סרך היחד

ידענו שגם תוקף התקופה הזאת שלנו, כתוקף כל תקופה, עתיד לפוג, אלא שלא היה ביכולתנו לדעת אם באמצעה של תקופתנו אנחנו מצויים או בשלהיה, לכן גם לא יכולנו לדעת אם עלינו להתכונן לפער התהומי הזה בין התקופות, כשעולם מוכר נמוג ועולם חדש טרם קם. הגם שהטינו אוזן לבאות, אוזננו, שניסתה להיות כרויה לדופקו של הזמן, לא הצליחה לקלוט אלא את דופקנו שלנו.

אברם ישב ליד השולחן. אברם נקרא שמו של אברם, במלעיל, ובלא אותה הֵא מברכת שניתנה אי־אז לאברם אחר, ואולי היה זה אפילו אותו אברם עצמו, אלא שידוע לכול שהלה חי בתקופה אחרת, ואילו אברם הנוכחי יושב לו פה, עכשיו, ליד השולחן, לידי.

– אברם – אני אומרת.

אני קולטת שאברם מגביה גבה והגם שאינו מסובב את ראשו לראות אותי, אני יודעת שהוא רואה.

– אברם – אני אומרת, או נכון יותר, כבר שואלת – מה השעה?

והרי לאמיתו אין ברצוני לדעת את השעה. השעון שעל זרועי מורה במדויק את השעה, אפילו את הדקות והשניות החולפות, וכך גם השעון העגול שעל השידה. את השאלה העליתי רק מפני שאני רוצה לשמוע את קולו של אברם שמזה זמן לא שמעתיו.

כל דבר הוא בר־תוקף, אני יודעת, עד שפג תוקפו. הדבר אמור בתקופות ובחפצים, במחשבות, במבטים ובהיבטים. ואני תוהה שוב ושוב אם פג תוקפו של אותו קול שבו היה אברם מדבר אליי.

– אברם – אני שבה ואומרת.

וכבר דימיתי שהוא עומד לפתוח את פיו ולדבר.

מזה ימים אני תוהה אם בבוא העת יתנוון לאיטו הדיבור בפינו, ואנחנו, הידועים כ'מְדַבֵּר', אנחנו, שמוגדרים כבר דורות על גבי דורות כחוליית ההמשך לדומם, לצומח ולחי, נלמד לתקשר זה עם זה לא במילים, כי אם מתוך תנועות הגוף, מתוך הרוחות, הריחות, הטעמים, האוושות, ומתוך חיבור שונה – שאינו קשור לספירה ולמספרים – לשעות, למועדים ולזמן החולף.

בלילות, פה, בירושלים, כשאני שומעת את תנועת ההרים שנעים זה אל זה, או זה מזה, והם כבירים וגרגריים, אני חשה שאיבריי מיטיבים לדבר גם היום בשפתם.

אבל לא, לא כך. הרי אני זקוקה כל כך לשמוע את דבריו.

– אברם – אני שבה ואומרת עכשיו – דבר אליי, אברם.

לפניו, על השולחן, כוס התה שמזג לעצמו. זו חמה עדיין. אני זוכרת איך נהג לחייך כשביקש ממני להמתיק לו את התה בסוכר.

– נו כבר, שימי שתיים וחצי כפיות סוכר – היה אומר, קורץ, יודע שהוא מגזים.

– אברם.

הייתכן שאברם זה הוא אכן אותו אברהם מתמשך, שממשיך ועוקד בגלגולו הנוכחי, כבקודמו, את פרי מילתו, בכוונה להעלותו לעולה, אות באות, כשבאותיות מוטמעת גם ההֵא שנוספה לשמו כברכה?

אך הנה אברם פותח פתאום את פיו, לרגע נדמה שהוא לועס דבר־מה, אלא שאז, ברוח בלא קול, הוא הוגה –

– א –

את האלף הזו הוא מוציא מפיו כשהיא מעורטלת כליל, בלא כל תנועה שתהגנה, בלא חיריק, קמץ או צירה, ואפילו בלי שווא. איש טרם הגה אותה כך. זו האלף הפתוחה מכל עבריה, לכל רוחותיה, והרוח נושאת אותה באוויר, בלא תווים ועוגנים של אות. האלף מרחפת מפיו כשהיא קלה יותר מנשימה, והאוזן, שטרם שמעה כמותה, משתרבבת לקראתה. על האוזן, מתברר, ללמוד עכשיו מחדש לשמוע.

אברם כבר לא ישוב אצל השולחן. הוא קם לו לאיטו מהכיסא, מזדקף, ומייד שח וכורע תחתיו, שולח את זרועותיו לפנים וכבר הוא שכוב אפיים, כשפניו על השטיח הפרחוני.

פיו המוטה לקרקע פולט, בלא מיתרי הקול –

– ב –

אף הבֵּית הזו מעורטלת, בלא תנועות. האם זוהי אותה בית ראשונית של 'בראשית', או אולי זו בית שאף קדמה לה, לאותה בית בראשית, והיא רמיזה בלבד, נקודת בית עלומה שהיוותה זרע שטרם התעבר בביצית?

איני יכולה לעמוד בכך.

– אברם! – אני זועקת עכשיו, כששמו עז ונושא בו את כל כוח הדיבר שהונחל לי מאבותיי ומאבות אבותיי – אברם, דבר אליי!

הוא עדיין שרוע על הקרקע. והנה –

– ג – עירומה.

השטיח שתחת גופו מאבד את צורת הפרחים ונפער לשתי ולערב.

– אברם – אני שואגת – אברם, אברם, דבר אליי!

אני קופצת כִּבְתוך תֵּיבָה את המילים שאצורות עכשיו כפליטות בתוך פי, יוצאת מן הבית וטורקת את הדלת.