לאט דייה, כך שהילאלום היה יכול לספור את הרגעים בחולפם, אבל אז האיצה ככל שהתקרבה, עד שדהרה על פניהם מהר מהרף עין, והם שקעו בערביים.

הילאלום התגלגל על גבו והביט למעלה, בדיוק בזמן כדי לראות את החשכה עולה ועוטפת את שארית המגדל, שהתקדר בהדרגה בעת שהשמש שקעה מעבר לקצה העולם, הרחק משם.

"מראה מרשים, הלא כן?" שאל קודא.

הילאלום לא אמר דבר. בראשונה הוא הכיר את הלילה כהווייתו: צל הארץ עצמה, מושלך על עין הרקיע.

 

לאחר שטיפסו במשך יומיים נוספים, הלך והתרגל הילאלום לגובה. אף שכבר עלו קרוב לפרסה באוויר, הוא היה יכול לשאת את העמידה על הקצה תוך התבוננות במורד המגדל. הוא החזיק באחד העמודים שלאורך השפה ורכן בזהירות כדי להביט כלפי מעלה. אז הבחין כי המגדל לא נראה עוד כעמוד חלק.

הוא שאל את קודא: "נדמה שהמגדל מתרחב ככל שעולים. כיצד זה ייתכן?"

"הבט שוב, מקרוב. גזוזטראות עץ מזדקרות מן הצדדים. הן עשויות עץ ברוש ותלויות בחבלי פשתן".

הילאלום מצמץ. "גזוזטראות? מה תכליתן?"

"הן נושאות מצע של אדמה, כדי שהאנשים יוכלו לגדל ירקות. בגובה הזה המים יקרים, כך שהבצל הוא הגידול הנפוץ. גבוה יותר, היכן שיורד יותר גשם, תראה שעועית".

נאני שאל: "איך ייתכן שגשם יורד ממעל אך אינו מגיע לכאן?"

קודא נמלא פליאה: "הוא מתאדה באוויר בנופלו, כמובן".

"אה, כמובן", משך נאני בכתפיו.

עד סוף יום המחרת הם הגיעו לגובה הגזוזטראות. היו אלה במות שטוחות, עמוסות בצלים, מחוזקות בחבלים עבים אל קיר המגדל שממעל, ממש מתחת למדרגת הגזוזטראות הבאה. בכל מדרגה היו כמה חדרים צפופים בפנים המגדל, שבהם התגוררו משפחות הגוררים. נשים נראו בפתחי החדרים כשהן תופרות כותנות או חופרות את הפקעות בגינות. ילדים רדפו זה אחר זה לאורך הכבשים, משתחלים בין עגלות הגוררים, ורצו ללא מורא לאורך שפות הגזוזטראות. שוכני המגדל ידעו לזהות ללא קושי את הכורים, וכולם חייכו אליהם ונופפו בידיהם.

כשהגיע זמן ארוחת הערב, הונחו כל העגלות על תושבותיהן, ומזון ומצרכים אחרים נפרקו כדי לשמש את האנשים שם. הגוררים בירכו את משפחותיהם לשלום והזמינו את הכורים להצטרף אליהם לארוחת הערב. הילאלום ונאני סעדו עם משפחתו של קודא, והתענגו על ארוחה משובחת של דגים מיובשים, לחם, יין-תמרים ופירות.

הילאלום ראה שחלק זה של המגדל היה מעין עיירה זעירה, שהשתרעה על רצועה בין הכבש העילי לתחתי. היה שם מקדש, שבו התקיימו טקסי החגים; היו שופטים, שיישבו מחלוקות; היו חנויות, שמכרו את הסחורה שהשיירה הביאה. מובן שהעיירה הייתה בלתי נפרדת מן השיירה. אף אחת לא יכלה להתקיים ללא האחרת. ואולם כל שיירה הייתה בבסיסה מסע, דבר שהחל במקום אחד והסתיים במקום אחר. העיירה הזאת מעולם לא נועדה להיות מקום של קבע. היא הייתה רק חלק ממסע בן מאות שנים.

לאחר ארוחת הערב הוא שאל את קודא ובני משפחתו: "האם ביקר מי מכם בְּבָּבֶל אי-פעם?"

אשתו של קודא, אליטום, השיבה: "לא, למה לנו? זה טיפוס ארוך, ויש לנו כל מה שאנו צריכים כאן".

"אין לכם כל רצון לצעוד על האדמה עצמה?"

קודא משך בכתפיו. "אנו חיים בדרך לשמים. כל העבודה שאנו מבצעים נועדה להאריך אותה. כשנעזוב את המגדל, נלך בכבש העילי, לא בתחתי".

 

עם התקדם הכורים, הגיע היום שבו נראה המגדל זהה בין שאדם הסתכל כלפי מטה ובין שכלפי מעלה. מתחת הצטמק העמוד לאַיִן בטרם נדמה כנפגש במישור מתחת. ואולם הכורים עדיין היו רחוקים מלראות את ראש המגדל במו עיניהם. כל שנראה היה גוף המגדל. מבט למעלה או למטה היה מפחיד, שכן אבדה הבטחת ההמשכיות. הם לא היו עוד חלק מן הקרקע. המגדל היה נדמה כחוט התלוי באוויר, לא מחובר לשמים או לארץ.

