ספריית חצות

תשע־עשרה שנה לפני שנורה סיד החליטה למות, היא ישבה בספרייה הקטנה החמימה בבית הספר הייזלדין בעיר בדפורד ובהתה בלוח שחמט שניצב על שולחן נמוך.

"נורה מתוקה, זה טבעי לחשוב על העתיד שלך," אמרה הספרנית, גברת אֶלְם, ועיניה נצצו כמו קרני שמש על כפור.

גברת אלם עשתה את המהלך הראשון. פרש קופץ מעל שורה מסודרת של רגלים לבנים. "ברור שהבחינות יטרידו אותך. אבל את יכולה להיות כל מה שתרצי, נורה. תחשבי על כל האפשרויות שיש לך. זה מרגש."

"כן. אפשר לומר."

"יש לך חיים שלמים לפנייך."

"חיים שלמים."

"את יכולה לעשות מה שתרצי, לגור איפה שתרצי. במקום קצת פחות קר ורטוב."

נורה הזיזה רגלי שני צעדים קדימה.

ההשוואה בין גברת אלם לאמה של נורה היתה מתבקשת. אמא שלה התייחסה אליה כמו אל טעות שצריך לתקן. כשנורה היתה תינוקת, למשל, אמא שלה דאגה כל כך שהאוזן השמאלית שלה בולטת יותר מהימנית, עד שהיא הדביקה אותה בנייר דבק כדי לטפל בבעיה, ואז כיסתה את זה בכובע צמר.

"אני שונאת שקר ורטוב," הוסיפה גברת אלם לשם הדגשה.

לגברת אלם היה שיער אפור קצר ופניה הצרות, האדיבות והמקומטות מעט, נראו חיוורות מעל סוודר הגולף שלבשה, שהיה בגוון ירוק־צב. היא היתה די מבוגרת. אבל הבינה את נורה טוב מכל האנשים בבית הספר, וגם בימים שלא ירד גשם נורה נהגה לבלות את הפסקות הצהריים שלה בספרייה הקטנה.

"קור ורטיבות לא תמיד הולכים יחד," אמרה נורה. "אנטרקטיקה היא היבשת הכי צחיחה בכדור הארץ. טכנית זה מדבר."

"נו, נשמע מתאים לך."

"זה לא מספיק רחוק מכאן."

"נו, אז אולי את יכולה להיות אסטרונאוטית. לטייל בגלקסיה."

נורה חייכה. "בכוכבי לכת אחרים הגשם אפילו יותר נורא."

"יותר נורא מאשר בבדפורדשייר?"

"בנוגה הגשם הוא חומצה טהורה."

גברת אלם שלפה ממחטת נייר מהשרוול וקינחה את האף בעדינות. "רואה? עם ראש כזה את יכולה לעשות הכול."

נער בלונדיני, שנורה ידעה שלומד שנתיים מתחתיה, חלף בריצה מעבר לחלון המכוסה בטיפות. או שהוא רדף אחרי מישהו או שמישהו רדף אחריו. מאז שאחיה עזב, היא הרגישה קצת חשופה בחוץ. הספרייה היתה מקלט קטן של ציוויליזציה.

"אבא שלי חושב שהרסתי לעצמי את העתיד כשהפסקתי לשחות."

"נו, לא שאני מומחית גדולה, אבל יש עוד דברים בעולם הזה חוץ מלשחות ממש מהר. יש הרבה חיים אפשריים לפנייך. כמו שאמרתי לך בשבוע שעבר, את יכולה להיות חוקרת קרחונים. עשיתי קצת מחקר וה —"

באותו רגע צלצל הטלפון.

"רק רגע," אמרה גברת אלם בשקט. "אני צריכה לענות."

רגע אחר כך נורה הסתכלה על גברת אלם מדברת בטלפון. "כן. היא כאן." פניה של הספרנית נפלו בהלם. היא הפנתה את גבה לנורה, אבל המילים שלה הגיעו עד לצדו האחר של החדר השקט: "אוי לא. לא. אוי, אלוהים. כמובן..."