סליל של חוט כחול

1

יום אחד ביולי 1994, מאוחר בערב, קיבלו רֶד ואֵבּי ויטְשאנק שיחת טלפון מבנם דֵני. באותה שעה הם התכוננו ללכת לישון. אבּי עמדה מול שידת האיפור בכתונת הלילה שלה ושלפה סיכות מהפקעת המרושלת הגבוהה של שערה הבלונדיני. רֶד, איש כחוש וכהה, במכנסי פיג'מה מפוספּסים ובחולצת טריקו לבנה, התיישב בדיוק באותו רגע על קצה המיטה והתכונן לפשוט את גרביו. כך שכאשר צלצל הטלפון על שידת הלילה שלצדו, הוא זה שענה. "משפחת ויטשאנק," הוא אמר.

ואז, "אה, שלום."

אבּי סובבה את פניה מהמראה, שתי זרועותיה עדיין מורמות אל ראשה.

"מה אמרת," הוא אמר, בלי סימן שאלה.

"הא?" הוא אמר. "אוי, דני, אל תדבר שטויות!"

אבּי שמטה את זרועותיה.

"הלו?" הוא אמר. "רגע, חכה. הלו? הלו?"

במשך כמה רגעים הוא לא אמר דבר, ואז החזיר את השפופרת למקומה.

"מה?" שאלה אבּי.

"הוא אומר שהוא הומו."

"מה?"

"הוא אמר שהוא צריך לספר לי משהו: הוא הומו."

"וניתקת לו!"

"לא, אבּי. הוא ניתק לי. בסך הכול אמרתי 'אל תדבר שטויות', והוא ניתק לי. קליק! פשוט ככה."

"אוי, רד, איך יכולת להגיד את זה?" ייללה אבּי. היא הסתובבה ושלחה יד אל החלוק שלה - חלוק קטיפה נטול צבע שפעם היה ורוד. היא כרכה אותו סביב גופה והידקה את החגורה. "מה קפץ עליך שהיית מוכרח להגיד דווקא את זה?"

"אבל לא התכוונתי! מישהו מנחית עליך דבר כזה, אז מה כבר אפשר להגיד חוץ מ'אל תדבר שטויות'?"

אבּי אחזה בקווצת שיער שהזדקרה מעל מצחה.

"בסך הכול התכוונתי," אמר רד, "'ואיזה שטויות תספר לנו בפעם הבאה, דני? איזו עוד דאגה תארגן לנו?' והוא ידע טוב מאוד שלזה התכוונתי. תאמיני לי, הוא ידע. אבל עכשיו הוא יכול להסתובב בשקט ולהאשים אותי, להגיד שאני צר אופקים וזקן או כל מה שיתחשק לו להגיד עלי. הוא שמח שאמרתי לו את זה. זה היה ברור לפי המהירות שהוא ניתק לי. הרי הוא קיווה מהרגע הראשון שאני אגיד את הדבר הלא-נכון."

"בסדר," אמרה אבּי ועברה לפסים מעשיים. "מאיפה הוא התקשר?"

"מאיפה לי לדעת מאיפה הוא התקשר? אין לו כתובת קבועה, הוא לא הרים טלפון כל הקיץ, כבר החליף לפחות שתי עבודות עד כמה שאנחנו יודעים, ובטח עוד כמה שאנחנו לא יודעים עליהן... בחור בן תשע-עשרה ואין לנו מושג באיזה חלק של כדור הארץ הוא נמצא! אז מה נשאר אם לא לשאול מה לא בסדר אצלו."

"זה נשמע כמו שיחת חוץ? שמעת מין קול כזה של רשרוש? תחשוב. יכול להיות שהוא נמצא כאן בבולטימור?"

"אבּי, אני לא יודע."

היא התיישבה לצדו. המזרן נטה לעברה; היא היתה אישה רחבה ומוצקה. "אנחנו מוכרחים למצוא אותו," היא אמרה. ואז הוסיפה, "אנחנו צריכים להתקין את המה-שמו - שירות של שיחה מזוהה." היא רכנה קדימה ונעצה מבט עז בטלפון. "אוי, אלוהים, אני רוצה שתהיה לי שיחה מזוהה עכשיו!"

"בשביל מה? כדי שתוכלי להחזיר לו טלפון והוא פשוט לא יענה לך?"

"הוא לא היה עושה לי דבר כזה. הוא היה יודע שזאת אני. הוא היה עונה אם רק היה יודע שזאת אני."

היא קפצה מהמיטה והתחילה להתהלך הלוך ושוב על השטיח הפרסי, שהיה שחוק במרכזו כמעט עד לובן מכל הפעמים שהתהלכה עליו כך בעבר. החדר הזה היה חדר נאה, מרווח ומעוצב בקפידה, אבל הוא שידר מין נינוחות מרושלת של מקום שיושביו כבר חדלו מזמן לראות אותו באמת.

"איך נשמע הקול שלו?" היא שאלה. "הוא היה מתוח? הוא היה מודאג?"

"הוא היה בסדר."

"זה מה שאתה אומר. אתה חושב שהוא היה שתוי?"

"אני באמת לא יודע."

"היו איתו עוד אנשים?"

"אבּי, אני לא יודע."

"או שאולי... עוד מישהו אחד?"

הוא נעץ בה מבט נוקב. "את לא חושבת שהוא דיבר ברצינות," הוא אמר.

"בטח שהוא דיבר ברצינות! איזו סיבה אחרת היתה לו להגיד את זה?"

"אבּי, הילד לא הומו."

"איך אתה יודע?"

"הוא לא וזהו. תקשיבי לי טוב. אחר כך את תרגישי טיפשה, תחשבי לעצמך, 'אוי, באמת לקחתי את זה קצת יותר מדי ברצינות'."

"טוב, ברור לגמרי שזה מה שאתה מעדיף להאמין בו."

"תגידי, האינטואיציה הנשית שלך לא עוזרת לך בכלל? יש לנו כאן ילד שהכניס איזו ילדה לצרות עוד לפני שגמר את התיכון!"

"אז מה? זה לא אומר שום דבר. אולי אפילו זה היה סימפטום."

"סליחה?"

"אין לנו שום דרך לדעת בוודאות איך נראים חיי המין של אנשים אחרים."

"נכון מאוד, תודה לאל," אמר רד.

הוא רכן קדימה באנחה ושלח יד אל מתחת למיטה בחיפוש אחר נעלי הבית שלו. אבּי הפסיקה בינתיים להתהלך ונעצה שוב מבט בטלפון. היא הניחה יד על השפופרת. היא היססה. אחר כך היא הרימה בתנופה את השפופרת והצמידה אותה אל אוזנה למשך חצי שנייה, ולבסוף טרקה אותה.

"העניין עם השיחה המזוהה," אמר רד, פחות או יותר לעצמו, "הוא שזה קצת רמאות. בן אדם שעונה לטלפון אמור להשלים עם זה שהוא לוקח סיכון. זה פחות או יותר הרעיון הכללי מאחורי הטלפון, אם את שואלת אותי."

הוא התרומם על רגליו וצעד לעבר חדר האמבטיה. מאחוריו אמרה אבּי, "זה מסביר כל כך הרבה דברים! נכון? אם יתברר שהוא הומו."

רד כבר סגר בשלב זה את דלת חדר האמבטיה, אבל הוא שרבב את ראשו החוצה והביט בה בזעם. גבותיו השחורות העדינות, שבדרך כלל היו ישרות כצמד סרגלים, התלכסנו וכמעט נגעו זו בזו. "לפעמים," הוא אמר, "אני פשוט מתאבל על היום שבו התחתנתי עם עובדת סוציאלית."

ואז הוא סגר את הדלת בתקיפות רבה.

כשחזר, אבּי ישבה זקופה במיטה, זרועותיה משולבות על אמרת התחרה שבקדמת הכותונת שלה. "אני מקווה שאתה לא מתכוון לנסות לטעון שהבעיות של דני הן באשמת המקצוע שלי."

"אני בסך הכול אומר שבהחלט אפשר להבין אנשים קצת יותר מדי," הוא אמר. "כאילו, לתת להם יותר מדי אהדה ורחמים. ולנסות להיכנס ככה למחשבות פרטיות של ילד."

"אין דבר כזה, 'להבין יותר מדי'."

"כן, זה בדיוק מה שהייתי מצפה לשמוע מעובדת סוציאלית."

היא פלטה נשיפה של כעס קצר רוח, ואז שלחה עוד מבט אל הטלפון. הוא היה מונח על השידה שבצד של רד, לא שלה. רד הרים את השמיכה ונשכב על המיטה, ובכך חסם את שדה הראייה שלה. הוא שלח יד וכיבה באבחה את המנורה שעל השידה. בחדר נפל חושך, ונותר רק זוהר קלוש שבקע משני החלונות הארוכים החלביים המשקיפים אל המדשאה הקדמית.

רד שכב עכשיו פרקדן, אבל אבּי המשיכה לשבת. היא אמרה, "אתה חושב שהוא יתקשר אלינו שוב?"

"כן, בטח. מתישהו."

"הוא היה צריך כל כך הרבה אומץ כדי להתקשר בפעם הראשונה," היא אמרה. "אולי הוא כבר ניצל את כל האומץ שהיה לו."

"אומץ! איזה אומץ? אנחנו ההורים שלו! למה הוא צריך אומץ כדי להתקשר להורים שלו?"

"בגללך הוא צריך אומץ," אמרה אבּי.

"אח, שטויות. אף פעם לא הרמתי עליו יד."

"לא, אבל אתה לא בעדו. אתה תמיד מוצא מה לא בסדר בו. עם הבנות אתה רך כמו חמאה, וסְטֶם הוא יותר הטיפוס שלך. אבל דני! לדני הכול איכשהו יותר קשה. לפעמים אני חושבת שאתה פשוט לא מחבב אותו."

"אבּי, בחייך. את יודעת שזה לא נכון."

"כן, אתה אוהב אותו, בסדר. אבל ראיתי איך אתה מסתכל עליו - 'מי זה הבחור הזה?' - ושלא תחשוב לרגע שהוא לא ראה את זה בדיוק כמוני."

"אם ככה," אמר רד, "אז איך זה שתמיד הוא מנסה לברוח דווקא ממך?"

"הוא לא מנסה לברוח ממני!"

"מגיל חמש או שש הוא לא הרשה לך להיכנס לחדר שלו. הילד העדיף להחליף לעצמו את המצעים לבד ורק לא להרשות לך לעשות את זה בשבילו! הוא בקושי הביא את החברים שלו הביתה, לא רצה להגיד איך קוראים להם, אפילו לא סיפר לך מה הוא עשה כל היום בבית הספר. 'צאי לי מהחיים, אמא,' הוא אמר. 'תפסיקי להתערב, תפסיקי לחטט, תפסיקי להיכנס לי לווריד.' הספר שהוא הכי לא אהב - זה שהוא כל כך שנא עד שהוא קרע את כל הדפים שלו, זוכרת? - היה על ארנבון שרוצה להפוך לדג ולענן ולכל מיני כאלה כדי שיוכל לברוח, ואמא ארנבת כל הזמן אומרת איך גם היא תשתנה ותבוא אחריו. דני קרע כל דף ודף בספר הזה!"

"זה לא קשור בשום צורה ל -"

"את שואלת את עצמך למה הוא נהיה הומו? לא שהוא באמת נהיה הומו, אבל נגיד שכן, נגיד שזה עלה על דעתו בתור משהו שיעזור לו להציק לנו עוד קצת, אז את רוצה לדעת למה? אני אגיד לך למה: זאת האמא. זאת תמיד האמא שחונקת מרוב אהבה."

"באמת!" אמרה אבּי. "זאת דעה כל כך מיושנת וכל כך חשוכה וכל כך... שגויה, ואני אפילו לא מתכוונת לכבד אותה בתשובה."

"דווקא נראה לי שאמרת לא מעט מילים כרגע."