היו רגעים במהלך חלק זה של הטיפוס, שבהם השתלט על הילאלום הייאוש, בהרגישו תלוש ומנוכר לעולם; כאילו דחתה אותו האדמה על בגידתו, ואילו השמים מאסו בו בהתקרבו. הוא רצה שיהוה ייתן סימן כדי להודיע לבני האדם שמפעלם מאושר. שאם לא כך איך יוכלו להישאר במקום שהציע קבלת פנים כה צוננת לנפש?

שוכני המגדל ברום זה לא חשו כל אי-נוחות באשר למצבם. הם תמיד קיבלו את הכורים בחמימות ואיחלו להם הצלחה במשימתם בכיפה. הם חיו בין ערפילי העננים הלחים, צפו בסערות מלמעלה ומלמטה, קצרו יבולים מתוך האוויר, ומעולם לא חששו שמא אין זה מקום יאה לבני אדם. כל אישור אלוהי לא ניתן להם, אבל האנשים לא הטילו ספק, אף לא לרגע.

בחלוף השבועות הגיעו השמש והירח לגובה נמוך יותר ויותר במסעותיהם היומיים. הירח הציף את הצד הדרומי של המגדל בזוהרו הכסוף, נוגֵהַ כמו עין יהוה הצופייה בהם. עד מהרה הם הגיעו בדיוק לגובה הירח בחולפו – הם הגיעו לגובהו של גרם השמים הראשון. הם מצמצו לעבר פני הירח זרועי הנקבוביות והשתאו אל תנועתו הגאיונה, החופשייה מכל תמיכה.

ואז הם קרבו אל השמש. הייתה זו עונת הקיץ, שבה הופיעה השמש כמעט היישר מעל העיר בבל ועברה בסמוך למגדל בגובה זה. משפחות לא חיו בחלק זה של המגדל, וגם לא היו בו גזוזטראות, שכן החום היה עז דיו כדי לצלות שעורים. הטיט שבין לבני המגדל לא היה עשוי עוד אספלט, שהתרכך ונזל, אלא מחומר שממש נאפה בחום. כהגנה מפני חום היום, הורחבו עמודי השפה עד שיצרו קיר רציף כמעט שסגר את הכבש לכדי מנהרה, שהיו בה רק סדקים צרים שהתירו את מעברם של משבים שורקים ושל אור זהוב.

צוותי הגוררים צעדו עד כה במרווחים קבועים, אבל כאן נדרש שינוי. הם יצאו מוקדם יותר ויותר בכל בוקר, על מנת להרוויח עוד שעות חושך בעת הגרירה. כשהגיעו לגובה השמש, הם צעדו רק בלילה. במהלך היום ניסו לישון, עירומים ומזיעים ברוח החמה. הכורים חששו שאם אכן יצליחו להירדם, הם ייאפו למוות בטרם יתעוררו. אבל הגוררים עשו את הדרך פעמים רבות, ומעולם לא איבדו אדם, ובסופו של דבר הם חלפו מעבר לגובה השמש, והדברים שבו להיות כשהיו.

כעת זרח אור היום כלפי מעלה, דבר שנראה בלתי טבעי ביותר. קורות הוסרו מהגזוזטראות כך שהשמש תוכל לזרוח דרכן, והאדמה נערמה במעברים שנותרו. הצמחים גדלו למטה ולצדדים, משתוחחים כדי ללכוד את קרני השמש.

ואז הם קרבו לרום הכוכבים, כדורים קטנים ולוהבים שנזרעו מכל עבר. הילאלום ציפה שיהיו פזורים בצפיפות רבה יותר, אבל גם בתוספת הכוכבים, שהיו זעירים מכדי להיראות מן הקרקע, היה נדמה שהם מפוזרים בדלילות. לא כולם נקבעו באותו גובה, אלא תפסו נפח של פרסאות אחדות משם ומעלה. היה קשה לקבוע כמה רחוקים היו, היות שלא היה דבר שיסגיר את גודלם, אך מדי פעם היה אחד מהם מתקרב מאוד ומפגין את מהירותו המדהימה. הילאלום הבין שכל עצמֵי הרקיע טסו על פניהם במהירות דומה על מנת לנוע מקצה עולם עד קצהו בתוך יום.

במהלך היום לבשו השמים צבע כחול בהיר בהרבה מכפי שנראה מן הארץ, סימן לכך שהם קרבים לכיפה. בעודו בוחן את השמים, החל הילאלום להבחין כי ישנם כוכבים הנראים בשעות היום. לא היה ניתן לראותם מן הארץ בשל בוהק השמש, אבל בגובה זה הם ניכרו היטב.

יום אחד הגיע אליו נאני בריצה ואמר: "כוכב פגע במגדל!"

"מה!" הילאלום הביט סביב, נרעש, חש כאילו פגעה בו מהלומה.

"לא, לא עכשיו. לפני זמן רב, יותר ממאה שנה. אחד משוכני המגדל מספר את הסיפור, סבו היה שם".

הם נכנסו למסדרונות וראו כמה כורים ישובים סביב זקן כמוש. "...נתקע בלבנים כחצי פרסה מעל לכאן. עדיין אפשר לראות את הצלקת שזה השאיר, זה כמו חטט ענקי".

"מה קרה לכוכב?"

