סיקרט 3 – החשיפה



1

סוֹלַנז'

גדלתי בבית הזה אז הכרתי כל פינה בו, כל גומחה וכל שריטה; את הסדקים בגג הרעפים מסופות ההוריקן, שגם חיבלו מעט בקירות החיצוניים; את החריצים בחומר המילוי שחיבר בין האריחים במרפסת האבן היחידה ברחוב סְטֵייט. הפגמים האלה תמיד משכו לי את העין כשהחניתי את הפולקסווגן שלי בשביל הגישה המרוצף. אבא שלי קנה את הבית המיוחד הזה מבעליו המקורי, ובמשך תקופה לא קצרה היינו המשפחה השחורה היחידה בשני הבלוקים שסביבנו באַפּטָאוּן. כך שעדיין הקפדתי שהבית ייראה יפה ומטופח כמו פעם. אבל בזמן האחרון התחלתי להזניח אותו. מה כבר אוכל לומר לזכותי? הייתי עסוקה. וממילא אף פעם לא הייתי טיפוס צייתני במיוחד.

ובכל זאת, כשהתקרבתי לבית עם המכונית באותו יום סתווי חמים, ידעתי מיד שמשהו לא בסדר. או שמשהו בסדר גמור, תלוי איך מסתכלים על זה. הרעפים השבורים בגג הוחלפו בחדשים, ואלה בהקו קצת יותר מהישנים שסביבם. וחומר המילוי היה כהה במקומות שבהם מישהו מילא אותו מחדש בין אריחי המרפסת. הילד שלי בן העשר, גָאס, בילה את סוף השבוע עם בעלי לשעבר, ג'וליוס. הוא אמר פעם שיעזור לי עם העבודות האלה. כשיהיה לו זמן. אמרתי, לא. אני אעשה את זה לבד. אני יכולה לסדר לעצמי את העניינים יפה מאוד, תודה רבה.

אבל עם משמרות של עשר שעות בחברת צוות חדשות ממורמר במרדף אחרי סקופים וכתבות לסוף השבוע, לא היה לי זמן לחפש את קבלן השיפוצים המתאים או לברר מהמלצות על אחד כזה. קשה למצוא קבלני שיפוצים טובים בניו אורלינס, כי רובם עסוקים בעבודות ברובע וֶרהאוס, שבו יש פריחה אדירה בתחום הנדל"ן, או בפרויקטים גדולים מטעם המדינה. וג'וליוס אף פעם לא היה טוב בתיקונים בבית. בעלי לשעבר היה יזם, טיפוס יצירתי, או לפחות ככה הוא תפס את עצמו. אז מי בדיוק עשה את התיקונים האלה? הרי אם ג'וליוס היה עושה אותם בעצמו, או מוצא מישהו אחר שיעשה אותם, הוא בטח היה אומר לי.

רק כשהעברתי את המכונית להילוך חניה שמתי לב למשאית לבנה שחנתה מול הבית, ועליה הורכב סולם גדול. מישהו היה כאן. יצאתי מהמכונית בשקט ולא סגרתי לגמרי את הדלת. בדיוק אז נשמעה מתכת פוגעת במתכת בחצר האחורית שלי.

החושים העיתונאיים שלי נדרכו מיד. תשאירי את התיק עם הארנק במכונית. קחי רק את המפתחות. תתכונני לזרוק אותם. אל תיכנסי לבית. תסתכלי מבחוץ פנימה. הייתי בנעלי עקב, ולכן התקדמתי על קצות האצבעות לאורך השביל שלצד הבית. תוך כדי תנועה שמתי לב שמישהו תיקן גם את הצינור הדולף. וואו, נחמד. ובכל זאת, איך? ומי?

הסתכלתי מעבר לרחוב. ד"ר פרנץ, בבית הלבֵנים הקולוניאלי, שטף את המכונית שלו. מצוין, יהיה עֵד, מישהו שישמע אותי צורחת אם האדם שנמצא עכשיו בחצר האחורית שלי והולם במשהו הוא באמת איזה פורץ.

דינג, דינג, בום, בום. הרעש נמשך. תפסתי אומץ והתקדמתי עד השער. כשהרמתי את היד כדי לפתוח אותו ראיתי שהמנעול נעלם, שמישהו הוריד אותו יחד עם הברגים! הלב שלי התחיל לדפוק. שאעצור כאן ואקרא למשטרה? חיפשתי את הטלפון שלי אבל הבנתי שהוא בתוך התיק, במכונית. לעזאזל. הלכתי על הדשא, והעקבים שלי שקעו באדמה הלחה. מי השקה את הדשא?

הצצתי בזהירות סביב וראיתי אותו: בחור צעיר מתכופף מעל מסור שולחני נייד, דופק בפטיש על משהו. היו 23 מעלות, יום חם יחסית לנובמבר, והוא עבד בלי חולצה, חושף גב שרירי רחב שהשתזף כהוגן בשמש. כשהשוטרים יבקשו ממני תיאור, חשבתי, אגיד שהוא נראה איטלקי, יווני או היספאני, אתלטי, עם גוף של רקדן יותר מאשר של פועל שיפוצים. לא. אני לא אגיד לשוטרים גוף של רקדן, נכון? גובהי היה מטר שבעים ושלוש, אז שיערתי שהוא בערך מטר שמונים. ראש מלא שיער שחור מתולתל. זרועות מסוקסות. לא שאני אגיד לשוטרים זרועות מסוקסות; אני לא אוציא מהפה מילה כזאת. עבות, אולי. שריריות? לא. רגע. למה בכלל שאתאר את הזרועות שלו? טוב, הן באמת מרשימות. הוא נראה בן עשרים וחמש, מקסימום שלושים. מכנסי עבודה דהויים בצבע חאקי, חזה חשוף, חולצת טריקו לבנה משתלשלת מהכיס האחורי שלו.

הוא המשיך לדפוק על משהו קטן שהיה מונח על לוח המסור השולחני, וחגורת כלי העבודה שלו נקשרה על העוקם על המותניים הצרים. עוד כלים היו מונחים במסודר על שולחן עבודה נייד שהוא העמיד בחצר האחורית. (כן, אדוני השוטר, זה בדיוק הרגע שבו ראיתי את האיטלקי הצעיר והאתלטי עם גוף של רקדן, עור שחום בוהק, שיער שחור מתולתל, מותניים צרים וזרועות סקסיות בטירוף — הוא שיפץ לי את הבית. תעצור אותו.)

הבחור נראה רגוע. מרגיש בבית. בבית שלי. אולי אין צורך להזעיק משטרה.

"אְהְמ."

הוא לא שמע אותי.

"שלום," אמרתי, בקול רם קצת יותר.

הפעם עף לו הפטיש מהיד אחורה ונחת במרחק חצי מטר ממני על הדשא.

"אלוהים!" הוא צעק והסתובב. "הבהלת אותי!"

"אני הבהלתי אותך? זאת החצר האחורית שלי שאתה עובד בה ככה בכיף."

סוף־סוף ראיתי את פניו מקרוב. הוא היה יפה בטירוף, עם תווי פנים עדינים: עיניים חומות נעימות, שפתיים מלאות. הוא חייך אלי בשלווה גמורה והניח יד על המותניים. ידו השנייה שלפה את החולצה שתחובה בכיס, והוא ניגב בה את המצח.

"כמה זמן את עומדת כאן?" הוא שאל.

הבנתי שאני לופתת את מפתחות המכונית חזק כל כך, שהם חורצים את עורי.

"הרגע הגעתי הביתה. כמה זמן אתה עובד כאן?"

"כל היום. תיקנתי את הרעפים השבורים על הגג, סידרתי כמה אריחים במרפסת, השקיתי את הדשא —"

"אני יודעת. ראיתי. מי שילם לך לעשות את זה? בטח לא אני."

"— ובדיוק עכשיו תיקנתי את המנעול בשער, אבל רק תיקון זמני. תצטרכי לקנות מנעול חדש. מנעול עם בריח, נראה לי. נכון, אנחנו באפטאון, וזה אזור די בטוח, אבל אף פעם אי־אפשר לדעת."

