סרטי מרקורי מציגים

Anthony_Marra-5 סיביר עם שמש 1

כשנכנסים למשרדי ההנהלה של סרטי מרקורי אינטרנשיונל, הדבר הראשון שרואים הוא דגם של האולפן עצמו. ארטי פלדמן, מייסד־שותף העומד בראש מחלקת ההפקה, הציב את הדגם במבואה כדי לסלק הרהורי חרטה מדעתם של משקיעים חששנים. המיניאטורה היתה העתק נאמן של האולפן אשר השתרע על פני ארבעים דונם, שבהם תפאורות הרחוב, האולפנים הסגורים ובנייני התפעול שלו. מריה לָגנָה, כפי שהציג אותה אומן המיניאטורות, היתה דמות זעירה וחסרת תווי פנים המביטה החוצה מחלון משרדו של ארטי. ובאותו חלון ממש עמדה מריה האמיתית בשעת בוקר מאוחרת של שנת 1941, ידיה על מותניה בעמידת מוצא של אקדוחנים, צופה ביונה מותירה את חותמה על החלון הקדמי של מכונית הגג־הנפתח החדשה של הבוס שלה. התחשק לה להזמין את הציפור למשקה.

"יום יפה בחוץ, ארט," מריה אמרה. "תסתכל מהחלון, כדאי לך."

"הסתכלתי מהחלון," אמר ארטי. "עשה לי חשק לקפוץ."

ארטי לא היה מפורסם בשמחת החיים שלו, אבל בדרך כלל לא פנטז על לגמור עם הכול קרוב כל כך לארוחת הצהריים. מריה תהתה שמא ועדת החקירה של הסנאט לעניין תעמולת המלחמה בסרטי קולנוע היא שהסעירה את נפשו, אבל לא — המשבר היה על ראשו, פשוטו כמשמעו. הנה הגיע היום שבו קרחתו נעשתה גדולה מכפי שתוכל פאתו להסתיר.

שש פאות שחורות אחרות שלא זזה בהן שום שערה התנוססו על ראשי בובות ראווה שניצבו על מדף מאחורי שולחנו, מקום שבו מפיק מצליח יותר היה מציג אולי את האוסקרים שלו. פאותיו עזרו לו לשבור את הקרח ולפתוח שיחות. כלומר, ארטי פתח שיחות עם עובדים חדשים בכך שסיפר להם שאלה הקרקפות של קודמיהם.

בעיני מריה, שש הפאות היו זהות בדגם ובסגנון, אבל ארטי השתכנע כי בכל אחת מהן סערה אנרגיית קארמה מראשו של בעל השיער המקורי, שטרם מוצתה וממתינה להשתחרר, כמו מטען חשמל סטטי החבוי בקצה האצבע. לכן כינה את פאותיו על שם אישיותן: משקל כבד, קזנובה, אופטימיסט, אֶדיסון, אודיסאוס ומפיסטו. יותר מכל דבר אחר, הידיעה כי כל האבות המייסדים של אמריקה חבשו פאות, אפילו השוויצר ההוא ג'ון הנקוק, נסכה בו תחושת בית בארצו המאמצת. היחיד שלא חבש פאה היה בנג'מין פרנקלין. ותראו מה יצא ממנו: פרנקופיל חולה עגבת שהכיף שלו היה להעיף עפיפונים בגשם.

"אולי הפאה התכווצה," הוא אמר, מקווה עדיין לנס.

"אני חושבת שתצטרך פאה עם יותר כיסוי, ארט."

"כבר פעם שנייה השנה. אלוהים, זה לא ייגמר?"

"החיים זה דבר נבזי ובהמי, אבל לפחות הם קצרים."

"אה, כן? אני לא אופטימי כמוך."

ארטי לא האמין בלהזדקן בכבוד. הוא כלל לא האמין בלהזדקן. בגיל חמישים ושלוש הקפיד על אותו משטר אימונים שבזכותו הפך למתאגרף מקצועי למחצה עד שמפרק יד מרוסק אילץ אותו לעבור לעסק היחיד שתגמל את סוג התוקפנות הנשלטת שלו. (על קיר משרדו היה תלוי עדיין שק אגרוף אגסי ומהיר והוא אהב לחבוט בו תוך כדי פגישות עם סוכנים שמתעקשים לחלוק עליו.) נכון, אולי הוא כבר לא זריז כמו פעם; אולי הברכיים נשמעות כמו קסטנייטות כשהוא עולה במדרגות; אולי הצעירים בחדר הדואר נותנים לו לנצח כשהוא מציע להם הורדת ידיים — אבל מזדקן? מה פתאום.