"הוא בער ורחש, והיה בהיר מכדי להביט בו. אנשים חשבו לחלץ אותו, כדי שימשיך במסלולו, אבל זה היה חם מכדי להתקרב אליו, והם לא העזו לכבות את זה. לאחר כמה שבועות זה הצטנן לכדי גוש סבוך של מתכת-רקיע שחורה, גדול דיו כדי שגבר יכרוך שתי זרועות סביבו".

"כה גדול?" אמר נאני, קולו מלא יראה. כשכוכבים נופלים לארץ מאליהם, לעתים ניתן למצוא גושים קטנים של מתכת-רקיע, קשה מהנחושת העזה ביותר. את המתכת הזאת לא היה ניתן להתיך ליציקה, ולכן היא עוּבְּדה בריקוע לאחר שהולהטה. קמעות יוצרו ממנה.

"אכן, איש מעולם לא שמע על גוש בגודל כזה על פני האדמה. תוכל לתאר לך את הכלים שניתן ליצור ממנו!"

"לא ניסיתם לרקע אותו לכלים, נכון?" שאל הילאלום, נחרד.

"הו, לא. אנשים פחדו לגעת בזה. כולם ירדו מהמגדל, מחכים לעונש מיהוה בעוון הפרעה למערכי הבריאה. הם חיכו במשך חודשים, אבל כל סימן לא הגיע. בסופו של דבר הם חזרו, וחילצו את הכוכב. הוא נמצא במקדש שבעיר מתחת".

דממה השתררה. ואז אמר אחד הכורים: "מעולם לא שמעתי על כך בסיפורי המגדל".

"זה היה דבר-מה חריג, דבר שלא דנו בו".

 

בטפסם מעלה במגדל, התבהר צבע השמים, עד שבוקר אחד, כשהילאלום ניעור, הוא נעמד על שפת הכבש וצעק בהלם. מה שקודם לכן נראה כרקיע חיוור היה כעת תקרה לבנה שנמתחה הרחק מעל לראשיהם. הם היו כעת קרובים דיים כדי לראות את כיפת השמים, לראותה כשריון מוצק המכסה את הרקיע כולו. כל הכורים דיברו חרש, מרימים את מבטיהם ככסילים בעת ששוכני המגדל צחקו להם.

בהמשיכם לטפס, הם נדהמו כשהבינו כמה קרובים היו. ריקנות פני הכיפה הוליכה אותם שולל והפכה אותה בלתי נראית עד שפתאום הופיעה, ממש מעל ראשיהם. כעת במקום לטפס אל השמים הם טיפסו לתוך מישור חסר תווים שהשתרע ללא סוף לכל כיוון.

כל חושיו של הילאלום טושטשו מעצם המראה. לעתים, כשהביט בכיפה, הוא חש כי איכשהו העולם התהפך, ושאם ימעד, ייפול כלפי מעלה ויתנגש בה. וכשהכיפה אכן נראתה כתלויה מעל ראשו, היא נשאה משקל מעיק. היא הייתה שקולה כנגד העולם כולו, ולמרות זאת הייתה נטולת כל תמיכה, והוא חשש ממה שמעולם לא חשש ממנו במכרות: שהתקרה תתמוטט עליו.

כמו כן, היו רגעים שבהם נראתה הכיפה כצוק תלול בגובה בלתי נתפש שהתנשא לפניו, ומולה הארץ העמומה שמאחוריו, גם היא צוק נשגב, והמגדל היה כבל מתוח שחיבר את השניים. או גרוע מכול, לרגע היה נדמה שאין מעלה או מטה, וגופו לא ידע לאיזה כיוון הוא נמשך. היה זה כמו לירוא את הגובה, אבל גרוע הרבה יותר. לעתים היה ניעור משינה טרופה, ומוצא את עצמו מזיע, אצבעותיו קפוצות, מנסות ללפות את רצפת הלבנים.

גם נאני ורבים מן הכורים האחרים היו טרוטי עיניים, אם כי איש לא דיבר על מה שטרד את מנוחתם. הטיפוס נעשה אטי יותר, ולא מהיר יותר כפי שציפה מנהל העבודה שלהם בֶּלי. מראה הכיפה נסך אי-שקט במקום להיטות. הגוררים נעשו קצרי רוח כלפיהם. הילאלום תהה אילו מין אנשים מתחשלים בתנאים שכאלה. כיצד נמלטו מטירוף? האם התרגלו לזה? האם ילדים שנולדו תחת שמים מוצקים יצרחו אם יראו את האדמה תחת רגליהם?

אולי אנשים לא נועדו לחיות במקום שכזה. אם עצם טבעם עצר בעדם מלהתקרב מדי לשמים, אזי צריכים האנשים להישאר על הארץ.

כשהגיעו לראש המגדל, חלף הבלבול, או שנעשו חסינים. כאן, בעומדם על הבמה הרבועה שבראש המבנה, צפו הכורים במחזה המופלא ביותר שאי-פעם נצפה על-ידי בני אדם: הרחק מתחתם נח מארג של אדמה וים, מצועף בערפילים, מתגלגל לכל עבר, רחוק ככל שיכלה העין להשיג. ממש מעליהם נח גג העולם עצמו, קצהו העליון ביותר של הרקיע, מבטיח כי נקודת התצפית שלהם הייתה הגבוהה ביותר האפשרית. לא היה מקום שממנו היה אפשר ללכוד יותר מן הבריאה במבט אחד.

