ספפו בפריז

שארל בודלר (1821-1867)

בודלר היה משורר, מבקר אמנות, מחברן של מסות פילוסופיות ומתרגם. בגיל שש הוא התייתם מאביו וסבל קשות כאשר אימו נישאה מחדש לקצין בכיר בצבא צרפת, ז'אק אוֹפּיק (Aupick), שהשתתף במלחמות נפוליאון ועשה חייל בשירות המדינה. בודלר התחנך בפנימיה יוקרתית לילדים בעיר ליון (Lyon) ולמד בבית ספר תיכון בעל מוניטין בפריז, לוּאִי־לֶה־גְראן (Louis-le-Grand). אף שהיה תלמיד מבריק, הוא סולק מבית הספר לקראת סוף לימודיו בגלל בעיות משמעת.

בודלר החל ללמוד משפטים, אך החליט תוך זמן קצר לפנות לקריירה ספרותית, בניגוד לדעת אימו ואביו החורג. בהיותו בן 20 הוריו שלחו אותו באוניה להודו, על מנת להרחיקו מפריצות חיי הבוהמה הפריזאית, אבל העלם הסורר החליט לשוב לפריז לאחר שהות קצרה באי מאוריציוס שבאוקיאנוס ההודי. עם שובו הוא הרחיב את חוג ידידיו מקרב אנשי הרוח, הבוהמה וגדולי היוצרים של דורו בתחומי הספרות, האמנות הפלסטית והמוזיקה. ב־1842 פגש בודלר את זַ'אן דוּבָל (Duval), שחקנית תיאטרון וקורטיזנה מולאטית, והחל לנהל עימה מערכת יחסים סוערת וארוכת שנים למרות ההתנגדות הנחרצת של משפחתו. היא הייתה לאהבת חייו (ראו תמונה 10 והערות לשיר 'אך לא מסופקת').

מאחר שבודלר בזבז תוך פחות משנתיים כמחצית מהירושה שקיבל מאביו, מונה לו אפוטרופוס פיננסי (הנוטריון של משפחת אוֹפּיק)

ב־1844 ונגזר עליו לחיות מקצבה. זו הייתה השפלה שפגעה בו קשות. זמן קצר אחרי ניסיון כושל, ספק אמיתי ספק מדומה, לשים קץ לחייו (ביוני 1845), הוא החליט לנתק סופית את יחסיו עם אביו החורג, שממנו סלד תמיד. באותה שנה הודיע על כוונתו להוציא לאור אוסף שירים תחת הכותרת הפרובוקטיבית 'הלסביות' (Les lesbiennes). בשנת 1847 הוציא לאור את הנובלה לה פַנְפַרְלוֹ (La Fanfarlo), הנקראת על שם הגיבורה הראשית ומבוססת בעיקרה על יחסיו עם ז'אן דובל.

באווירה המהפכנית של שנת 1848 כיהן בודלר כעורך וכחבר מערכת של כמה כתבי־עת רדיקליים, ותוך כך הזדהה עם הרוח הרפובליקנית של ה'בריקדות', עמדה שנבעה ככל הנראה גם ממחאה אישית נגד שמרנותו המופלגת של אביו החורג. בעשור שלאחר מכן בודלר הוסיף לכתוב בתנופה ביקורות אמנות וספרות, חיבר שירים ופרוזה ותרגם מיצירותיו של אֶדְגַר אלן פּוֹ (Allan Poe). בד בבד עם פעילותו הספרותית הוא התמיד בהתמכרות לסמים, לטיפה המרה, לתענוגות האהבה. הוא סבל ממחלת העגבת, שממנה נדבק שנים רבות קודם לכן, והיה שרוי לעיתים קרובות במצבי רוח דכאוניים. מלבד הקשר לז'אן דוּבָל הוא ניהל במקביל מערכות יחסים קצרות עם נשים אחרות, בין היתר עם השחקנית מארי דוֹבְּרֶן (Daubrun) המכונה 'האישה ירוקת העיניים' (la femme aux yeux verts).

שיא פעילותו הספרותית של בודלר התבטא בהשלמת אסופת השירים שכתב. בעצה אחת עם ידידו היפּוֹליט בַּאבּוּ (Babou) הוא בחר לה כותרת מטפורית ויותר כוללנית מאשר 'הלסביות': פרחי הרֹעַ (Les Fleurs du Mal). בעקבות ההוצאה לאור של אסופת השירים (זמן קצר לאחר מות אביו החורג) ביוני 1857 התחוללה שערורייה. בעיתון לֶה פיגָרוֹ (Le Figaro) הופיע מאמר ביקורת קטלני מנקודת מבט מוסרית. נגד בודלר הוגשה תביעה משפטית, שבעקבותיה נאסרו שישה שירים לפרסום והושמטו מהאסופה בצו בית הדין, וכן הוטל עליו קנס כספי גבוה.