או כך דמיינה מריה שארטי מספר לעצמו. למען האמת, הוא התחיל להדאיג אותה. בעוד ארבעה ימים הוא יישב ליד שולחן העדים בגבעת הקפיטול, שם יעיד לצד ראשי וורנר בראדרס, אם־ג'י־אם, פוקס המאה ה־20 ופארמונט. הלך והתהווה עימות מכריע בין אבירי חופש הביטוי ונושאי לפיד הצנזורה הממשלתית. אבל ככל שהבחינה מריה, הפאה של ארטי העסיקה אותו יותר מנאום הפתיחה שלו.

בנושא הצנזורה הוא אמר, "ג'ו ברין חזר אלייך?"

"מוקדם יותר הבוקר."

"ומה הוא אמר —? הוא יאשר את התסריט של 'עסקה עם השטן'?"

מריה לא ענתה.

"אני הולך לתלוש לעצמי את השערות שנשארו לי, נכון?"

"חוששתני שכן," הודתה.

מריה התחילה לעבוד במרקורי עשר שנים קודם לכן, ונסקה ממאגר הכתבניות עד משרד ההנהלה. בגיל עשרים ושמונה היא היתה מפיקה־שותפה וסגניתו של ארטי, תפקיד שדרש כישרונות של גנרלית, דיפלומטית, מומחית משא ומתן לשחרור בני ערובה ומעצבת שיער. אחת ממטלותיה היתה לקבל על כל סרט של מרקורי את ברכת הפוריטנים ועוכרי השמחות שאישרו אמות מידה מוסריות של סרטים במִנהל תקנון ההפקה. ג'ו ברין היה האינקוויזיטור הראשי שם, שמרן קיצוני עד כדי כך שפעם שחט סרט על חיי ישו כי נצמד מדי לחומרי המקור; כנראה שיהודי זר שתומך בחלוקה מחדש של העושר הריח לברין מבולשביזם. כשהוא נחוש להפוך סרטים לבלתי־פוגעניים גם מבלי שיתבקש, ברין מנע את אישור תקנון ההפקה מכל סרט שעוסק בנושאים שנויים במחלוקת. בשנות השלושים, אם שאבתם את הידע החדשותי שלכם רק מבית קולנוע מקומי, הייתם מגלים כי חוקים גזעניים לא מעוררים כל בעיה במדינות הדרום ואירופה לא נגועה בפשיזם. אבל לקראת סוף הקיץ של 1941, אפילו עוצמת התִפלות המעוגנת היטב של תקנון ההפקה, לא היה בכוחה למנוע מהמשבר באירופה להגיע למסך.

בתגובה למסרים שדוגלים במעורבות ארצות הברית במלחמה שהופיעו לאחרונה בסרטים, האשימה קבוצת סנאטורים בדלנים את הוליווד שעשתה יד אחת עם רוזוולט כדי "להשקות את אמריקה לשוכרה בתעמולה ולדחוף אותה למלחמה" נגד גרמניה ואיטליה. בקונגרס אורגנו בחופזה שימועים כדי לחקור את ההאשמות האלה ולהציע סעד חקיקתי. וארטי פלדמן, שסמך תמיד על כך שפרסום חינם שמביאה כל מחלוקת יביא גם קהל, רצה לחתור תחת לגיטימיות החקירה ובד־בבד לנצל את השם הרע שיצא לו בעת האחרונה לטובת הסרט הבא של מרקורי.

מריה העבירה לארטי את התסריט שהוחזר אליה באותו בוקר ממִנהל תקנון ההפקה. ג'ו ברין ניתב מחדש סצנות בסימני חצים תזזיתיים של גנרל במצור. מריה היתה מוכנה להודות, עם כל ספקותיה, ש"עסקה עם השטן" היה רעיון חכם. כתב אותו מהגר גרמני והוא גולל מחדש את אגדת פאוסט דרך סיפורו של יוצר קולנוע ברלינאי שמסכים לביים סרטי שטיפת מוח תמורת מימון שיאפשר לו להשלים את יצירת המופת שלו, המצויה בהיריון מתמשך. ברצף סצנות מכריע, משלחת של חברי קונגרס אמריקאים שהגיעו לביקור צופה בסרטי תעמולה ויוצאת מהקולנוע כשהיא משוכנעת שהאויב האמיתי לשלום העולם אינו בברלין אלא בהוליווד. כמובן, הרמיזה שחברי בית הנבחרים של ארצות הברית הם חסידי קונספירציות שהלכו שולל בקלות הבטיחה שהתסריט לא יקבל לעולם אישור של תקנון ההפקה. מריה הניחה שתחוש אכזבה, אך מסיבות שלא תודה בהן בפני ארטי, הוקל לה אחרי שג'ו ברין דן את "עסקה עם השטן" למוות באלף קיצוצים.