הכוהנים נשאו תפילה ליהוה. הם הוקירו תודה על שהותר להם לראות כל זאת, וביקשו מחילה על תאוותם לראות עוד.

 

ובצמרת הונחו הלבנים. היה ניתן לזהות את ריחה העשיר והגולמי של הזפת, שעלה מן הקלחות המחוממות שבהן הותך האספלט. היה זה הניחוח הארצי ביותר שהכורים הריחו זה ארבעה חודשים, ונחיריהם ניסו נואשות ללכוד שמץ ממנו בטרם תישא אותו הרוח. כאן, בראש המגדל, במקום שבו הנטף שפעם נבע מבין סדקי האדמה נעשה מוצק והידק את הלבנים במקומן, מצמיחה הארץ גף לתוך השמים.

כאן עבדו מניחי הלבנים, הגברים המרוחים באספלט שערבבו את הטיט והניחו במיומנות את הלבנים הכבדות בדיוק מוחלט. יותר מכל האחרים, לא יכלו הגברים הללו להרשות לעצמם לחוש סחרחורת למראה הכיפה, שכן היה אסור למגדל לסטות כמלוא הנימה מקו אנכי. הם כמעט השלימו את תפקידם סוף-סוף, ולאחר ארבעה חודשי טיפוס היו הכורים מוכנים להתחיל את זה שלהם.

המצרים הגיעו זמן קצר אחריהם. הם היו כהי עור ודקי גזרה, וזקניהם דלילים. הם גררו עגלות מלאות בפטישי בזלת ובכלי נחושת, ובטריזי עץ. מנהל העבודה שלהם היה אדם בשם סנמוט, והוא נועץ בבלי, מנהל העבודה העילמי, באשר לדרך שבה יפרצו את הכיפה. המצרים בנו כבשן באמצעות הכלים שהביאו, כפי שעשו גם העילמים, כדי לצקת מחדש את כלי הנחושת שייאבדו מחודם במהלך הכרייה.

הכיפה עצמה נותרה ממש מעבר להישג יד מושטת. היא הייתה חלקה וקרירה כשאדם זינק לגעת בה. היה נדמה שהיא עשויה שחם עדין, חף מכל פגע וחסר כל תווים. ובכך הייתה נעוצה הבעיה.

זמן רב קודם לכן הכה יהוה במבול, ושחרר את המים ממעל ומתחת. מי התהום פרצו מתוך מעיינות האדמה, ומי השמים פרצו דרך שערי הכיפה. כעת ראו האנשים את הכיפה מקרוב, אבל שערים לא נראו לעין. הם מצמצו אל פני השטח לכל כיוון, אבל לא ראו כל פתח, כל חלון, כל תפר שקטע את משטח השחם.

למרבה המזל, פגש המגדל את הכיפה בנקודה שבין מאגרים. אילו היה שער בקרבתם, היה עליהם להסתכן בפריצתו ובריקון המאגר. פירושו של דבר היה גשם על שנער, מחוץ לעונה וכבד מגשמי החורף; הוא היה גורם לשיטפונות לאורך הפרת. הגשם היה בוודאי נפסק עם התרוקן המאגר, אך תמיד הייתה האפשרות שיהוה יענישם ויוריד גשם, עד שייפול המגדל ובבל תימוג בבוץ.

אף שלא נראו כל שערים, הדבר עדיין היה מסוכן. אולי מתווה השערים לא נראה לעיניים אנושיות, ומאגר נח היישר מעליהם. ואולי היו המאגרים ענקיים עד כדי כך שגם אם היו השערים הקרובים ביותר רק במרחק פרסאות רבות, עדיין היה מעליהם מאגר.

מחלוקות רבות נתגלעו באשר לדרך הטובה ביותר להתקדם.

"הלא אין ספק שיהוה לא ימחה את המגדל במים", טען קורדוסא, אחד ממניחי הלבנים. "אילו היה במגדל משום חילול השם, היה יהוה משמיד אותו קודם לכן. ואולם בכל מאות השנים שאנו עובדים מעולם לא זיהינו ולו סימן קל שבקלים לרוגזו של יהוה. יהוה ירוקן כל מאגר בטרם נחדור אליו".

"אילו היה יהוה רואה את המפעל הזה בעין יפה כל-כך, היה גרם מדרגות מוכן מחכה לנו בכיפה", השיב אלוטי, איש עילם. "יהוה לא יעזור או יפריע לנו. אם ננקב מאגר, נעמוד מול שצף מימיו".

הילאלום לא היה יכול להשתיק את חששותיו בזמן שכזה. "ומה אם אין סוף למים? יהוה אולי לא יעניש אותנו, אבל הוא עשוי להניח לנו להביא את דיננו על ראשינו".

"עילמי", אמר קורודסא. "אפילו כחדש במגדל היה עליך להיטיב לדעת. אנו עמלים מאהבת יהוה, ועשינו כך כל חיינו, וכך עשו אבותינו דורות לפנינו. צדיקים כמונו לא יישפטו לשבט".

"נכון שאנו עובדים מתוך הנעלים שבמניעים, אבל אין זה אומר שפעלנו בחוכמה. האם אכן בחרו בני האדם בנתיב הנכון כשבחרו לחיות את חייהם הרחק מן האדמה שבה נוצרו? מעולם לא אמר יהוה שהנתיב הזה יאות. כעת אנו מוכנים לקרוע חור ברקיע, אף שידוע לנו שמים נחים מעלינו. אם שגגה בידינו, איך נוכל להיות בטוחים שיהוה יגן עלינו משגיאותינו?"

