עד שהגשם יחזור

סדום שבעמק

זה התחיל עם הגשם.

או אולי אפשר לומר שזה נגמר עם הגשם ההוא שלא חזר מאז.

גם אפשר בהחלט להגיד שמאז הגשם ההוא לא ירדה פה אף טיפה אחת מחורבנת. שום דבר מאז הגשם ההוא ועוד מעט סוגרים לנו את כל הברזים.

מסביב, עניינים כרגיל.

רק כמה הרדופים זקנים ורעילים מפרידים בין מטעי השקדים של הקיבוץ השכן והמאה דונם תירס של שטיינמן, אבל אצלם הוא יורד ובצד שלנו, כלום.

כאילו העננים בוחרים איפה בדיוק להשתין את גשמי הברכה הדפוקים שלהם.

אם לא היינו יודעים טוב יותר (ואולי אם היינו מתחנכים על ברכיהם של הורים אחרים), היינו יכולים לחשוב שמישהו שם למעלה מעניש אותנו. אולי כי לא אמרנו שום דבר, אולי בגלל חטאים אחרים.

אין פה אפילו צדיק אחד בכל העמק הזה — אנחנו יודעים.

אבל כזה עונש — לראות את השדות מותקפים, את האספסת מושמדת בידי חיפושיות זעירות, את הזחלים השמנים בשתילי התירס הנרקבים, החיטה הצמאה מתייבשת, הפרדסים הקמלים, התרנגולות והפרות שמובלות לשחיטה טרם זמנן כי אין יותר אוכל — עונש כזה לא הגיע לנו.

לרובנו לפחות.

הילדים שלנו מעמידים שלטים בכניסה לכפר: "בגדים יד שנייה"; "עיצוב פנים לחדרי תינוקות"; "עוגות תוצרת בית"; "תכשיטים מהמוכר לקונה" ו"חדרי אירוח לפי שעה".

לא לימדנו אותם לעשות שום דבר. חקלאים! היינו גאים בעצמנו וטפחנו להם על השכם אפילו שלא גמרו תיכון.

עכשיו הם לא יכולים לעזוב והנשים העירוניות שלהם לא רוצות לעזוב כי יש להן "איכות חיים".

חה!

עובדים כמו חמורים וזורקים אצלנו את הילדים.

אבל אנחנו לא מתלוננים, רק מסתכלים בעצב מהמרפסות המרושתות שלנו ורואים איך כל הכפר הזה הולך לעזאזל בגלל הגשם.

וגם בגלל דברים אחרים.

ביום ההוא, של הגשם האחרון שהחל מטפטף בשעות הבוקר, ישבנו לנו בבתים אחרי החליבה עם כוס תה ולחם חי וחשבנו: הנה, סוף־סוף החורף מתחיל. ובכל זאת אף אחד מאיתנו לא פיספס את האלונקה שעברה ברחוב עטופה בכיסוי קטיפה, כשאחד מזוקן בשחור דוחף את העגלה שקירטעה וקיפצה עם כל בור ומהמורה שלא תוקנו כבר שנים.

היא עשתה את זה בכוונה — זה היה ברור — החברה קדישא בכפר, הגופה בתכריכים וכל זה. לא בארון עץ פשוט כמו שעושים אצלנו, בלי ענייני דת ומצפון, עם כמה מילים על החבר מתחת לברוש ואחמד הקברן מנעורה סוגר את העניינים בשבילנו.

זה נכון, לא היינו יכולים לומר עליו שום דבר, לא באמת הכרנו אותו, הוא לא היה משלנו. ובכל זאת שיתפנו פעולה, החבאנו אותו כאילו היה אחד מאיתנו, לא סיפרנו עליו לאף אחד גם כששאלו וריחרחו, ואחר כך כבר לא זכרנו מאיפה מגיעים גזירי הנייר שהתעופפו לפעמים מסביב לסילו ונחתו בכניסה לצרכנייה.

שכחנו.

עד שהזקנה דחפה לנו אותו בפרצוף בסיבוב הופעות אחרון בכפר. הולכת ככה נמרצות עם השיער השחור־שחור והשפתיים האדומות והפנים כמו צמר גפן.

נתנו לה כבוד, דור המייסדים וכל זה, אי אפשר שלא. נכון שלא הגיעה עם העגלה מתל עדשים ביום העלייה לקרקע שאין קובע ממנו, אלה שהגיעו למחרת כבר לא היו באותה דרגה של התיישבות, ולא קיבלו את אותו המעמד גם אם חיו כאן כל החיים, ובכל זאת.

