סיפורי סטונוויו 1: להיכנע

פרק 1

New Americana — Halsey חודשיים לפני כן... ג'יימי

לא שמתי לב לכך שהאוטובוס נכנס לסטונוויו.

במשך רבע השעה האחרונה ניסיתי לעקוב אחרי הוויכוח בהודעות טקסט שהבחורה מולי מנהלת עם החבר שלה. אני בטוחה במאה אחוז שאין לי זכות לעשות את זה כי אני אפילו לא מכירה אותה, אבל הסקרנות שלי היא כמעט מחלה. אם יכולתי לשלוט בה, הייתי עושה זאת, אבל אני לא יכולה. אימא אוהבת לספר שוב ושוב שצעדיי הראשונים כללו הליכה לחלון הסלון שלנו כדי להקשיב לשיחה סוערת שניהל אחד השכנים שלנו עם הדוור. אני לא עושה את זה למטרת רכילות, פשוט חייהם של כולם סביבי נראים מעניינים כל כך, במיוחד בהשוואה לשלי. נראה כאילו כל אחד מהם יכול להיות הדמות הראשית בסרט או בספר טוב.

כשאני שמה לב, סוף־סוף, שאנחנו חונים, אני נעמדת מייד מול הדלת כדי לרדת מהאוטובוס. במחשבה שנייה, רוב הסיכויים שאהיה הנוסעת היחידה שיורדת בתחנת סטונוויו.

"חכי רגע, גברת צעירה. תני לי לעצור לגמרי." אני שומעת את הנהג אומר, אבל לא יכולה לענות מרוב התרגשות לראות את אימא שלי.

ביליתי את הקיץ ב"בית הספר ללימודי קיץ של הרווארד," דבר שהיה מרגש בעיקר משום שהעירייה סבסדה את זה, אבל אני כבר רוצה להגיע הביתה, לאכול מהבישולים של אימי ולבלות זמן איתה ועם החברה הכי טובה שלי.

הדלתות נפתחות ואני קופצת החוצה. התיק שלי חובט בגבי תוך כדי.

שאיפה עמוקה ממלאת את ריאותיי. אני שמחה לחזור לסטונוויו, מרילנד. האוויר לא חם וכבד כמו שהיה כשעזבתי את המקום לפני שבעה שבועות. אני מזהה מייד את אימי ורצה אליה. זרועותיה המושטות אוחזות בי חזק, ואני מתרוממת על קצות אצבעותיי כדי להניח את ראשי על הכתף שלה.

"התגעגעתי אלייך כל כך," היא אומרת, פניה בשערי.

"גם אני התגעגעתי אלייך." קולי מוצף באושר ברגע שניחוח הבושם שלה מכה באפי והלחי שלי מרגישה את עורה הרך. לרגע אני שוב בת חמש והיא מחבקת אותי אחרי שנישקה את המכה שקיבלתי.

אימא ואני חולקות קשר מיוחד.

קשר שנוצר כשיש לך רק הורה אחד, ולה נותר רק ילד אחד. סוג של קשר שבו חוויתן כמות עצומה של כאב יחד, רק כדי להבין שאתן זקוקות זו לזו כדי לשרוד. שאתן כל מה שנשאר לשתיכן.

היא מורידה את התיק מכתפיי, ואני רצה בחזרה לאוטובוס לאסוף את המזוודה הקטנה שלי. אחרי שהגענו לטנדר האדום והישן שלנו, אנחנו זורקות את החפצים שלי למושב האחורי, ואני מתיישבת במושב הנוסע.

בדרך הביתה אימא מספרת לי את כל הרכילות שפספסתי בזמן שעיניי גומעות את מראה האחוזות הענקיות בצידי הכביש.

סטונוויו היא עיר... עשירה. בלשון המעטה. רק האליטה של האליטה מתגוררת בעיר הזאת, וכשאני אומרת אליטה, אני מתכוונת לכדורגלנים או לגרושותיהם הטריות, פוליטיקאים, מנכ"לים, מייסדי חברות ששוות מיליארדי דולרים, סנטורים, שגרירים וכן הלאה.

מן הסתם, לאנשים האלה יש ילדים מקסימים מהזן של מעולם לא סירבו לשום דבר שדרשתי בחיי, והילדים האלה לומדים איתי בבית הספר הפרטי של סטונוויו. אני מוקפת באנשים שלובשים תלבושת אחידה בעלות של שמונה מאות דולר במהלך השבוע, ומסניפים קוקאין מתוך פלטות פודרה של שאנל לאורך כל סוף השבוע. הם אפילו מקפידים לסדר את האבקה שלהם עם כרטיס האשראי השחור שלהם.

