ספר קטן על העולם הגדול

1

אני נמצא במתחם של בריכות ענק ובהן נוזל חום מהביל. הן נראות כמו בריכות חִמצון אבל אסרו עליי בתוקף לומר את זה. בינתיים, אני כורע על ארבעותיי ומנסה כבר שמונה דקות, בשידולין ובקילוסין ובדברי חנופה, לשכנע בחור מקומי לבעוט לי בתחת.

איפה אני?

בטוקיו, כמובן, במפעל הסויה של הקיסר.

אני מעריץ את יפן. את התרבות, העידון, הנועם, הביישנות, היופי, הנימוס ואיך שכל זה יכול להתהפך בן רגע ולהפוך לאכזריות או לגסות שהמוח המערבי (ואפילו המזרח תיכוני) אינו מסוגל לתפוס. ועדיין, אם לדבוק באמת שלי ולהודות גם במה שאינו פופולארי – אני חושב שהמטבח היפני הוא הנחות בתבל. לטעמי, סושי הוא העונש שהשית הקב"ה על האומה הזו בגלל פרל הארבור.

ביקרתי ארבע פעמים ביפן. כל ביקור היה אושר צרוף, אם כי כלל כמה מקרי הלם תרבות מתבקשים. תמיד אכלתי זוועה ותמיד רציתי – ואני עדיין רוצה – לחזור לשם. בפעם הראשונה הגעתי ליפן בגלל הזדמנות עסקית. גרתי בארצות הברית ונרשמתי כבלדר לחברת טיסות קורייר (רגע, רגע, אני מסביר).

אני לא יודע אם הסידור הזה עוד קיים, אבל פעם, יכולת לטוס בחינם (כן, בחינם!) לכל יעד בתבל, כנציג של חברת קורייר. מה זה אומר? ובכן: לפי החוק, מטען הנמצא על מטוס נוסעים, חייב להיות משויך לנוסע שעל סיפונו. עכשיו, נגיד שאתה מייצר מרק עוף אורגני, ואתה חייב לשלוח 2,500 אריזות לטוקיו במהירות האפשרית. עד שזה יגיע בדואר, במטוס מטען – אלוהים ישמור. הדרך הזריזה ביותר היא לשלוח את האריזה במטוס נוסעים שיוצא ממש עוד הערב. אבל מי ייסע עם המרק?

או! לשם כך יש חברות קורייר. אלה מתקשרות לסוכניהן (למשל אני) ואומרות: "נסיעה לטוקיו ל-36 שעות הערב. יכול?" אם אתה גמיש (ואני הרי נערת הגומי מצנעא) וזמנך בידיך, אם לא מפחיד אותך לעזוב הכול ולקחת מונית לשדה התעופה, אם אין לך מחויבויות למחר ומחרתיים, אתה אומר כן, עולה על המטוס כבעליו של מטען המרק (שאותו אינך רואה, הוא כבר בתא המטען) וטס לטוקיו בחינם. כל זאת, כמובן בתנאי ש:

א. תגיע לשדה התעופה שלוש שעות לפני כל טיסה ותחתום על כמה מסמכים (הכול חוקי לגמרי, כמובן).

ב. תגיע ללא מזוודה. אך ורק תיק צד.

ג. תגיע בחליפה ועניבה.

נו, אז שאני אוותר על טוקיו? הייתי צעיר וטיפש. בטלפון אמרו לי שההגעה היא לנריטה ושגם הלינה שם. בטמטומי, הנחתי שנריטה היא שכונה של טוקיו. אז זהו, שלא: נריטה היא עיר שדה התעופה הסמוכה (יחסית, הכול יחסי ביפן) לטוקיו, ונסיעה ברכבת אקספרס ממנה למרכז טוקיו לוקחת תשעים דקות ושלושים דולר. מפתיע, אבל קטן עליי.

קטן עליי אלא אם לוקחים בחשבון את אהבלותי המולדת: אין לי חוש כיוון. כלום. נאדה. אפס מוחלט. עד כמה אין לי חוש כיוון? בואו נגיד, שאני נוסע רק לערים שיש להן גריד: מנהטן, אמסטרדם, טורינו – אחלה. אבל טוקיו, שהיא קסבה שתפחה לממדי מפלצת?

