סלט בגיגית

בערב שבת מתכנסות הנשים של המשפחה להדליק נרות. פעם גם אני הייתי משתתפת. את כל התפילות הקשות היו מפילים עלי, כי אני ילדה, והשם מקשיב טוב יותר לילדים. למשל, ביקשו שאתפלל בשביל דבורה השכנה, שהיא כבר נורא זקנה, שישלח לה הקדוש ברוך הוא זרע בר קיימא. הזרע של דבורה, השכנה של סבתא, רדף אותי כמה לילות לפני שנרדמתי. מאז אני לא משתתפת יותר.

במקום זה אני מתחבאת מתחת לשולחן הגדול ומקשיבה. את כל הסיפורים אפשר לשמוע מלמטה. באות כולן, אמא שלי והאחיות שלה, והנשים של הדודים שלי, שהן, כמו שלמדתי, לא משלנו. אפשר בקלות להבדיל. קרסוליים דקים, גרביים מעודנים, נעלי עקב והילוך מהוסס — לא משלנו. קרסוליים עבים, גרביים צבאיים והליכה של מפקדת — משלנו.

למשל דוד שאול. אנחנו כבר רגילים שסבתא מתפללת בקולות מתחננים, עם מילים בערבית, שהשם ישלח לו רפואה שלמה — בריאות הנפש ובריאות הגוף. אבל השבוע סבתא שכחה לגמרי מהסוכרת של שאול והצטרפה לאמא, שכבר התחננה להשם בקול לשלום בית ליונה בת שמחה ולראובן בן לאה. לפי הרגליים של אמא שהתהדקו זו אל זו מתחת לשולחן, הבנתי שמשהו לא טוב קורה.

בכל ערב שבת אני מחכה שם, מתחת לשולחן, לדוג את הסיפורים. יש כאלה עם סוף טוב, וכאלה עם סוף רע, ויש כאלה שהם עדיין באמצע. ישנן ההמתנות של המשפחה, ישנם הנסים, הנפלאות, המריבות והפיוסים. דרך הרגליים של אלה שהן לא משלנו והרגליים של אלה משלנו אני לומדת על נשים ועל קדושה ועל חול. והכי הרבה אני לומדת למטה, מתחת לשולחן, שנסים, אם מחכים להם בסבלנות מתחת לשולחן, בסוף מגיעים.

בחג הפסח יגיעו כל הדודים והדודות שלי לחגוג אצל סבתא, ובמטבח של סבתא ההתרגשות רבה. בנוסף, דוד שלי יעקב מתחתן, והכלה שלו תגיע בערב החג לפגוש את המשפחה. כבר מזמן צריך היה דוד יעקב להתחתן. ארבע כלות כבר כמעט היו לו, וברחו ברגע האחרון. זאתי, דודה רבקה לחשה לאמא, כמו שהיא נראית, לא תברח לשום מקום. הרבה זמן חיכו כולם, והרבה תפילות התפללו, עד ששלח השם את זאתי, שכולם עדיין קוראים לה זאתי, כי זה טוב נגד עין הרע.

אמא, דודה נעמי ודודה יונה חוגגות תמיד עם סבא וסבתא. דודה יונה חוגגת איתנו כי אצל ההורים של ראובן לא חוגגים, ושאלוהים ישמור מה שקורה אצלם בחג, ועדיף להרחיק את הילדים משולחן כזה. לנעמי אין בעל, אז אין לה שום בעיה.

לבעלים מתים יש גם יתרונות, הכריזה אמא לפני החגים. אף חמות אין לי על הראש ואני יכולה לחגוג את החג עם אמא שלי. היא חייכה וחיבקה את סבתא.

תשמרי על הפה שלך, ציונה, צעקה לה סבתא ודפקה על השולחן שלוש פעמים.

אחרי שאבא שלי מת במלחמה, אבא ואמא שלו נפטרו אחד אחרי השני. אמא אומרת שהם נפטרו ממחלות, וסבתא שלי אומרת שהצער לקח אותם.

כבר בראש השנה אמרה אמא שהשנה, בעזרת השם, נחגוג כולנו יחד אצל סבתא את ליל הסדר. כולם בלי יוצא מן הכלל, אמרה אמא בקול רם לכיוונה של דודה רבקה, שברור שתעשה בעיות ותתאמץ מאוד לצאת מן הכלל. מאז שהתחתנו רבקה ושאול, הם חוגגים את חג הפסח עם ההורים של רבקה. השנה, כבר בט"ו בשבט ביקשה סבתא בדחילו ורחימו שהפעם יחרגו ממנהגם ויבואו לחגוג איתנו. דודה רבקה כמובן שמחה מאוד על ההזמנה והודתה לסבתא. היא אמרה שוודאי שיגיעו, ואיך אפשר להפסיד ערב חג מרגש כל כך. אחר כך שלחה את דוד שאול לומר שהיא היתה מאוד רוצה לחגוג איתנו, אבל לו בעצמו חשוב מאוד לחגוג עם חמותו שתחיה, שלא ברור כמה זמן עוד נשאר לה. כבר עשר שנים היא מאיימת, צעקה אמא במטבח של סבתא, ועוד נשאר ונשאר לה.

אחר כך אמא הרימה את הטלפון והתקשרה לפקוד על דוד שאול להגיע לערב חג ולהפסיק לעשות כל מה שאשתו אומרת. שאול התעצבן וניתק את הטלפון. סבתא מיד התקשרה כדי לפייס אותו. היא בכתה לו בטלפון שהמריבות האלה הורגות אותה, ושישלים עם אחותו בבקשה. דוד שאול סירב, וסבתא התקשרה לדבר שוב עם דודה רבקה שהסכימה לבוא בערב החג, ואפילו שכנעה את שאול להתקשר לציונה להתנצל.

אחרי רבקה נשארה אסתריקה של חיים, שהשתכנעה מהר כי היא עצלה, ואצלנו, כמו שאמא אומרת, היא לא צריכה לעשות שום דבר.