"מפתיע שהוא לא צנזר את הרווחים בין המילים," אמר ארטי בעודו מעלעל בתסריט המקווקו בעיפרון כחול. גידופים וסימני קריאה היו בזוקים בנדיבות על הערות השוליים של מריה. "ברין תמיד מחכה לי בפינה. אף פעם לא הבנתי את זה."

"בכל זאת, קראת לו 'נאד נפוח גדול ומתחסד' ב'ניו יורק דיילי ניוז'."

"ציטוט לא מדויק. מעולם לא קראתי לו 'גדול'." ארטי השליך את התסריט על שולחנו וקילף את הפאה מראשו. קרקפתו המנוקדת בכתמים חומים הזכירה גוש נקניק פימנטו בהיר. בעיני מריה היה במראה הזה תמיד משהו נוגע ללב באופן מוזר, סימן לאמון שנבנה לאורך עשר השנים שבהן עבדו יחד. ארטי לא הרשה לאף אחד אחר במרקורי לראותו כשהוא בין פאות. הוא פנה אליה ואמר, "מה את חושבת — יש סיכוי להציל את זה?"

ארטי הניח שהרקע של מריה הפך אותה למועמדת טבעית לפקח על הפקת "עסקה עם השטן". הרבה לפני שנעשתה לסגניתו, מריה ואמה ברחו מאיטליה כגולות פוליטיות אחרי שמוסוליני השית על אביה, אחד מעורכי הדין המכובדים ברומא, גזר דין של גלות בארצו אי־שם בקלבריה שבדרום. מכתביהם במהלך השנים החדירו במריה בוז לצנזורים באשר הם וכישרון לעקוף אותם.

לפעמים הרגישה שהחיים גרמו לה להתמקצע בתחום ההסתרה מהעין. פשיזם וקתוליות חינכו אותה להליכה בין טיפות של אידיאולוגיות דכאניות, ולגדול כילדה במשפחה איטלקית פירושו שעצם קיומך נרמז ולאו דווקא מוצג לעין כול. לשון הדיבור של אמריקאים איטלקים היתה מורכבת ממחוות ורמיזות, למן המָאמָא ועד המאפיה, וכמי שמגיעה מתפוצה שבה תשוקות ואיומים ברצח נמסרו ברהיטות בלי להוציא הגה, היה למריה כישרון להברחת סאב־טקסטים תחת אפם של זקיפי הטעם הטוב במִנהל תקנון ההפקה. אף על פי כן, במקרה של "עסקה עם השטן", הסכימה עם החלטת הצנזור. בחישות פוליטיות נועדו לעשירים, לבעלי עוצמה ולחובבי הרס עצמי; היא למדה זאת מהמקרה של אביה ולא היה בה כל רצון להיות מקרה נוסף.

"אני חושבת שהפעם יש כאן בְּריניזציה גמורה," היא אמרה.

ארטי הנהן והשליך את הפאה לפח. במקומה חבש את המפיסטו, שהצטיינה בברק שחור ועשיר כפרוות צוֹבֶל. בגיוסה היתה סיבה לתקווה, הרבה בזכות כיסויה הרחב יותר. כדי לא לבזבז את מטען המסתורין הגלום בה, הוא שמר את המפיסטו לפגישות המשא ומתן החשובות ביותר. ארטי ניסה לקבע שורה חדשה ברשימת הקרדיטים של סרטים להבטחת מימון למקרה שמוושינגטון תיפתח הרעה. נקבעה לו ולאחיו התאום, נד, פגישה עם "איסטרן נשיונל", קונסורציום של מלוקקי וול סטריט שככל הנראה הכירו את כללי ההתנהגות הדרושים למחיקת הרוגים בשל נהיגה בשכרות מגיליון הרשעות.