בסתר קיווינו שתיקח את הדברים שלה ותלך מכאן כמו חצי מהמשפחה שלה שעזבה, ואלה שנשארו לא עשו פה שום דבר חוץ מלהשיג עוד תואר ועוד תואר באוניברסיטה, ואז עוד המשיכו לגור פה, ללכת בלי להרגיש עם, בלי משק חי, בלי אדמה.

ועוד היו להם טענות, דחפו את האף לענייני המים, החליטו שהם לא צריכים להשתתף במיסים של ועד האגודה החקלאית שהרי אין להם משק פעיל, הוציאו את עצמם מהכלל, והכי גרוע, הוציאו את הכביסה המלוכלכת החוצה.

אז הם חטפו מאיתנו, אוהו, איך שהם חטפו.

גם הילדים שלהם חטפו על זה מהילדים שלנו ששמעו את השיחות בשולחן ארוחת הערב, גם זה בטוח.

אבל מסתבר שהם היו רק הסנוניות הראשונות שבישרו על השינוי.

אחר כך הגיעו האחרים ואנחנו כבר לא החטפנו.

עכשיו היינו צריכים לחייך, להעמיד את עצמנו למכירה: "בואו אלינו, תראו כמה יפה ושלֵו פה, בואו הצטרפו לקהילה שלנו." וכל הזמן הזה אנחנו מקווים שכשהגשם יגיע נחזיר את הכפר לעצמנו ונגרש את הפולשים.

מי אם לא אנחנו ידע בדיוק איך לעשות את זה.

אבל בינתיים תלינו שלט גדול בכניסה לכפר וסידרנו שהכניסה תהיה מסבירת פנים. שיחי בוגנוויליה מסתירים את תעלת הביוב הגדולה, והרדופים בשלל צבעים את העזובה בשולי השדות.

אנחנו לא צריכים את כל זה, את ההתייפיפות המאולצת הזאת. אנחנו הרי יודעים שהכביש החדש שנסלול ייסדק בתוך פחות משנה תחת גלגלי מכליות החלב, ושוב נצטרך למצוא את הכסף לתקן. שהמדרכות החדשות (מעליהן תאורה ידידותית לחיות הבר), יתבקעו שוב מעל האדמה השחורה והיבשה.

קוסמטיקה, אומרים הילדים שלנו, זה שם המשחק. הם תולים עציצי פטוניות צבעוניות בכניסה לכפר (בזבוז מים), צובעים את הסילו החלוד ואת משרד הדואר המתפורר, משייפים את חלונות העץ העתיקים אכולי התולעים, ומשקים במים טובים את הדשא הגדול שליד בית העם.

הכול למען הפולשים שקונים בהרחבה החדשה חלקת אדמה זעירה במחיר מופקע (ועדיין זול בהרבה מהמרכז, ככה הילדים אומרים). הם מביאים את האדריכל המיוחד שלהם מתל אביב, יושבים על השרטוטים חודשים, ובסוף בונים בית שנראה בדיוק כמו הבית השכן. קוביות שטוחות, בלי גגות רעפים, עם צמחייה שלא תשרוד כאן את הקיץ ואם תשרוד, חשבון המים שנגיש להם יסיים את העבודה.

אנחנו חוגגים עכשיו את כל החגים בהפגנתיות. חג המשק, תשעים וכמה שנות עלייה לקרקע, שבועות. הפולשים מסתבר, אוהבים נורא את ההווי המיוחד ואנחנו צריכים לספק את הסחורה. צוות הווי ובידור.

לנו לא נראה שכמה דוכני מזון ואקדחי בועות־סבון חד־פעמיים יצילו את הכפר מפשיטת רגל, אבל הם אומרים שכן, שנתחיל להיות יותר גמישים, שאין ברירה, צריך להתקדם. הם אומרים שצריך לאחד את הרפתות לרפת אחת גדולה משוכללת ונקייה, בגלל שאיכות הסביבה חשובה וגם זכויות בעלי החיים. הם לוחצים שנתחיל לגדל אורגני (מה הם יודעים בכלל על השרצים העתיקים שממלאים פה את הקרקע) ושהתרנגולות שלנו יטיילו בשדה חופשיות.

אז אנחנו מחכים לגשם.

כשהוא יגיע נוכל להיפטר מהם, מהפולשים. נוציא לילדים את כל השטויות מהראש. כשהגשם יבוא, נוכל למחות את האבק מהקמטים והסדקים, לזקוף ראש ולכבוש בחזרה את מקומנו. יש לנו עוד כוח. יש לנו עוד תוכניות. עוד לא פג תוקפנו.