אורח החיים של העשירים והמפורסמים.

הסיבה היחידה לכך שאני בבית הספר הפרטי בסטונוויו, או שאנחנו בכלל גרים עדיין בסטונוויו, היא כי אבא היה השריף כאן, והעירייה משלמת על ההשכלה שלי עד שיחלפו כחמש שנים מאז פטירתו.

אימא עובדת בבית קפה ברחוב הראשי, דבר שמממן את אורח חיינו.

זה לא הרבה, אבל ברגע שעברנו לבית עם שני חדרי שינה, התברר שהמשכורת שלה מספיקה לתשלום שכירות, אוכל וביקור בקולנוע מדי פעם. אנחנו לא צריכות יותר מזה.

סטונוויו לא רק עשירה, היא גם קטנה. לא קטנה מדי, כי כדי להגיע ממקום למקום עדיין צריך רכב, אבל קטנה מספיק כדי לציין שם משפחה ולדעת בדיוק על מי מדובר, מי ההורים, מה הם עושים, כמה ילדים יש להם, מה הם עושים ומה המוניטין שלהם.

אימא מעדכנת אותי על השופטת הופ ג'ולי ובעלה קארל, שהוא הבעלים של אחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בחוף המזרחי, ועל אמילי, חברתי הטובה ביותר, תינוקת ה'נס' האחת והיחידה שלהם.

בדיוק כשהיא מתחילה לספר לי על כך שקארל והופ הציגו את אמילי בנשף 'נשות החברה הצעירות' בקיץ, אני מרגישה את הטלפון שלי מזמזם בכיס ושולפת אותו. על המסך מופיעה הודעה מהחברה שלי.

 

אמילי: תאספי אותי בדרך, בבקשה. זה מה שהם רוצים שאלבש לנשף חג המולד.

 

היא צירפה תמונת סלפי בשמלה לבנה וארוכה. היא לא נראית נורא, אבל זה בהחלט מסתיר את הקימורים המדהימים שלה.

הוריה של אמילי עובדים קשה כדי להשיג לה הזמנה לנשף נשות החברה הבינלאומי בניו יורק בשנה הבאה, והיא שונאת את זה. היא רחוקה מנשפים כאלה שנות אור. אמילי היא ההפך הגמור מכל מה שהדבר הזה מייצג. התשוקות שלה הן ספורט ופעילות גופנית. היא אוהבת לרקוד, לעודד, לרוץ, להתאמן בחדרי כושר... כל מה שקשור באימונים ובפיתוח שרירים. היא לא רוצה להיראות כמו אותן נערות מורעבות ומסכנות שחיות על מיצי ניקוי וצועדות לראווה בנשפים. תחום הספורט היחיד שאמילי לא משתתפת בו בבית הספר שלנו, הוא לקרוס. זה התחום שלי. אבל היא תמיד שם כדי לתמוך בי מהצד.

אני מחייכת ושולחת לה בתגובה שאעזור לה לקרוע את השמלה לגזרים בעזרת המגרסה של אבא שלה.

 

"... בכל מקרה, מיותר לציין שהופ לא הייתה מרוצה כשאמילי נרשמה לטריאתלון ההוא. לדעתי היא צריכה לתת לילדה לעשות את מה שהיא רוצה בחייה." אימא ממשיכה. פספסתי חצי מהשיחה. היא מבחינה בכך ומשנה את הנושא במהירות. "בית הספר יתחיל מהר יותר ממה שאת חושבת, מִי." טון קולה של אימא תמיד הופך רך יותר כשהיא משתמשת בשם החיבה המוזר שלמדתי לאהוב. "חשבת על איך תאמני את הצוות שלך השנה?"

הצוות שלי.

אני אוהבת את הצליל.

נבחרתי לקפטן נבחרת הלקרוס זו שנה שנייה ברציפות. לא שבנות הקבוצה ממש אוהבות אותי, אבל אני טובה. בשנה שעברה הקבוצה העפילה בזכותי לעשירייה הפותחת בטורניר המרכז־אטלנטי, אז מוניתי שוב לקפטן השנה, למרות שאני לגמרי לא פופולרית בבית הספר.

מן הסתם, כבר חשבתי על האופן שבו אאמן את הקבוצה כדי שנעפיל לטורניר הכלל־ארצי, אני מופתעת שאימא בכלל צריכה לשאול. היא יודעת שאני מסוג האנשים שמתכננים הכול מ־א' עד ת', ולא בסגנון של 'תעבדי קשה ותשחקי קשוח', אלא יותר לכיוון 'תעבדי קשה ואז תעבדי קשה יותר'. אני ברשימת המצטיינים של בית הספר, בהכנה לקולג' וקפטן הקבוצה.