היה לו שמץ של מבטא לא מקומי — אולי ממזרח טקסס? בתור עיתונאית, תשומת הלב המיידית הזאת לפרטים היא חלק מהמקצוע, ותכונה ידועה שלי במיוחד. התקרבתי אליו צעד אחד, והוא הטה את ראשו הצדה בהבעה מהורהרת. הוא בחן את הנעליים שלי, את הרגליים, את המותניים, את השדיים. לבשתי חולצת משי כחולה בגוון עמוק של אבן חן, אותה אחת שלבשתי כשהגשתי את החדשות באותו בוקר. זרם חזק עבר בכל גופי וחימם אותי מיד. סולנז', מדובר כאן בבחור מאוד צעיר. ואת אישה עם מקצוע, גרושה, עם בן צעיר ועבודה שהופכת אותך לאדם מפורסם מאוד בעיר. אין כאן מקום לפלירטוטים עם הבחור הזה. שנכנס לשטח הבית שלך בלי רשות. שמתקן לך את הבית. שצעיר ממך.

"מי אתה ומי ביקש ממך לעשות כאן שיפוצים?" חזרתי ושאלתי, והיד שלי נשלחה לשפשף את העורף. מתח.

"אני צמא. אפשר אולי לקבל כוס מים? ואז אוכל לטפל בנזילה במדיח — כלומר, אם תרשי לי להיכנס לבית."

בחור סקסי, אין ספק. היתה לו חוצפה; נטייה משועשעת לשחק משחקים.

בקול תקיף אך לא כועס אמרתי, "אתה תישאר צמא עד שתספר לי מי שלח אותך, ומה בדיוק אתה עושה אצלי בחצר."

"טוב, אני אספר לך... אם... תסכימי לעשות את הצעד."

בעודו מדבר, ממש ברגע שהמילים בקעו מפיו, הבנתי. סוף־סוף מתחיל העניין ההוא. עם ס.י.ק.ר.ט.

המדריכה שלי, מטילדה, אמרה שזה יתחיל בחודש הקרוב, שלפני חלק מהפנטזיות אקבל התראה, אבל שיהיו גם פנטזיות שפשוט... יקרו. אלוהים, כמה פעמים חשבתי פשוט להרים טלפון ולבטל את כל הקשקוש הזה עם פנטזיות הסקס עוד לפני שהוא מתחיל. לא היה לי זמן לסקס. פעם סקס היה חשוב לי. הוא בהחלט היה חלק גדול מהחיים שלי עם ג'וליוס לפני שהכול התחיל להידרדר. אבל עכשיו כבר הייתי בת ארבעים ואחת, אלוהים אדירים. היה לי ילד. זה לא בדיוק התאים לי להסתובב ככה ברחובות, או אפילו בחצר האחורית שלי, ולחפש עינוגים. לשכב עם גברים זרים, גם אם יש להם גומה בלחי השמאלית, והם לובשים מכנסיים שאיכשהו נתלים על המותניים הצרים שלהם. הזכרתי את זה?

הוא צעד לעבר צינור ההשקיה בנונשלנטיות סקסית. לעזאזל.

"אם לא תרווי את הצמא שלי, אצטרך לפתור אותו ככה," הוא אמר וקירב צינור מים אל פיו.

הרמתי יד. "חכה, אתה יכול להיכנס."

"ו...?" הוא שאל, מניח למים להמשיך להרטיב את הדשא.

"ו..."

מיליון מחשבות התרוצצו לי במוח. איך זה יתפתח מכאן? אוי, אלוהים, ומה אם אני גרועה במיטה? עבר די הרבה זמן...

"את מסכימה לעשות את הצעד?" הוא שאל וגמע עוד מים, מניח להם להתיז על הכתפיים והחזה החשופים שלו.

כמעט התחלתי לצחוק. "יש לך מושג בת כמה אני?"

"יש לך מושג כמה את סקסית?"

"מלמדים אתכם להגיד דברים כאלה?"

"כן. אנחנו..."

הפנים שלי צונחים. רואים שנעלבתי? אני בטוח נראית נעלבת.

"...אבל גם מלמדים אותנו להגיד רק את מה שאנחנו חושבים באמת."

הוא עזב את הצינור וסגר את הברז, עומד מולי בלי לזוז, הבעת פניו רגועה, שלווה, זרועותיו היפהפיות נינוחות לצדי גופו, והוא נשען על צד אחד כך ששרירי הבטן שלו מתכווצים.

עצמתי עיניים. "בסדר."

"בסדר מה?" הוא שאל.

"בסדר." משכתי בכתפיים. "אני מסכימה לעשות... את זה. הצעד."

"את מסכימה?"

"בטח, למה לא? אז מה אני אמורה לעשות עכשיו? לעלות למעלה וללבוש תחתונים סקסיים? או שנעשה את זה פשוט כאן?"

הוא פער את הפה בתדהמה. שמעתי את ג'וליוס בראשי: למה את חייבת להתנהג ככה, סולנז'? את לא יכולה לכבות לרגע את ההגנות? את לא יכולה להירגע ולהיות אישה?

"אנחנו יכולים לעשות את זה כאן אם... את רוצה..." הוא אמר וסרק בעיניו את החצר במבט מהורהר. "אבל אני צריך קודם להתקלח."

"בסדר. כן. טוב. רעיון מצוין. אני אראה לך איפה המקלחת. בוא אחרי," אמרתי, מפתה בערך כמו ספרנית שמובילה מישהו למדף הספרים שביקש.

הוא עמד מאחורי בזמן שניסיתי לפתוח את הדלת האחורית, והמפתחות רעדו בידי. הוא כיסה את אצבעותי הרועדות באצבעותיו, ואז סובב את כל גופי כך שעמדתי מולו, וגבי נצמד בחוזקה אל הקיר.

"סולנז'," הוא אמר ונעץ בי מבט עמוק.

"אה... כ־כן," גימגמתי ובלעתי רוק. הסתכלתי מעבר לכתפו אל החצר האחורית.

"אם את רוצה, ורק אם את רוצה, אני אעשה לך כמה דברים," הוא לחש, תוחם אותי בשתי זרועותיו בעוד מבטו גומע את גופי.

הרגשתי את הנשימה שלו על עצם הבריח שלי. גבי נמלא חום מקיר הבית.

"בהתחלה הדברים שאני אעשה לך אולי יהיו... מוזרים. אבל אחר כך אני חושב שתתחילי להרגיש ממש... טוב."

הינהנתי בחשש.

"בשביל זה אני כאן, כדי שתרגישי טוב. באתי לכאן רק בשביל זה. זאת העבודה שלי."

"איך קוראים לך?" שאלתי.

"דומיניק," הוא אמר.

"מאיפה אתה, דומיניק?"

"טַיילר, טקסס. ההורים שלי מקולומביה."

"ידעתי!"

"ידעת מה?"

"המבטא שלך... טוב, עזוב." ציחקקתי. שוב, מתח. סולנז', תירגעי, פשוט תני לו לעשות את העבודה שלו. עד עכשיו הוא עשה אותה לא רע. אל תקלקלי עכשיו את האווירה עם השׂכל שלך.

הוא הפסיק את הצחקוק העצבני שלי בכך שהצמיד את שפתיו אל שפתי וחיכה רגע עד שפישק אותן בלשון שלו. הוא נישק אותי בעומק ובלהט של אחד שיודע מה הוא עושה. הוא נישק כמו גבר מבוגר ומנוסה. הוא נישק מצוין. הוא נישק כאילו הוא רוצה את זה. באמת רוצה את זה. הנשיקה הצליחה בהחלט לשכנע אותי שאני עושה עכשיו בדיוק את הדבר הנכון.

הידיים שלו תפסו את החזה שלי, והאגודל שלו ליטף בלי בושה את הפטמה שלי, שהתקשתה עכשיו מתחת לבד המשי. הפה שלו עבר מהפה שלי אל האוזן. היה לו ריח של גבר — ריח חריף, ריח של עץ וסבון. מתי בפעם האחרונה הרחתי את הריח הזה, את ריח הגבר המשכר הזה?