"הילאלום מייעץ לנהוג בזהירות, ואני מסכים", אמר בלי. "עלינו לוודא שלא נגרום למבול שני, או אפילו לגשמים מסוכנים שייפלו על שנער. נועצתי בסנמוט מהמצרים, והוא הראה לי שיטות שבהן הם משתמשים לאטום את קברי מלכיהם. אני מאמין ששיטותיהם יכולות להגן עלינו כשנתחיל לחפור".

הכוהנים הקריבו את השור ואת העז בטקס שבו נאמרו מילים קדושות לרוב ושפעת קטורת הובערה, והכורים החלו לעבוד.

זמן רב לפני שהגיעו לכיפה היה ברור שחפירה פשוטה, בפטישים ובמכושים, לא תהיה מעשית. אפילו היו חופרים אופקית ולא אנכית, הם היו מתקדמים רק כשתי זרתות ביום דרך השחם, וחפירה כלפי מעלה תהיה אטית לאין שיעור. תחת זאת הם השתמשו באש.

בעצים שהביאו עמם הם הקימו מדורה מתחת לנקודה נבחרת בכיפה, והזינו אותה במשך יום שלם. נוכח חום הלהבות נסדקה האבן והתנפצה לרסיסים. לאחר שהניחו לאש לכבות, שפכו עליה הכורים מים כדי להעמיק בה את הסדקים. אחר כך יכולים היו לשבור את האבן לחתיכות גדולות, שנפלו כבדות על המגדל. בדרך זו התקדמו מרחק של כמעט אמה בכל יום שבו הובערה האש.

המנהרה לא עלתה היישר למעלה, אלא בזווית, כדי לאפשר להם לבנות כבש מדרגות שיחברה אל המגדל. האש הותירה את הקירות ואת הרצפה חלקים, והעובדים בנו מסגרת של מדרגות עץ תחת רגליהם, כדי שלא יחליקו לאחור. הם השתמשו בבמה של לבנים אפויות, שעליה הבעירו את המדורה בקצה המנהרה.

לאחר שחדרה המנהרה עשר אמות לתוך הכיפה, הם הרחיבו אותה כדי ליצור חדר. הכורים פינו את האבנים שהתרופפו עקב חומה של האש, ואז החלו המצרים לעבוד. אלה לא השתמשו באש בחציבתם. כשרק פטישים וכדורי בזלת בידיהם, הם החלו לבנות דלת עשויה שחם.

תחילה הם ריסקו אבן על מנת לחתוך גוש שחם עצום מתוך אחד הקירות. הילאלום והכורים האחרים ניסו לעזור, אך מצאו את המלאכה קשה ביותר. את האבן לא היה ניתן לשייף בגירוד, אלא רק לרסק לשבבים במהלומות בעלות עוצמה אחידה, שחזקות או חלשות ממנה לא הועילו.

לאחר כמה שבועות היה הגוש מוכן. הוא היה גבוה מקומת אדם, ורחב עוד יותר. על מנת לשחררו מן הרצפה, הם ניקבו חרכים סביב בסיס הסלע ותחבו פנימה טריזי עץ. אחר כך הם תחבו טריזים דקים יותר לתוך הראשונים כדי לפצלם, ושפכו מים לתוך הסדקים כדי לגרום לעץ להתנפח. בתוך שעות ספורות ביקע סדק את הסלע, וגוש השחם שוחרר.

בקצה האחורי של החדר, מצד ימין, פערו הכורים באש מסדרון צר שהשתפע כלפי מעלה, וברצפה, עד הכניסה לחדר, הם כרו תעלה המשתפעת מטה לעומק של אמה. כך נוצר כבש חלק ורציף שחצה את רצפת החדר ממש עד הכניסה, והסתיים ממש לשמאלה. על הכבש הזה העמיסו המצרים את גוש השחם. הם גררו ודחפו אותו אל תוך המסדרון הצדדי, שבו אך בקושי הספיק לו המקום, וייצבו אותו באמצעות ערמה של לבני בוץ שטוחות, שהוצמדו לבסיס הקיר השמאלי לאורך המסדרון כעמוד השוכב על הכבש.

כעת, כשהסלע המחליק מוכן שם כדי לעצור את המים, יכלו הכורים להמשיך לחפור בבטחה. אם יפרצו למאגר ומי השמים יחלו להישפך לתוך המנהרה, הם יוכלו לשבור את הלבנים בזו אחר זו, והסלע יגלוש כלפי מטה על הכבש, עד שישקע בגומחה שברצפה ויחסום את הפתח לחלוטין. אם יציפו המים בעוצמה כזו עד שישטפו את העובדים החוצה, יתפוררו לבני הבוץ בהדרגה, והסלע שוב ישקע כלפי מטה. המים יישמרו, והכורים יוכלו להתחיל לחצוב מנהרה חדשה בכיוון אחר על מנת להימנע מהיתקלות במאגר.