אני לא צריכה פופולריות.

אני צריכה לעמוד בתנאי קבלת המלגה שלי לאוניברסיטת פנסילבניה. המטרה שלי היא להיות מנתחת, לא מיס אמריקה.

"ברור." אני עונה לאימא בחיוך. "אגב, הגשתי בקשת מלגה להרווארד בזמן שהייתי שם."

"באמת? שינית את דעתך?" היא מביטה בי לשנייה אחת בגבה מורמת.

"לא, אבל זה לא יכול להזיק, נכון? הם התעקשו."

"כמובן, מי." אני שומעת את החיוך בטון שלה. היא מעולם לא הייתה תלמידה טובה ולא הלכה ללמוד בקולג'. היא פשוט לא רצתה. אימא שלי חייתה את חייה באופן פראי עד שפגשה את אבא שלי, ועכשיו יש לה בת שמקבלת הצעות למלגות ממכללות רבות החל מהקרובות אלינו ועד למלגת לימודים מלאה מאוניברסיטת פנסילבניה ואולי גם מהרווארד.

"רוב הסיכויים שלא אקבל אותה, אבל עדיין —"

"נו, באמת," היא קוטעת אותי, "אני שונאת שאת עושה את זה. אני מקווה שלא תעשי את זה בבית הספר."

אני לא יכולה שלא לצחוק.

אני באמת מדברת ככה גם בבית הספר. להגנתי, בכל פעם מחדש נדמה לי שהביצועים שלי היו נוראיים במבחן, גם כשכולם סביבי יודעים שהצלחתי. אני שומרת על ציפיות נמוכות כדי להימנע מאכזבה. תקראו לי פסימית, אם אתם רוצים. ההתנהגות חסרת השליטה הזאת והכבוד שלי לכל חוק וכלל, זיכו אותי בכינוי 'גוּדִי' כקיצור ל־Goody two shoes, כי כולם מאמינים שאני 'ילדה טובה ירושלים'.

אבל לא אכפת לי. כמו שאמרתי, אני לא שם כדי לזכות בפופולריות. יש לי את אמילי ואת אימא, וזה כל מה שאני צריכה.

 

אנחנו חונות ליד הבית הקטן שלנו ואני גוררת את המזוודה שלי בזמן שאימא לוקחת את התיק שלי פנימה. המזוודה מקפצת בארבעת המדרגות שמובילות למרפסת כניסה קטנטנה ואני פותחת את דלת הרשת. אחרי מסע ארוך, אני דוחפת את הדלת ונכנסת לביתנו הצנוע. סוף־סוף.

ברגע שהדלת נפתחת לרווחה, ריח האוכל הפיליפיני שבוקע מהמטבח ממלא את ריאותיי. ההורים של אבא הגיעו מהפיליפינים, ולמרות שאימא היא לא הטבחית הכי טובה, היא עושה כמיטב יכולתה ללמוד את המנות שאליהן אני מתגעגעת מאז שאבא נפטר.

"אלוהים, אימא. הריח כאן טוב כל כך."

דלת הכניסה נפתחת היישר לסלון שלנו, שמשמש גם כחדר אוכל וכל חדר אחר למעט חדר רחצה או חדר שינה. הבית שלנו לא גדול, בלשון המעטה.

מהמקום שבו אני עומדת אפשר לראות את המטבח הקטן והפתוח. דלפק קצר עם שני שרפרפים מפריד בין אזור המטבח לבין הסלון. הספה ממוקמת כמה סנטימטרים ימינה מהכניסה, ממש סמוך לדלת.

אני נכנסת פנימה, חולפת על פני כמה מדפים עם תמונות ישנות מהתקופה שבה היינו משפחה שלמה, ופונה שמאלה למסדרון צר שמוביל לשני חדרי השינה ולחדר השירותים הבודד. אחרי שהתקלחתי וזרקתי את הבגדים המלוכלכים שלי לסל הכביסה, אני מצטרפת לאימי שעומדת במטבח.

"איפה המזכרת שלי מהאוניברסיטה?" היא שואלת ומניחה תלולית אורז על כל צלחת.

"חה. את יודעת מה המחירים בחנות של אוניברסיטת הרווארד? אני אפילו לא לומדת שם באמת. אשלח לך סוודר עם הלוגו של אוניברסיטת פנסילבניה, אם תהיי נחמדה."

