עד שליבך יתנגן

העומס הוא מנגנון הגנה ילדי גאוני. בילדותנו קלטנו שיש מקומות שבהם אנחנו לא מתקבלים כפי שאנחנו, ולכן אימצנו לנו דפוסי התנהגות אחרים ובזכותם קיבלנו אהבה ואישור. העומס נולד בבית ההורים אך הוא אינו באשמתם, וגם אנו הוספנו לו שכבות רבות במהלך החיים.

קַיָּים אֵצֶל כָּל אַחַת עוֹמֶס נַפְשִׁי,

מִכְלוֹל הַנּוֹשֵׂא מַרְכִּיבִים כְּמוֹ:

מֶתַח, כַּעַס, הִיסּוּס, סְפֵקוֹת, סְגִירוּת וַחֲסִימוֹת.

כָּל הַמַּרְכִּיבִים הַלָּלוּ נִמְצָאִים מִיַּלְדוּת רְשׁוּמִים בַּמַּעֲרֶכֶת,

דֶּרֶךְ הַקֶּשֶׁר בֵּין הַהוֹרִים

וּתְגוּבוֹתֶיהָ שֶׁל הַיַּלְדָּה בִּזְמַן הַגְּדִילָה שֶׁלָּהּ.

אִם הָאֵם נוֹתֶנֶת חוֹם מַמָּשׁ,

אָז הַיַּלְדָּה יוֹצֶרֶת אֵמוּן כְּלַפֵּי הַחַיִּים,

מִתְפַּתֵּחַ בִּיטָּחוֹן.

וְאִם זֶה בְּחָסֵר אוֹ תּוֹךְ מַאֲבָקִים,

הַיַּלְדָּה רוֹשֶׁמֶת מַרְכִּיבִים

שֶׁאֵינָם מְאַפְשְׁרִים לָהּ בִּגְדִילָתָהּ

לִהְיוֹת מְשׁוּחְרֶרֶת מֵחֲסִימָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת.

רישומי הילדות החסרים, המקומות שבהם לא קיבלנו חום שופע, מולידים בנו את העומס. העומס הוא מנגנון הגנה ילדי, גאוני. בחושים ההישרדותיים הפיקחים של הילדים שהיינו, קלטנו שיש מקומות שבהם אנחנו לא מתקבלים כפי שאנחנו ולכן אימצנו לנו דפוסי התנהגות אחרים. הילדה המתלהבת והיוצאת־מגדרה קלטה בחושיה שבסביבתה אוהבים שקט וסדר, ולכן למדה להשתיק את קולה ולהתאים למסגרת. הילד היצירתי קלט שבסביבתו אוהבים ללכת בתלם ולכן, ביצירתיות רבה, למד להשמיע לכל אחד את מה שהוא רוצה לשמוע, ולהיות מְרַצה. כך מתנהג העומס, והוא נקרא גם: מְחַזֵּק מְדוּמֶה, מנגנון הגנה שחיזק אותנו בילדות וסייע לנו לעמוד באותם תנאים לאהבה שחשנו, להצליח לקלוע לדרישות הסביבה המכתיבה מי ראוי לאהבה. לקבל אהבה ואישור שהיו נחוצים לנו כמו אוויר לנשימה. אומנם עשינו זאת על ידי מאמצים ומחיקה עצמית, אומנם היה עלינו לוותר על חלקים בתוכנו ולא להיות אנחנו המקוריים, המהותיים, המתלהבים והיצירתיים, אך בילדות לא אלה היו הפרמטרים שלנו לאיכות חיים. למדנו לקרוא את הסביבה ולהתאים את עצמנו אליה, העיקר שלא נתנתק מהשורש, מההורים ומן הסביבה הקרובה שדרכם קיבלנו את חיותנו, כִּי חוֹם אֵם אֲמִיתִּי הוּא יְסוֹד, והיינו זקוקים לו כמו אוויר לנשימה.