הכורים השתמשו שוב באש כדי להעמיק את המנהרה, והחלו בעבודה בקצהו המרוחק של החדר. על מנת לשפר את זרימת האוויר בכיפה, נמתחו עורות פרים על פני מסגרות עץ גבוהות והונחו באלכסון משני צדי הכניסה למנהרה, בראש המגדל. כך הוטתה הרוח הקבועה שנשבה מתחת לכיפה כלפי מעלה, אל תוך המנהרה. היא סייעה לשמור את המדורה דולקת וטיהרה את האוויר לאחר כיבוי האש, כך שהכורים יכלו לחפור מבלי לנשום עשן.

המצרים לא חדלו לעבוד לאחר שהסלע המחליק היה במקומו. כשהכורים הניפו את מכושיהם בקצה המנהרה, עמלו המצרים על סיתות מדרגות בסלע המוצק כדי להחליף את מדרגות העץ. הם עשו זאת באמצעות טריזי העץ, כשהגושים שהסירו מן הרצפה המשופעת מותירים מאחוריהם מדרגות.

 

כך עבדו הכורים, מאריכים את המנהרה עוד ועוד. המנהרה עלתה תמיד, אף ששינתה את כיוונה בקביעות כחוט בתפר ענקי. הם בנו חדרים נוספים בעלי דלתות נעות, כך שרק המקטע העליון של המנהרה יוצף אם יחדרו למאגר. הם כרו תעלות בפני הכיפה ותלו מהן מעברים ובמות עבודה. מן הבמות הללו, הרחק מן המגדל, הם חפרו מנהרות צדיות, שהתמזגו עם המנהרה הראשית עמוק בפנים. הרוח הוסטה דרך אלה כדי לספק אוורור, וטיהרה את העשן מעמקי המנהרה.

העבודה נמשכה שנים. צוותי הגרירה לא נשאו עוד לבנים, אלא עצים ומים להבערת מדורות. אנשים החלו לאכלס את המנהרות הסמוכות לפני הכיפה, ועל במות תלויות הם גידלו ירקות שנתלו במהופך. הכורים חיו שם על גבול השמים. היו מהם שנישאו וגידלו ילדים. מעטים מהם שבו עוד לדרוך על פני האדמה.

 

כשסחבה לחה על פניו, ירד הילאלום במדרגות עץ אל מדרגות אבן, לאחר שהזין בעצים את המדורה שבקצה המנהרה. האש תבער עוד שעות רבות, והוא ימתין במנהרות התחתונות, שבהן האוויר לא היה סמיך מעשן.

קול ניפוץ מרוחק נשמע, צליל של הר אבן הנסדק לשניים, ואז שאגה הולכת וגוברת. ואז געש אשד של מים במורד המנהרה.

לרגע אחד קפא הילאלום באימה. המים, קרים עד הלם, הכו ברגליו בעוצמה והפילוהו ארצה. הוא קם על רגליו, משתנק בניסיון לנשום, נשען כנגד השטף, לופת את המדרגות באצבעותיו.

הם פגעו במאגר.

הוא היה מוכרח לרדת מתחת לדלת הגבוהה ביותר, לפני שתיסגר. רגליו ביקשו לזנק במורד המדרגות, אך הוא ידע שלא יוכל להישאר על רגליו אם יעשה זאת, והיסחפות בנחשול הזועם בוודאי תמחץ אותו למוות. כשהוא מתקדם מהר ככל שהעז, הוא ירד במדרגות בזו אחר זו.

הוא החליק כמה פעמים, תריסר מדרגות בכל פעם. מדרגות האבן שרטו את גבו, אך הוא לא חש כל כאב. כל אותו הזמן הוא היה משוכנע שהמנהרה תתמוטט ותמחץ אותו, או שהכיפה כולה תיפתח והשמים ישתרעו כתהום מתחת לרגליו, והוא ייפול ארצה עם המטר השמימי. בא עונשו של יהוה, מבול שני.

כמה זמן עד שיגיע לדלת? נדמה שהמנהרה נמשכת עוד ועוד, והמים ירדו בשצף עז עוד יותר כעת. הוא ממש רץ במורד המדרגות.

פתאום הוא מעד ונפל בנתז לתוך מים רדודים. הוא הבין שבריצתו חלף על פני קצה גרם המדרגות וקרס לתוך החדר. המים הגיעו עד מעבר לברכיו.

הוא נעמד וראה את דמיקיה ואת אהוני, שניים מעמיתיו הכורים. הם עמדו לפני הסלע שכבר חסם את הכניסה.

"לא!" הוא זעק.

"הם סגרו אותה!" צרח דמיקיה. "הם לא חיכו!"

"האם באים עוד אחרים?" צעק אהוני ללא תקווה. "אולי נוכל להזיז את הגוש".

"אין עוד אחרים", השיב הילאלום. "האם הם יכולים לדחוף אותה מהצד השני?"

"הם לא יכולים לשמוע אותנו". אהוני הלם באבן השחם בפטישו, וכל צליל לא נשמע מעל שאון המים.

הילאלום הביט סביבו בתא הזעיר, מבחין רק כעת שאחד המצרים צף על פני המים כשפניו כלפי מטה.

"הוא מת כשנפל במורד המדרגות", צעק דמיקיה.

"האין דבר שנוכל לעשות?"

אהוני הביט כלפי מעלה. "יהוה, חוס עלינו".

