סיפורי סטונוויו 3: לוותר

פרק 1

Numb to the Feeling — Chase Atlantic בוקר ראש השנה החדשה... ג'ייק

“הזאב הזה, בנים," אצבעו ננעצת בתמונה, “הוא אהרון וויליאמס." החיוך שלו נהיה זחוח כשהוא מוסיף, “שמעתי ששניכם זיינתם את אחותו הקטנה, ג'יימי."

מבטי עובר מביאנקו לנייט בבהלה. אני רוצה להתמקד באהרון וויליאמס, אבל הדבר היחיד שאני מצליח להתמקד בו היא העובדה שהוא כרגע אמר שנייט זיין את ג'יימי.

נדמה כאילו אחי יכול לקרוא את המחשבות שלי.

“תירגע, ג'ייק," הוא מגחך ומרים את ידיו בהכנעה. “למען האמת, מתאו, אני אישית מעולם לא זיינתי אותה."

אני שונא את העובדה שדבריו מרגיעים אותי...

ועכשיו לבעיית האח שלא באמת נעלם.

אני רוצה להתנפל על הגרון של ביאנקו, אבל הגוף שלי כואב מכדי לזוז.

איך? איך הוא מצא אותו? איך הוא ידע שהוא עדיין חי? איך הוא ידע בכלל לחפש אותו? והשאלה העיקרית, איך ייתכן שאהרון עובד עבור ולקוב? זה בלתי אפשרי.

“הילד לא מת או משהו?" נייט שואל באגביות.

“הוא נעלם לפני שלוש שנים," ביאנקו מסביר. “אני בטוח שאתם יכולים להבין אותי, הרי אם כלבה קטנה הצליחה להכניע את שניכם באמצעות הכוס שלה, אני חייב לבדוק עליה. היא דבר קטן ויפה, נכון?"

הוא מביט בשנינו, עיניו עוברות ממני אל אחי. הוא רוצה תגובה מאיתנו כל כך.

“למעשה, תמסור לרוז ‘כל הכבוד' ממני. היא ניסתה להטעות אותי ואמרה שהיא סתם זיון מזדמן שלך. חייבים לתת לה קרדיט, היא יודעת איך להסתיר ממני מידע יעיל, נכון? כמובן, הייתי תמים מספיק להאמין לאחותך, כמו תמיד. יכול להיות שהייתי ממשיך להאמין לה אם ג'ייק היה מפסיק לצאת עם ג'יימי." עיניו ננעצות בעיניי והחיוך נעלם מפניו. עכשיו הוא מדבר ברצינות גמורה.

אני מביט שוב בתמונה והלב שלי נשבר על כך שאהרון חי. ג'יימי תיתן את חייה כדי שתוכל לראות אותו שוב... אבל לא ככה. אני כבר יודע שעולמה יתפורר ברגע שהיא תגלה שהוא עבד עבור ולקוב כל הזמן הזה. חייב להיות הסבר, אבל ביאנקו לעולם לא ייתן לי אותו.

“אז מה?" נייט שואל. “אתה רוצה שנהרוג אותו או משהו? זה בסדר מבחינתי."

ביאנקו מצחקק ומביט שוב באחי. “תמיד היית חסר הרחמים, אתה יודע את זה, בן?"

נייט מושך בכתפיו, אבל אני יודע שהוא מבלף. הוא לעולם לא יפגע באהרון. אכפת לו מג'יימי יותר מדי.

ביאנקו מניד בראשו. “אני לא צריך שתצא לציד גורים בזמן הקרוב. עם זאת... האנשים הכי אמינים שלי בסטונוויו מתים כל הזמן ובכל מקום, וכל זה קורה בדיוק באותו הזמן שהמזדיין הקטן הזה חוזר להסתובב בסטונוויו. כמה מהאנשים שלנו ראו אותו."

נייט מהנהן בהבנה ומגרד באיטיות מאחורי אוזנו. “טוב, אם הוא הורג את האנשים שלך, נהרוג אותו. אין צורך לערב את אחותו בעניין."

“תן לי להסביר בצורה ברורה יותר." ביאנקו כועס, אנחנו לא נותנים לו את התשובה שהוא רוצה. “איך אתה חושב שהבחור הזה יודע את מי להרוג, לכל הרוחות? רק מעטים מאיתנו יודעים מי באמת חשוב במשפחה הזאת. כולל שניכם. אתה יוצא עם הבחורה, היא מרגלת אחרייך, ופתאום אחיה יודע בדיוק את מי להרוג?" הוא מעביר את ידיו בשערו ומושך קלות בשורשים. הבעת פניו פרנואידית לחלוטין. “הבחורה הזאת לא בצד שלנו. המשפחה שלה עובדת עם הכנופיה היריבה שלנו, מה שהופך אותה ליריבה שלנו."