ב־1860 לקה בודלר באירוע מוחי. הוא הצליח להתאושש ממנו והוסיף לכתוב שירה וביקורות אמנות למרות התקפי מחלה, חיי דלות ומצוקה נפשית. באביב 1866, עת שהה בבלגיה, הוא לקה באירוע מוחי חמור מקודמו ונשאר משותק למחצה עד יום מותו, ואף איבד את יכולת הדיבור. הוא אושפז זמן מה בבריסל, הוחזר לפריז ונפטר ב־31 באוגוסט 1867 בזרועות אימו. בודלר נקבר בבית הקברות של מוֹנְפַּרְנאס (Montparnasse) לצד אביו החורג.

כמבקר ספרות בודלר התלהב מאדגר־אלן פּוֹ, העריץ אותו, הזדהה עמוקות עם יצירתו, ואף תרגם את סיפוריו ואת שיריו לצרפתית. כמבקר אמנות הוא העריך מאוד את הצייר דוֹמיניק אֶנְגר (Ingres), שהשתייך לזרם ה(ניאו)קלאסי, את הקריקטוריסט אוֹנוֹרֶה דוֹמִיֶה (Daumier), ובייחוד את הצייר אֶוּזֶ'ן דֶלָקרוֹאה (Delacroix), יריבו של אֶנְגר וראש האסכולה הרומנטית בציור הצרפתי. לעומת זאת, בודלר מתח ביקורת חריפה על סגנון ציוריו של ז'אן־בַּטִיסְט קוֹרוֹ (Corot). הוא הביע רעיונות אמנותיים ופילוסופיים שעתידים להשפיע על עיצוב זרם האימְפרֶסיוניסטים. בתחום המוזיקה, בודלר נמנה עם מעריציו הנלהבים של המלחין ריכַרְד וַגְנֶר (Wagner). אבל תרומתו המכרעת לתרבות לא הייתה בכתיבת ביקורות בתחומי הספרות, האמנות הפלסטית והמוזיקה ובחיבור מסות פילוסופיות אלא בשירה.

גוסטב פלוֹבֶּר (Flaubert), המחבר של מדם בּוֹבָרי, ראה בבודלר את המחייה והמרענן של הרומנטיציזם הצרפתי (אף כתב לו זאת במכתב אישי), ואילו אחרים רואים בבודלר את אחרון הרומנטיקנים. בעצם אין זה מוצדק לשייך אותו לזרם הזה, אם לשפוט על פי הבחינה ה'חיובית' (מה שיש ביצירתו) ועל פי הבחינה ה'שלילית' (מה שאין בה), למעט יוצאים מן הכלל שהבולט בהם, לדעתי, נכלל באחת הפואמות הלסביות. חלק מהנושאים שבודלר התמקד בהם – כגון אהבה, מוות, חיפוש מפלט ונוסלטגיה – דמו לכאורה לתמטיקה של הרומנטיקנים, אבל הדרך בה הוא דן בהם, סגנונו ומסריו שונים מאוד משלהם. לרוב אין ביצירותיו אותו פרץ רגשות רומנטי כלפי יפי הטבע ומתק האהבה, גאוּת של סנטימנטיליזם לירי בגוף ראשון; אין אגדות, פולקלור וסיפורים היסטוריים פטריוטיים. גם 'מיתולוגיה' לאומית ופוליטיקה במובן המקובל נעדרות מיצירתו, אף על פי שהשתתף כפובליציסט מהפכן באירועי 1848 (אביב העמים: ככל שמדובר בצרפת, הפלת המונרכיה והקמת הרפובליקה השנייה). לעיתים קרובות יש בשיריו היבטים מורבידיים, סדו־מזוכיסטיים ומיזוֹגיניים, חיטוט חסר פשרות בפצעי הנפש, המלווה לפעמים בשנאה עצמית. כל אלה הם היבטים שאינם עולים בקנה אחד עם הרוח הכללית של זרם הרומנטיציזם. הוא התרחק מהזרם הרומנטיקני גם בעולם הדימויים והסמלים, באווירה המנטאלית הקודרת, הצלולה למחצה, הדקדנטית. בודלר הוא משורר לירי מובהק של קדרות, מלנכוליה, ייסורי נפש עמוקים הכרוכים בפיצול אישיות ודיכוטומיה מתמדת. הוא משורר של ניגודים הנעים בין נרקיסיזם לבין שנאה עצמית, בין מרדנות רדיקלית נגד מוסכמות החברה ונורמות הכנסייה לבין דבקות, לפעמים מופרזת עד מביכה, בעיקרי האמונה הקתולית. ויחד עם זאת, ביסודו של דבר הוא היה שותף לתפיסה של כמה מבני דורו (כמו תֶאוֹפיל גוֹטיֶה), המתבטאת בסיסמה 'אמנות לשם אמנות' (L’art pour l’art), שלפיה אין לאמנות מטרות דידקטיות, מוסריות או תועלתניות, אלא היא נוצרת ומתקיימת כמטרה בפני עצמה.

