ספר התפילה שלי

ביום ההולדת ה־14 של ילדיי ישבתי לשמור בחוץ כשהם חגגו באיזה מועדון ששכרנו, וחשבתי על...

איך השתנו חיי לפני 14 שנה, אז קיבלתי את התואר הכי גבוה שהאוניברסיטה של החיים יכולה לתת. היקרה בנשים העניקה לי אותו – תואר עם שם קצרצר ועם מחויבות אינסופית – “אבא”.

25/10/2000, בשעה 09:03 זה קרה לי, וכעבור 12 דקות בלבד, בשעה 09:15, זה קרה לי שוב. מאז, לא משנה מהי השעה, השמש תמיד זורחת והחיוך מרוח על פניי, סתם ככה, ללא כל סיבה. לא משנה כמה קשה, די לעצום לרגע את העיניים להיזכר בהם ולדעת שהכול בסדר.

כל חיוך שלהם גורם לך להרגיש מלך העולם, וכל מילה מדליקה אותך וכל משפט נותן לי כוח לעוד מאה שנים. ואם חשבת שיש גבולות לאהבה, הרי הם נפרצים בכל יום מחדש.

ואתה מבין שזהו תפקיד חייך, והדוגמה האישית מחייבת, ואתה מוכרח להיות הטוב ביותר, כי אין מושלם אבל מותר לשאוף לשם.

ואתה מוצא עצמך עושה דברים מצחיקים, משתטה, זוחל, שר, רוקד – זוהי ילדותך השנייה.

לא אשקר ואומר שתמיד כיף, אך תמיד יש אושר, כי אושר הוא לא רגעים. אושר הוא משמעות. הרי לילות לבנים ללא שינה (ואין להם חוקי מטכ”ל) לא היו כיף, ולתת להם, לילדים, לפגוע בך ב”פיינטבול” (ולהישאר עם סימנים אדומים לשלושה ימים) זה לא כיף, אך החיוך שלהם על זה שהם צלפים מעולים וכיסחו את אבא נחרת לתמיד.

גם הדאגה התמידית היא לא כיף, העניין הוא רק – איך מסתכלים על זה, כי לא כיף לדאוג. אך אתה מאושר שיש למי והקושי הוא לרגע, והאושר והזיכרונות הם לנצח.

אך בעיקר זה הדבר הזה, שעמד לי שם בגרון כשדיווחתי שהם נולדו, ולראשונה בחיי לא הצלחתי להוציא מילה מפי. ההרגשה הזו שאתה כבר לא הדבר הכי חשוב בעולם לעצמך, והאגו מאבד כל משמעות, האהבה הזו שאין בכוחן של מילים להסביר.

ילדיי,

כתבתי לכם שיר,

ואני מקווה שיהיה זה השיר של חייכם,

ו’’על הדרך’’ יעשה טוב לאחרים.