שלושתם עמדו במים הגואים, מתפללים נואשות, אבל הילאלום ידע שמאמציהם יֵרדו לטמיון שכן הגיע זמנם. יהוה לא ביקש מבני האדם לבנות את המגדל או לנקב את הכיפה. ההחלטה לבנותה הייתה של בני האדם לבדם, והם ימותו במלאכה זו כשם שהיו מתים בכל משימה ארצית אחרת. אדיקותם לא תציל אותם מתוצאות מעשיהם.

המים הגיעו אל חזותיהם. "הבה נעלה!" צעק הילאלום.

הם טיפסו במנהרה במאמץ רב, כנגד השטף, בעוד המים גואים בעקבותיהם. הלפידים המועטים שהאירו את המנהרה כבו, והם נאלצו לטפס באפלה, ממלמלים תפילות שאוזניהם לא יכלו לשמוע. מדרגות העץ שבראש המנהרה נעקרו ממקומן ונתקעו במורדה. הם טיפסו על פניהן, עד שהגיעו לשיפוע האבן החלק, ושם המתינו למים שיישאו אותם מעלה.

הם המתינו ללא מילים, מאגר תפילותיהם מרוקן. הילאלום חש כאילו הוא עומד בגרונו השחור של יהוה, בעוד האדיר מכול לגם מלוא פיו ממי השמים, והתכונן לבלוע את החוטאים.

המים עלו, ונשאו אותם מעלה, עד שהילאלום היה יכול להושיט את ידיו ולגעת בתקרה. הבקע הענקי שממנו געשו המים היה ממש לידו. נותר רק כיס אוויר זעיר. הילאלום צעק: "כשהחלל יתמלא, נוכל לשחות לשמים!"

הוא לא היה יכול לדעת אם שמעו אותו. הוא שאף את נשימתו האחרונה בעת שהמים הגיעו לתקרה, ושחה מעלה אל תוך הבקע. הוא היה קרוב יותר לשמים מכל אדם אחר אי-פעם.

הבקע נמתח לאורך אמות רבות. ברגע שהילאלום נדחק פנימה, החליק זיז האבן מידיו, וגפיו המתנפנפים לא נגעו עוד בדבר. לרגע הוא חש את הזרם נושא אותו, אבל אז כבר לא היה בטוח. כשרק חשכה מכל עבריו, הוא חש שוב אותה סחרחורת נוראית שהכתה בו כשקרב לכיפה. הוא לא היה יכול להבחין בכיוון כלשהו, אפילו לא מעלה או מטה. הוא דחף ובעט במים, אך לא ידע אם הוא זז.

חסר אונים, אולי עדיין צף במים, אולי נסחף בזרם שוצף. כל שחש היה קור מרדים. הוא לא ראה אור, אף לא לרגע. האם לא היה במאגר הזה משטח כלשהו שאליו יוכל להתרומם?

ואז הוא נמחץ שוב כנגד סלע. ידיו מצאו חרך בפני השטח. האם שב למקום שממנו התחיל? הוא נדחף על-ידי המים לתוך החור, והיה חסר כוח להתנגד. הוא נמשך אל תוך המנהרה ונחבט כנגד דפנותיה. היא הייתה עמוקה להדהים, כמו המכרה הארוך ביותר. הוא חש כאילו ריאותיו עומדות להתפקע, ועדיין לא תמה המנהרה. בסופו של דבר מיאנה נשימתו להיכלא עוד, ונמלטה מבין שפתיו. הוא טבע, והחושך שאפף אותו חדר לריאותיו.

אך פתאום נפתחו הקירות ממנו והלאה. הוא נישא על-ידי זרם מים גועש. הוא חש באוויר מעל המים! ואז לא חש עוד דבר.

 

הילאלום ניעור כשפניו מעוכות כנגד סלע רטוב. הוא לא ראה דבר, אבל היה יכול לחוש במים סמוך לידיו. הוא התגלגל על צדו וגנח. כל איבר בגופו דאב. הוא היה עירום, ורוב עורו היה משופשף עד זוב דם או קמוט מרטיבות, אבל הוא נשם.

הזמן חלף, ובסופו של דבר עלה בידו לעמוד. מים זרמו במהירות סביב קרסוליו. בכיוון אחד העמיקו המים, בשני הייתה אבן יבשה. צפחה, לפי התחושה.

היה חשוך לחלוטין, כמכרה ללא לפידים. בקצות אצבעות קרועים הוא מישש את הרצפה בעת שעשה את דרכו על פניה, עד שלבסוף היא התרוממה לפניו ונהפכה לקיר. לאטו, כעיוור, הוא זחל קדימה ואחורה. הוא מצא את מקור המים, פתח גדול ברצפה. הוא נזכר! הוא נפלט כלפי מעלה מן המאגר מבעד לחור הזה. הוא המשיך לזחול במשך מה שנדמה כשעות. אם היה במערה, היא הייתה עצומה.

הוא מצא מקום שבו עלתה הרצפה בשיפוע. האם היה מעבר שהוביל כלפי מעלה? אולי הוא עוד יוכל להוביל אותו לשמים.

הילאלום זחל ללא שמץ של מושג בנוגע לזמן שחלף, בלא שידאג אם יוכל לשוב על עקבותיו, שכן לא היה ביכולתו לשוב למקום שממנו בא. הוא הלך לאורך מנהרות שהובילוהו כלפי מעלה, כשמצא אותן, וירד באחרות כשלא הייתה לו בררה. אף שקודם לכן בלע יותר מים מכפי שחשב שייתכן, הוא החל לחוש צמא, וגם רעב.