"ומה עם האבא, אם אתה כבר רוצה לחזור לימי הביניים בשביל התיאוריות שלך? מה עם האבא, קבלן השיפוצים המאצ'ואיסט שאומר לבן שלו שהוא צריך להיות חזק, גיבור, להפסיק ליילל בגלל כל דבר קטן, לעלות לגג המחורבן ולדפוק בפטיש על הרעפים?"

"לא דופקים רעפים בפטיש, אבּי."

"מה איתו?" היא שאלה.

"טוב, בסדר! עשיתי את זה. אני האבא הכי גרוע בעולם. זהו זה."

השתרר רגע של שקט. הקול היחיד בקע מבחוץ - לחישה של מכונית שחלפה בסמוך לבית.

"לא אמרתי שאתה הכי גרוע," אמרה אבּי.

"נו טוב," אמר רד.

עוד רגע של שקט.

אבּי שאלה, "אין איזה מספר שאפשר לחייג כדי לחזור לבן אדם האחרון שהתקשר?"

"כוכבית שישים ותשע," אמר רד מיד. הוא כחכח בגרונו. "אבל את לא באמת מתכוונת לעשות את זה."

"למה לא?"

"דני הוא זה שבחר לסיים את השיחה, למקרה ששכחת."

"כי פגעת בו, זה למה," אמרה אבּי.

"אם הוא היה נפגע הוא לא היה מנתק כל כך מהר. הוא לא היה ממהר כל כך לקטוע אותי. אבל הוא ניתק כאילו הוא רק חיכה לנתק. כן, הוא ממש שפשף את הידיים מרוב שמחה כשהוא בישר לי את זה! הוא מתחיל ישר בעניין. 'אני רוצה לספר לך משהו,' הוא אומר."

"קודם אמרת שהוא אמר, 'אני צריך לספר לך משהו.'"

"כן, אולי זה מה שהוא אמר."

"אז מה הוא אמר?"

"זה משנה?"

"כן, זה משנה."

הוא חשב לרגע. אחר כך הוא בחן את זה בשקט, בינו לבינו. "'אני צריך לספר לך משהו,'" הוא ניסה. "'אני רוצה לספר לך משהו.' 'אבא, אני רוצה -'" הוא השתתק. "אני באמת לא זוכר," הוא אמר.

"אתה יכול לחייג כוכבית שישים ותשע, בבקשה?"

"אני לא מצליח להבין את ההיגיון שלו. הוא יודע שאין לי שום דבר נגד הומואים. הרי אני בעצמי מיניתי הומו לאחראי על הקירות-גבס. דני יודע את זה. אני לא מצליח להבין למה הוא חשב שזה יפריע לי. כאילו, ברור שזה לא משהו שישמח אותי. כל אחד רוצה שלילד שלו יהיו חיים הכי קלים שאפשר. אבל -"

"תן לי את הטלפון," אמרה אבּי.

הטלפון צלצל.

רד אחז בשפופרת בדיוק ברגע שאבּי הסתערה לעברו כדי להרים אותה בעצמה. הוא הגיע ראשון, אבל כעבור מהומה קטנה איכשהו יצא שהשפופרת הגיעה בסופו של דבר לידה. היא התיישבה זקוף ואמרה, "דני?"

ואז היא אמרה, "אה. ג'יני."

רד נשכב שוב פרקדן.

"לא, לא, עוד לא הלכנו לישון," היא אמרה. ואז שתיקה. "בטח. מה קרה לשלך?" עוד שתיקה. "אין שום בעיה. אז נתראה מחר בשמונה. להתראות."

היא הושיטה את השפופרת לעבר רד, והוא לקח אותה מידה ומתח את זרועו כדי להניח אותה בעריסתה.

"היא רוצה לקחת את המכונית שלי," אמרה לו. היא צנחה על גבה בצד שלה של המיטה.

אחר כך היא אמרה, בקול דקיק ורווי בדידות, "נראה לי שעכשיו הכוכבית שישים ותשע כבר לא תעבוד."

"נכון," אמר רד. "נראה לי שלא."

"אוי, רד. אוי, מה נעשה? אנחנו לא נשמע ממנו שוב בחיים, בחיים! הוא לא ייתן לנו עוד הזדמנות!"

"די, חומד," הוא אמר לה. "אנחנו נשמע ממנו. אני מבטיח." והוא שלח לעברה יד, קירב אותה אליו והניח את ראשה על כתפו.

הם שכבו כך זמן מה, עד שבהדרגה הפסיקה אבּי לנוע כה וכה ונשימותיה נעשו אטיות וקצובות. אבל רד המשיך לבהות בתקרה. בשלב מסוים הוא מלמל לעצמו כמה מילים על דרך הניסוי. "'...צריך לספר לך משהו,'" הוא התווה בשפתיו, אפילו לא באמת לחש את זה. ואז, "'... רוצה לספר לך משהו.'" ואז, "'אבא, אני רוצה...' 'אבא, אני צריך...'" הוא טלטל את ראשו בקוצר רוח על הכרית. הוא התחיל שוב. "'...לספר לך משהו: אני הומו.' '...לספר לך משהו: אני חושב שאני הומו.' 'אני הומו.' 'אני חושב שאני הומו.' 'אני חושב שאולי אני הומו.' 'אני הומו.'"

אבל בסופו של דבר הוא השתתק, וסוף-סוף נרדם גם הוא.

טוב, בטח שהם שמעו ממנו שוב. משפחת ויטשאנק לא היתה משפחה מלודרמטית. אפילו דני לא היה הטיפוס שייעלם מעל פני האדמה, או ינתק כל קשר, או יפסיק לדבר - לפחות לא לנצח. נכון שהוא לא בא לַחופשה על החוף באותו קיץ, אבל אולי הוא לא היה בא לחופשה הזאת בכל מקרה. הוא היה מוכרח להרוויח קצת דמי כיס לפני תחילת שנת הלימודים הבאה. (הוא למד בסנט אֶסקיל קולג' בפְּרוֹנגהוֹרן, מינסוטה.) והוא דווקא כן התקשר בספטמבר. הוא צריך כסף לספרי לימוד, אמר. למרבה הצער, רק רד היה אז בבית, כך שלא באמת היתה אפשרות לשיחה שאולי תלמד אותם משהו חדש. "על מה דיברתם?" שאלה אבּי בתקיפות, ורד אמר, "אמרתי לו שאת ספרי הלימוד הוא צריך לקנות מהכסף שהוא מרוויח בעצמו."

"אבל דיברתם על הפעם הקודמת שהוא התקשר? התנצלת? הסברת? שאלת אותו שאלות?"

"לא ממש הגענו לזה."

"רד!" אמרה אבּי. "זה כל כך קלאסי! פשוט תגובה קלאסית: בחור צעיר מכריז שהוא הומו והמשפחה שלו ממשיכה בחיים שלה כאילו כלום, כאילו אף אחד לא שמע את זה."

"טוב, בסדר," אמר רד. "תתקשרי אליו בחזרה. תחפשי אותו במעונות."

אבּי נראתה מהוססת. "ואיך אני אסביר לו למה אני מתקשרת?" היא שאלה.

"תגידי שאת רוצה לעשות לו חקירה צולבת."

"אז טוב, אני אחכה שהוא יתקשר שוב," היא החליטה.

אבל כשהתקשר שוב - וזה קרה כעבור כחודש, כשאבּי היתה בבית וענתה לטלפון - זה היה מפני שרצה לדבר על כרטיס הטיסה שלו לחופשת חג המולד. הוא רצה לשנות את תאריך ההגעה שלו, כי לפני כן הוא ייסע להיבּינג כדי לבקר את החברה שלו. החברה שלו! "מה כבר יכולתי להגיד?" שאלה אבּי את רד לאחר מכן. "אז פשוט אמרתי, 'טוב, בסדר.'"

"מה כבר יכולת להגיד," הסכים רד.

הוא לא התייחס שוב לנושא הזה, אבל אבּי עצמי די רחשה ותססה במשך כל השבועות שנקפו עד חג המולד. ראו עליה שהיא מחכה בקוצר רוח לרגע שבו יוכלו כולם סוף-סוף לשבת יחד ולדבר על הכול. שאר בני המשפחה חגו סביבה בזהירות. הם לא ידעו על ההכרזה בדבר ההומואיוּת - רד ואבּי ראו עין בעין לפחות בעניין זה, והחליטו שמוטב לא לספר להם בלי רשותו המפורשת של דני - אבל הם הרגישו שקרה משהו.

התוכנית של אבּי (אם כי לא של רד) היתה להושיב את דני לשיחת נפש טובה ברגע שיגיע הביתה. אבל בבוקר היום שבו היתה אמורה הטיסה של דני לנחות הם קיבלו מכתב מסנט אסקיל שהזכיר להם את תנאי החוזה: משפחת ויטשאנק תשלם את שכר הלימוד של הסמסטר הבא אף על פי שדני פרש מהלימודים.

"'פרש'," חזרה אבּי ואמרה. היא זו שפתחה את המכתב, אף ששניהם קראו אותו יחד. אופן דיבורה האטי והמהורהר הביע יפה את כל קשת הפירושים של המילה הזאת. דני פרש מהלימודים. וגם כך היה טיפוס מתבודד שפורש מחיי החברה. ומהמשפחה הוא פרש כבר לפני שנים. איזה עוד נער אמריקאי ממעמד הביניים חי כמו שהוא חי - מתרוצץ בכל הארץ כמו נווד, מחוץ לכל טווח שליטה של הוריו, מתקשר רק אקראית ומקפיד ככל שהוא יכול לא לתת בידיהם שום אמצעי ליצור קשר איתו? איך קרה שהם הגיעו למצב הזה? הם בהחלט לא הרשו לשאר הילדים שלהם להתנהג ככה. רד ואבּי נעצו זה בזה מבט למשך רגע ארוך ומיואש.

מובן אפוא שהנושא שתפס את עיקר הדיונים בחג המולד של אותה השנה היה הפרישה של דני מהלימודים. (הוא אמר רק שהוא החליט שהלימודים הם בזבוז כסף, כי אין לו באמת מושג מה הוא רוצה לעשות בחיים. אולי בעוד שנה או שנתיים, הוא אמר.) ההומואיוּת שלו, או אי-ההומואיות שלו, פשוט אבדה איכשהו בתוך כל המהומה.

"עכשיו אני כמעט מצליחה להבין למה יש הורים שמעמידים פנים שלא סיפרו להם," אמרה אבּי אחרי החגים.

"ממ-הממ," אמר רד, בפנים חתומות.

מתוך ארבעת ילדיהם של רד ואבּי, דני היה תמיד הכי נאה. (חבל שהבנות לא קיבלו עוד קצת מהמראה הנאה הזה.) הוא קיבל את עיקרי המאפיינים של משפחת ויטשאנק - השיער השחור החלק, העיניים הכחולות הצרות והעזות ותווי הפנים המסותתים - אבל גון העור שלו היה כהה מעט יותר מהגוון הלבן כשלג של האחרים, והוא נראה איכשהו אסוף יותר, לא סתם תפזורת של מפרקים ועצמות. ועם זאת, משהו בפניו - איזה חוסר סימטריה, איזו חריגות או עקמומיות - מנע ממנו להיות יפה באמת. אנשים שציינו את חזותו הנאה עשו זאת בדרך כלל באיחור מה, בנימה של הפתעה, כאילו החמיאו לעצמם על כושר ההבחנה שלהם.

על פי סדר הלידה, הוא היה שלישי. אמנדה היתה בת תשע כשהוא נולד וג'יני בת חמש. האם היה זה קשה לילד לחיות לצד אחיות גדולות ממנו? האם היה זה מפחיד? משפיל? השתיים האלה היו לפעמים בטוחות בעצמן הרבה יותר מדי - בייחוד אמנדה, שנטתה לשתלטנות. אבל הוא הצליח לנפנף את אמנדה, פחות או יותר, ואל ג'יני ה"טום בוי" הקטנה, הוא הרגיש מידה מתונה של חיבה. אז לא, כאן לא היו שום פעמוני אזהרה. אבל סְטֶם! סטם הגיע כשדני היה בן ארבע. וכן, זה בהחלט אולי השפיע. סטם היה פשוט ילד טוב, באופן טבעי. רואים ילדים כאלה לפעמים. הוא היה צייתן ובעל מזג חביב ונוח וטוב לב. הוא אפילו לא התאמץ להיות כזה.