הוא ניתק את שפתיו משפתי וציווה עלי, בשקט ולתוך האוזן, "תני לי את המפתחות."

הנחתי אותם בכף ידו, והוא רכן מעלי ופתח את הדלת. הבית היה קפוא. שוב השארתי את המזגן דולק. הוא החזיר את המפתחות אל כף ידי.

"בְּרְררר. אני שונאת לחזור הביתה ולגלות ששכחתי את המזגן דולק," אמרתי. התרחקתי מגופו אל תוך הבית, מסוחררת כולי. הלכתי אל התרמוסטט והעברתי אותו מ־19 ל־23 מעלות.

"אם זה היה תלוי בי," אמרתי, "הייתי פשוט נפטרת מהמזגן ו —"

כשהסתובבתי, דומיניק נעלם. המטבח ופינת האוכל היו ריקים. כעבור כמה שניות שמעתי מים זורמים בצינורות. הוא עלה למעלה וממלא לעצמו אמבטיה! אוי, אלוהים. פתאום הבנתי, זה קורה בדיוק כמו שתיארתי את זה לפני שלושה שבועות, כשישבתי ממש כאן ליד שולחן המטבח. אחרי היום המוזר והנפלא באחוזה שברחוב שלוש, מטילדה אמרה לי לכתוב אותן, את כולן, כל פנטזיית מין שאי־פעם היתה לי, כל הדברים שהייתי רוצה שגבר יעשה לי אבל פחדתי לבקש.

באחת הפנטזיות שלי כתבתי: אני רוצה לבוא הביתה, ושלשם שינוי מישהו אחר יעשה את כל המטלות הקטנות והמעצבנות, מישהו סקסי... שגם יכין לי אמבטיה. כתבתי את זה בקלסר הקטן שקיבלתי. ואפילו בעודי כותבת עלו בי ספקות. עדיין חשבתי: זה טירוף, זאת בדיחה. דברים כאלה לא קורים. והם בהחלט לא קורים לאימהות בנות ארבעים ואחת שמכורות לעבודה שלהן.

"סולנז'! איפה המגבות אצלך בבית?"

הלב שלי הלם בעוצמה כזאת, ששמעתי אותו מהדהד באוזני. הסרתי את השעון מהיד ושמתי אותו לצד קערת הפירות. ואז פתחתי את כפתורי השרוול של החולצה, חלצתי את נעלי העקב והשארתי אותן זו לצד זו על רצפת האריחים. ואז, לאט, פניתי לכיוון המדרגות, לעבר קול המים הזורמים, כי מתברר שטעיתי. מתברר שדברים כאלה כן קורים. והם קורים עכשיו, לי.

שלושה סיפורים הסתובבו אז באירוע הצדקה של ס.י.ק.ר.ט, שבו פגשתי לראשונה את מטילדה גרין. אבל רוב העיתונאים שהיו שם ידעו רק על שניים.

היה, כמובן, הסיפור על קָרוּתרס ג'ונסטון. התובע הכללי, שלא מזמן נבחר שוב לתפקידו, עמד בפינה ושיחרר הצהרת "אין תגובה" בתשובה לשאלות על החבֵרה החדשה שלו ועל התינוקת החדשה עוד יותר שלהם. והיה גם הסיפור על ארגון פילנתרופי קטן שאיש לא שמע עליו, שפתאום תרם סכום מהמם של חמישה־עשר מיליון דולר לשורה של עמותות. אמרו לנו שס.י.ק.ר.ט זה ראשי תיבות של "האגודה לעידוד אחריות אזרחית ויחס שוויוני", עמותה רשומה ופעילה בעיר מאז סוף שנות השישים, אבל לא מצאתי עליהם שום חומר. (רק אחר כך גיליתי את המשמעות האמיתית והסודית של ראשי התיבות של הארגון.)

אבל הסיפור הכי גדול של הערב הגיע לאירוע כמה דקות אחרי שאנשי הצוות שלי התמקמו ליד הבר כדי לראיין את מטילדה. פייר קסטיל, איל נדל"ן ומעשירי ניו אורלינס, הגיע לאירוע שיכור לגמרי. הוא בדרך כלל שמר בקנאות על פרטיותו, כך שעצם זה שבכלל הגיע לשם היה מוזר ביותר. והעובדה שהיה מרושל ופרוע היתה מהממת, אם כי אני כנראה העיתונאית היחידה שזיהתה אותו. התפרסמו מעט מאוד תמונות שלו עד כה, והוא מעולם לא תועד בסרט וידיאו, ומעולם לא הגיב לתקשורת, ודאי שלא בראיונות על החֶברה שלו, שאותה ירש מאביו, אדם חמקמק לא פחות ממנו. שמו הופיע מן הסתם בראש רשימת המשאלות של כל עיתונאי שהיה נשאל מי המרואיין הכי מבוקש מבחינתו. אחרי הכול, חצי מהעיר היתה שלו, ועם זאת הוא הלך וקנה שטחים זולים לאורך הנהר ליד פרנץ' מרקט. חוץ מזה הוא היה רווק, וכל מי שראה אותו תהה למה. הוא היה ללא ספק היצור הכי סקסי שראיתי זה הרבה מאוד זמן. והוא אפילו לא היה הטיפוס שלי. והנה הוא הופיע פתאום, מפלס את דרכו לעבר קבוצה קטנה שעמדה בפינה חשוכה ליד המטבח.

כעבור כמה דקות התחוללה דרמה. נראה שמישהו תקע אגרוף למישהו. מטילדה הגיחה מתוך המהומה ולחשה משהו לאחד השומרים, ואז ניגשה אלי לצורך הריאיון. עד שהספקתי לשאול אותה על מה המהומה, כבר הגיעו שומרים וליוו את קסטיל החוצה. כשעבר לידנו הוא הסתכל על מטילדה בזעם. הוא עמד לומר לה משהו גועלי, אבל אז הבחין בי לידה וחייך ברשעות.

"הֵי, חדשות הלילה," הוא אמר. "יש לך כאן יופי של סיפור לכתבה. זה רק לא הסיפור שבגללו באת."

ואז, לפני שהשומר דחף אותו החוצה, הוא צרח מעבר לכתף, "להתראות, זונות!"

זה היה אירוע די מהמם, אבל מטילדה גרין לא הסכימה לפרט, כששאלתי אותה מאין היא מכירה את פייר קסטיל, ולמה הוא אמר מה שאמר.

"האמת היא שאני לא באמת מכירה אותו," היא אמרה והסירה חוטים דמיוניים מרצועות שמלת הערב שלה.

"כרגע שלחת אנשי ביטחון לסלק בכוח את המיליארדר של האזור מהמסיבה שלך, הוא קרא לך ולשאר האורחים שלך זונות, ואת אומרת שאת לא מכירה אותו?"

"מארחת טובה צריכה לסלק מהמסיבה שלה כל אדם שמשתכר ככה, מיליארדר או לא," היא אמרה. ובנפנוף כף יד היא שינתה במיומנות את נושא השיחה ופתחה במונולוג מרשים על העמותה שלה, שנועדה לעזור לנשים. כמה דקות אחרי כן היא התחמקה מהשיחה שלנו וניגשה לנחם ברונטית בשמלת סאטן שחורה, שמיהרה גם היא לעזוב את האירוע.

זה היה ערב דרמטי מוזר.

אחרי כן החלפתי עם מטילדה כרטיסי ביקור. גם אם לא היה בס.י.ק.ר.ט שום דבר מסתורי, השילוב של חמישה־עשר מיליון דולר, מיליארדר כועס וברונטית לחוצה אותת לי שכדאי לחזור אל הסיפור הזה. כך שכאשר מטילדה התקשרה אלי כעבור כמה שבועות והזמינה אותי לארוחת צהריים, שמחתי מאוד וגמרתי אומר לרדת לשורש העניין.