כשקסדת הפאה מאובטחת לראשו, הוא סב על צירו בכיסא המשרדי. "איך אני נראה?"

דרישותיו של ארטי חרגו בזאת מעבר לכישרון בת טיפוחיו ללשון סגי נהור.

"אתה לא נראה יום אחד מעל עשרים וחמש," היא אמרה.

מה שהעלה חיוך נדיר על שפתיו. בתור מאסטר של בולשיט, הוא עודד את מאמצי שולייתו. על אף מינה ומוצאה האתני, הוא ידע כי מריה היתה כול־כולה, בעמקי נשמתה, אחות לבית פלדמן.

"להם אני משלם כדי לשקר," אמר ארטי, מסמן בראשו לעבר מחלקת הכספים. "לך אני משלם כדי שתהיי כנה."

"בכנות, אתה נראה כמו אבא של אֶלמֶר פאד."

ארטי התכווץ. "אני לא משלם לך להיות עד כדי כך כנה."

"אז אתה צריך לשלם לי יותר."

"בואי לא ניסחף. אבל נדמה לי שזה הרושם שאנחנו רוצים לעשות על הבנקאים האלה מהחוף המזרחי. גאון הוא מי שיודע מתי כדאי שיחשבו אותו לטיפש."

מריה חייכה. "אם ככה, אתה ממש איינשטיין, ארטי."

"טוב, תצחקי, אבל דווקא את אמורה להבין שאם ממעיטים בערכך, יש לך יתרון תחרותי. כשלובשי החליפות מאגודת מייפלאוור של וול סטריט יראו אותי, הם יחשבו שיוכלו להשתמש במגבעת שלי כסיר לילה. התייחסות רצינית למהגר עם פה גדול ופאה גרועה מנוגדת לכל מה שלימדו אותם."

"אתה נראה כמו אבא של אלמר פאד," אמרה מריה, "והיאנקי דודל דושבאג בצד השני של השולחן לא יבין מי אתה באמת."

"ומי אני באמת?" שאל ארטי.

"כשמתמקחים? אתה מפיסטו."

כוחה הדמוני של הפאה הפיח בו חיים וארטי הרגיש מוכן להרוג באויביו. הוא קם ותחב את זרועותיו לשרוולי הז'קט שלו. קנרית צייצה לעברו מכלוב הפליז בקצה שולחנו. הציפור היתה מתנה ליום הנישואים מהגברת פלדמן. בפתק הברכה נכתב שלא תזיק לארטי קצת חברה. ארטי קרא לקנרית צ'רלס לינדברג, כי היו לה כישורי תעופה מעולים, אך פרט לכך היא היתה מאוד לא נחמדה. יש נחמה בהקטנת אויבך ליצורים כלואים וקלים לחניקה, הרהרה מריה.

"איפה ההצהרה שאתה מתכנן לקרוא בפני הקונגרס?" שאלה מריה. "אני אערוך אותה אחרי הצהריים."

ארטי משך בכתפיו ולא אמר כלום.

"ארט. אתה טס לוושינגטון מחר בבוקר."

"לא הכנתי נאום פתיחה," הודה. בבת־אחת הוא הרגיש כמו האיש ששכנע את עצמו שהוא לא, והקדיש לכך מאמצים פסיכולוגיים מרובים: נרקיסיסט בגיל העמיד שקרחתו התפשטה מעבר לפאה שלו, מי שעומד להיחקר על מידת הנאמנות שלו ולעבור רצח אופי על אחת הבמות הגדולות באמריקה, מתאגרף לשעבר שיכול להגן על עצמו בסמטה אפלה אבל לא בחדר שימועים מואר היטב על גבעת הקפיטול.

"זה הולך להיות משפט ראווה, מריה. לא משנה מה אומר שם. אני פשוט... אני פשוט לא רואה כאן סוף טוב."

הוא עיסה את רקותיו ונראה מופתע מחוסר הוודאות שלו עצמו. לא משנה כמה פעמים יוכיחו לו שהוא טועה, ארטי מעולם לא חדל להתעקש שהוא צודק. בין אם היו אלה ספקולציות על הפיזיקה שבחבטת הבייסבול של ג'ו דימאג'יו, מהי בירת ניו זילנד, או צבע שערה הטבעי של ריטה הייוורת, הביטחון שלו גרם לך להנהן בהסכמה, גם אם ידעת שהוא מדבר שטויות במיץ. ועכשיו הוא צנח בכיסאו כאילו קרס תחת משקל הדברים שלא ידע ולא יכול היה לחזות.