עם כל היותה כנה, שירתו של בודלר מחושבת היטב ומעידה על מאמץ אינטלקטואלי ועל תכנון אמנותי קפדני, מתוך שאיפה אסתטית צרופה. בודלר בעצם ייסד, ככל הנראה מבלי להיות מודע לכך, זרם חדש בספרות הצרפתית – הזרם הסימבוליסטי והדקדנטי, שעתיד להשפיע השפעה מרחיקת לכת לא רק על הספרות הצרפתית. היסודות התיאורטיים של הזרם הזה הונחו רק אחרי מותו של בודלר וכלולים בפמפלט שכתב ז'אן מוֹרֶיאס (Moréas): הסימבוליזם (1886). זה היה מניפסט אידיאולוגי וספרותי המבוסס על התנגדות נמרצת לתיאורים ריאליסטיים ונטורליסטיים בספרות ובאמנות, על אמונה בחשיבות הרמיזה ויצירת האשלייה. גם ההתנסויות בהלוצינציות, הזיות נרקוטיות ואלכוהול הטביעו את חותמן על האידיאולוגיה של הזרם הספרותי הזה ועל הסאב־טקסט שלה, לצד רצון 'לזעזע את הבורגנות'. הנחות המניפסט מצויות בשיטות העבודה של בודלר, מַלַרְמֶה (Malarmé), פּול וֶרְלֶן, ארתור רֶמְבּוֹ (Rimbaud) ואחרים. כל אלה הכירו בדרך זו או אחרת במחוייבותם לבודלר כעין 'אב רוחני'.

לא נגזים אפוא אם נראה בבודלר את 'אבי השירה המודרנית', להוציא פן אחד – הפן הצורני – שבו הוא החמיר בשמרנותו אף יותר מהרומנטיקנים: הוא עדיין התייחס בקפידה למשקל ולחרוז ולא כתב חרוזים מרושלים, לא כל שכן חרוזים חופשיים, כלומר, בלי כללים קבועים של חריזה ובלי הקפדה על יסודות המשקל (המֶטְריקָה). במובן הזה שירתו הייתה חזרה מובהקת לקלאסיקה הצרפתית במיטבה. יש בשיריו ניגוד משווע בין הדיסוננס הצורם של התכנים ושל מצבי הנפש לבין ההרמוניה הצורנית והאסתטית של בֶּל קַנְטוֹ פּואֶטי, שנתנה ביטוי לאותם תכנים. כפי שמעיר בצדק דורי מנור במבוא לתרגומו לעברית של מבחר מאוסף פרחי הרֹעַ: 'אין ניגוד יותר גדול, לכאורה, מן הסתירה שבין חדשנותם המודרניסטית של "פרחי הרע" לבין צורתם השמרנית, הריאקציונית למראית־עין. ניגוד זה אינו אלא אלגוריה אפשרית [...] לעימות המטפיזי שבין הפרחים והרע, שבין האסתטי למוסרי'. בודלר הטיב לתמצת זאת בהקדמה לספרו בביטוי 'יְפי הרוע' (la beauté du Mal).