נפגשנו ב"טְרֵייסי'ז", מקום גברי למדי יחסית לאישה נשית כל כך. אבל נדמה שהכירו אותה שם בבר הזה והתייחסו אליה כמו אל לקוחה קבועה. מטילדה היתה יפה משזכרתי. שערה הג'ינג'י היה אסוף לקוקו עבה, והמתח שניכר בה בערב ההוא נעלם מפניה לגמרי. אבל כמה שניות אחרי תחילת הפגישה שלנו כבר היה ברור לי שמטילדה לא מתכוונת לדבר על פייר, על העמותה שלה או על ברונטיות במצוקה. להפך, היא היתה נחושה לגמרי (ולא ברור למה) לדבר רק עלי, ובעיקר על כתבת פרופיל שעשו עלי ב"ניו אורלינס מגזין" אחרי שהתפרסמה הכתבה שלי על הנמל, וקוּדמתי לתפקיד מגישת תוכנית סוף השבוע.

"תודה רבה שהסכמת להיפגש איתי, סולנז'. או שמא אני צריכה לקרוא לך 'סולנז' פארָדיי העשויה ללא חת'?"

אוי. מטילדה הזכירה את כותרת הכתבה. המאמר עצמו לא באמת עסק בקריירה שלי. הוא התמקד כמעט רק בעובדת היותי אֵם חד־הורית, שלא יצאה עם הרבה גברים בשמונה השנים שעברו מאז גירושיה.

"בא לי למות כל פעם שאני רואה את המגזין הזה בקופות בסופרמרקט."

"חשבתי שהחשיפה הזאת דווקא שימחה אותך," היא אמרה.

"עקרונית את צודקת, אבל הכתבה הזאת... היא היתה בדיחה. כן, אני גרושה, אבל היחסים שלי עם הגרוש שלי טובים. הוא אבא נהדר. אנחנו מאוד משקיעים בהורות שלנו. לדבר עלי במונחים של 'חד־הורית' זה עלבון לכל הנשים שבאמת מגדלות את הילדים שלהן לבד, ולאבות גרושים שבאמת ממלאים את החלק שלהם בעניין."

ואז בקע ממני עלבון שאגרתי כבר שנים, ועד לרגע זה אפילו לא ידעתי עד כמה הוא עמוק.

"אמרו לי שהכתבה תתמקד בשעות, הימים, השבועות והחודשים שאני וכל הצוות שלי השקענו בכתבה ההיא על הנמל, זאת שהתפרסמה אצלנו ברשת בשנה שעברה. הכנסנו כמה פוליטיקאים מקומיים לכלא על פרשת השחיתות ההיא. אבל במקום זה הם הציגו אותי כמו איזו גרושה בודדה מכורה לעבודה!"

מטילדה הופתעה מאוד מהמרירות שבקעה ממני, אבל לא היה לי אכפת. לא רציתי להודות בפניה וגם לא בפני אף אחד אחר, שעבר כמעט עשור מאז שהייתי במערכת יחסים רצינית עם מישהו. פה ושם היו לי כמה דייטים. היה לי סקס, אבל בדרך כלל כזה מחורבן ועלוב, שפשוט לא הצדיק בזבוז של ערב נדיר לבד בבית. לא באמת רציתי להתחתן שוב. בהחלט לא רציתי להכניס גבר חדש לחיים של הבן שלי. חוץ מזה, ההורות שלי מילאה אותי כל כך, שלא באמת נשאר לי מקום למשהו או למישהו אחר. ובהחלט נכון שאהבתי מאוד את העבודה שלי. אם בכלל, הייתי נשואה לעבודה. אבל אלוהים, להרגיש מדי פעם זוג רגליים חמות במיטה הקרה...

"איך היה הסקס עם בעלך לשעבר?" שאלה מטילדה ובחשה בעליזות את הקפה שלה.

עד היום אני לא מבינה איך דיברתי על חיי המין שלי עם אישה זרה לגמרי, אבל למטילדה היה כישרון כזה, מין דרך להוציא ממני בקלות הכול, אף שהיא עצמה נשארה מסתורית כמו ספר חתום.

"ג'וליוס ואני התאמנו מאוד בעניין הזה," אמרתי. "ואז ילדתי את גאס, והכול... השתנה. אני השתניתי. הוא השתנה, או בעצם לא השתנה. והסקס איכשהו נפל בין הכיסאות. בהתחלה היה לי תינוק לטפל בו. ואחר כך הוא טיפל בתינוק בזמן שאני עבדתי. הרבה. ואז התחלתי לפתח אמביציה בעבודה ונהייתי עסוקה מאוד. והוא... הוא לא. זה גבה ממנו מחיר." הפה שלי לא הפסיק לפטפט! הרגשתי מהופנטת.

"נשמע שהיה לו משבר אמון," אמרה מטילדה.

"כן. זה בדיוק העניין."

סיפרתי לה איך ג'וליוס שמח להיות אבא שמגדל את הילד. בהתחלה. אבל אז התחילו כל מיני מיזמים שלו להיכשל בזה אחר זה, והסקס התפוגג בדיוק כמו ההערכה העצמית שלו. אמנם הלכנו לטיפול אבל גילינו שהתרחקנו מדי, ולא היתה עוד דרך לאחות את הקרעים.

"הפרידה היתה קשה?"

"לא באמת. כלומר, אבא שלי מת, ואמא שלי חטפה אירוע מוחי. אז חזרתי לבית שבו גדלתי כדי לטפל בה. ניצלנו את זה כהזדמנות להיפרד. אבל אחרי שהיא מתה, נשארתי שם בבית. כמו שאמרתי, אנחנו מגדלים את הילד בשיתוף פעולה מלא. הוא אבא נפלא. וגאס אף פעם לא ראה אותנו רָבים. כי אנחנו לא רבים. כבר לא. אבל כן, זאת לא היתה פרידה נוראה. זה היה פשוט... מאוד עצוב..."

הרגשתי שעוד רגע אתחיל לבכות. היה לי קשה לחשוב על מה שהגירושים עשו לילד המתוק שלנו, שכל גופי התגעגע אליו בכל פעם שהיה אצל אבא שלו. מצד אחד, העובדה שנפרדנו לפני שהוא היה בן שלוש עזרה מאוד. הוא לא זכר אותנו יחד, מתוחים ונרגנים. מצד שני, הוא אף פעם לא ראה את אמא שלו במערכת יחסים בוגרת, אוהבת ומלאת חיבה. אבל אולי פשוט קראתי יותר מדי ספרי הדרכה להורים גרושים.

ברגע ההוא רציתי נואשות לשנות את נושא השיחה, ושמתי לב לצמיד של מטילדה. שלחתי יד ונגעתי בו. הזהב היה חמים, כבד. על הקמעות הופיעו כיתובים קטנים שלא הצלחתי לקרוא בלי משקפיים.

"איזה צמיד נהדר. קיבלת אותו בירושה או משהו?"

"פחות או יותר," היא חייכה.

"ממי?"

היא משכה בחזרה את ידה.

"אני מצטערת לשמוע שהכתבה ההיא ציערה אותך, סולנז'," היא אמרה, מתעלמת לחלוטין מהשאלה שלי. היא בהחלט יכלה ללמד קורס על אמנות ההתחמקות. "אבל במובן מסוים הזווית שהם התמקדו בה גרמה לי להתקשר אלייך."

אז כן היתה מטרה לפגישה הזאת.

"האמת היא שבאתי הנה לדבר איתך על הכתבה ההיא וגם על חיי המין שלך. או היעדרם. ואיך אולי אני יכולה... לעזור."

הישירוּת המוחלטת שלה הדהימה אותי, והסמקתי מיד. אוי אלוהים. עכשיו אני מבינה. ניגבתי את הפה במפית, הנחתי את כפות הידיים שלי על כפות ידיה וכיחכחתי בגרון.