אימא צוחקת ומוסיפה עוף להשלמת המנות שלנו. "זה בטח לא יהיה קרוב אפילו לבישולים של אבא שלך, אבל אני עושה כמיטב יכולתי," היא מעבירה לי את הצלחת.

אנחנו מתיישבות על הספה וצופות בתוכנית ריאליטי. זה הסוד הקטן והמלוכלך שלנו. אנחנו אובססיביות לכל תוכניות הריאליטי, החל מ"הקרדשיאנס" ועד "עקרות בית אמיתיות". צפינו בכולן. אני מאמינה שיש בין זה ובין הסקרנות הרעילה שלי על חייהם של אנשים אחרים קשר ישיר.

אולי אני עד כדי כך לא מרוצה מהחיים שלי, שאני לא יכולה להפסיק לצפות באלה של אחרים. חוץ מאמילי, אף אחד לא מכיר את השריטה הזאת שלי, ומשום מה, אני מעדיפה שזה יישאר ככה. אין לי שום רצון להשתלב עם כל הבנות האחרות בבית הספר שלי שמכורות לריאליטי. באופן מוזר, אני אוהבת את דימוי הילדה המושלמת שיש לי. כנראה משום שהוא רחוק כל כך מהאמת.

למחרת, אימא מעירה אותי מוקדם למשמרת שלי בבית הקפה. אולי כדאי שאמצא מקום אחר לעבוד בו כדי שאהיה מסוגלת להרשות לעצמי לקנות כל דבר או לחסוך כסף. בעלי בית הקפה הבייקרס משלמים קרוב לכלום.

"מי, אצטרך עזרה מאחורי דלפק השירות," אימא אומרת בזמן שאני מנגבת שולחן. "עמוס בשעה הזאת של היום."

"בטח," אני אומרת ושולפת סינר מאחורי הבר.

בלי להרים את הראש, אני קוראת ללקוח הבא תוך כדי ניסיון לקשור את הסינר סביב מותניי.

"היי, מה תרצה?"

הבעיה היא שאני תוצר של גבר פיליפיני נמוך ושל יפיפייה דרומית קטנטנה עם גוף של רקדנית בלט, והתוצאה הסופית של הערבוב הזה היא יצור בגובה מטר וחצי שעדיין יכולה ללבוש בגדים במידת ילדים, למרות שימלאו לי שמונה־עשרה בקרוב.

אני ממש נאבקת עם הסינר הזה.

לכרוך את חוט הקשירה פעמיים סביב המותניים שלי משאיר יותר מדי חוט, אבל הוא לא מספיק לכריכה נוספת. אני צריכה לבחור בין להיראות מגוחך לבין להפסיק לנשום לשארית היום.

"את צריכה עזרה?" מישהו שואל אותי בזמן שאני עדיין מנסה לקשור את הסינר. אני מתפשרת על פעמיים סביב המותניים כדי לא להתעלף במהלך היום, ולבסוף מרימה את מבטי כדי לפגוש את עיני הדבש הממיסות ביותר שראיתי מימיי.

מבטי ננעל במבטו לרגע לפני שאני בוחנת את שיער הקרמל היפה שלו שתלתליו העדינים כמעט מגיעים לאוזניו. הוא מעביר בהם יד, מסיט אותם לאחור ומחייך אליי בחיוך הביישן והמהמם שלו. השן הקדמית שלו, שמעט סדוקה, תמיד גרמה למבטי להתעכב על חיוכו.

כריסטופר מורי.

מטר תשעים ושלושה של שלמות טהורה.

הגבר האידיאלי שלי. אהבתי אותו מאז שהיינו ילדים, אבל הוא הפך למשהו לוהט כל כך... וממש לא ילד. הדבר המושלם ביותר לגביו הוא שנוסף לגופו הגברי, האישיות היא אדיבה, אינטליגנטית ומכבדת. אני יודעת שהוא חכם כי הוא המתחרה העיקרי שלי לתואר מצטיין השנה. ואני יודעת שהוא אדיב כי אנחנו מכירים מאז הגן, והוא תמיד היה טוב אליי, מעולם לא קרא לי גוּדי ומעולם לא נכנע ללחץ החברתי והאיסור לדבר איתי כי אני לא מספיק מגניבה כדי להשתלב.

עד כיתה ז' היינו חברים טובים.

לא החברים הכי טובים, אבל לפחות חברים.

עד שיום אחד הוא חבר לתאומים ולאט־לאט התרחקנו. ובכל זאת, הוא תמיד היה נחמד אליי.