עוד דוגמאות? בואו נגיד, שבשלוש שנותיי באוניברסיטה העברית לא הצלחתי, ולו פעם אחת, למצוא את מזכירות החוג ללימודים כלליים (ולא שלא ניסיתי) שהטמין האדריכל רם כרמי אי שם במעבה קמפוס הר הצופים (בהחלט יכול להיות שזו הסיבה שהעניקו לו את פרס ישראל). בואו נגיד, שאם אני קם באמצע הלילה וצריך לשירותים, אין סיכוי שאני מוצא אותם (אצלי בבית, כן?) אז למצוא את תחנת הרכבת של נריטה – עיר שתאורת רחוב אינה הצד החזק שלה, ושילוט הרחוב, אם יש, הוא רק ביפנית – ולגלות איזה קו נוסע למרכז טוקיו ואיפה עליי לרדת ואיך עליי לחזור? זה משול ללבישת חליפת עופרת וקפיצה מגשר שער הזהב למי מפרץ סן-פרנסיסקו בעיצומה של סערה (נכון, גם שחייה אינה הצד החזק שלי).

אבל את כל אלה גיליתי רק כשהייתי כבר במלון הצנוע מאוד בנריטה. ערב ירד, עלטה יפנית הזדחלה ברחובות, ואני עמדתי בפני שתי ברירות: או להישאר תקוע במלון בצניעות שעות ארוכות מנשוא, או לשים נפשי בכפי ולצאת לחפש את תחנת הרכבת העלומה, שבה קו רכבת עלום עוד יותר יובילני לכרך שבו אינני מכיר אפילו איש אחד משלושה-עשר המיליונים המתגוררים בו. ברור שבחרתי באפשרות המטומטמת (השנייה).

אז הנה אני, צועד בסמטאות החשוכות ומקווה שאור גדול יבקע מפינת הרחוב וזו תהיה תחנת הרכבת. כמו עמי ותמי, אני משאיר לעצמי סימנים, כדי שאדע איך לחזור: לא פירורי לחם במקרה שלי, אלא סתם זיכרונות מצחיקים, מה שנקרא באנגלית mental notes: תזכור את העץ עם הפרחים האדומים שמאחוריו יש פרסומת לבירה. תזכור את המכונה שנראית כמו כספומט אבל מוכרת פחיות קפה קר. תזכור את תחנת האוטובוס שנראית נקייה כמו בית מרקחת (בהמשך יתברר שמאחורי כל עץ עם פרחים אדומים יש פרסומת לבירה, שכספומטי-קפה פזורים בכל העיר ושכל תחנות האוטובוס נקיות למשעי. אבל זה רק בהמשך).

בצר לי, אני פונה אל העוברים והשבים ושואל באנגלית היכן תחנת הרכבת. כיוון שסיפורנו מתרחש לפני שנים רבות, היפנים טרם הספיקו ללמוד אנגלית. הם חמודים ורוצים לעזור, אבל בעיקר בישנים. התגובה הרווחת לשאלה באנגלית היא צחקוק והנפת היד מול פניהם בתנועה של "לא, לא, לא" ומנוסה כללית. באסה.

בסופו של דבר הגעתי לטוקיו. ברכבת אפילו התיידדתי עם אדון כבן שישים, שידע אנגלית לא רע וגם טרח להפגין התעניינות בתולדות ישראל ("משה דיין הוא עדיין ראש הממשלה?" הוא שאל, ואני לא רציתי להכלימו ולספר לו את האמת ולכן אמרתי "לא. הוא הקיסר"). האדון הנחני היכן לרדת ולפתע מצאתי את עצמי בתחנת שינג'וקו, בלב טוקיו.

הו, תפנית בעלילה! איך אפשר להסביר את השוק שחוטפים במפגש ראשון עם טוקיו? זה כמו להזמין עשר ארוחות טייק אאוט יפניות, לערבב הכול בבלנדר ולדחוף לפה בבת אחת. הגודל! העוצמה! השפע! האורות! הכמויות! ואני חשבתי שמנהטן גדולה. פחחחחחח... פרוור צפון אמריקאי נידח ופרימיטיבי! רובע שינג'וקו התוסס, המפעים, על חנויות הכולבו הענקיות שלו, בתי האופנה המרהיבים, שלטי החוצות האנכיים, המסעדות הקורצות אליך מהקומה השלישית, והשישית, והארבע-עשרה, והחמישים, של כל מגדל ומגדל. ועוברי (ועוברות!) האורח הלבושים כל כך יפה ורשמי ומוקפד. בקיצור, הרגשתי כמו עכבר הכפר.