וזה לא אומר שדני היה רע. הוא היה הרבה יותר נדיב, למשל, מכל שלושת האחרים ביחד. (הוא נתן את אופניו החדשים למישהו תמורת חתלתול קטן אחרי שהחתול האהוב של ג'יני מת.) והוא לא הציק לילדים אחרים ולא נתקף התקפי זעם. אבל הוא היה כל כך שתקן. היו לו מין התקפים של עיקשות לא מוסברת - פניו התקשו וקפאו ואיש לא הצליח לחדור מבעד לשריון שעטה. זה נראה כמו מין התקף זעם שמופנה פנימה; נדמה שהכעס שלו שינה כיוון והקשיח והקפיא אותו עצמו. רד תמיד הרים ידיים בייאוש ונטש את המקום בזעם, אבל אבּי לא היתה מסוגלת לעזוב אותו כך לנפשו. היא הרגישה שהיא פשוט מוכרחה להוציא אותו מזה. היא רצתה שיקיריה יהיו שמחים!

פעם אחת, בסופרמרקט, כשדני היה מצוברח מסיבה זו או אחרת, התחיל להתנגן ברמקולים השיר "Good Vibrations". שיר האווירה החיובית הזאת היה השיר האהוב על אבּי, היא תמיד אמרה שהיא רוצה שישמיעו אותו בלוויה שלה, והיא החלה לרקוד לצליליו. היא קיפצה וחגה והשמיעה סדרות של דום-דה-דה-דום סביב דני כאילו הוא מדורה, אבל הוא פשוט המשיך לצעוד במעבָר של המרקים במבט מקובע קדימה ובאגרופים תחובים בכיסי המעיל. בגללו היא נראתה מטומטמת, היא אמרה לרד כשחזרה הביתה. (היא ניסתה לדבר על זה בקלילות.) הוא אפילו לא זיכה אותה במבט! כאילו היא איזו אישה מטורפת! וזה קרה כשהוא היה בן תשע או עשר, אפילו לא קרוב לגיל שבו בנים מתחילים להתבייש באמהות שלהם. אבל הוא התבייש באבּי כבר כשהיה ילד קטן, מתברר. הוא התנהג כאילו קיבל בטעות את האמא הלא-נכונה, היא אמרה, אמא שפשוט לא מספיק טובה בשבילו.

עכשיו היא כבר סתם מדברת שטויות, אמר לה רד.

ואבּי אמרה, כן, כן, היא יודעת. היא לא התכוונה שזה יישמע ככה.

מורות התקשרו אל אבּי בלי הרף: "תוכלי לבוא לשיחה על דני? בהקדם האפשרי." הנושא שעל הפרק היה חוסר הקשבה, או עצלות, או חוסר אכפתיות. אף פעם לא חוסר יכולת. למעשה, בסוף כיתה ג' הקפיצו אותו כיתה, על סמך התיאוריה שאולי הוא פשוט זקוק לאתגר רציני יותר. אבל זאת כנראה היתה טעות. זה רק הפך אותו לחריג ומתבודד עוד יותר. מעט החברים שהיו לו היו מפוקפקים למדי - בנים שלא למדו בבית הספר שלו, בנים שעוררו בשאר בני המשפחה אי-נוחות בפעמים הנדירות שבהן טרחו להראות את פניהם בבית, ואז מלמלו במבוכה והעבירו משקל מרגל אל רגל והסיטו את מבטיהם לצדדים.

כן, כמובן, היו רגעים של הבטחה פה ושם. הוא זכה פעם, פעם אחת, בפרס בתחרות מדע על דגם של אריזה שתמנע מביצה להיסדק ולא משנה לאיזה מרחק יזרקו אותה. אבל זאת היתה התחרות האחרונה שהוא נרשם אליה. וקיץ אחד הוא התחיל ללמוד לנגן בקרן יער, כלי שהתנסה בו למשך כמה שיעורים כשלמד בבית הספר היסודי, וגילה נחישות והתמדה שבני הבית לא הכירו אצלו. במשך שבועות אחדים קרטעה מתוך הסדק שמתחת לדלתו הסגורה גרסה מקוּרקרת, מבעבעת ועמומה של הקונצ'רטו מספר אחת לקרן של מוצרט, שעות על שעות, בצלילים מקוטעים אך ללא לאות, עד שרד החל לקלל חרש; אבל אבּי טפחה על כף ידו של רד ואמרה, "די, די, המצב היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. הוא היה יכול לנגן שירים של 'בּאטהוֹל סֶרפֶרז'," הלהקה האהובה על ג'יני באותה עת. "אני חושבת שזה פשוט נפלא שהוא מצא לעצמו מטרה בחיים," היא אמרה, ובכל פעם שדני עצר למשך כמה תיבות, בקטעים שבהם רק התזמורת אמורה לנגן, היא נהגה למלא את החסר בשירת טרה-לה-לה. (בשלב זה כל המשפחה כבר הכירה את היצירה בעל פה, היות שצליליה בקעו בקולי-קולות מהסטריאו בכל רגע שבו דני לא ניגן אותה בעצמו.) אבל ברגע שלמד לצלוח את הפרק הראשון בלי שיצטרך לעצור ולנגן שוב הכול מחדש, הוא ויתר והפסיק. הוא אמר שגם קרן היער משעממת. "משעמם" היה משום מה התואר האהוב עליו. גם קייטנת הכדורגל היתה משעממת, והוא עזב אותה אחרי שלושה ימים. וכך היה גם בטניס; ובנבחרת השחייה. "אולי אנחנו צריכים לצנן קצת את ההתלהבות שלנו," הציע רד לאבּי. "לא להתרגש כל כך בכל פעם שהוא מתחיל להתעניין במשהו."

אבל אבּי אמרה, "אנחנו ההורים שלו! הורים אמורים להתרגש."

אף ששמר על פרטיותו בקנאות רבה - הוא התנהג כאילו הוא שומר על סודות מדינה - דני עצמו היה חטטן בלתי-נלאה. שום דבר לא היה בטוח מפניו. הוא קרא את היומנים של אחיותיו ואת תיקי המטופלים של אמו. הוא השאיר מגירות מסודרות במידה מחשידה בשכבה העליונה, ומתחת לזה בלגן.

ואז, כשהגיע לגיל התיכון, התחילו השתייה, העישון, ההברזות, החשיש ואולי אף גרוע מזה. מכוניות חבוטות נעצרו בפתח הבית, כשנהגיהן הלא-מוכרים צועקים, "היי, שִיטוַואנק!" פעמיים הוא הסתבך עם המשטרה. (נהיגה בלי רישיון; תעודת זהות מזויפת.) סגנון הלבוש שלו חרג בהרבה מהרישול המוזנח האופייני לצעירים: מעילים ארוכים של זקנים שהוא קנה בשוקי פשפשים, מכנסי טוויד מתפוררים ורחבים, סניקרס מתפרקים שחוברו בנייר דבק. שערו היה לא-חפוף, מדובלל ודביק משומן, ונדף ממנו ריח של ארון בגדים מעופש. הוא בהחלט נראה כמו חסר בית מצוי. וזה כל כך אירוני, אמרה אבּי לרד. צאצא ישיר של משפחת ויטשאנק, מסוג המשפחות שמשדרות שבטיות מלוכדת ומעוררת קנאה, משפחות שהן פשוט... מיוחדות. אבל הוא השתרך לו בעקבותיהם, בשוליים, כמו איזה מקרה סוציאלי.

בשלב זה שני הבנים כבר עבדו במשרה חלקית ב"ויטשאנק קבלנות בניין". דני התגלה כעובד יעיל, אבל חלש בתקשורת עם לקוחות. (לאישה שאמרה לו בנימה פלרטטנית, "אני פוחדת שתפסיק לחבב אותי אם אגיד לך ששיניתי את דעתי בקשר לצבע של הקירות," הוא השיב, "מי אומר שבכלל חיבבתי אותך פעם?") סטם, לעומת זאת, היה אדיב ומנומס ומסור בכל לבו לעבודה - נשאר עד מאוחר, שאל שאלות, התחנן לקבל עוד פרויקט. משהו שקשור בעץ, הוא התחנן. סטם אהב לעבוד בעץ.

דני סיגל לעצמו נימת דיבור מרוחקת, יהירה ומשועשעת. "ודאי, אישי הטוב," הוא נהג לענות כשסטם ביקש את מדור הספורט, ו"אני לרשותך, אבּיגֵייל." ב"סעודות היתומים" המפורסמות של אבּי, שאליהן הזמינה אוסף של חריגים ומתבודדים ומוכי גורל, התנהגותו המנומסת של דני נתפסה בתחילה כמקסימה ואחר כך כפוגענית. "בבקשה, אני מתעקש," הוא אמר לגברת מָאלוֹן, "שבי בכיסא שלי; הוא יישא את המשקל שלך טוב יותר." גברת מאלוֹן, גרושה אופנתית שהתגאתה ברזון הקיצוני שלה, קראה, "אוי! אבל -" ואז הוא אמר, "הכיסא שלך די שביר," והוריו לא יכלו לעשות דבר, לא בלי להסב תשומת לב רבה עוד יותר להתרחשות. או מה שקרה עם בִּי-גֵ'יי אוֹטְרי, בלונדינית חבוטה שצחוקהּ הקשוח, המנסר, הכאיב לכולם באוזניים: דני הקדיש ארוחה שלמה של יום-ראשון-של-פסחא למחמאות על "צלצול הפעמונים" של קולה. אבל בי-ג'יי, לשם שינוי, השיבה לו כגמולו. "עוף לי מהעיניים, ילד," היא אמרה לבסוף. רד נזף בדני קשות לאחר מכן. "בבית הזה," הוא אמר, "אנחנו לא מעליבים אורחים. אתה חייב לבי-ג'יי התנצלות."

דני אמר, "אה, טעות שלי. לא חשבתי שהיא כזאת נפש עדינה."

"כולם עדינים, דני, אם מנסים מספיק חזק לפגוע בהם."

"באמת? לא אני," אמר דני.

כמובן, הם שקלו לשלוח אותו לטיפול. לפחות אבּי שקלה. זמן רב היא חשבה על זה, אבל באותו שלב נעשתה נחושה יותר. דני סירב. יום אחד כשהיה בכיתה י"א היא ביקשה שיעזור לה לקחת את הכלב לווטרינר - משימה לשני אנשים. אחרי שגררו את קלַרֶנס לתוך המכונית, דני התפרקד על המושב הקדמי ושילב את זרועותיו על חזהו, והם יצאו לדרך. מאחוריהם יילל קלרנס והסתובב כה וכה, ושרט בציפורני רגליו את ריפוד הפלסטיק. היללות נהפכו בהדרגה לאנחות ככל שהתקרבו למרפאה של הווטרינר. אבּי חלפה על פני המרפאה והמשיכה לנסוע. האנחות הלכו ופחתו בעוצמתן ונעשו שואלות יותר, עד שלבסוף נפסקו. אבּי נסעה עד לבניין נמוך מצופה טיח, חנתה בחזיתו וכיבתה את המנוע. היא צעדה בנחישות אל צד הנוסע ופתחה לדני את הדלת. "החוצה," היא ציוותה. דני ישב לרגע בלי נוע, אבל לבסוף ציית והתרומם מהמושב באטיות ובחוסר חשק, כאילו כמעט נשפך ממנו החוצה. הם עלו בשתי המדרגות עד לכניסה לבניין ואבּי לחצה על כפתור לצד שלט שעליו כתובות המילים "ד"ר ריצ'רד הֶנקוֹק". "אבוא לאסוף אותך בעוד חמישים דקות," היא אמרה. דני תלה בה מבט אדיש. כשנשמע הזמזם, הוא פתח את הדלת, ואבּי חזרה למכונית.

רד התקשה להאמין לסיפור הזה. "והוא פשוט נכנס?" הוא שאל את אבּי. "הוא פשוט שיתף עם זה פעולה?"