הקדרות מבשרת הרעה על פניו הדאיגה את מריה. ארטי יכול היה להטריף את הדעת, להיות קפריזי ומרוכז בעצמו, אבל הוא תמך בקריירה שלה הרבה יותר מכל אחד אחר. הוא קידם אותה חרף מחאתם של עמיתים גברים. הוא כיבד את דעתה והאמין ביכולותיה. כששמע כי מנהל אחר ניסה לשלוח אליה ידיים, ארטי חבט בבחור ונתן למריה את המשרה שלו. במקום ביקורות טובות, קישטו את קיר משרדו מאמרי מערכת שהוקיעו את ארטי על פרימת הרקמה המוסרית של האומה, אבל לא היה אדם שמריה העריצה את מוסריותו יותר ממנו.

"תקשיב, מה דעתך שאבוא איתך לוושינגטון," הציעה. "נכין את נאום הפתיחה שלך בטיסה לשם."

"את באמת רוצה לראות איך זורקים אותי לאריות?"

"אני מרומא, אצלנו המציאו את הספורט הזה."

"אכן מרגיע מאוד," אמר ארטי.

"חוץ מזה, אבא שלי היה פרקליט הגנה בראשית ימי המשטר של מוסוליני. משפטי ראווה אני מכירה."

ארטי הנהן לעברה בהכרת תודה. "תזמיני לעצמך מקום על הטיסה משדה מיינס מחר."

הם יצאו למבואה, חולפים על פני מיניאטורת האולפן. החום שעלה מהאספלט ברחוב צבע את המכוניות המשפחתיות ומכוניות הספורט בחוץ במריחת כתמים אימפרסיוניסטיים. מצפון להם, שיפולי הגבעות שעליהם נערמו בתי המידות נראו כמו פאבלה של עשירים. כשהגיעו לַלינקולן של ארטי, הוא נתן לה מכתב. "עשי לי טובה. תוסיפי את זה לדואר של היום, בסדר?"

המעטפה היתה ממוענת לשלזיה תחת הכיבוש הגרמני, אל הכתובת הידועה האחרונה של אחותו הבכורה של ארטי. הוא כתב לה מדי יום אבל לא קיבל תשובה זה חודשים. המעטפה היתה כה דקה, כאילו לא היה בה דבר, ועדיין קיבלה אותה מריה בשתי ידיה כי כובדה האמיתי זלג לתוכה מעיניו המושפלות שלארטי.

מריה הניחה את ידה על כתפו, לחצה פעם אחת והחליקה את המעטפה לתיקה.

כיוון שרצה להחליף נושא לפני שהיא תספיק להציע מילות השתתפות בצער, אמר ארטי, "חבל מאוד ש'עסקה עם השטן' לא קיבל אישור של תקנון ההפקה. את יכולה לראות אותי מזכיר את זה כלאחר יד בעדות שלי בקונגרס?"

מריה יכלה לראות זאת. באופן בלתי־נמנע, ההיבט היצירתי ביותר בכל הפקה של מרקורי היה מסע הפרסום לקידומה.

"אני בטוח שעד היום אף אחד לא השתמש בקונגרס כדי לייצר פרסום לסרט." ארטי פנה למצלמה דמיונית. "אם הסנאטורים בחדר הזה רוצים באמת ללמוד על סכנות התעמולה, אשמח להציע להם כרטיסים חינם ל'עסקה עם השטן', הבכורה בדצמבר בכל אולמות הקולנוע. תזכרו שאני מעיד בשבועה כשאני אומר ש'עסקה עם השטן' הוא סרט הקולנוע הטוב של השנה — זאת האמת, כל האמת ורק האמת."

"תוכל להודות לאפיפיור של תקנון ההפקה על שהציל אותך משבועת שקר."

"האפיפיור של תקנון ההפקה, הא," אמר ארטי. המונח שלח הבזק בעיניו המזוגגות. "את מרומא. את בטח מכירה את מה שמו. צייר הבית של האפיפיור. מייקל אנג'לו."

"מיכּלאנג'לו," תיקנה מריה.