ראשית חוכמה: הפקדתי את תיק הצד שלי (שלא העזתי להשאיר בחדר המלון נטול הכספת) בלוקר בתחנה. עשיתי לעצמי שוב סימני עמי ותמי כדי שאוכל לשוב ולמצוא אותו: אתה בלוקר מספר 1431 בקיר לוקרים שנמצא ליד כספומט של קפה. אח, איזה טמטום. אבל על זה בהמשך. יצאתי לשוטט ברחובות, נכנס לכל חנות וחנות ומקפיד לא לאכול כלום (הייתה לי חבילת מקלות מלוחים בכיס, וזה עדיף פי אלף אלפי אלפים על כל המטבח היפני).

כשהגיעה העת לשוב למלון כדי לישון, להתקלח ולהקפיד להתייצב בשדה התעופה שלוש שעות לפני הטיסה, עשיתי את דרכי בחזרה לתחנת שינג'וקו. לא שהיה לי קל למצוא אותה, שהרי מדובר בתחנה סודית ונידחת: לפי ספר השיאים של גינס היא הגדולה בתבל, ומדי יום עוברים בה למעלה משלושה וחצי מיליון איש. ועדיין, לי זה קשה. אבל מצאתי.

השלב הבא: לקנות כרטיס לנריטה. לא פשוט בכלל בהתחשב בעובדה שצריך לתפעל מכונה למכירת כרטיסים שאין לך מושג מה היא רוצה ממך, לאיזה חריץ עליך לתקוע מה ומהיכן לשלוף את הכרטיס (כל זה כשמאחוריך משתרך תור של למעלה משלושה וחצי מליון איש, כן?) אבל הצלחתי.

ועתה: התיק. איפה התיק? בלוקר מספר 1431 שנמצא ליד כספומט קפה. טוב, הצחקתם אותי. יש בתחנה רבבות לוקרים ובכל קיר אותו מספור, מה שאומר שיש כמה וכמה (וכמה) לוקרים מספר 1431. מה גם, שהתחנה היא בגודל עיר קטנה ובכל אולם יש כמה קירות לוקרים וכולם, מעשה שטן, נמצאים ליד כספומט קפה (בעצם, די הגיוני, כשחושבים על זה). השעה היא שעת שיא, רבבות יפנים בחליפות אפורות ניגרים מן הפתחים פנימה והחוצה ואני, הטמבל, מסתובב עם מפתח קטן שעליו כתוב 1431 ולא יודע אנה אפנה.

כבר חשבתי לנטוש את התיק, אבל איך? הדרכון בפנים. ואף אחד לא מדבר אנגלית. ומי שכן מדבר אנגלית ממהר כי שעת לחץ עכשיו. אבל אל דאגה, עובדה שאני כותב את הסיפור, כך שבסופו של דבר מצאתי את הלוקר שלי (לקח לי קצת פחות משעתיים, הזעתי כמו חזיר). ואז נסעתי ברכבת לנריטה (עליתי על מאסף במקום אקספרס, וכמה נחמד שיש בעיר ארבע תחנות ואין לי מושג באיזו מהן לרדת), ואז ירדתי (בתחנה שגויה, כמובן) וניווטתי למלון בעזרת סימני עמי ותמי שאף אחד מהם לא עזר לי במאום.

לעולם, לעולם לא אטוס יותר בקורייר.

*

שנתיים מאוחר יותר, הנה אני שוב בטוקיו, בחסות מבצע שאי אפשר היה לסרב לו. גרתי בסן פרנסיסקו ובמקרה עליתי על מבצע של הלוך ושוב מלוס אנג'לס לטוקיו כולל שבוע במלון הילטון בטוקיו באלף דולר. אלף דולר! רק הרכבת מנריטה לעיר עולה יותר.

ברור שטסתי. הפעם הייתי ממוקד מטרה: לא אסתובב כזומבי ברחובות ולא אפקיד חפצי ערך בלוקרים. במקום, אלמד, אתארגן, אתכנן ואראה את שכיות החמדה של העיר (זאת אומרת אלה שההפצצות האמריקאיות לא שרפו). זכורות לי שתיים, שתיהן קשורות בדגים.

האחת היא ביקור במגדל טוקיו שבזמנו היה הגבוה בעיר. עולים-עולים-עולים רק כדי להגיע למצפה שבראשו שממנו מתגלה עיר די כעורה הזוהרת באלף גוונים של חום-מרמיטה ואפור-עכבר. אבל בראש המגדל יש עוד אטרקציה: הדג עם הג'וב הכי מחורבן בתבל. בחיי.