"בטח," אמרה אבּי במין קלילות אדישה, ואז הרשתה לעיניה להתמלא בדמעות. "אוי, רד," היא אמרה, "אתה יכול לדמיין לעצמך כמה קשה לו אם הוא הרשה לי לעשות את זה?"

דני הלך לטיפול אצל ד"ר הנקוק פעם בשבוע במשך חודשיים-שלושה. "הֶנקי," הוא קרא לו. ("אין לי זמן לנקות את המרתף; היום זה היום הדפוק שאני הולך להנקי.") הוא לא סיפר על מה הם מדברים, וד"ר הנקוק כמובן לא סיפר גם הוא, אף שאבּי התקשרה אליו פעם ושאלה אם לדעתו מפגש משפחתי עשוי להועיל. ד"ר הנקוק אמר שלא.

זה היה ב-1990, סוף שנת 1990. בתחילת 1991 דני ברח כדי להתחתן.

שמה של הבחורה היה איימי לין. היא היתה בתם של זוג אורתופדים אמריקאים-סינים, רזה כציפור שיר קטנה, שׂערה מסך שחור ולגופה בגדים גותיים, והיא היתה בשבוע השישי להריונה. אבל שום דבר מזה לא היה ידוע לבני משפחת ויטשאנק. הם מעולם לא שמעו על איימי לין. הרמז הראשון שקיבלו היה כשאביה של הבחורה התקשר ושאל אם יש להם מושג איפה איימי נמצאת. "מי?" שאלה אבּי. היא חשבה בתחילה שזו טעות במספר.

"איימי לין, הבת שלי. היא ברחה עם הבן שלך. במכתב שהשאירה היא אמרה שהם מתחתנים."

"מה?" שאלה אבּי. "הוא בן שש-עשרה!"

"גם איימי," אמר ד"ר לין. "היה לה יום הולדת שלשום. היא כנראה חושבת ששש-עשרה זה גיל שמותר חוקית להתחתן בו."

"כן, אולי במוזמביק," אמרה אבּי.

"את יכולה לחפש בחדר של דני, אולי הוא השאיר איזה מכתב? אני אחכה."

"בסדר," אמרה אבּי. "אבל אני באמת חושבת שאתה טועה."

היא הניחה את השפופרת וקראה לג'יני - שהיתה בקיאה מכולם בדרכיו של דני - וביקשה שתעזור לה לחפש מכתב. ג'יני הביעה אותה ספקנות כמו אבּי. "דני? מתחתן?" היא שאלה כשהן עלו במדרגות. "אפילו אין לו חברה!"

"טוב, ברור שהאיש הזה מטורלל," אמרה אבּי. "וכל כך מתנשא! הוא הציג את עצמו בשם ד"ר לין. הוא דיבר כמו כל הרופאים, שרגילים לתת לכולם הוראות."

מטבע הדברים, הן לא מצאו שום מכתב, וגם לא שום קצה חוט אחר - מכתב אהבה או תמונה. ג'יני אפילו פתחה קופסת פח שהיתה בתוך ארון הבגדים של דני, שאבּי לא ידעה על קיומה, אבל היו בה רק חפיסת מרלבורו וקופסת גפרורים. "את רואה?" אמרה אבּי בנימת ניצחון.

אבל ג'יני עטתה הבעה מהורהרת, ובדרכן בחזרה לקומת הקרקע היא אמרה, "אבל מתי קרה שדני השאיר מכתב, לא משנה מאיזו סיבה?"

"ד"ר לין פשוט טועה," אמרה אבּי בנימה של מי ששמה קץ לדיון. היא הרימה את השפופרת ואמרה, "אתה כנראה טועה, ד"ר לין."

כך שבני הזוג לין נותרו לבדם בחיפושיהם אחרי השניים, והם איתרו אותם כשבתם התקשרה אליהם בשיחת גוביינא ואמרה להם שהיא בסדר אבל אולי טיפ-טיפונת מתגעגעת הביתה. היא ודני היו תקועים באיזה מוטל מחוץ לאֶלְקטוֹן, מרילנד, אחרי שנתקלו בכמה משוכות בדרכם לקבל רישיון נישואים. בשלב זה הם נעדרו כבר שלושה ימים, כך שהוויטשאנקים נאלצו להודות שד"ר לין כנראה דווקא לא מטורלל, אף שהם עדיין לא ממש הצליחו להאמין שדני מסוגל לעשות דבר כזה.

בני הזוג לין נסעו עד אלקטון להביא אותם וחזרו היישר אל בית משפחת ויטשאנק לצורך דיון דו-משפחתי. זאת היתה הפעם הראשונה והיחידה שרד ואבּי חזו במו עיניהם באיימי. היא נראתה להם כעורה להפתיע - צהבהבה וחולנית למראה, ונטולת כל מרץ ורוח חיים. וגם, כפי שציינה אבּי מאוחר יותר, היא הרגישה כאילו קיבלה אגרוף בבטן כשהבינה שהזוג לין מכיר את דני היטב. אביה של איימי, איש קטן בחליפת ריצה בצבע תכלת, דיבר איתו במידה של קרבה ואפילו אהדה, ואמה טפחה על כף ידו של דני בתנועה מנחמת אחרי שהסכים לבסוף להודות באפשרות שאולי הפלה היא מוצא טוב יותר. "דני בטח היה אצלם בבית לא מעט פעמים," אמרה אבּי לרד, "ואתה ואני אפילו לא ידענו על קיומה של איימי."

"טוב, עם בנות זה אחרת," אמר רד. "את יודעת איך זה, תמיד אנחנו פוגשים את החברים של מנדי ושל ג'יני, אבל אני לא בטוח שההורים של הבחורים תמיד פוגשים את מנדי ואת ג'יני."

"לא," אמרה אבּי, "אני מדברת על משהו אחר. נראה לי שהוא לא סתם פגש את המשפחה שלה. הוא הצטרף למשפחה שלה."

"שטויות," אמר לה רד.

אבּי לא נראתה בטוחה כל כך.

הם דווקא כן ניסו לדבר עם דני על הבריחה הזאת ברגע שמשפחת לין הלכה, אבל הוא הסכים רק לומר שעד עכשיו הוא מאוד ציפה לטפל בתינוק. כשהם אמרו שהוא צעיר מכדי לטפל בתינוק, הוא לא אמר שום דבר. וכשסטם שאל, בדרכו הגמלונית והילדותית, "אז מה, אתה ואיימי כאילו מאורסים עכשיו?" דני השיב, "הא? לא יודע."

בסיכומו של עניין בני משפחת ויטשאנק לא ראו שוב את איימי מעולם, ולמיטב ידיעתם, גם דני לא. בסוף השבוע שלאחר מכן הוא כבר אופסן לבטח בפנימייה לצעירים בעייתיים בפנסילבניה, בחסות ד"ר הנקוק, שדאג לכל הסידורים הנחוצים. דני השלים שם את כיתות י"א-י"ב, והיות שטען שאין לו שום עניין בעבודה בשיפוצים, הוא העביר את שתי חופשות הקיץ בעבודה כמפַנה שולחנות במסעדה באוֹשן סיטי. הביתה הוא הגיע רק לאירועים מיוחדים, כמו הלוויה של סבתא דלטוֹן או החתונה של ג'יני, ואחריהן הוא מיד קם ונסע.

זה לא בסדר, אמרה אבּי. הם לא זכו להיות איתו מספיק. ילדים אמורים להישאר בבית לפחות עד גיל שמונה-עשרה. (הבנות גרו בבית אפילו בזמן הלימודים בקולג'.) "זה כאילו גנבו לנו אותו," היא אמרה לרד. "גנבו לנו אותו לפני הזמן!"

"את מדברת כאילו הוא מת," אמר לה רד.

"אני מרגישה כאילו הוא מת," היא אמרה.

ובפעמים הנדירות שבא הביתה, הוא היה אדם זר. היה לו ריח אחר, כבר לא של ארון מעופש אלא של משהו כמעט כימי, כמו שטיח חדש מקיר אל קיר. הוא חבש כומתת מלחים יוונית שלאבּי (תוצר של שנות השישים) הזכירה איכשהו את בוב דילן הצעיר. והוא דיבר עם הוריו בנימוס, אבל בריחוק. האם הוא כעס עליהם כי שלחו אותו לפנימייה? אבל לא היתה להם ברירה! לא, הטינה שלו בטח נושנה יותר. "זה כאילו לא גוננתי עליו כמו שצריך," ניחשה אבּי.

"גוננת עליו ממה?" שאל רד.

"אה... עזוב."

"לא ממני," אמר לה רד.

"תחשוב מה שנוח לך."

"אני לא מוכן שיאשימו אותי בכל זה, אבּי."

"בסדר."

ברגעים כאלה הם שנאו זה את זה.

ואז נסע דני ללימודים בסנט אסקיל - נס, לאור עברו המוכתם והממוצע של 60-70. אבל קשה לומר שהקולג' שינה אותו ממש. הוא עדיין נשאר הבן המסתורי של משפחת ויטשאנק.

אפילו שיחת הטלפון המפורסמת לא שינתה כלום, כי בסופו של דבר הם לא דיברו איתו על כך. הם מעולם לא הושיבו אותו לשיחה ואמרו, "אז תגיד: הומו או לא הומו? פשוט תסביר את עצמך, זה כל מה שאנחנו מבקשים." כי מאז, אירוע רדף אירוע. הוא לא נשאר זמן רב בשום מקום. אחרי חג המולד הוא השתמש בכרטיס החזור לטיסה למינסוטה, מן הסתם בגלל החברה שלו, ועבד במשך חודש-חודשיים במין חנות של ציוד אינסטלציה, לפחות כך הם הסיקו כשהוא שלח לג'יני ליום הולדתה כובע מצחייה ועליו הכיתוב "תומפסון צנרת ואביזרים". אבל בפעם הבאה ששמעו ממנו הוא היה במֵיין. הוא התקבל לעבודה בשיפוץ סירות; הוא פוטר; הוא אמר שהוא חוזר ללימודים אבל התברר ששום דבר לא יצא מזה.

היתה לו איזו נטייה לדבר בטלפון בקול מלא נחישות ומרץ, והוריו התחילו להאמין שהוא מרגיש צורך עז ודחוף בקשר. לפעמים הוא התקשר כל יום ראשון במשך כמה שבועות רצופים והם כבר למדו לצפות לשיחות האלה, כמעט נתלו בהן, אבל אז הוא נעלם למשך חודשים ולא היתה להם שום דרך להשיג אותו. היה משהו מעוות בכך שאדם נייד כל כך לא קונה לעצמו טלפון נייד. בשלב זה אבּי כבר ארגנה לכולם שירות של שיחה מזוהה, אבל איזה טעם היה בשירות הזה? דני היה באזור חיוג חוץ. הוא היה מספר חסום. היו צריכים להמציא בשבילו כיתוב מיוחד: נראה אתכם מוצאים אותי.

זמן מה הוא גר בוורמונט, אבל אז שלח פתאום גלויה מדֶנוור. לתקופה קצרה הוא חָבַר אל מישהו שהמציא מוצר תוכנה מבטיח, אבל השותפות לא האריכה ימים. נדמה שמקומות העבודה תמיד אכזבו אותו, וכמוהם גם שותפים עסקיים ובנות זוג ואזורים גיאוגרפיים שלמים.