"לא משנה. משנה שהקפלה הסיסטינית שלו זה משהו, לא? רוצה לדעת מה אני חושב?" היא לא רצתה, אבל דעתו של ארטי התקדמה בעקשנות מתנודדת של שיכור שעובר את רב־המלצרים בכניסה למסעדה. "אני חושב שהטיפוס הזה מייקל אנג'לו היה הפרסטון סטרג'ס של תקופתו."

"נכון," אמרה מריה וחייכה. "הוא היה בסדר."

"בסדר? בסדר? מייקל אנג'לו צייר בולבולים על התקרה של האפיפיור ואיכשהו יצא מזה נקי. ואנחנו לא מדברים על אחד או שניים. יש שם עשרות. אני בטוח שהאפיפיור לא יכול להרים מבט לאלוהים בלי סטריפטיז של איזה קדוש חכמולוג."

"למיכלאנג'לו היה חוש הומור, אין שום ספק," אמרה מריה.

"לי לא נותנים להראות בעל ואישה שנשואים חמישים שנה בנאמנות ישנים באותה מיטה בלי שהטוֹרקֶמָדָה סוג ב' הזה, ג'ו ברין, יפליץ עלי אש וגופרית. אבל בקפלה הפרטית של האפיפיור יש יותר איברים חשופים מאשר בשירותים של איצטדיון בייסבול בסוף המשחק."

ארטי הביט במריה ולאורך המבט הזה נדרכה מערכת שרירים שמחברת בין האינטואיציות שלהם.

"את יודעת מה? אני חושב שמייקל אנג'לו היה מצליח יפה מאוד בהוליווד. לצאת מזה בשלום, ועוד על התקרה של האפיפיור. איך לדעתך הוא עשה את זה?"

מריה שילבה את זרועותיה ונשענה על מכסה המנוע של הלינקולן של ארטי. "ברור שהוא והאפיפיור הגיעו להסדר," היא אמרה וניסתה לדמיין לעצמה את הקפלה הסיסטינית. "מיכלאנג'לו היה יכול לצייר בולבולים ככל חפצו, כל עוד הוא צייר אותם קטנים."

"בינגוֹסקי."

מריה הבינה לאן ארטי חותר. שנים שהיא רוקמת אסטרטגיות להברחת חילול הקודש תחת אפיהם של הצנזורים הרגישים ביותר. בימיה הטובים, בֵּייבּ הפּר הכחול של פול בניאן האגדי יכול היה להתקנא בכמות הבולשיט הצבעוני שהצליחה להעביר. באמצעות קסם אישי, נאיביות כוזבת ואיומים נסתרים, היא שכנעה צנזורים בכוונותיו המכובדות של ארטי כפי שאביה שכנע בעבר בתי משפט להאמין בחפותם של רֶצידיביסטים חסרי תקנה. כשהיתה נפגשת עם ג'ו ברין כדי לדון בְּהפקה של מרקורי, התלבשה בצניעות, מכפלות נמוכות ומחשופים גבוהים, בלי תכשיטים מלבד צלב מוזהב. היא הסבירה באמינות כזאת כל רמיזה ורמיזה שהצליח ברין לחשוף, עד שהצנזור הראשי היה מתחיל להאמין כי הוא הסוטה. מקץ עשר דקות היה ברין אץ־רץ לו למיסת צהריים ומריה היתה מקבלת חותמת של תקנון ההפקה על סרט בשם "הם לא בני דודים?" מתחת לצלב שלה היא היתה קטלנית.

"נעשה עסק," אמר ארטי. "תמצאי דרך להעביר את 'עסקה עם השטן' אצל הצנזורים ואני אתן לך קרדיט של מפיקה."

מריה נתנה בו מבט עייף. היא היתה מפיקה־שותפה זה כמה שנים ועדיין לא קיבלה כל קרדיט על המסך, אבל חשדה בכל עסקה שנתנה לה את מה שהיא רוצה. "למה עכשיו?"

"כי הרווחת את זה," הוא אמר, והושיט לה יד. אחרי שחתמו את העסקה בלחיצת יד, הוא הוסיף, "עכשיו לכי תמתְני את מייקל אנג'לו ברמה או שתיים."

*

השעה היתה שתים־עשרה וחצי ומריה חשבה שאולי תתפוס את אדי בחדר האוכל לפני שיחזור לסֵט. היא מצאה אותו תקוע בין שני ניצבים, ממחטות נייר של המאפר תקועות עדיין בצווארונו, והוא מחווה את דעתו על דלות התיאטרון הרציני בלוס אנג'לס.