היחס הדואלי לאישה בשירתו של בודלר מורכב מאוד ומתקשר ליחסו האמביוולנטי כלפי הדת, האלוהות, השטן, החטא. בודלר רואה באישה ברכה וקללה כאחד: היא גם קדושה וגם קדֵשה, גם בתולה וגם פרוצה, גם אלוהית וגם שטנית, גם מושא להערצה ולאהבה וגם מושא לבוז ולשנאה, גם מושכת וגם דוחה, גם משענת לשעת הצורך וגם מקור לאיום. ניגודים אלה ניתנים להסבר בחלקם במונחים ביוגרפיים ופסיכואנליטיים, בעיקר במורכבות יחסיו עם שתי הנשים החשובות בחייו: אימו קָרוֹלין (Caroline) והמאהבת פר אקסלנס, אהבת חייו, ז'אן דובל. תמצית למהות יחסו הדואלי לאישה באה לידי ביטוי בשורה מאחד השירים שנאסרו לפרסום בצו בית משפט: 'שׂוֹנֵא אֲנִי אוֹתָךְ כְּמוֹ שאוֹתָךְ אוֹהֵב' (Je te hais autant que je t’aime). אגב, את השיר שלח בודלר במכתב אנונימי לקורטיזנת צמרת המעורה בחיי הרוח של התקופה, מדאם אַפּוֹלוֹנִי סַבַּטִיֶה (Sabatier), שעימה ניהל רומן קצרצר (אף כי נשארו ידידים).

אבל עם כל ייחודו, בודלר השתלב בהקשר זה במסורת ספרותית שאומנים רבים ינקו ממנה, וכדי להבין לעומק את שורשיה, חשוב לתת את הדעת למקורות היחס לאישה בתרבות המערב, בייחוד במורשת הקלאסית שעליה הם התחנכו.

אסופת השירים פרחי הרֹעַ מאת בודלר כללה שישה שירים שנאסר להוציאם לאור ולהפיצם בצרפת בצו בית משפט לענייני מוסר (le tribunal correctionnel) זמן קצר לאחר הופעתם במהדורת 1857, בטענה שהם מעוררים גירוי פֶּרְבֶרטי ומהווים פגיעה במוסר הציבורי. בין היתר נמנות עימם שתי פואמות בעלות תכנים סַפּפיים מובהקים, 'לֶסְבּוֹס' ו'נשים מקוללות: דֶלְפין והיפּוליט'. כמו במקרים רבים אחרים, הצנזורה על תרבות מטעמי מוסר נראית גם בפרשה זו התגלמות של פּטֶרְנַליזם שרירותי ואווילי. האיסור להוציא לאור את השירים האלה הוסר רשמית בצרפת רק ב־1949, כעבור מאה שנה בקירוב, וזאת במולדת הנאורות המודרנית. למרות האיסור, אותם שירים הוצאו לאור במהדורות אחרות, תחילה בבלגיה (כבר ב־1866) ואחר כך בארצות נוספות לרבות בצרפת. מדי פעם הם נדפסו עם איורים ארוטיים נועזים תוך ציון דברי אזהרה לקוראים בהקדמה לקובץ הנקרא 'הטרופות' (Les épaves, מטפורה יפה כשלעצמה), שבו הם נכללו. פואמה קצרה הנסבה אף היא על אהבה לסבית, 'נשים מקוללות' (להבדיל מ'נשים מקוללות: דלפין והיפוליט'), ניצלה מהצנזורה. ארבעת השירים האחרים שנאסרו לפרסום כללו אי־אלה ביטויים ארוטיים שעשויים להתפרש כסדיסטיים או סדו־מזוכיסטיים. דוגמה בולטת, קיצונית, לפן הסדיסטי מצויה בשני הבתים האחרונים של הפואמה 'לזאת שעליזה מדי', שבהם מבקש המשורר להעניש את בשר אהובתו על ידי נשיכת שדיה, גרימת פצע דמוי שפתיים בגופה והזרקת רעליו דרכן. השיר מסתיים בקריאה 'אחותי!'.

חשוב לציין כי אותם ביטויים סדיסטיים (או סדיסטיים לכאורה) המלווים לפעמים את יחסו של בודלר לנשים אינם מופיעים בשירים הלסביים. אחד מאותם השירים גם חושף נופך רומנטי יוצא דופן. יש המנסים להסביר ביטויים אלה בגישה פסיכואנליטית, כגון האהבה האדיפלית לאימו, יחסה הקר והמחמיר כלפיו רוב ימי חייו והחיכוכים התכופים ביניהם. כך, למשל, יש המפרשים את שירו הידוע 'האדם והים' (L’homme et la mer) כביטוי לתשוקותיו המיניות הנסתרות כלפי אימו וליחסים המורכבים ששררו ביניהם. נקודת המוצא של פרשנות זו היא המשמעות הכפולה של שתי המילים בכותרת: לצליל של שם העצם מֶר יש בצרפתית משמעות של 'ים' ושל 'אמא' (mère) כאחד – הוֹמוֹנים פונטי; המילה אוֹם (homme) מציינת גם 'אדם' גם 'גבר'.