"אני מוכרחה להגיד לך, מטילדה, זה באמת מאוד מחמיא, אבל העניין הוא... אני לא לסבית. אבל אם הייתי לסבית —"

"לא־לא־לא. אוי אלוהים, זה לא מה שהתכוונתי!" היא אמרה וחייכה. "את מוכרחה לסלוח לי, בדרך כלל אני לא מדברת כל כך בגלוי, אבל הגישה שלי משתנה עם כל אישה שאני מדברת איתה, ויש לי תחושה שאיתך הכי טוב לדבר גלויות. אני מדברת על סקס עם גברים. וגם לא על מערכות יחסים במובן הרגיל. פשוט על... יחסים."

"אה."

היא רכנה קדימה בכיסאה, ופתאום נראתה כמו אחת שמציעה עסקה נפלאה, שפשוט אי־אפשר לסרב לה.

"היחסים האלה שאני מדברת עליהם מבוססים אך ורק על מין," היא הוסיפה. "מפגשים כיפיים, חופשיים, בטוחים, אנונימיים. מפגשים שאין לך שליטה עליהם. כאלה שאת מגדירה, אבל הם לא מגדירים אותך. תסריטי מין שאת מחברת, שמבוצעים בדיוק איך שאת רוצה שיבצעו אותם. איך זה נשמע לך?"

"את מתכוונת... את מדברת על פנטזיות מיניות? על זה ש... מישהו מגשים אותן?" הסתכלתי סביב על הבר הרעשני הגדוש גברים קולניים ששקועים לגמרי במשחק שמוקרן על המסך או בשיחות זה עם זה. זה באמת היה מקום מושלם לשיחה כזאת.

"כן. אז טוב, את עיתונאית, סולנז'. אז מה שאני עומדת לספר לך הוא בשום אופן לא לפרוטוקול. בשום אופן. זה עניין חשאי ביותר. חשאי כל כך, שאם היית מבקשת ממני לדבר כן לפרוטוקול, הייתי מכחישה את כל השיחה הזאת בינינו."

הסתכלתי סביבי. היא עוררה בי סקרנות אדירה. כל הגוף שלי הרגיש וואו, וחטפתי סחרחורת מרוב ציפייה. אבל השתדלתי כמיטב יכולתי לשמור על חזות מקצועית.

"בסדר. סיכמנו."

ואז היא סיפרה הכול: מהם באמת ראשי התיבות של העמותה שלה, ס.י.ק.ר.ט. על ההיסטוריה של העמותה ועל התפקיד שלה עצמה בתור אחת המייסדות והמדריכות הראשיות. ראשי התיבות האמיתיים של Secret לא היו The Society for the Encouragement of Civic Responsibility and Equal Treatment — האגודה לעידוד אחריות אזרחית ויחס שוויוני. אלא Safe, Erotic, Compelling, Romantic, Ecstatic and Transformative — בטוחה, ארוטית, כובשת, רומנטית, אקסטטית, מכוננת: כל התנאים שעל פיהם הקבוצה שלהם תיכננה ומימשה פנטזיות מין למען נשים. נשים שהן בחרו. נשים כמוני. נשים שזקוקות לעזרה בתחום הזה.

הייתי המומה.

ומזועזעת.

וסקרנית בטירוף.

"רגע, אני רוצה להבין. את עומדת בראש ארגון שמספק לנשים פנטזיות מיניות? למה את מספרת את כל זה לי? כמו שאמרת, אני עיתונאית."

"אני יודעת. אבל אני סומכת עלייך. ו... טוב, מאוד נשמח אם תהיי המועמדת הבאה שלנו. ולפי כל הסימנים גם האחרונה, לפחות לתקופה הקרובה."

"מועמדת? למה אני?"

"תראי, בשנים האחרונות בחרנו נשים מאובנות מבחינה מינית, ונשים שהיו פשוט שבורות. היינו רוצות שהמועמדת האחרונה שלנו תהיה מישהי שפשוט הפסיקה לשים את הסקס במקום בולט בסדר העדיפויות שלה. מישהי עם קצת יותר ניסיון חיים. וחוץ מזה, למה לא את? את אישה יפה, מוכשרת ועסוקה. כמו שהזכרת שם בכתבה, את לא 'מבזבזת יותר מדי זמן' על דייטים. כבר הפסקת לטרוח, כמו שניסחת את זה. מה שאני מציעה לך הוא שתרשי לנו לעשות משהו בשבילך, משהו שלא היית עושה בשביל עצמך. זה הדבר שאנחנו עושות הכי טוב."

הייתי המומה למשך כמה רגעים, ואז שאלתי, "מה פירוש 'המועמדת האחרונה'?"

היא נראתה מהורהרת, אבל אז כנראה פשוט שמה בצד את המחשבות שהעציבו אותה.

"אני חוששת שס.י.ק.ר.ט פשוט הגיע לסופו. זאת היתה תקופה נהדרת, אבל אחרי המועמדת הבאה שלנו אנחנו סוגרות את העסק, גם אם נגד רצוננו," היא אמרה, ואז שינתה שוב את הנושא והזמינה חשבון. "אם תחליטי שזה משהו שאת רוצה לעשות, תתקשרי אלי. אני אזמין אותך לפגישה עם הוועדה."

"הוועדה?"

"כן. נשים אחרות כמוך, שהשתנו לטובה אחרי שעברו את זה. כמה מהן הן נשים מובילות כאן בניו אורלינס — רופאות, עורכות דין, שחקניות וכדומה. שמות שאת מכירה. אחרות הן מלצריות, ספריות, מורות. הגברים שאנחנו מגייסות כדי להגשים את הפנטזיות הם שֶפים, פועלי שיפוצים, יזמים, אנשי עסקים מובילים. ויש עוד, מהגברים הכי מפורסמים בעולם."

ואז הבנתי!

"פייר קסטיל. ככה את מכירה אותו. הוא אחד ה... המגויסים, נכון?"

מטילדה גרין יכלה להיות שחקנית פוקר נהדרת. ההבעה שלה לא השתנתה במאום. שום שריר בפניה לא זע, וכשדיברה, היא שקלה את מילותיה בזהירות.

"גם אם כן, סולנז', אני לעולם לא אענה על שאלה כזאת. אנחנו פועלות בשיא הדיסקרטיות, ואני מקווה שתראי בזה סימן מעודד אם תחליטי להצטרף אלינו. אני גם מקווה שאפשר לסמוך על הדיסקרטיות שלך."

הסתכלתי מטה אל גב כף ידי. הרגשתי לא נעים בגלל ההתפרצות שלי והנימה המאשימה. גיל ארבעים החל להתבטא אצלי בצורות משונות ביותר: העור שפתאום הצטבר מעל מפרקי האצבעות והידלדל מעל המרפק, כאבי גב תחתון בבוקר, שערה לבנה או שתיים במקומות האינטימיים. עדיין הייתי אישה יפה, אבל מטילדה צדקה, כבר הפסקתי לטרוח. לא היה אכפת לי מסקס. אולי היה לי דייט פה ושם, ולפעמים היו מספיק דייטים עם אותו גבר, שמצאתי את עצמי ערומה בחושך. אבל ככל שעבר הזמן, עצם המחשבה לוותר על ערב רגוע לבד, מהמעטים שהיו לי, ועוד בשביל איזה דייט שלא יוביל לשום מקום, עצם המחשבה על כך שלא אישן במיטה שלי, שלא אוכל להשתמש במברשת השיניים שלי ובשאר התכשירים, שאצטרך לשבור את השגרה שלי — זה פשוט לא הצדיק מבחינתי את הטרחה.

"אחשוב על זה," אמרתי לה והכנסתי בעצבנות את כרטיס הביקור שלה לכיס. משום מה התקשיתי להיפרד ממנה. היא היתה מסוג האנשים שמעוררים רצון לדבר איתם עוד ועוד.