מתברר, שיש זן של דגים שרגיש מאוד לרעידות. בראש המגדל יש אקווריום גדול ובו דג כזה. עכשיו: טוקיו (ויפן כולה) היא אזור אסון בכל מה שקשור ברעידות אדמה. אין-ספור פעמים חרבה העיר הזו וקמה מעפרה בגלל פעילות סיסמית אלימה. כידוע, כשיש רעידת אדמה, ככל שאתה בקומה גבוהה יותר, אתה מרגיש אותה יותר. לפעמים, בקומה שתיים אתה לא מרגיש כלום בעוד שבקומה חמישים כוסות עפות מהשולחן. מה עשו היפנים? שמו אקווריום עם דג רגיש בראש המגדל הכי גבוה. כל רעידה קלה שבקלות מלחיצה את הדג, ולפיו הם יודעים לְמה להיערך מבעוד מועד.

ואני שואל: היש אומלל ממנו? לא שיש לי איזו חמלה מיוחדת לדגים ועדיין, נדתי בליבי לנון המסכן. קודם כול – החרדה. הרי הוא הכי רגיש ונמצא במקום הכי רגיש. ושנית – נניח שיש רעידת אדמה. לאן הוא ילך? איזה ביש גדא, להיות תקוע באקווריום בראש מגדל טוקיו כשהאדמה רועדת!

כאמור, גם שכיית החמדה השנייה שפקדתי באותו ביקור קשורה בדגים. קוראים לה צקיג'י – שוק הדגים הסיטונאי של טוקיו, שנסגר בינתיים, אבל שבזמנו היה שוק הדגים הסיטונאי של כל אסיה וכמובן הגדול בתבל. בעצם, מדובר בעיר דגים קטנה בעיבורו של הכרך. כמו הוותיקן, רק יותר מסריח.

לא פשוט להגיע לצקיג'י. השעה הטובה ביותר לפקוד את המקום היא ארבע בבוקר. אז הסחורה מגיעה ומוצגת במלוא תפארתה (לא לשכוח: מדובר ברבבות טונות של דגים ופירות ים, מפלנקטון ועד לווייתנים – כן בשר לווייתן, מזונם של הצדיקים בגן העדן, ותאמינו לי, אם זה מה שמגישים בגן העדן, עדיף גיהינום). ואכן, אני בגיהינום. ועוד בארבע בבוקר! אבל פה דווקא עמד לי יתרון היעפת: ניצלתי את הפרש השעות והגעתי כמו פנתר לכניסה לצקיג'י.

בעיה שנייה היא שאסור להיכנס. הכניסה היא רק לסוחרי דגים ולקוחותיהם. גם פה עמד לי יתרון גדול: אני אהבל! גאיג'ין! זר! אינני דובר יפנית! זוכרים את היפנים שנופפו לי בידיים מול הפרצוף ברחובות נריטה כי הם לא ידעו אנגלית? אז הפעם היה תורי: כשהשומר ביקש אישור כניסה, נופפתי בידיי מולו, מצטחק כעלמה ביישנית, והמשכתי ללכת. או. הנה אני בפנים.

איזו זוועה! סמטאות על גבי סמטאות של דוכני דגים, חלקם שלמים, חלקם מבותרים לתפארה, חלקם משופדים על מסמרים, חלקם צרורים באגודות ורובם ככולם מריחים כדגים. הסוחרים ועובדיהם יושבים בפתחי החנויות והדוכנים ומקשקשים את הסחורה, מבתרים בטנים, מרוקנים מעיים, שולפים עיניים וזימים ומשליכים הכול ארצה, כך שתמיד טיפה אחת (או יותר) נשפרצת עליך.

או-אז עוברים בסמטאות בחורים שעבודתם היא עבודת השפמנון: כמו שהברבוטים חיים על קרקעית הכינרת ואוכלים את הזבלה? כך בחורים אלה אוספים למחייתם את כל הקישקעס המבאישים של הדגים מן הביוב לתוך חבית. מתברר שזו אינה חבית אלא פיתוח ייחודי של תעשיית הרכב היפנית, שאני הענקתי לו את הכינוי 'חבנוע'. זוהי חבית מתנייעת על גלגלים, ובעצם, כלי הרכב שהקדים את הסגוויי.

הבחורים נוסעים בעמידה על חביותיהם לאורך הסמטאות וגורפים באתים את הסחלה. ברור שהם משפריצים עליך. פה זה צקיג'י, לא בית מרקחת. התעקשת להסתנן פנימה? אז תחטוף. וכך היה עליי להעביר שעתיים (שעתיים!) בגיהינום ימי זה, ולא יכולתי לפרוש קודם כי רק בשש בבוקר – כפי שלמדתי מראש בספר הטיולים – ולא דקה לפני, אפשר להיכנס למזללות הסושי האותנטיות של צקיג'י, המגישות את הסושי הטרי בתבל לסוחרי הדגים שסיימו את עמל לילם.