שלושת השירים הממוקדים באהבה לסבית וגם השיר 'אך לא מסופקת' (Sed non satiata), הכולל בסיומו מוטיב לסבי ברור, לא תורגמו לעברית מאז 1944, עת הופיע ספר עם כל שירי האסופה פרחי הָרָע בתרגומו של אליהו מייטוס. תרגום זה איכותי מבחינת הנאמנות למקור הצרפתי והניסיון להקפיד על משקל וחריזה. עם זאת, לעיתים דומה שאין בו אותה 'זרימה' אלגנטית המקבילה לצרפתית. אבל הבעיה העיקרית של תרגום מייטוס נעוצה באופי הארכאי של העברית. מבחינה זו דומה כי תרגומו מתאים יותר ללימוד על אודות בודלר מאשר לקריאת שירתו לשם הנאה צרופה. דורי מנור מצליח להעביר לעברית קולחת, רהוטה וקליטה את השירים, אבל, כאמור, אינו כולל בספרו את 'השירים הלסביים'. על כן, לדעתי, חשוב להנגיש לקוראי העברית את השירים האלה, המשקפים את האובססיה המרתקת של המשורר לנושא. כוונתו של בודלר לתת לכל אסופת השירים כבר עם ראשית תכנונה (ב־1845) את הכותרת 'הלסביוֹת', זמן רב לפני שבחר בכותרת פרחי הרֹעַ, יש בה כדי להעיד על המקום המרכזי שייחס לתמטיקה הזאת. חשיבותם של שירים אלה נובעת גם מההלם התרבותי שהם גרמו ומהשפעתם האדירה על הספרות ועל האמנות הפלסטית. לא תהיה זו לשון גוזמה לומר שאותם שירים היוו נקודת מפנה בתולדות התרבות בהתייחסות לנושא האהבה הלסבית.

[1] לפירוט הביוגרפיה של בודלר לפי שנים, שהתקין המתרגם דורי מנור, ראו: בודלר 1997, 112-108. להעמקה ראו: טרויה 1997. [חזרה] [2] להערצתו של הסופר ומבקר הספרות ט"ס אליוט (Eliot) לבודלר, בניגוד להסתייגותו מהמשוררים השייכים לזרם הרומנטיקני, ראו: Eliot 1962, 302-311. [חזרה] [3] בודלר 1997, 10-9. [חזרה] [4] שם השיר הוא 'לזאת שעליזה מדי' (À celle qui est trop gaie). כך תרגם מייטוס את השורה הזאת: 'כְּכָל שֶׁאוֹהֲבֵך עוֹיְנֵךְ אֲנִי'. ראו: בודלר 1944, 76. [חזרה] [5] על יחסו של בודלר לנשים יש ספרות מחקר עשירה. למשל: Emmanuel 1982; Anderson 1987; Michaud 1987; Chatterjee 2016. הצורה האלגורית בדמות אישה בשירי בודלר קשורה לקטגוריה של מונחים מופשטים אפלים, כגון לילה (la Nuit), מוות (la Mort), כאב (la Douleur), הרס (la Destruction), כוח (la Force), פריצות (la Débauche), תוך ניצול המין הדקדוקי להאנשה (המין הדקדוקי של רוב המילים האלה בעברית הוא זכר). בשיר 'שתי האחיות הטובות' (Les deux bonnes soeurs) האחיות הן הפריצות והמוות. ראו: בודלר 1997, 22. על שיטת האלגוריה אצל בודלר ראו: Labarthe 1999. [חזרה] [6] על כך ראו בספרה של ורד לב כנען הכולל ביביליוגרפיה עשירה: Lev Kenaan 2008. [חזרה] [7] שלושה מהשירים האלה − 'התכשיטים', 'הלֶתֶה' ו'גלגוליו של ערפד' − תורגמו לעברית על ידי דורי מנור (בודלר 1997); כל השירים שנדונו בבית המשפט מופיעים בתרגומו של אליהו מייטוס. [חזרה] [8] על יחסיו של בודלר עם אימו ראו: Delons 2011. הספר כולל ניתוח מפורט של ההתכתבות ביניהם. [חזרה] [9] לגישה מחקרית הרואה בשיטה הפסיכואנליטית כלי ניתוח לשירת בודלר ראו במיוחד: Ranson 1993, 27-39. [חזרה]