“היא לא ראתה אותו כבר שלוש שנים, מתאו, היא אפילו לא יודעת שהוא עדיין חי." אני נוחר. הנאום שלו מגוחך, ונמאס להקשיב לו.

“לא מעניין אותי מתי הם יתראו בפעם הבאה ומתי היא ראתה אותו בפעם האחרונה. אני לא אתן ששניים מהחבר'ה שלי ישחקו איתה. האנשים שלי נופלים כמו זבובים, אז אנקוט בכל אמצעי הזהירות הנדרשים. ככה משפחה עובדת, ג'ייק. לא אקח את הסיכון הזה."

אני לא מפספס את המשמעות הכפולה.

“אני חושב שאתה לא מבין משהו. לא כולם קשורים לכנופיה. רק משום שאתה מחליט לגרור את כולם איתך לעסק המפוקפק שלך, לא אומר שכל משפחה אחרת עושה זאת. אולי תופתע מזה, אבל בדרך כלל, אנשים מעדיפים שבני משפחתם ימנעו מכל סוג של פעילות לא חוקית. אתן לך לחשוב על זה," אני מסכם ומתרומם מהכיסא.

“תושיב את התחת שלך." הוא גוער וקם בעצמו.

המוח שלי רוצה שאעזוב, אבל הגוף שלי מסרב להשיב, בידיעה שהוא לא מסוגל לסבול יותר כאב. אני מתיישב בחוסר רצון, לא ממש מעוניין בעוד מכות כרגע.

“תקשיב..." נייט מתחיל. אני יודע שהוא ינסה לשכנע את ביאנקו בדיוק כמוני.

“לא! אתם תקשיבו. שניכם. אף אחד לא מתקרב לכלבה הזאת. אני ברור? תאמינו לי, אם תעשו זאת יהיו השלכות. ויש לי את הדרכים שלי. אני אוהב עונשים," הוא מחייך, “והבחורה שלכם תקבל הרבה מהם אם אראה מישהו מכם לידה שוב." הוא רוכן מעל השולחן וגיחוכו הופך לרוע טהור. “אני אוהב להכאיב, בנים, ושניכם לא ראיתם כלום. אם אתם מטילים בי ספק, תשאלו את אחותכם היפה כמה רע אני יכול להיות."

אני לא חושב. אני קופץ על רגליי, תופס את עניבתו התלויה מעל השולחן ומושך בכל כוחי, האגודל השבור שלי מתחנן שאפסיק.

“אני אהרוג אותך," אני מסנן בזעם. “תקשיב לכל מילה שיוצאת מהפה שלי, מתאו, אהרוג אותך במו ידיי. אני מבטיח לך."

נייט תופס אותי ומושך אותי לאחור ברכות כדי לא לפגוע בי. הוא לא מנסה לריב איתי, רק למנוע ממני להסתבך.

“ג'ייק, תפסיק," הוא לוחש לי ברוגע.

איך? איך הוא מסוגל להיות רגוע כל כך כשהממזר הזה מאיים על ג'יימי, כשהוא מנפנף מול העיניים שלנו בכל הדרכים שבהן הוא בטח פגע באחותנו. אני בגיהינום האישי שלי וחייב לצאת מכאן. אני לא יכול לעצור את מהלך העניינים, אבל מוכרח לפחות לעכב אותו כמה שיותר.

אני רוצה לחזור הביתה לג'יימי ולשמור עליה מכל זה.

מעל ליבי הפועם אני שומע את אחי אומר לביאנקו שג'יימי חפה מפשע, וששנינו רק תדלקנו את הריב ארוך השנים שלנו כשרבנו עליה.

אבל מתאו לא משנה את דעתו גם כשנייט אומר שפשוט הצטבר אצלנו כעס בין אחים. גם כשהוא מבטיח שמעכשיו נישאר בתלם. שלא נריב יותר על ג'יימי, שלא נערב אותה בשום דבר. הוא נשבע לו להרחיק אותה מכל נושא שקשור לעסקים ומכל מה שקשור לביאנקו. להפתעתי, אחי נלחם על הנושא במלוא הרצינות. זעם עולה בי כי הוא אוהב אותה כל כך, אבל אני לא עוצר אותו.

“זה מספיק, נייט," ביאנקו עוצר אותו בקול פלדה. “שמעתי אותך, היא ילדה טובה. אתה יודע מה אני עושה עם בחורות טובות כמוה? אתה יודע כמה הלקוחות שלי ישלמו עבורה במועדון? על יצור קטנטן כמוה? מתוקה, תמימה ושבירה כל כך?" מתאו מתיישב לאחור באיטיות, מסדר מחדש את עניבתו ומניח זרוע על הכיסא. “הון תועפות. אני מתנצל, אבל ככל הנראה, לא הייתי ברור." הוא רוכן לעברנו, ואנחנו בוהים בו. שנינו רוצים נואשות שיגיד לנו שהוא יניח לה, אבל יודעים באופן מוחלט שזה לא יקרה. “אין לי בעיה עם חטיפה. אין לי בעיה עם מכירה. אין לי בעיה לסרסר זונות קטנות כמוה רק כדי לשמור על שניכם בתלם."