כריסטופר הוא כל מה שאני רוצה בגבר, או לפחות רציתי. בכיתה ד' הצהרתי על אהבתי הנצחית אליו במכתב שהנחתי על שולחנו בכיתה. הוא לא הרגיש כמוני, אבל לפחות היה לו את האומץ לבוא אליי ולומר לי את זה בפנים. זאת הסיבה לכך שאני יודעת שכריסטופר מורי הוא כל מה שאני רוצה בגבר, למרות שאני בהחלט לא כל מה שהוא רוצה באישה.

כנראה זה לטובה, כי הפרש הגובה בינינו, שהפך להיות מגוחך עם השנים, היה יכול ליצור מצבים מביכים.

כל הכבוד, ג'יימי, תמשיכי להגיד את זה לעצמך אולי בסוף תשתכנעי.

"ג'יימי? את בסדר?" קולו מחזיר אותי למציאות ואני מנענעת את ראשי כדי להדוף את הזיכרון של כריסטופר מורי שובר את ליבי כשהייתי בת עשר.

"אלוהים אדירים, חלמתי בהקיץ לרגע. היי, כריס," אני עונה ומרגישה את המבוכה מתגנבת במעלה חזי.

צחוק חומק משפתיו והוא מנענע את ראשו באיטיות. "שאלתי איך היה בהרווארד. הזמנתי גם שני ספלי קפה שחור, אבל הקיץ שלך בהרווארד מעניין אותי יותר."

אני מחייכת אליו כי הצחוק שלו פשוט גורם לי לחייך, ומתחילה להכין את המשקאות. "היה מדהים, תודה. עכשיו אני אפילו בטוחה יותר שאוניברסיטת פנסילבניה היא המקום בשבילי, אבל זאת הייתה חוויה נהדרת."

"טוב לשמוע."

אני מציצה מאחוריו. כריס תמיד מוקף בחברים שלו, וכמעט לא רואים אותם בנפרד. כלומר, לאן שכריס הולך לוק והתאומים הולכים, ולאן שהתאומים הולכים, צרות ובעיות הולכות בעקבותיהם. אני מפנה אליו את מבטי המבולבל.

"הצלחת להיפטר מהתאומים במהלך הקיץ? אתה צריך עזרה בהסתרת הגופות?" אני שואלת בחצי צחוק ומניחה את שני ספלי הקפה על הדלפק.

הוא מחייך אליי חיוך חצוף, מושיט לי כסף ומרים את הספלים. "לעולם לא תנחשי איפה הם," הוא אומר.

"בכלא?"

הוא צוחק, אבל מצליח לענות, "בבית הספר."

"בבית הספר? למה?" ההפתעה שבקולי גלויה לחלוטין.

"הציעו להם לדלג כיתה. זה לא עניין אותם בהתחלה, אבל אז הם הבינו שיהיו להם שיעורים משותפים איתי ועם לוק, אז הם הסכימו. זה היה כמעט ברגע האחרון, אבל הם הסכימו. ההורים שלי לקחו אותם היום בבוקר לבית הספר כדי לחתום על האישורים."

"מה?" אני כמעט נחנקת מהרוק של עצמי.

כריס ואני לומדים יחד כמעט בכל שיעור. אני לא רוצה שהתאומים יהיו שם, הם רועשים וחסרי כבוד. תוסיפו את לוק לתערובת, והם בלתי נסבלים.

"זאת עומדת להיות שנה כיפית, נכון?" הוא צוחק.

אני יודעת שהוא לא מאמין לאף מילה שיוצאת לו מהפה, כי הוא לא חושב שהשטויות שלהם הן "כיף". הוא מוצא אותן מעצבנות, אבל כריס אוהב אותם יותר מדי ולא עושה דבר בעניין.

אני נותרת המומה במקומי אחרי ההצהרה שלו, בזמן שהוא מסתובב ללכת, ואחרי רגע אני מגלה שכמות המזומנים שהוא השאיר על הדלפק מספיקה כדי לשלם על עשר כוסות קפה.

"כריס, זה הרבה מעבר ל —"

"נתראה ביום שני!" הוא צועק, פונה לדלת ומנופף בידו.

אני צופה בו נפגש עם לוק בחוץ. טוב, אני מנחשת שזה לוק לפי השיער הבלונדיני הבהיר שמשקף את השמש ומסנוור אותי.

השיחה הזו מותירה אותי עם תחושה לא נוחה שמתיישבת לי בבטן.

אני לא חושבת שזה שהתאומים מדלגים כיתה יהפוך את השנה שלי למהנה. למעשה, אני די בטוחה שצפוי לי ההפך.