ב-1997 הוא הזמין את המשפחה לחתונתו במסעדה בניו יורק שבה עבדה אשתו לעתיד כמלצרית והוא עצמו היה השף. הוא עצמו מה? איך זה בדיוק קרה? בבית הוא אף פעם לא בישל שום דבר שאפתני יותר מפחית מחוממת של תבשיל צ'ילי. כולם נסעו, כמובן - רד ואבּי וסטם והבנות ושני הבעלים של הבנות. בדיעבד, אולי הם היו רבים מדי. הם היו רבים יותר מכל שאר המוזמנים. אבל הם קיבלו הזמנה, הם לא באו ככה סתם! הוא אמר שהוא רוצה שכולם יבואו! הוא דיבר בנימה הנחושה והנמרצת ההיא שהעידה שהוא זקוק להם. אז הם שכרו מיניוואן ונסעו צפונה בדרכם לגדוש את המסעדה הזעירה, שהיתה יותר מין בר - מאורה קטנה עם שישה כיסאות בר ליד דלפק עץ וארבעה שולחנות עגולים מיניאטוריים. לחתונה באו מלצרית אחרת והבעלים של המקום, וכן אמה של הכלה. הכלה, ששמה היה קַרלָה, לבשה שמלת היריון עם כתפיות ספגטי שבקושי כיסתה לה את התחתונים. היא היתה בעליל מבוגרת מדני. (שהיה אז בן עשרים ושתיים, צעיר מדי למחשבות על חתונה.) שערה הגס והסבוך היה צבוע בגוון חום אטום וחסר ייחוד, כאילו איזה יצור מת התמקם לה על הראש, ובעיני הגולות הכחולות שלה היה מבט נוקשה. היא נראתה איכשהו מבוגרת יותר מאמה, בלונדינית שמנמנה ותוססת בשמלת קיץ קלילה. ובכל זאת, הוויטשאנקים עשו כמיטב יכולתם. הם הסתובבו בחדר לפני הטקס, שאלו את קרלה איפה היא ודני נפגשו, שאלו את המלצרית האחרת אם היא השושבינה. קרלה ודני נפגשו בעבודה. בחתונה לא תהיה שושבינה.

דני היה חברותי למדי, יחסית לדני. הוא לבש חליפה כהה מכובדת וענב עניבה אדומה, דיבר בחביבות אל כולם, נע מאורח לאורח אבל חזר שוב ושוב לעמוד ליד קרלה, ידו האחת מונחת בתנוחת בעלוּת על שיפולי גבה. קרלה היתה נחמדה אבל פזורת דעת, כאילו היא תוהה אם השאירה בבית משהו על האש. היה לה מבטא ניו יורקי.

אבּי שמה לעצמה למטרה להעמיק את ההיכרות עם אמה של הכלה. היא בחרה את הכיסא שלצדה כשהגיע הזמן לשבת, והשתיים החלו לדבר בקולות שקטים, ראשיהן כמעט נוגעים זה בזה ומבטיהן נשלחים שוב ושוב לעבר הזוג הצעיר. זה עורר בשאר בני ויטשאנק תקווה שמרגע שיהיו שוב לבדם, הם יוכלו לשמוע את כל הפרטים. כי מה בדיוק קרה כאן, בעצם? האם השניים האלה מתחתנים מאהבה? באמת? ומתי אמור התינוק להיוולד?

הכומר, אם זה המונח המדויק במקרה זה, היה שליח על אופנוע שקיבל רישיון לחתן אנשים מכנסיית "חיי הנצח". קרלה ציינה פעמים אחדות שהוא "השתקם והיום הוא נקי לגמרי", אבל אם אכן כך היה, בני משפחת ויטשאנק יכלו רק לדמיין לעצמם איך הוא נראה פעם. הוא לבש ז'קט עור שחור - באוגוסט! - הסתובב עם זקן קטן, זיפי ושחור, ושרשראות המתכת שעיטרו את מגפיו לא השמיעו צלצולים אלא נקישות, מרוב כובד. אבל הוא מילא את משימתו במלוא הרצינות, שאל את החתן ואת הכלה על פי תור אם הם מבטיחים לאהוב זה את זה ולדאוג זה לזה, ואחרי ששניהם השיבו "כן", הוא הניח את ידיו על כתפיהם ואמר בקול מתנגן, "לכו לדרככם בשלום, ילדַי הטובים." המלצרית האחרת קראה, "מגניב," בקול חלוש ומהוסס, ואז דני וקרלה התנשקו - נשיקה ארוכה מכל הלב, כך התרשמו הוויטשאנקים בהקלה - ולאחר מכן הוציא הבעלים כמה בקבוקי יין מבעבע. הוויטשאנקים נשארו שם עוד מעט, אבל דני היה עסוק כל כך עם האחרים עד שבסופו של דבר הם הלכו.

כשצעדו בחזרה אל המיניוואן, כולם רצו לדעת מה גילתה אבּי בשיחה עם אמה של קרלה. לא הרבה, אמרה אבּי. אמה של קרלה עובדת בחנות קוסמטיקה. אביה של קרלה "מחוץ לתמונה". קרלה כבר היתה נשואה פעם אבל זה לא החזיק מעמד אפילו דקה. אבּי אמרה שהיא חיכתה וחיכתה לאיזה אזכור של ההיריון, אבל הנושא לא עלה ולא היה לה נעים לשאול. במקום זאת, לינה - כך קראו לָאמא - התלוננה די באריכות על הפתאומיות של החתונה הזאת. היא יכלה לארגן משהו נחמד אם רק היו נותנים לה איזו התראה, היא אמרה, אבל איש לא אמר לה מילה עד לשבוע שעבר. דברים אלה עודדו את אבּי, מפני שגם למשפחת ויטשאנק איש לא אמר מילה עד לאותו זמן. עד כה היא דאגה שהם הורחקו במזיד. אבל אז המשיכה לינה ודיברה על דני פה ודני שם: דני קנה את החליפה בחנות צדקה, דני שאל את העניבה מהבוס, דני מצא להם דירת שני חדרים חמודה מעל חנות דיסקים קוריאנית. אז התברר שלינה הכירה אותו. היא בהחלט הכירה אותו טוב יותר משהוויטשאנקים הכירו את קרלה. למה הוא תמיד התאמץ כל כך להחליף את משפחתו במשפחות אחרות?

בנסיעה הביתה אבּי היתה שקטה מתמיד.

במשך כמעט שלושה חודשים אחרי החתונה הם לא שמעו מילה. ואז התקשר דני באמצע הלילה וסיפר שקרלה ילדה. הוא נשמע מאושר. זאת בת, הוא אמר, והיא שוקלת שלושה קילוגרמים, והם החליטו לקרוא לה סוזן. "מתי נוכל לראות אותה?" שאלה אבּי, והוא אמר, "אה, זה ייקח קצת זמן." וזה היה מובן לגמרי, אבל מאחר שדני הוא שאמר את זה, לא היה אפשר שלא לתהות כמה זמן הוא מתכנן שזה ייקח. זאת היתה הנכדה הראשונה של משפחת ויטשאנק, ואבּי אמרה לרד שהיא לא תוכל לשאת את זה אם ירחיקו אותם מחייה.

אבל אז, במפתיע, בבוקר חג ההודיה - דני בדרך כלל התחמק מארוחות חג ההודיה, שנטו להכיל מספר רב מהרגיל של יתומים - הוא התקשר ואמר שהוא וסוזן עולים על רכבת לבולטימור ואם מישהו יכול לבוא לקחת אותם מהתחנה. כשהגיע, סוזן היתה קשורה אל חזהו במין קונסטרוקציה מבד קנבס. תינוקת בת שלושה שבועות! בעצם, אפילו פחות. בגיל שבו אכן היתה אמורה להיראות בסך הכול כמו בוטן קטן שהפנים שלו מעוכות ככה אל החזה של דני. אבל זה לא מנע מהמשפחה להתפעל ממנה כדבעי. הם הסכימו שקווצות השיער השחורות הן ללא ספק מהגֶנים של ויטשאנק, וניסו לפרוש את אגרופה הקטן והקפוץ כדי לבדוק אם קיבלה גם את האצבעות הארוכות של המשפחה. הם פשוט מתו שהיא תפקח כבר את העיניים כדי שיוכלו לראות באיזה צבע הן. אבּי שלפה אותה מהמנשא כדי לבדוק, אבל סוזן המשיכה לישון. "אז מה," אמרה אבּי לדני בזמן שהצמידה את סוזן אל כתפה, "איך זה שבאת הנה לבד?"

"אני לא לבד. אני עם סוזן," אמר דני.

אבּי גלגלה את עיניה, והוא נעתר. "אמא של קרלה שברה את המפרק ביד," הוא אמר. "קרלה לקחה אותה לחדר מיון."

"אוי, כמה חבל," אמרה אבּי, והאחרים מלמלו באהדה. (לפחות קרלה לא "יצאה מהתמונה".) "אבל איך זה ילך? היא שאבה?"

"שאבה?"

"היא שאבה מספיק חלב?"

"לא, אמא, הבאתי אבקה." הוא טפח על תיק הפלסטיק הוורוד שהיה תלוי על כתפו.

"אבקה," אמרה אבּי. "אבל אז ייגמר לה."

"מה ייגמר לה?"

"החלב! אם נותנים לתינוק אבקת חלב, החלב של האמא מתייבש."

"אה, סוזן אוכלת מבקבוק," אמר דני.

אבּי קראה ספרים שלימדו איך להיות סבתא טובה. הכלל החשוב ביותר הוא לא להתערב. לא להשמיע ביקורת, לא לתת עצות. אז היא אמרה רק, "אה."

"מה חשבת? קרלה עובדת במשרה מלאה," אמר דני. "לא כולם יכולים להרשות לעצמם להישאר בבית ולהתעסק עם הנקה."

"לא אמרתי שום דבר," אמרה אבּי.

כבר קרה בעבר שבשלב הזה פחות או יותר הסתיים הביקור של דני. שאלה אחת קטנה, אחת יותר מדי, והוא קם והלך. אבּי, אולי מפני שנזכרה בזה, הידקה את אחיזתה בתינוקת. "בכל מקרה," היא אמרה, "אני שמחה שבאת."

"גם אני שמח שבאתי," אמר דני, וכולם נרגעו.

ייתכן שהוא החליט איזו החלטה עקרונית בשעת הנסיעה ברכבת, מפני שבביקור הזה הוא היה נינוח להפליא, חיובי להפליא, אפילו עם היתומים. כשבי-ג'יי אוטרי צחקה בקרקור העורב האופייני לה והחרידה את התינוקת משנתה, הוא אמר רק, "אוקיי, חברים, עכשיו תוכלו לראות מה צבע העיניים של סוזן." והוא גילה התחשבות רבה לנוכח בעיות השמיעה של מר דֵייל, וחזר על משפט אחד כמה פעמים בלי להפגין ולו שמץ של קוצר רוח.

אמנדה, שהיתה בחודש השביעי להריונה, הציקה לו בלי הרף בשאלות על טיפול בילדים, והוא ענה על כל אחת ואחת מהן. (אין שום צורך בעריסה; פשוט אפשר להשתמש באיזו מגירה. אין גם צורך בעגלה. כיסא גבוה? לא דחוף.) הוא שוחח בנימוס על "ויטשאנק קבלנות בניין", וכלל בשיחה לא רק את אביו אלא גם את ג'יני, שהיתה עכשיו נגרית, ואפילו את סטם. הוא האזין בשקט והנהן מדי פעם בשעה שסטם תיאר, סנטימטר אחר סנטימטר, את השתלשלותה של בעיה לוגיסטית כלשהי. ("אז הלקוח רוצה ארונות קיר, אתה קולט, ואנחנו מפרקים את כל הארונות שיש, ואז פתאום הוא אומר, 'רגע, חכו!'")

אבּי האכילה את התינוקת וחיכתה עד שתגהק והחליפה את החיתול החד-פעמי הזערורי שלה, אבל היא אפילו לא העלתה על דל שפתיה את המילים "איכות הסביבה". התברר שלסוזן יש סנטר שמנמן ושפתיים מסותתות להפליא ומבט זעוף בצבע כחול-שמים. אבּי העבירה אותה אל רד, שהקפיד להביע מורת רוח וקוצר יד, אבל לאחר מכן נצפה מצמיד את אפו אל ראשה הפלומתי ושואף אל קרבו שאיפה עמוקה של ניחוח תינוקות.

כשדני אמר שלא יוכל להישאר לישון, הם הבינו, כמובן. אבּי ארזה את שאריות תרנגול ההודו לקרלה ולאמהּ, ורד הסיע את דני ואת התינוקת לתחנה. "שמור על קשר, כן?" אמר רד כשדני יצא מהמכונית, ודני אמר, "כן, נתראה בקרוב."