הוא הכיר את הנושא היטב. אדי לוּ היה שחקן שייקספירי אוטודידקט ופקיד קבלה לילי במונטקלייר, מלון הדירות לא רחוק משדרות הוליווד שבו גרה מריה. אף שקרנה ממנו אקזוטיות של שחקן ראשי כמו זו שהטיסה את ולנטינו לשמי הכוכבות, אדי לא נהנה מהיתרון שיש לאיטלקים מסוימים שמצטיינים בלובן חריג, ולכן לכל היותר יכול היה לקוות לקבל תפקידי נבלים נוסח פוּ מאנצ'וּ. בלי כל היגיון, הוא קיווה ליותר. הוא ידע בעל פה את התפקידים הראשיים של הטרגדיות הגדולות, אבל הבמה היתה קמצנית לא פחות מהמסך במתן הזדמנויות. הוא הפסיד את התפקיד הראשי ב"המלט" לאידיוט זולל תירס מאיווה שרצה לתת הערות למחזאי. "אם המלט היה נסיך סין, היית הבחירה הראשונה שלי," אמר הבמאי לאדי בנימת התנצלות.

נוסף על היותו שחקן מוכשר עד בלי די ומובטל, היה אדי החבר של מריה. שנתיים קודם לכן הגשימו במסיבת השנה החדשה את פלירטוטיהם המתמשכים, שם העמידו למבחן את בידוד הקול בתא ההקלטה של אולפני מרקורי. מריה עברה למונטקלייר כבר למחרת.

"הכול בסדר על הסט?" שאלה מריה והתיישבה בכיסא לצד אדי.

"אני מתחיל לחשוב ש'בעלת הבית חושבת על הצתה!' הוא לא יצירת המופת של איפוק רגשי שגרמו לי לחשוב שהוא," אמר. פה ושם העבירה מריה לאדי תפקידים קטנים, ולו רק כדי שישמור על חברותו בגילדת שחקני המסך. דרכו להסכים לנפוטיזם שלה היתה לשנוא כל רגע בו.

"תגיד לי מה אתה חושב באמת," היא אמרה.

"אני באמת חושב שהקמיע של המקום הזה צריך להיות ביב שופכין. למה את נשארת כאן, הא? תשכחי מפארמונט, תוכלי לעבוד בכל מקום שתרצי."

חודשים אחדים קודם לכן, הוצעה לה משרה בפארמונט. המשכורת היתה כפולה אבל העוצמה היתה עשירית מתפקידה הנוכחי, וחרף הפצרותיו של אדי, היא סירבה.

"ארטי הוציא אותי ממאגר הכתבניות וקידם אותי. הצמיח אותי בעסק הזה. יש לזה משמעות."

"המשמעות היא שהוא יכול לנצל את הכרת הטובה שלך," ציין אדי.

"אם לא היה אכפת לי כל כך לשמור על שלום בית," אמרה מריה, "אולי הייתי תוהה בקול רם למה מי שאומלל בקריירה שלו נחוש כל כך לייעץ לי בקריירה שלי."

אדי חייך בביישנות והרים ידיו לאות כניעה. "מי שלא עושה, מלמד." הוא סימן בראשו לעבר אישה שישבה לבדה בשולחן קרוב ליציאה, מכבה סיגריה בשאריות מלון וגבינת קוטג'. "אם כבר מדברים על מקומות עבודה חדשים, מי זאת?"

"אנה וֶבֶּר," אמרה מריה. "מהגרמנים. קיבלנו אותה לפני חודשיים. היא עיצבה חלק מהמיניאטורות של 'מטרופליס'."

עוד ועוד אירופאים גולים הופיעו באולפני מרקורי בשנים האחרונות. היה אפשר למפות את התקדמות הפשיזם על פני אירופה על פי רשימות המועסקים במרקורי. ברגע של גילוי לב לא אופייני התוודה ארטי כי הציפייה המקצועית היחידה שלו מאותם מהגרים היתה שיקלו על מצפונו בכך שיפדו את משכורותיהם. כמה וכמה מהם לא עבדו מעולם בסרטים. כך שהיתה למריה הפתעה נעימה כשגילתה כי כששכר את שירותיה של אנה, הכניס ארטי לאולפן אומנית, אדריכלית מיניאטורות ששולטת ברזי המקצוע.

"מ'מטרופוליס' למרקורי." אדי נענע בראשו על חוסר הצדק שבכל זה. "בושה וחרפה. ואם כבר מדברים, הגיע הזמן שאחזור לפיאסקו המהולל."