אוזניי מצלצלות חזק כל כך, שאני עלול להתעלף. נדמה לי שאני עובר התקף חרדה. זאת ההרגשה? אני לא זוכר, ההתקף האחרון היה מזמן. הרגליים שלי רועדות, אני בספק אם הן יכולות להחזיק אותי זקוף עוד הרבה זמן.

“עד כמה שזכור לי, זאת לא האזהרה הראשונה שלי אליך, נייט," ביאנקו מאיים.

הפה שלי יבש כמו המדבר, אבל אני עדיין מצליח לקטוע את אחי רגע לפני שהוא עונה לבוס שלו.

“איפרד ממנה."

נייט פונה אליי בהלם ובפנים קשוחות. אני יכול להרגיש קצת אנרגיה חוזרת לרגליים ולידיים שלי. אני חייב לסיים את הקשר בינינו. אני מוכרח להגן עליה.

אין לי מושג למה חשבתי שזה בכלל יכול לעבוד, במיוחד עכשיו אחרי שחתמנו על המסמכים. הייתי צריך לדעת שבשנייה שסאם מצא אותנו, החיים שלי יתהפכו. אסור היה לי להתאהב. זה כבר לא חלק ממי שאני ולעולם לא יהיה.

אני מעלים כל רגש מפניי, מעלה מחדש את הקירות סביב ליבי וסוגר את עצמי לכל דבר ולכל אחד. אין רגשות יותר. לא אסכן את חייו של אף אחד רק משום שהאמנתי שאוכל לברוח מהעבר שלי.

“היא אולי חשובה לנייט, אבל לי לא. מחר אחליף אותה בכלבה אחרת."

מתחשק לי להעיף באגרוף את החיוך שמתפשט על שפתיו של ביאנקו, אבל אני לא זז.

אין רגשות יותר.

אין תגובות.

“היא ניתנת להחלפה, הא?" הוא זוקר גבה.

הוא בוודאי יודע שאני משקר, אבל גם מבין שהאיומים שלו הביאו לו את התגובה המיועדת.

אני מכבה את עצמי ואת האופי שלי כשהוא מאיים על יקיריי, ואז הוא יכול לעצב אותי בחזרה למה שהוא רוצה. זאת רק ההתחלה של הכיף האמיתי שלו.

“כן, ניתנת להחלפה," אני מאשר, מביט סביבי ורואה שהעוזרת של ביאנקו עדיין יושבת על הספה הצמודה לקיר, ממש מאחוריי. “הנה, היא תספיק. איך קוראים לך, מתוקה?" אני מחייך אליה ובוודאי נראה נורא לאור המצב שבו גופי ופניי נמצאים. עיניה נפערות ומבטה עובר מביאנקו אל נייט, ואז שוב אליי.

“אה..." היא מתחילה.

“אן," נייט מתערב, “היא מבוגרת ממך בארבע שנים, ג'ייק. תתנהג יפה ותישאר במחלקת הילדים."

“ארבע שנים?" אני מגחך. “מצחיק, אבל לא נראה שהבדל הגילים הזה הפריע לך כשניסית לזיין את החברה שלי."

ביאנקו קוטע את תחרות המבטים שלנו. “תיפרד מהכלבה. זה לא יהיה קשה מדי, כי אתה נוסע לקליפורניה בכל מקרה."

“אני... מה?" הלב שלי נעצר. שמעתי נכון?

“רוב הקרבות קורים שם עכשיו. אני לא רוצה את העסק ההוא קרוב לצד הזה של המדינה כי קל מדי לקשר אותו אליי. חוץ מכלוב המוות. אבל לא אכניס אותך לשם. אני אוהב אותך יותר מדי בשביל קרבות מהסוג הזה."

“אני לא נוסע לחוף המערבי. תחשוב מחדש על התוכנית שלך, מתאו."

הוא מתפקע מצחוק זמן רב כל כך עד שידו מכה על השולחן שוב ושוב.

“אלוהים, ג'ייק... אתה פאקינג מצחיק, אתה יודע את זה?"

“מתאו, אתה לא יכול פשוט לשלוח אותי לקליפורניה. אני לומד בבית הספר, יש לי חיים כאן."

“ואיך היו החיים הטובים?" הוא אומר כאילו מסובב את הסכין בתוכי. “הגיע הזמן שתחזור למציאות, אתה לא חושב?"

המוח שלי עובד מהר מדי בשביל הפה שלי, והמשפט יוצא מגומגם.

“אני... אני... מתאו..."

הוא צוחק עליי בלעג.

“אני מקווה שיהיה לך קצת יותר ביטחון עצמי מזה בזירה, בן. אתה משוחרר."