זה בדיוק מה שהוא אמר בעבר, לא מעט פעמים, ולא היתה לזה שום משמעות. אבל הפעם הזאת היתה אחרת. אולי זה קרה בזכות האבהות. אולי הוא התחיל להבין את חשיבותה של משפחה. על כל פנים, הוא בא שוב בחג המולד - רק ליום אחד, אבל בכל זאת! - והביא איתו לא רק את סוזן כי אם גם את קרלה. סוזן היתה בת שבעה שבועות, וכבר ביצעה את הזינוק לעבר מודעוּת לסביבתה, הסתכלה באנשים שדיברו אליה והגיבה בחיוכים מעוקמים שחשפו גומה בלחייהּ הימנית. קרלה היתה חברותית במין דרך נינוחה, ככל הנראה בלי שהשקיעה בכך כל מאמץ. היא לבשה מכנסי ג'ינס וסווטשרט, ולכן אבּי, שכן השקיעה מאמץ, נשארה בחצאית הג'ינס שלה ולא החליפה בגדים לקראת ארוחת הערב. היא אמרה, "קרלה, אני יכולה להציע לך כוס יין? כל כך נחמד שאת לא מיניקה. את יכולה לשתות מה שמתחשק לך." בנותיה גלגלו עיניים זו כלפי זו: אמא מתלהבת יותר מדי, כרגיל! אבל הן עצמן השתדלו לא פחות ממנה. הן החמיאו לקרלה על כל דבר שעלה על דעתן, כולל הקעקוע עם שם הכלב שלה במרכז זרוע שמאל.

המשפחה כולה הסכימה לאחר מכן שהביקור עלה יפה. והיות שלאחר הביקור הזה החל דני להביא את סוזן לביקור אחת לחודש פחות או יותר, היה נדמה שגם הוא חשב כך. (הוא לא הביא את קרלה, כי בא לבקר בימים שבהם קרלה עבדה. עכשיו היא עבדה באיזו מסעדה של המבורגרים, הוא אמר; שניהם עזבו את המסעדה הקודמת, אבל לוח הזמנים שלו גמיש יותר.) סוזן למדה לשבת; היא עברה לאוכל מוצק; למדה לזחול. לפעמים דני כבר נשאר לישון. הוא ישן בחדר שלו מפעם, וסוזן ליד מיטתו בעריסה עם גלגלים שאבּי שמרה מילדותם של ילדיה. בשלב זה כבר נולדה אֶליס, בתה של אמנדה, והמשפחה נהנתה לדמיין ששתי הבנות יגדלו יחד ויהיו לנצח החברות הכי טובות.

ואז דני נעלב ממשהו שאביו אמר. זה קרה בקיץ, והם דיברו על החופשה הקרובה של המשפחה על חוף הים. דני אמר שהוא וסוזן יכולים לבוא, אבל קרלה תצטרך לעבוד. רד אמר, "איך זה שאתה לא צריך לעבוד?"

דני אמר, "אני פשוט לא צריך."

"אבל קרלה כן צריכה?"

"כן."

"טוב, אז אני לא מבין את זה. קרלה היא האמא, נכון?"

"אז?"

עוד שני אנשים נכחו בשיחה הזאת - אבּי וג'יני - ושתיהן נדרכו פתאום בדאגה. הן שלחו אל רד את אותם מבטים מַתרים. רד לא שם לב. הוא אמר, "יש לך בכלל עבודה?"

"מה זה בכלל עניינך?" שאל דני.

ואז רד השתתק, הגם שזה עלה לו במאמץ ניכר, ונדמה שבזה תם העניין. אבל כשאבּי ביקשה שמישהו יעזור לה להוציא את העריסה, דני אמר שאין טעם, הוא לא מתכוון להישאר לישון. עם זאת, הוא התנהג בנימוס מופלג והלך לדרכו בלי שום רמז לשום דרמה.

שלוש שנים עברו עד ששמעו ממנו שוב.

בחודשים הראשונים, הם לא עשו שום דבר. עד כדי כך הם נמלאו מורא, עד כדי כך שיתקו אותם שתיקותיו של דני. אבל ביום הולדתה של סוזן אבּי התקשרה אליו, למספר שרשמה לעצמה בפעם הראשונה שהוא הגיח על צג השיחה המזוהה. (הורים של אנשים כמו דני מפתחים עם השנים כישורים של סוכנים חשאיים.) רד חג סביבה בהבעת פנים נונשלנטית. אבל אבּי הצליחה להגיע רק אל הודעה מוקלטת שבישרה שהמספר איננו מחובר. "הם כנראה עברו דירה," היא אמרה לרד. "אבל זו בשורה טובה, לא? הם בטח מצאו דירה גדולה יותר, עם חדר נפרד לסוזן." ואז היא התקשרה למודיעין ושאלה אם יש מספר טלפון עדכני של דניס ויטשאנק, אבל לא היה מספר כזה. "אולי קרלה ויטשאנק?" היא שאלה, ושלחה מבט חושש אל רד. (אחרי הכול, לא מופרך לחשוב שבינתיים הם כבר נפרדו.) אבל אחרי כן היא ניתקה ואמרה, "כנראה נצטרך לחכות שהוא ייצור קשר."

רד רק הנהן ושייט אל חדר אחר.

חלפו עוד חודשים. חלפו שנים. סוזן מן הסתם כבר למדה ללכת, ואחר כך לדבר. השלב המהפנט ההוא שבו השפה מתפתחת בקצב מטורף מיום ליום, שבו ילדים הם פשוט ספוגים קטנים שקולטים את השפה: הוויטשאנקים החמיצו את כל זה. בשלב זה כבר היו להם עוד שתי נכדות - דֶבּ של ג'יני נולדה זמן קצר אחרי הביקור האחרון של דני - אבל זה רק הקשה עליהם, לראות את השתיים האלה גדלות ולדעת שסוזן גדֵלה גם היא אבל אף אחד מהם לא זוכה לראות זאת.

ואז הגיע 11 בספטמבר, ואבּי כמעט יצאה מדעתה מרוב דאגה. טוב, כל המשפחה הרגישה מידה של דאגה, כמובן. אבל ככל הידוע, לדני לא היו שום עניינים בתוך מרכז הסחר העולמי, אז הם אמרו לעצמם שהוא בטח בסדר. כן, נכון, הסכימה אבּי. אבל ניכר בה שהיא לא השתכנעה. היא עקבה אחרי שידורי הטלוויזיה כאחוזת דיבוק במשך יומיים, זמן רב אחרי שתמונות הבניינים הנופלים ונופלים כבר יצאו לשאר בני המשפחה מכל החורים. היא התחילה לחפש סיבות לכך שדני אולי היה שם. עם דני אף פעם אי-אפשר לדעת; הוא תמיד עבד בכל כך הרבה סוגים של עבודות. או שאולי הוא פשוט היה שם בסביבה. היא התחילה להאמין שהיא ממש מרגישה שהוא בצרות. משהו לא בסדר, היא אמרה לעצמה. אולי כדאי שיתקשרו ללינה.

"למי?" שאל רד.

"לאמא של קרלה. מה היה שם המשפחה שלה?"

"אני לא יודע."

"אתה בטוח יודע," אמרה אבּי. "תחשוב."

"תקשיבי, חומד, אני לא חושב שבכלל שמענו פעם את שם המשפחה שלה."

אבּי התחילה להתהלך. הם היו בחדר השינה שלהם, והיא התקדמה בנתיב הרגיל הלוך ושוב על השטיח הפרסי, כתונת הלילה מתנפנפת סביב ברכיה. "לינה אבוט... אדמס... ארמסטרונג," היא אמרה. "לינה בבקוט... בנט... בראון." (לפעמים האלפבית שימש אותה יפה.) "ערכו בינינו היכרות," היא אמרה. "דני ערך בינינו היכרות. הוא בטוח אמר את שם המשפחה שלה."

"לא עד כמה שאני מכיר את דני," אמר רד. "אני מופתע שהוא בכלל הכיר בינינו, אבל גם אם כן, הוא בטח אמר, 'לינה, תכירי את ההורים שלי.'"

עם זה אבּי לא יכלה להתווכח. היא המשיכה להתהלך.

ואז היא אמרה, "המלצרית. השנייה."

"טוב, כאן כבר ממש אין לי מושג איך קראו לה."

"גם לי לא, אבל היא קראה ללינה גברת משהו, אני זוכרת את זה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שהיא בטח ביישנית אם אפילו בימינו היא לא קוראת ללינה בשם הפרטי שלה."

היא הפסיקה להתהלך וניגשה אל הצד שלה במיטה. "אה, טוב, מתישהו זה פשוט יקפוץ לי לראש," היא אמרה. היא התגאתה תמיד בזיכרונה הפנומנלי, אבל לפעמים הוא פעל על מנגנון השהיה. "זה פשוט יצוץ כשזה ירצה לצוץ, כשאני לא אנסה להיזכר בכוח."

ואז היא נשכבה והחליקה את השמיכה ועצמה בדרמטיות את עיניה, ורד נכנס גם הוא למיטה וכיבה את האור במנורה.

אבל באמצע הלילה היא דחפה אותו בכתפו. "קרלוּצ'י," היא אמרה.

"הא?"

"אני ממש שומעת את המלצרית אומרת את זה. 'גברת קרלוצ'י, אני יכולה למלא לך שוב את הכוס?' איך בכלל שכחתי? קרלה קרלוצ'י: אליטרציה. או משהו יותר מסתם אליטרציה, אבל אני לא יודעת איך קוראים לזה בספרות. השם פשוט קפץ לי כשקמתי לעשות פיפי."

"אה. יופי," אמר רד והסתובב על גבו.

"אני אנסה לברר במודיעין."

"עכשיו?" הוא מצמץ לעבר שעון הרדיו. "עכשיו שתיים וחצי בלילה! את לא יכולה להתקשר אליה עכשיו."

"לא, אבל אני יכולה להשיג את המספר שלה," אמרה אבּי.

רד חזר לישון.

בבוקר היא הכריזה שיש במנהטן שלושה ל' קרלוצ'י, ושהיא מתכוונת להתקשר לכל אחד מהם על פי התור. היא החליטה להתחיל בשעה שבע. באותו רגע היתה השעה קצת אחרי שש; הוויטשאנקים נהגו לקום מוקדם. "יש אנשים שעוד ישנים בשבע," אמר רד.

"אולי," אמרה אבּי, "אבל טכנית, שבע זה כבר בוקר."

רד אמר, "נו, טוב." ואז הוא ירד לקומת הקרקע והכין קנקן קפה, אף שבימים כתקנם הוא היה יוצא בשעה זו מהבית וקונה לעצמו קפה ב"דאנקן דונאטס".

חמש דקות לפני שבע חייגה אבּי את המספר הראשון. "בוקר טוב, אפשר לדבר בבקשה עם לינה?" ואז, "לא, אני מצטערת! כנראה טעיתי במספר."

היא חייגה את המספר השני. "שלום, זו לינה?" הפוגה קצרה שבקצרות. "טוב, סליחה. כן, אני יודעת שמוקדם עכשיו, אבל -"

היא התכווצה. היא חייגה שוב. "הלו, לינה?"

היא הזדקפה. "כן, שלום לך! זאת אבּי ויטשאנק, מבולטימור. אני מקווה שלא הערתי אותך."

היא הקשיבה לרגע. "כן, תאמיני לי שאני יודעת," היא אמרה. "זה בדיוק מה שאני אומרת תמיד לרד, 'לפעמים אני פשוט לא מבינה בשביל מה אני הולכת לישון אם ממילא אני ישנה כל כך מעט.' את חושבת שזה הגיל? אולי הלחץ של החיים המודרניים? ודרך אגב, לינה, רציתי לשאול. קרלה וסוזן ודני - הם בסדר? כלומר, אחרי יום שלישי שעבר?"

("יום שלישי שעבר" עדיין היה הכינוי השגור לאירוע. רק בשבוע שלאחר מכן התחילו אנשים לקרוא לו "11 בספטמבר".)