הוא שלח ידו מתחת לשולחן לגעת ביד של מריה. כשעבר ליד שולחנה של אנה, אמר בנימה של הצגת עצמו, "ברוכה הבאה לסיביר עם השמש, גברת ובר. זה רק נעשה יותר גרוע."

מריה התכבדה בשאריות פאי התפוחים של אדי ופרשׂה את דפי ההערות שלה על השולחן, אך במקום לחשוב על "עסקה עם השטן", מצאה עצמה חושבת על הדגם של אולפני מרקורי. היא לא ידעה למה נמשכה אליו. אולי העובדה שראתה את מרקורי דרך מדיום שמוקיע את מפעל הסרטים שתיאר. חלק ניכר ממשמעותו של סרט התמצתה במי ראוי לזכות בתקריב, נקודת מבט, פּנים. אבל במבטה המקיף של מיניאטורה, כולם ראויים וזכאים, כאילו התרחקה המצלמה עד שתפסה כל ניצב ושחקן זוטר בתוך הפְריים.

התרחקו לאחור כעת והביטו באנה, אדריכלית המיניאטורות, לבד ליד שולחנה, רושמת על מפית קווי מתאר של בניין מגורים בברלין. המשיכו עוד לאחור, ותבחינו בארטי משייט מערבה על שדרת סנטה מוניקה בקונטיננטל בצבע שמנת, וכל צומת רחובות מקרב אותו אל האח שהוא מתעב. התרחקו עוד ותראו את תחנת יוניון, שם פליט מקלבריה שנוסע עם מסמכיו של אדם מת יורד מרכבת ובכיסו כתובתה של מריה, קופסת סיגרים בתוך תרמיל בד נוקשה ומועקה בגרונו.

ותראו גם את מריה חולפת על פני ג'ונגל משווני, טירה גותית, רחוב של בתי לבֵנים חומות כשהיא חוצה את שטח האולפן בחזרה אל משרדה. תראו אותה מתעכבת ליד תפאורת הפיאצה האיטלקית. החליפו את השילוט וזו תהפוך לכפר אירופי, אבל מריה תכננה את התפאורה לפי פיאצה קטנה ברומא, שם היה אביה לוקח אותה לקולנוע מדי יום ראשון. כיכר קטנה מוקפת בתים עם גגות מחופים רעפי חימר, בתי קפה וחנויות, כולם רק חזיתות מדומות. עמודי השיש והגיר גבס ודיקט צבועים. כשעמדה שם, מילאה מריה את הכיכר הריקה בפַּסֶגָ'אטָה של שעות הערב: יונים נמלטות מרגליים צועדות, סיניורות מצוחצחות מזעיפות מבט מגובה האדירים של עקבי נעליהן, תסרוקתו של זקן נובלת על מצחו שעה שהוא אוסף גללי סוסים מעלי אדים לשק של זבל לדישון. בסמטאות, חבלי כביסה עמוסים מתרוממים באופן לא מורגש עם כל טיפת לחות שמתאדה. כולם מתבוננים אלה באלה, אך איש לא מבחין במריה. היא בת שתים־עשרה, הולכת לצד אביה. צעדיהם עולים־יורדים, עולים־יורדים, כמו מחטים שתופרות אותם לעיר, ונדמה כי אפשר שכל זה עומד להיגמר, להיעלם, ומעבר לגבולות התפאורה ההוליוודית, היא לא תשוב לראות את רומא לעולם.

נוף גלותה היה מלא בדלתות נסתרות כמו בתפאורה כאן. צעד לא נכון והקרקע נשמטה. היא חזרה למקום שממנו ברחה גם עתה, במשרדה, ליד האוליבֶטי שירשה. זמן רב בטרם ישבה בקומה שנייה של אולפן, ניצבה מכונת הכתיבה שלה על מכתבתו של אביה, והעתירות המשפטיות שהודפסו בה הפכו על פיהן עשרות הרשעות בדין. חרף כל הודעות הפיטורים והאולטימטומים שחיברה על מקשי הכרום, מריה עדיין ראתה במכונת הכתיבה של אביה מכשיר של חמלה.

גם עתה, בחלוף כל השנים, עדיין יכלה לחוש בעיני אביה נחות עליה. הוא צפה בה וחיכה לראות מה יהיה צעדה הבא.