באותו ערב הבית היה ריק. גאס היה אצל אבא שלו לסוף השבוע, ופתאום זה הכה בי קשות. אם פעם ייחלתי לאפשרות הזאת להיות לבד, להימרח על הספה עם ספר וכוס יין בפיג'מה נוחה, עכשיו זה פתאום הטיל עלי אימה. כשהייתי צעירה יותר אהבתי לצאת לבלות. אהבתי את כל הטקס — להתלבש, להתאפר, לצאת למועדונים הכי חמים, ולעולם לא להשתייך לאלה שצריכים לחכות בתור. מה, הרי שילמתי חלק משכר הלימוד שלי בכסף שהרווחתי כזמרת במועדונים שג'וליוס היה בהם די־ג'יי, ורקדתי איתו עד אור הבוקר.

כבר לא.

למרות הקשיים שהיו לו בקריירה, נדמה שחיי המין של ג'וליוס פרחו אחרי הגירושים. היו לו לפחות שתי בנות זוג רציניות בשמונה השנים האחרונות. ואם הנשים האלה לא היו נחמדות אל גאס, הייתי אוסרת עליו להציג בפניו נשים חדשות.

ובכל זאת, שנאתי להיות הטיפוס הפגיע. היתה לי ממש פוביה מהצורך לבקש עזרה. אז הייתי צריכה לגייס את כל האומץ שבי כשהחלטתי, כעבור יומיים מייסרים, להתקשר למטילדה. אמרתי כן בעיקר כי זה יכול להיות סיפור נהדר. לא שאוכל לספר אותו, אבל מצד שני, לא כל הסיפורים נועדו להיות משודרים בשעת צפיית השיא.

בעצבנות ובחשש הגעתי לאחוזה שברחוב שלוש לפגישה עם הוועדה ההיא. אבל מטילדה צדקה: הנשים שהיו שם, כולן נראו כמוני. אני לא מתכוונת לכך שכמה מהן היו שחורות, אם כי הוקל לי לראות שהוועדה לא מורכבת כולה מנשים לבנות. אני מתכוונת לזה שהן לא היו צעירות במיוחד. לא בחורות יפות, לא בנות, אלא נשים, נשים שהסתכלו עלי בגובה העיניים, שניחנו באיזה זוהר סקסי שאני עצמי כבר זנחתי מזמן לטובת ברק מקצועי. הן נשאו את הנשיות שלהן ללא חשש, בנינוחות ובגאווה.

אחרי שנרגעתי מעט, הציגו בפני את כולן והבטיחו לי אנונימיות גמורה. כמובן, היו לי שאלות. אם אשנה את דעתי בשלב כלשהו, אוכל להפסיק? כן, בוודאי. יש לי ילד. תוכלו להתאים את הפעילויות ללוח הזמנים שלי בתור אמא? זאת בדיוק התוכנית. אני לא מחפשת מערכת יחסים. טוב מאוד, כי זה לא מה שאנחנו מבטיחות, אם כי קרו גם דברים כאלה.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי סקרנית יותר מאשר פוחדת, וכעיתונאית אני יודעת שזה תמיד סימן טוב.

אז אמרתי כן, והסמקתי כשהן התחילו בתגובה למחוא לי כפיים.

"עם ה'כן' הזה את מקבלת את הסמל לקשר שיש לנו איתך וזו עם זו," אמרה מטילדה והניחה לפני קופסה סגולה. בתוכה היה צמיד זהב חשוף, באותו צבע ומרקם של הצמידים ששאר הנשים ענדו, רק שאלה שלהן היו מכוסים בקמעות מצלצלים.

"זה שלי?" שאלתי, והחזקתי אל מול האור את הצמיד הכבד העשוי זהב 18 קראט.

"זה שלך," אמרה מטילדה.

אחרי חיבוק וברכות הן שלחו אותי הביתה עם קלסר והזהירו אותי לפתוח אותו רק אחרי שגאס יירדם.

באותו ערב שילמתי לבייביסיטר, וידאתי שוב שהבן שלי כיבה את האור, הכנתי לי כוס תה ושמתי מוזיקה קלאסית. הלכתי שוב לבדוק שגאס ישן, ואז התיישבתי אל שולחן השיש שלי במטבח, זה שאכלתי עליו בילדותי, ופתחתי את הקלסר בידיים רועדות. בתוכו היתה רשימה ארוכה של פנטזיות ותסריטים, כמה מהם מזעזעים, אחרים נפוצים למדי, מין רשימת משאלות מיניות, ובה כמה שורות ריקות כדי שאוכל למלא אותן בפנטזיות משלי. מטילדה אמרה לי לכתוב בכנות ובפירוט, והוסיפה ששום תסריט של פנטזיה אינו משעמם או נועז מדי.

חידדתי עיפרון, והתחלתי להשקיע במשימה הזאת יותר מחשבה משהשקעתי ברשימת האורחים לחתונה שלי. על התסריט הראשון שלי חשבתי די מהר:

כמה אשמח פעם אחת לחזור הביתה אחרי יום עבודה מפרך ולראות שאת כל המטלות והעבודות המעצבנות כבר עשה גבר נאה ביותר, סקסי, שגם יכין לי אמבטיה, ושלא אצטרך לבשל או לנקות בשבילו או אפילו לדבר איתו אם לא יתחשק לי. נוכל פשוט — וכאן היססתי לרגע — נוכל פשוט... לעשות סקס?

הוספתי את סימן השאלה בסוף. הסקס לא היה סוף הכרחי, לפחות לא מבחינתי.

ועכשיו, כעבור שלושה שבועות, התסריט הזה התממש בדיוק כמו שכתבתי אותו. הוא נמצא כאן. הגבר מהפנטזיה הראשונה שלי.

קול המים הזורמים הלך וגבר ככל שעליתי במדרגות. היד שלי אחזה במעקה. הצמיד של ס.י.ק.ר.ט, נטול הקמעות, הציץ מתחת לשרוול החולצה שלי. עליתי בשקט ונזהרתי לדרוך רק על השטיח שעל המדרגות. ואז קול המים נפסק. נעצרתי במקום.

"דומיניק?"

"אני באמבטיה בחדר שלך!" הוא צעק. "מצאתי את המגבות."

הנחתי כף יד על הלב בניסיון להרגיע אותו מעט.

"את יכולה להיכנס, סולנז'. אני כבר לא ערום."

אוי אלוהים. הצלחתי להגיע עד סוף המדרגות ופניתי במסדרון לכיוון החדר שלי. הבטן שלי התכווצה בפחד. אף פעם לא עשיתי סקס עם גבר זר לגמרי. מה אני עושה? השתגעתי? בחדר האמבטיה הצמוד היו גם אמבטיה וגם מקלחון, ודומיניק בדיוק יצא מהמקלחון, ועל מותניו המושלמים כרוכה מגבת. מהחלון בקע אור עמום שטישטש את המתרחש בחדר, או אולי זה היה בגלל האדים, או פשוט כי רעדתי כולי. אבל אליל האהבה הזה העשוי ברונזה הרטיב לי את כל רצפת האמבטיה, וזה אפילו לא הזיז לי. נשמתי בקושי, והכרחתי את עצמי להירגע ולנשום עמוק כדי שלא אתעלף כאן מולו, מול העור המתוח שלו, זרועותיו החסונות, כפות רגליו היחפות הנטועות חזק ברצפה. שאפתי חמצן עמוק אל תוך ריאותי כמו שלמדתי בשיעורי למאז... למאז! יש לי ילד! אני לא אמורה ל... תפסיקי כבר לחשוב.

דומיניק חייך כמו גבר שיודע איך החיוך שלו משפיע על נשים. את עומדת להתפשט מול האיש הזה, סולנז'. וזה יהיה בסדר גמור. האמבטיה שלידו היתה מלאה. בועות קצף צפו על פני המים. שורה של נרות ריחניים דלקו על הדופן שלה. זה נראה יפהפה.

"התקלחתי מהר ובינתיים מילאתי לך אמבטיה. נראה לי שגמרתי את כל המים החמים בבית. אני מתנצל." שוב החיוך ההוא.

"זה בסדר," אמרתי, ועיסיתי את העורף שלי.

"אני חושב שהמים בסדר, רוצה לבדוק?"

הוא קיבע בי את מבטו בזמן שחציתי את החדר. רכנתי קדימה וטבלתי את קצה האצבע במי האמבטיה.