"אה, באמת," אמרה אבּי. "אני מבינה. טוב, גם זה משהו! זה מנחם. אז אני מבינה שאת לא... כן, ברור שאני מבינה שאת לא יכולה ל... טוב, אז באמת תודה רבה, לינה! ובבקשה תמסרי דרישת שלום חמה לקרלה וסוזן... הממ?... כן, כולם כאן בסדר, תודה. אז תודה רבה! ביי!"

היא ניתקה.

"קרלה וסוזן בסדר," היא אמרה. "והיא חושבת שדני בסדר, אבל לא יודעת בוודאות כי הוא עבר לניו ג'רזי."

"ניו ג'רזי? איפה בניו ג'רזי?"

"היא לא אמרה. היא אמרה שאין לה את מספר הטלפון שלו."

רד אמר, "אבל לקרלה בטח יש. בגלל סוזן. היית צריכה לבקש את המספר של קרלה."

"כן, אבל בשביל מה?" אמרה אבּי. "אנחנו יודעים שהוא לא היה אפילו קרוב למגדלים. זה לא מספיק? ולא הייתי מהמרת על זה שקרלה בכלל יודעת את המספר שלו, אם אתה רוצה לדעת את האמת."

ואז היא התחילה להעמיס כלים במדיח בעוד רד עומד ונועץ בה מבט המום.

אז טוב: ניו ג'רזי. עוד קשר שהתפרק. עוד שני קשרים שהתפרקו, אלא אם כן דני נשאר בקשר עם סוזן. רד אמר שבטח שהוא בקשר איתה; הרי מה, הוא האבא הכי מסור שהם מכירים. אבּי אמרה שזה לא בהכרח קשור. אולי סוזן היתה פשוט עוד פרויקט שנמאס עליו, היא אמרה, כמו העבודה ההיא עם התוכנה.

זה לא היה אופייני לאבּי. היא האמינה בכל לבה ביכולתם של אנשים להשתנות, לפעמים האמינה עד זרא מבחינתם של כל שאר בני המשפחה. אבל באותו זמן היה נדמה שהיא מרימה ידיים. כשהתקשרה לג'יני ולאמנדה ועדכנה אותן בחדשות, היא דיברה בקול נטול גוון ורגש, והיא אמרה לרד שהוא יכול פשוט לספר לסטם כשיפגוש אותו בעבודה. "אני אספר לו מיד," אמר רד, בלהט מזויף. "זה מאוד יקל עליו."

"אני לא מבינה למה," אמרה אבּי. "הרי לא באמת היתה כאן סכנה אמיתית."

למחרת בבוקר, יום שבת, הופיעה פתאום אמנדה בבית בלי התראה. אמנדה היתה עורכת דין, החרוצה, המוכשרת והאחראית ביותר מבין כל ילדיהם. "איפה המספר של האישה ההיא, לינה?" היא שאלה.

אבּי תלשה אותו מדלת המקרר ונתנה לה אותו. (ברור שהיא שמרה אותו.) אמנדה התיישבה אל שולחן המטבח, לקחה את הטלפון וחייגה.

"הלו, לינה?" היא אמרה. "כאן אמנדה. אחותו של דני. אני יכולה לקבל בבקשה את המספר של קרלה?"

הגרגור שעלה מעבר לקו היה כנראה מעין מחאה, מפני שאמנדה אמרה, "אין לי שום כוונה להטריד אותה, תאמיני לי. אני פשוט מוכרחה למצוא את האח המעצבן שלי."

המטרה הושגה; היא תחבה את ידה הפנויה אל תוך תיקה ושלפה פנקס שאליו מחובר עט קטן ומוזהב. "כן," היא אמרה ורשמה את המספר. "תודה רבה. להתראות."

היא חייגה שוב. "תפוס," היא אמרה להוריה. אבּי נאנקה בכעס, אבל אמנדה אמרה, "ברור שזה תפוס; אמא שלה מתקשרת אליה לתת לה התראה." היא תופפה באצבעותיה על השולחן לרגע. ואז היא חייגה שוב. "היי, קרלה," היא אמרה. "זאת אמנדה. מה שלומך?"

תשובתה של קרלה לא ארכה זמן רב, ובכל זאת, אמנדה נראתה קצרת רוח. "יופי," היא אמרה. "טוב, אני יכולה לקבל את המספר של אחי? אני רוצה להגיד לו בדיוק מה דעתי עליו."

בזמן שרשמה את המספר, רד ואבּי רכנו לפנים ונעצו מבט בפנקס, ובקושי הצליחו לנשום. "תודה," אמרה אמנדה. "ביי." וניתקה.

אבּי כבר שלחה יד לעבר הפנקס, אבל אמנדה משכה אותו ממנה ואמרה, "את השיחה הזאת אני עושה." היא חייגה שוב.

"דני," היא אמרה. "זאת אמנדה."

הם לא הצליחו לשמוע את תגובתו.

"יום אחד," אמרה אמנדה, "אתה תהיה גבר מזדקן ותחשוב על החיים שהיו לך, ותתחיל לשאול את עצמך מה העניינים עם המשפחה שלך. אז תקפוץ על רכבת, וכשתגיע לבולטימור זה יהיה יום קיץ מקסים אחרי הצהריים, וקרני השמש העדינות יזרחו דרך הזכוכית בגג של תחנת פֶּן. ואז תצא מהתחנה אל הרחוב, ואף אחד לא יחכה לך שם, אבל זה בסדר. הם לא יֵדעו שאתה בא. ובכל זאת, יהיה לך קצת מוזר לעמוד ככה לבד, בזמן ששאר הנוסעים מחבקים אנשים ונכנסים למכוניות ויוצאים להם לדרך. אז אתה תלך לתור של המוניות ותיתן לנהג את הכתובת. תיסע בעיר ותסתכל על כל האתרים המוכרים - שורות הבתים, עצי האפרסק, הנשים שיושבות על מדרגות הכניסה לבתים ומסתכלות על הילדים שלהן שמשחקים. ואז המונית תפנה לרחוב בּוּטוֹן ומיד תהיה לך תחושה מוזרה. הבית שלנו ייראה קצת מוזנח, מוזנח כמו שאבא בחיים לא היה מרשה לו להיות: צבע מתקלף ותריסים שבורים. כתמים של טיח בצבעים חריגים על השביל, שטיחים מגומי ממוסמרים על המדרגות למרפסת - כל השפצורים האלה של שיפוצניקים ליגה ז' שאבא תמיד אמר כמה הוא שונא. אתה תשלח יד לידית ותזכור שצריך תמיד למשוך אותה טיפה החוצה ורק אז ללחוץ באגודל על הכפתור, אבל הדלת תהיה נעולה. תצלצל בפעמון, אבל הוא יהיה שבור. תקרא, 'אמא? אבא?' אף אחד לא יענה. תקרא, 'הלו?' אף אחד לא יבוא. אף אחד לא ייגש לפתוח את הדלת ויגיד, 'זה אתה! איזה יופי לראות אותך! למה לא אמרת לנו? היינו באים לקחת אותך מהתחנה! אתה עייף? אתה רעב? בוא תיכנס!' ותעמוד שם קצת, אבל לא תדע מה לעשות. תסתובב ותסתכל שוב אל הרחוב, ותשאל את עצמך מה עם שאר בני המשפחה. 'אולי ג'יני,' תגיד. 'או אמנדה.' אבל אתה יודע משהו, דני? ממש לא כדאי לך לסמוך עלי שאכניס אותך הביתה, כי אני כועסת. אני כועסת עליך ששיחקת בנו ועבדת עלינו ככה כל השנים, לא רק בשנים האחרונות אלא גם לפני כן, כשלא באת לחגים ולא באת לחופשות על החוף ופספסת את יום הנישואים השלושים של אמא ואבא ואת יום הנישואים השלושים וחמישה ואת התינוקת של ג'יני ולא באת לחתונה שלי ואפילו לא שלחת כרטיס ברכה ולא התקשרת להגיד מזל טוב. אבל בעיקר, דני, בעיקר, אני לעולם לא אסלח לך על זה שסחטת כל טיפה אפשרית מתשומת הלב של ההורים שלנו ולא השארת לנו פשוט כלום."

היא הפסיקה לדבר. דני אמר משהו.

"אה," היא אמרה. "אני בסדר. ומה שלומך?"

אז דני חזר הביתה.

בפעם הראשונה הוא בא לבד. אבּי התאכזבה לראות שלא הביא איתו את סוזן, אבל רד אמר שהוא שמח. "זה עושה את הביקור הזה שונה מהביקורים הקודמים," הוא אמר. "כאילו הוא צריך קודם ליישר איתנו קו. הוא לא חושב שזה מובן מאליו שהוא פשוט יכול לצוץ כאן והכול יחזור מיד להיות כמו פעם."

היה בזה משהו. דני באמת נראה שונה - זהיר יותר, מתחשב יותר ברגשותיהם. הוא ציין את השיפורים שנעשו פה ושם בבית. הוא אמר שמוצאת חן בעיניו התסרוקת החדשה של אבּי. (היא התחילה להסתפר קצר.) הוא עצמו איבד את החדות הנערית שלאורך קו הלסת, וצורת ההליכה שלו נראתה מיושבת יותר. כשאבּי שאלה אותו שאלות - אף שניסתה כמיטב יכולתה לרסן אותן - הוא ניסה לענות. הוא לא בדיוק נהיה פטפטן, אבל הוא ענה.

סוזן היא יופי של ילדה, הוא אמר. היא כבר בגן. כן, הוא יביא אותה לביקור. גם קרלה בסדר, אפילו שהם כבר לא יחד. עבודה? טוב, בינתיים הוא עובד בחברת שיפוצים.

"שיפוצים!" אמרה אבּי. "שמעת, רד? הוא עובד בשיפוצים!"

רד רק נאנח. הוא לא נראה שמח כמו שהיה אולי אפשר לצפות.

אבל שימו לב לכל מה שחסר בפרטים האלה שדני מסר להם. עד כמה הוא באמת מעורב בחיים של בתו? וכשאמר שהוא וקרלה "לא יחד", האם התכוון לומר שהם התגרשו? ואיפה ועם מי בדיוק הוא גר? האם עבודה בשיפוצים היא הקריירה שהוא בחר לעצמו? האם ויתר סופית על הלימודים?

ואז ג'יני באה לביקור עם דֶבּ הקטנה, ורד ואבּי השאירו אותם לבד, ובסוף הביקור שלה הם כבר ידעו יותר. ועוד איך יש לו קשר עם סוזן, דיווחה ג'יני; הוא מעורב מאוד בחייה. פשוט יקר מדי להתגרש בינתיים. הוא גר עם עוד שני שותפים אבל מתחיל להימאס לו מהם. בטח, הוא יגמור את הלימודים. מתישהו.

ובכל זאת, איכשהו, המידע הזה לא הספיק. אה, תמיד יש עוד משהו - משהו שאם רק יצליחו לחלץ ממנו, יוכל סוף-סוף להסביר אותו.

הוא נשאר יום וחצי בפעם ההיא. ואז הוא נסע, אבל - וזה החלק החשוב - היה להם מספר הטלפון הנייד שלו. המספר ההוא שהם חייגו אליו היה המספר של הנייד שלו! זה שינה הכול.

הם חיכו למשך הפוגה אסטרטגית של כמה שבועות, ואז אבּי התקשרה אליו (רד ריחף לו ברקע) והזמינה אותו לבוא עם סוזן לחג המולד. דני אמר שאין סיכוי שקרלה תרשה לסוזן לנסוע בחג המולד עצמו, אבל אולי אחרי החג הוא יבוא איתה.

רד ואבּי כבר הכירו היטב את האולי הזה שלו.