ובסופו של דבר ראה אור, וחש החוצה.

האור גרם לעיניו להיעצם בחוזקה, והוא נפל על ברכיו, אגרופיו מהודקים לפניו. האם היה זה זוהרו של יהוה? האם יוכלו עיניו לשאת את המראה? בחלוף כמה דקות עלה בידו לפקוח אותן, והוא ראה מדבר. הוא הגיח ממערה למרגלות הרים כלשהם, וסלעים וחול השתרעו לכל עבר.

האם היו השמים בדיוק כמו הארץ? האם דר יהוה במקום שכזה? או שמא היה זה רק חלק אחר מבריאתו של יהוה, ארץ נוספת מעל זו שלו, בעוד יהוה שוכן במקום גבוה עוד יותר?

השמש נחה על פסגות ההרים מאחורי גבו. האם היא זורחת או שוקעת? האם היו כאן ימים ולילות?

הילאלום מצמץ לנוכח הנוף החולי. קו נע על פני האופק. האם הייתה זו אורחה?

הוא רץ אליה, צועק בגרון ניחר עד שהצורך באוויר עצר אותו. דמות בקצה השיירה ראתה אותו ועצרה את הקו כולו. הילאלום המשיך לרוץ.

זה שהבחין בו נראה כאדם, לא כרוח, והיה לבוש כנוסע במדבר. הוא עמד מוכן עם נאד מים בידו. הילאלום שתה כמיטב יכולתו, מתנשף באפס נשימה.

לבסוף הוא החזיר את הנאד לאיש והשתנק: "איפה המקום הזה?"

"האם הותקפת בידי שודדים? אנו בדרכנו לאֶרֶך".

הילאלום בהה בו. "אתה מכזב לי!" צעק. האנשים התרחקו, והביטו בו כאילו טרפה עליו השמש את דעתו. אדם אחר מן השיירה ניגש לחקור את פשר המהומה. "ארך נמצאת בשנער!" קרא הילאלום.

"אכן כך. האם לא היית בדרכך לשנער?"

"באתי מ... הייתי בדרכי ל..." הילאלום עצר. "האם אתם מכירים את בבל?"

"הו, האם לשם מועדות פניך? היא נמצאת מצפון לארך. המסע ביניהן קל למדי".

"המגדל. האם שמעתם עליו?"

"כמובן. העמוד לשמים. נאמר שהגברים שבראשו חופרים דרך כיפת השמים".

הילאלום נפל על החול.

"האם אתה חש ברע?" שני נהגי השיירה מלמלו זה לזה והלכו להיוועץ באחרים. הילאלום לא הביט בהם.

הוא היה בשנער. הוא שב לארץ. הוא טיפס מעל מאגרי השמים, והגיע בחזרה אל הארץ. האם הביא אותו יהוה למקום הזה כדי למנוע ממנו להגיע גבוה יותר? ואולם הילאלום לא ראה כל סימן, כל רמיזה לכך שיהוה אפילו הבחין בו. ככל שהיה ביכולתו להבין, הוא פשוט שחה מעלה מן הכיפה ונכנס למערה שמתחתיו.

איכשהו שכנה כיפת השמים מתחת לארץ. היה זה כאילו הן נחו זו לצד זו, אף שהיו מרוחקות זו מזו מרחק פרסאות רבות. כיצד ייתכן הדבר? כיצד יכולים מקומות מרוחקים כל-כך זה מזה לגעת זה בזה? ראשו של הילאלום כאב מן המחשבה.

ואז זה עלה על דעתו: גליל של חותם. כשגולגל על גבי קלף העשוי חומר רך, הותיר הגליל המגולף חותם שיצר תמונה. שתי דמויות עשויות להיטבע בצדיו המרוחקים של הקלף, אף כי עמדו זו לצד זו על פני הגליל. העולם היה גליל שכזה. בני האדם דמיינו את השמים ואת הארץ כנמצאים בקצות הקלף, כשהרקיע והכוכבים חוצצים ביניהם. ואולם העולם היה מלופף בדרך פלאית כלשהי, כך שהשמים והארץ נפגשו.

כעת היה ברור מדוע לא השמיד יהוה את המגדל, לא העניש את בני האדם על רצונם להגיע מעבר לגבולות שנקבעו להם. שכן המסע הארוך ביותר רק יחזיר אותם למקום שממנו באו. מאות שנים של עמל לא יגלו להם יותר על אודות הבריאה מכפי שכבר ידעו. ואולם באמצעות מאמציהם יקבלו בני האדם הצצה חטופה אל האומנות הבלתי ניתנת לשיעור שבבסיס מלאכת יהוה, בכך שיראו באיזה תחכום נבנה העולם. בבנייה זו נחשפה עבודת יהוה, ובאותה בנייה היא הוסתרה.

כך יֵדעו בני האדם את מקומם.

הילאלום קם על רגליו, ברכיו רועדות מיראה, וחיפש את נהגי השיירה. הוא ישוב לבבל. אולי יראה את לוגאטום שוב. הוא ישלח להודיע לאלה שעל המגדל. הוא יספר להם על צורת העולם.

 

1 נהר באיראן של ימינו, נובע בהרי הזאגרוס ונשפך לתוך המפרץ הפרסי.