"הם נעימים," אמרתי.

"אז למה שלא תיכנסי לאמבטיה? ו... אני אכין לך משהו לשתות," הוא אמר, כי אולי הרגיש שאני מתביישת להתפשט לידו. "יש משהו מיוחד שבא לך?"

אה, תודה לאל.

"כן. זה יהיה נחמד. אולי קצת מים? הכוסות בשידה ליד שולחן האוכל. או יין. אולי יין? יש בקבוק פתוח בדלת של המקרר."

הוא נעלם. לכי על זה, לכי על זה, לכי על זה. פשטתי מהר את החצאית והחולצה והנחתי אותן במסודר על המדף. הורדתי את החזייה והתחתונים והחלקתי אותם מתחת לערימת הבגדים. הכנסתי בוהן למים, אוי, קצת חם, אבל בסדר, אין זמן להיכנס בהדרגה.

נכנסתי פנימה עם כל הגוף, מסתתרת כולי מתחת לקצף. ברכי נראו עכשיו כמו הרים חומים שפסגותיהם מכוסות שלג. אהבתי את האמבטיה שלי — אמבטיה לבנה יפהפייה שבחרתי כשהבנתי שגאס ואני נמשיך לגור בבית ילדותי, והחלטתי לשפץ את חדר השינה וחדר הרחצה הצמוד אליו. בזמנו זה נראה לי מופרז, להתקין אמבטיה עם ג'קוזי, אבל באמת השתמשתי בה. בעיקר כשרציתי להירגע.

כעבור כמה דקות עלה דומיניק במדרגות ונכנס לחדר השינה, בידו האחת כוס יין, וידו השנייה עדיין אוחזת במגבת. רכנתי קדימה וכרכתי את הזרועות סביב הברכיים כדי להסתיר את החזה שלי, מסיטה מבט משרירי הבטן המפוסלים שלו. הוא היה כל כך... זה היה יותר מדי...

"הנה," הוא אמר והושיט לי את הכוס.

לקחתי אותה ממנו.

"נוח לך?"

הינהנתי, לגמתי מהכוס ואז הנחתי אותה בזהירות על פינת האמבט המכוסה אריחים. הוא השתופף על הרצפה לידי.

"כי אם לא נוח לך..."

"לא. אני בסדר," אמרתי, ולרגע נחנקתי מהיין. ידעתי שהחיוך שלי עלוב למדי. "באמת. זה פשוט... אבל אני אתרגל."

אתרגל? באמת, סולנז'. כמה סקסי מצדך.

הוא החזיר לי חיוך. התחשק לי לבכות. אני לא יודעת למה. לא פחדתי. לא הייתי עצובה. די להפך, למען האמת. הייתי... אסירת תודה. אפילו נרגשת. החזה החשוף שלו היה במרחק סנטימטרים ספורים מדופן האמבטיה. יכולתי להושיט יד ולגעת בו. וכל כך רציתי לעשות את זה. הוא לא היה רק יפה, הוא היה טוב לב.

הוא לקח מגבת לבנה קטנה שהיתה מקופלת על דופן האמבטיה, טבל אותה במי הסבון וסחט אותה, ואז הניח אותה על הכתפיים שלי והתחיל לעסות אותן. ישבתי בשקט בעודו מעסה אותי בסיבובים איטיים בידו האוחזת במגבת. ראשי נשמט ברוגע. מישהו נוגע בי, מגע אנושי. באמת הייתי בודדה. איך לא שמתי לב לזה?

הבד המחוספס, המים החמים, ידו הקרובה כל כך לעורי — כל אלה הרגיעו אותי. עצמתי עיניים.

"איך זה?"

"נהדר," מילמלתי. כעבור כמה רגעים המגבת נעלמה, ובמקומה הוא הניח על השכמות שלי את השפתיים שלו.

"ואיך זה?"

"גם נהדר," אמרתי.

הוא נישק אותי שוב בגב וניגב את המקום במגבת בעודו מתווה שביל משכמה אחת לשנייה. אוי אלוהים. הרגשתי שאני נמסה אל תוך המים. כמה זמן עבר מאז שמישהו נגע בי בעדינות כזאת?

"נהיה כאן קצת קריר," לחש דומיניק והצמיד את פיו אל מאחורי האוזן השמאלית שלי. "אני יכול להצטרף אלייך?"

זה קורה! תנשמי. התקדמתי בתוך האמבטיה כדי לפַנות לו מקום מאחורַי. מזווית העין ראיתי אותו מפיל את המגבת, ומבטי לכד חלקה של שיער כהה קצר, איבר מגורה חלקית, ובהחלט יפה. הוא נכנס למים, וברכיו מיסגרו את האגן שלי בזמן שהוא החליק מאחורי. הוא משך בעדינות את גופי אחורה אל חזהו החמים. הרגשתי את הזקפה שלו כנגד גבי התחתון. היא הלכה והתחזקה כשידיו נעו מהשכמות שלי מטה אל חזית גופי. ידַי עדיין כיסו את השדיים הרטובים שלי, והוא הניח את אצבעותיו סביב מפרקי ידי.

"תני לי," הוא אמר והפריד בעדינות את ידי זו מזו.

"לתת לך מה?" שאלתי ועצרתי צחקוק עצבני. את בת ארבעים ואחת. את לא אמורה לצחקק.

"הגיע הזמן להתמסר, סולנז'. פשוט... תני לי."

אחרי היסוס של רגע הזרועות שלי התרפו לצדי, והוא... טוב, הוא פרם את הקשר שסביבי, פתח זרוע אחת ואחר כך את השנייה, והניח אותן על הצד החיצוני של ירכיו המתוחות. זה היה מרתק, חוויה שבו בזמן נהניתי ממנה ועקבתי אחריה בעניין. הוא העביר את ידיו במעלה זרועותי החלקות עד לכתפיים ואז שוב מטה, והפעם חפן את שני השדיים שלי, שהיו עכשיו רטובים וחלקים וביצבצו מהמים מלאֵי הסבון. ראיתי אותו עובר באגודלים סביב הפטמות שלי, ומיד הרגשתי דקירה עזה של גירוי מאחורי הטבור. שאפתי אוויר במהירות ונצמדתי אל החזה שלו. הזקפה שלו היתה עכשיו נוקשה כנגד עמוד השדרה שלי, וראשי תחוב מתחת לסנטר שלו המכוסה זיפים דוקרים מעט. נזהרתי לא להרטיב את הראש. הייתי מוכנה לנסות כל מיני דברים, אבל להרטיב את השיער — בשום אופן לא. כירבלתי את ידי סביב ידיו המעסות את השדיים שלי. הירכיים שלו היו איתנות כנגד הצד החיצוני של ירכי. אני נשבעת שהרגשתי לכודה בין שני גזעי עץ.

"מממ..." אמרתי. עיני נעצמו בזמן שידיו התרפו סביב השדיים שלי ואז החליקו מטה אל בין רגלי ושקעו בתוך המים. האם הוא יֵדע כמה אני רטובה? הוא שיחק באצבעותיו בשיער הקצר שבין רגלי, ובקושי התאפקתי לא לזנק החוצה מהמים כדי להקל עליו את העבודה. בשלב זה הייתי חרמנית כל כך, שלחצתי עליו אחורנית לעבר דופן האמבטיה. רציתי אותו. שלחתי את הזרועות שלי מעלה וכרכתי אותן סביב עורפו בזמן שהוא גירה וליטף אותי. שתי ידיו פישקו עכשיו את ירכי הכי רחב שאפשר כנגד שתי דופנות האמבטיה.

בזמן שאצבעותיו נדדו לאורך הקפלים שלי, הוא הצמיד את פיו אל צווארי. שפתיו נישקו את עורי ביניקות תאווה. הרגשתי שהוא טורף אותי בזמן ששתי אצבעות החליקו אל בין החלקים הכי רגישים שלי ואז נתחבו פנימה.