אבל הוא בא. והביא אותה. חג המולד חל באותה שנה ביום שלישי, והוא בא איתה ביום רביעי והם נשארו עד שישי. סוזן היתה ילדה רגועה בת ארבע עם רעמה של תלתלים חומים ועיניים גדולות מאוד וחומות מאוד. העיניים די הדהימו אותם. אלה לא העיניים של משפחת ויטשאנק! והבגדים שלבשה, גם הם לא היו בגדי המשחק הפשוטים שילדי ויטשאנק לבשו. היא באה בשמלת קטיפה אדומה, עם גרבונים לבנים ונעלי בובה אדומות. טוב, אולי בגלל חג המולד. אבל למחרת, כשירדה לקומת הקרקע לארוחת הבוקר, היא לבשה חולצת מלמלה לבנה וסרפן אדום משובץ מבד טפטה שהיה מפואר לא פחות. ג'יני אמרה שקצת עצוב לה לחשוב על דני שהיה צריך לכפתר את כל הכפתורים הלבנים האלה שבגב הסרפן של סוזן.

"את זוכרת אותנו?" הם שאלו אותה. "זוכרת שבאת לבקר אותנו כשהיית ממש תינוקת?"

סוזן אמרה לאט, "כן, אולי," מה שכמובן לא היה יכול להיות נכון. אבל היה נחמד מצדה שהעמידה פנים. היא אמרה, "היה לכם כלב אחר?"

"לא, זה אותו כלב."

"חשבתי שהיה לכם כלב צהוב," היא אמרה, והם החליפו ביניהם מבטים אומללים. על מי היא חושבת, מישהו שיש לו כלב צהוב, שאולי לא מזיל ריר ומוכה דלקת מפרקים כמו קלרנס הזקן?

היא היתה מרותקת אל בנות הדודות שלה. (אהה! הן יוכלו להיות הפיתיון של משפחת ויטשאנק: אליס דמוית הפֵיה ודבּ הקטנה והפרועה.) היא לא הכירה משחקי קלפים אבל עד מהרה התמכרה ל"מלחמה". וחוץ מזה, התגלה שסוזן יודעת לקרוא. הם הופתעו מאוד מכך שקרלה גידלה ילדה מחונכת ומשכילה כל כך, אבל אולי זה היה בזכות דני. היא אהבה לשבת בצמוד אל אבּי ולקרוא בקול רם ספר לפעוטות של דוקטור סוס, ובכל פעם שסיימה עמוד השמיעה אנחת סיפוק גדולה.

בתום הביקור היא כבר השתחררה מכל העכבות. היא עמדה בפתח תחנת הרכבת ואחזה בידו של דני, נופפה כמו משוגעת וצעקה, "ביי-ביי! להתראות! נתראה בקרוב! ביי-ביי!"

אז דני הביא אותה שוב, ושוב. עכשיו כבר היה לה חדר משלה, זה שפעם היה החדר של הבנות. היא שתתה שוקו מספל עם הכיתוב "סוזן", וכשהגיעה השעה לערוך את השולחן היא ידעה איפה למצוא את הצלחת עם האותיות שהיתה פעם של דני. והוא, בינתיים, התרווח לו בכיסא ועקב אחרי כל זה במבט אוהד. הוא היה אבא ותרן להפליא. נדמה שהיא ריככה את קצותיו המחודדים.

ב-2002, זמן קצר אחרי שנולד אלכסנדר של ג'יני, דני בא לגור איתה למשך זמן מה ולעזור לה לטפל בילדיה. בזמנו זה היה די מפתיע. אבּי כבר עשתה את כל מה שמצופה מסבתא לעשות - לקחה ימי חופש מהעבודה כדי לשמור על דבּ בזמן שג'יני היתה בבית החולים, ובאה לאחר מכן לביקורים תכופים כדי לעזור עם הסידורים ועם הכביסה. ובכל זאת, פתאום הגיע דני. והוא נשאר - ישן על הספה הנפתחת של ג'יני ויוּ במשך שלושה שבועות תמימים, יצא עם דבּ בעגלה כל יום אחר הצהריים לגינה, בישל את הארוחות, קידם את פניה של אבּי בפתח הבית כשעל כתפו חיתול בד והתינוק בזרועותיו.

רק מאוחר יותר התגלה שג'יני סבלה מסוג מסוים של דיכאון אחרי לידה. אז מה, היא התקשרה לדני וביקשה ממנו לבוא ולטפל בה? ביקשה מדני ולא מאבּי? אבּי השתדלה ככל יכולתה לברר, ועשתה זאת בנימה הכי ניטרלית ובלתי-נעלבת שהצליחה לאמץ. כן, אמרה ג'יני, זה נכון שהיא התקשרה אליו, אבל סתם כדי לדבר. ואולי הוא שמע משהו בקולה - טוב, ברור שהוא שמע, כי היא התחילה טיפה לבכות, היא מתביישת לומר - והוא אמר לה שהוא עולה על הרכבת הבאה.

זה היה בו בזמן נוגע ללב ומטריד. האם ג'יני לא ידעה שהיא יכולה להתקשר לאמא שלה?

טוב, אבל לאבּי יש עבודה משלה, אמרה ג'יני.

כאילו לדני אין עבודה.

או שבעצם, מי יודע? אולי אין לו.

רד אמר לאבּי שהם פשוט צריכים לשמוח שדני נחלץ לעזרת אחותו.

אבּי אמרה, "כן, כן, אני יודעת את זה."

הכול נכנס פחות או יותר לתבנית קבועה. דני מעולם לא באמת הצטיין בשמירה על קשר, אבל זה הרי נכון לגבי הרבה בנים. מה שחשוב הוא שדני כן שמר על קשר, וכן היה להם מספר הטלפון ההוא, גם אם לא תמיד היתה להם כתובת עדכנית.

כמה מדהים, אמרה אבּי לרד, שהם הסכימו להסתפק בכל כך מעט. היא אמרה, "היית מאמין? לפעמים עוברים ימים שלמים ואני אפילו לא חושבת עליו. זה פשוט לא טבעי!"

רד אמר, "זה טבעי מאוד. כמו אמא חתולה כשהגורים שלה גדלים. את מתנהגת בשיא ההיגיון."

"זה לא אמור להיות ככה אצל בני אדם," אמרה לו אבּי.

לפחות הם יכלו להיות בטוחים שדני לעולם לא יגור רחוק מניו יורק. לא כל עוד סוזן גרה שם. אמנם הוא נסע פה ושם, כי פעם הוא שלח לאלכסנדר כרטיס ברכה ליום ההולדת מסן פרנסיסקו. ופעם אחרת הוא קיצר את ביקור חג המולד מפני שנסע לקנדה עם החברה שלו. זאת היתה הפעם הראשונה שהם שמעו על החברה, וגם האחרונה. באותה שנה סוזן המשיכה את הביקור אצלם לבדה. היא כבר היתה מספיק גדולה - בת שבע, אבל נראתה גדולה יותר. ראשה היה גדול מעט יחסית לגופה, ופניה יפות באופן שבו פנים של אישה בוגרת יכולות להיות יפות, עיניה החומות גדולות ויגעות, שפתיה מלאות ורכות ורבות-פנים. היא לא הראתה כל סימן לגעגועים הביתה, וכשדני בא לאסוף אותה, היא קיבלה את פניו בשוויון נפש. "איך היה בקנדה?" העזה אבּי לשאול.

הוא אמר, "לא רע."

היה קשה מאוד לדמיין את חייו הפרטיים של דני.

וגם תחום העיסוק שלו נותר תמיד לוט בערפל. בשלב מסוים הם דווקא ידעו שהוא עובד בהתקנת מערכות שמע, מפני שהוא התנדב להפגין את כישוריו בתחום זה כשיוּ של ג'יני סידר את החשמל בחדר העבודה. בפעם אחרת הוא הופיע עם סווטשרט שעל כיסו רקום "קומפיוטר קליניק", ולבקשתה של אבּי תיקן לה על המקום את המקינטוש שלה, שנהיה פתאום קצת אטי. אבל הוא תמיד נראה פנוי לבוא וללכת כרצונו ולהישאר ככל שרצה. איך אפשר ליישב את העובדה הזאת עם עבודה במשרה מלאה? כשסטם התחתן, למשל, דני בא לשבוע שלם כדי למלא את תפקידיו כשושבין, ואף שאבּי שמחה על כך מאוד (היא תמיד דיברה בצער על כך שהבנים לא מספיק קרובים), היא לא הפסיקה לשאול אם הוא בטוח שזה לא יעשה לו בעיות בעבודה. "בעבודה?" הוא אמר. "לא."

בהזדמנות אחת הוא בא לביקור של כמעט חודש בלי שום הסבר. כולם חשדו שזה קשור באיזה משבר אישי, היות שהוא נראה מוזנח ובמצב בריאותי לא שפיר. בפעם הראשונה הם שמו לב לקמטים קלושים בזוויות עיניו. שערו נפל בקצוות מעוקמים על עורפו. אבל הוא לא דיבר על שום בעיות, ואפילו ג'יני לא העזה לשאול. הוא כנראה הצליח לאלף את המשפחה כהלכה. הם נעשו חמקנים כמעט כמו דני עצמו.

זה עורר בהם מפעם לפעם מידה של טינה. למה הם מוכרחים ללכת לידו על קצות האצבעות? למה הם צריכים להדוף את השאלות ששואלים עליו השכנים? "אה," נהגה אבּי לומר, "דני בסדר, תודה רבה. בסדר גמור! עכשיו הוא עובד ב... טוב, אני לא לגמרי בטוחה איפה הוא עובד, אבל בכל מקרה, הוא ממש בסדר!"

ובכל זאת הוא סיפק משהו שהם היו זקוקים לו. בכל זאת הוא הותיר אחריו איזה חלל כשעזב. בפעם הראשונה שוויתר על החופשה על החוף, למשל, בקיץ שבו טען שהוא הומו, אף אחד לא ידע שהוא לא יבוא. הם חיכו וחיכו שיתקשר ויודיע שהוא מגיע באיחור, וכשהלך והתברר שהוא לא מתכוון לבוא, כולם חוו תחושה איומה של רִיק. אפילו אחרי שהגיעו לבקתה שתמיד שׂכרו, ופרקו את שקיות המצרכים והציעו את המיטות ופתחו בשגרת החוף הרגילה שלהם, הם לא הצליחו להתנער מהמחשבה שאולי בכל זאת הוא יבוא. הם הרימו את עיניהם מהפאזל והביטו בתקווה כשדלת הרשת נטרקה בגלל רוח הערב הקלה. הם הפסיקו לדבר באמצע משפט כשמישהו הרחק מעבר לשובר הגלים התחיל לשחות לעברם בתנועות הסיבוביות שהיו אופייניות כל כך לדני. וכשהגיע אמצע השבוע ההוא... אה, זה הדבר הכי מוזר. יום אחד אחרי הצהריים, באמצע השבוע ההוא, אבּי והבנות ישבו על המרפסת המחופה רשתות וקילפו קלחי תירס, ופתאום שמעו את הקונצ'רטו מספר אחת לקרן של מוצרט מתנגן ברקע. הן החליפו מבטים; הן קמו מכיסאותיהן; הן מיהרו החוצה... ואז ראו שהמוזיקה בוקעת ממכונית חונה מעבר לכביש. מישהו ישב במושב הנהג עם כל החלונות פתוחים (ובכל זאת, הוא בטח מתבשל שם בפנים!) והרדיו מופעל בקולי-קולות. איש בגופייה; פריט לבוש שדני לא היה לובש, גם לא בחלומותיו הגרועים. איש רחב ובריון, אם לשפוט על פי היקף המרפק שנח על אדן החלון. גדול יותר מכפי שדני היה גם אילו ישב ואכל בלי הפסקה מיום שראו אותו בפעם האחרונה. ובכל זאת, אתם יודעים איך זה כשמתגעגעים לאדם אהוב. אתם תמיד מנסים להפוך כל זר לָאדם שאתם מקווים לראות. אתם שומעים קטע מוזיקלי מסוים ומיד אומרים לעצמכם שאולי הוא שינה את סגנון הלבוש שלו, אולי הוא העלה מאה קילו, אולי הוא קנה מכונית ואז החנה אותה בפתח הבית של משפחה אחרת. "זה הוא!" אתם אומרים. "הוא בא! ידענו שהוא יבוא; תמיד..." אבל אז אתם מבינים כמה פתטים אתם נשמעים, ואתם הולכים ומשתתקים, ולבכם נשבר.