"אה..." פלטתי. גבי התקמר, והמים שבין גופינו התיזו קלות. העברתי את אצבעותי בלהט בשערו השחור הסמיך. ידו האחת עיסתה את מותני, עלתה שוב מעלה אל השד שלי וחפנה אותו, הפעם חזק יותר, בלהט רב יותר. ידו השנייה נתחבה אל תוכי, והאצבעות חדרו עכשיו עמוק יותר ומהר יותר. בעודי מתענגת על מגעו הוא עצר מדי פעם והעביר סביבי את אצבעו. הוא עזב את השד שלי ותפס בי מתחת לסנטר, ואז סובב מעט את ראשי כדי שיוכל לשחק בלשונו באוזן שלי. הוא הניע אותי כרצונו והתמסרתי אליו לגמרי. ואז הוא עצר פתאום, התרחק ממני והשאיר יד אחת מרגיעה על גבי. הסתכלתי עליו בזמן שהוא שלף חפיסת קונדומים מתחת לערימת מגבות, פתח את החפיסה והלביש קונדום על הזין העומד שלו.

"תסתובבי, סולנז'. אני רוצה להסתכל עלייך כשאני מזיין אותך," הוא לחש.

בעוצמה שהפתיעה אותי הוא הרים אותי מהמים וסובב אותי. הזקפה הנהדרת שלו היתה בדיוק מתחתי. בעזרת ידי הנחיתי אותו עמוק פנימה, ונאנחתי כשהוא חדר אלי והצמיד אותי אליו, מחזיק אותי ונתחב עמוק אל תוכי בעוד רגלי כרוכות סביבו. זאת היתה תחושה מופלאה. ואז הוא התחיל להתנועע תחתי, וזרועותיו נכרכו סביב מותני.

"תישעני אחורה על הידיים," הוא אמר. "אני רוצה שתראי איך אני מזיין אותך."

עשיתי כדבריו. שנינו הסתכלנו על הזין שלו שנכנס ויצא שוב ושוב, בהתחלה לאט בעוד המים מתיזים אל מחוץ לדופנות האמבטיה הרחבה. אצבעותיו היו צריכות רק לגעת לשנייה אחת בדגדגן שלי התפוח כולו, והייתי גומרת מיד.

"מממ," פלטתי. אחת מידי אחזה בכתפו, והשנייה נשענה על דופן האמבטיה כדי שאוכל להתאים את עצמי לקצב שלו. עיניו הכהות ננעצו בי. זה היה פשוט בלתי נסבל. השענתי את הראש אחורה ועצמתי את העיניים חזק. אני לא מאמינה שזה קורה לי, כאן, באמבטיה אצלי בבית!

"אה, סולנז'... את פשוט מדהימה," הוא אמר ונאנח ונתחב אל תוכי, בעוד האצבע שלו מלטפת את הדגדגן שלי. שרירי זרועו התכווצו במאמץ. התזנו מים מלאי בועות בינינו ואל מחוץ לאמבטיה, וכיבינו נר ריחני ואחריו עוד אחד. ואז הוא רכן קדימה, הניח יד על העורף שלי וקירב את שפתיו השופעות אל האוזן שלי.

"תגמרי בשבילי, סולנז'," הוא לחש. "אני רוצה שתגמרי, בשבילי..."

ואז הרגשתי את זה — האיבר המתוח שלי נמס, נכנע. רגלי נצמדו בחוזקה אל דופנות האמבטיה בעוד גל של עונג חלף ממרכז גופי אל קצות הידיים והרגליים. נשענתי אחורה על הידיים, והמבט שלו היה מלא להט. הוא המשיך לדחוף את הזין שלו מעלה ואל תוכי, מזיין אותי חזק, ובו בזמן מעסה בעדינות את הדגדגן שלי, שילוב מופלא שבסופו של דבר הפך את הכאב לבלתי נסבל. פתאום הרפיתי, שיחררתי הכול, גמרתי בעוצמה אדירה בעודו ממשיך לחדור אלי, ואני צועקת בקול אל התקרה (אה, כן, אה, כן...) ואז גם הוא גמר (כן, אלוהים, כן!) וכל גופו התרוקן אל תוכי. אף אחד לא שמע אותנו בגלל החלונות הסגורים — לא השכנים שמאחור מעבר לעצי האורן, לא אלה שמעבר לרחוב ששטפו את המכוניות שלהם, לא הולכי הרגל שטיילו עם הכלבים ליד הבית היפה שלי שברחוב סטייט.

קרסתי קדימה, קצרת נשימה וסחוטה, והצמדתי את גופי הרטוב אל חזהו. זרועותי השתלשלו מעל גבו והתנשמתי כמו אדם שעומד לטבוע. הוא חיבק אותי חזק ונישק אותי בכתף. במשך כמה רגעים נשארנו ככה, צמודים ושלובים זה בזה, עד שהנשימה שלי נרגעה והמים התחילו להתקרר. ואז הוא התרחק ממני לאיטו ונעמד באמבטיה. גלים של מים זלגו מעל ירכיו הנהדרות. הוא יצא מהאמבטיה ושלף את החלוק שלי מהוָו שמאחורי הדלת, מחזיק אותו באצבעותיו מולי בתנועה מזמינה.

"מדאם, החלוק שלך," הוא אמר.

קמתי והרגשתי סחרחורת, ומעט ביישנות, וגם שמחה.

נעמדתי על שטיח האמבטיה, הסתובבתי והכנסתי את הידיים אל שרוולי החלוק. הוא עטף אותי בו וקשר את החגורה מאחור, ושיפשף בעוצמה את הזרועות שלי ואת צדי גופי כדי לנגב אותם.

"תודה." זה היה טיפשי מצדי להגיד את זה?

כשהתכופף כדי לעטוף את עצמו במגבת, הוא אמר, "תבדקי מה יש בכיס, סולנז'."

הכנסתי יד פנימה ושלפתי קופסה סגולה קטנה. בתוכה היה הקמע הראשון שלי, טיפה מוזהבת במרכז ענן. כניעה, זה מה שהיה כתוב בכתב מסולסל על צד אחד. ועל הצד השני הופיעה הספרה אחת באות רומית. הקמע נראה בדיוק כמו אלה שעל הצמיד של מטילדה ועל הצמידים של כל הנשים שפגשתי אז באחוזה.

"אתה יכול להוסיף לי אותו?" שאלתי והושטתי לו את הצמיד. לבי הלם בחוזקה.

"בטח," הוא אמר, ואצבעותיו חיברו בזריזות את הקמע למקומו.

ניגשתי למראה והסתכלתי.

"הוא נפלא," אמרתי וטילטלתי את הצמיד מול עיני.

"בדיוק כמוך."

הסתובבתי אליו. "תודה, דומיניק, על... כל העבודות שעשית. ועל זה..." אמרתי והצבעתי על האמבטיה. "ומה עכשיו?"

"עכשיו אני מציע שתנוחי קצת. ותני לי לדאוג למדיח ולכל שאר הדברים שאולי תרצי שאתקן לפני שאלך."

"אני יכולה לחשוב על כמה דברים שצריך לטפל בהם," אמרתי ושלחתי אליו חיוך מבויש דרך המראה.

הוא הרים את בגדיו מהרצפה והשאיר אותי עומדת בחדר האמבטיה, נטועה במקום, רגלי רועדות, החלונות מכוסים אדים. עשיתי את זה. עשיתי משהו שלא עשיתי מעולם: כרגע שכבתי עם בחור צעיר יפהפה שכנראה לא אראה שוב לעולם. ואני... אני גאה בעצמי.

צעדתי לכיוון המיטה, הרמתי את השמיכה, הפלתי את החלוק על הרצפה והחלקתי ערומה על הסדין. עצמתי עיניים והנחתי לידי לנדוד מטה אל המקום שעכשיו מעט כאב לי. אאוּ. וואו. שמעתי אותו למטה מפעיל את המדיח ואז עוצר אותו. ואז שמעתי דפיקות של תיקונים. מצוין.

בזמן שנרדמתי חשבתי על לפחות עוד דבר אחד שהוא יוכל לתקן לפני שילך. רק עוד דבר אחד...