בילדות עשינו הכול כולל הכול, בנאמנות רבה, כדי להתקבל, להשתייך ולהרגיש אהובים. התחזקנו מתוך הדרמה שיצר העומס המרַצה, הנסגר בפני לב אחר, הנפגע, הכועס, המקנא, המתאמץ להצדיק את קיומו, המתחנף כדי לא להיתקל בהתנגדות מהצד השני. הדרמה הזאת הסתירה את הדרמה האמיתית: הלב שמרגיש לא אהוב ולא שייך עד הסוף. החזקנו בעומס שנים ארוכות, הוא היה דפוס ההתנהגות שלנו וניהל לנו את מערכות היחסים. הדרמה שיצר הגֵנה עלינו והושיעה אותנו מלפגוש את הבדידות הקיומית. זה קרה בד בבד עם חוסר הבנת הערך הפנימי שלנו, עם חוסר הבנת זכות הקיום שלנו. כי אם אנחנו אהובים במקומות מסוימים אבל לא מתקבלים כפי שאנחנו במקומות אחרים, אז הערך שלנו אינו מוחלט, הוא מתעתע. ואם אחרים לא מקבלים אותנו כשאנחנו חסרים, איך נלמד לקבל שם את עצמנו? לכן השתמשנו בהרבה מאמצים כדי לקבל אישור לערכנו מסביבתנו הקרובה, וכשגדלנו — מכל מי שפגשנו.

בשלב הזה מתעוררת שאלה מיידית ואפילו מתעורר כעס על אותם מקומות שבהם לא קיבלנו חום ואהבה ללא תנאים. למה לא ראו אותנו, למה לא יכלו לתת לנו להיות מי שאנחנו. לימוד ימימה מתקן בצורה עמוקה את הקשר עם ההורים ועם החיים. ודאי שהיו מקומות שבהם ההורים לא עשו את מלאכתם כדי להתגבר על הביקורתיות שלהם, על ליבם שהתרחק, על חוסר סבלנותם לצרכים שלנו, על הרצון להכתיב לנו מה להיות או על חוסר הביטחון בהורות שלהם. גם להם היו עומסים משלהם. אך הלימוד מנחה אותנו היום, כאנשים בוגרים, להבין ולעשות הפרדה מההורים ומבית הילדוּת שבו גדלנו, כי אנחנו כבר לא תלויים בהם ובאישורם כדי לחיות חיים מלאים. ביכולתנו היום להציב את ההורים במקומם, בשדה החיים שלהם, ללא ערבוב עם מקומנו, מתוך הבנה שהם עשו את מה שידעו ומה שיכלו בכוונה טובה אמיתית.

שאלה נוספת שמתעוררת היא איך אנחנו כהורים נוכל למנוע עומסים מילדינו, ולשאלה זו שתי תשובות יחד: האחת היא שיש עומסים שלא נוכל למנוע, כי זו דרך ההתפתחות בחיים, וילדינו יצטרכו להתפתח במסלולם, כל אחד יעבור מה שיעבור. כְּשֶׁתִּינוֹק בָּא — בָּא בָּרוּךְ הַשֵּׁם לְתִיקּוּנוֹ. יֵשׁ שֶׁמּוּכָנִים, וְיֵשׁ שֶׁמּוּכָנִים מְאוֹד, וְיֵשׁ שֶׁמּוּכָנִים פָּחוֹת טוֹב, זֶה הַכֹּל מֵאִיתּוֹ יִתְבָּרַךְ. כל נשמה נולדת עם מסלול חייה ועם אופן ומינון העבודה האישית שעליה לעשות. התשובה הנוספת היא: ככל שאנחנו מתקנים את עצמנו, הַיְּלָדִים נוֹלָדִים מוּכָנִים מִיַּלְדוּתָם, הם מתוקנים ככל שההורים מתוקנים, וכמובן שיש גם יוצאים מן הכלל ועל כן ההורות מלווה בהשתדלות ותפילה. אִם הוֹרִים מְדַיְּיקִים עִם הַיֶּלֶד אָז יִהְיֶה שָׂמֵחַ, גם אם לא כל הזמן. אֶפְשָׁר לִדְחוֹת אוֹתוֹ פַּעַם אַחַת, אֲבָל תֵּשַׁע פְּעָמִים לֶאֱהוֹב אוֹתוֹ, אָז יִהְיֶה שָׂמֵחַ. הורים שעושים את מלאכתם הפנימית יודעים לתת לילדיהם חום בריא, שמחה, ביטחון ויציבות, יותר מאשר כשהעומסים האישיים שלהם לא מטופלים. לְזַכֵּךְ אֶת עַצְמֵךְ, וִילָדַיִיךְ יִהְיוּ לֹא רַק שְׂמֵחִים, אֶלָּא זַכִּים, חֲדָשִׁים, יְשָׁרִים וּמְבִינִים, וְיִקְצְרוּ פֵּירוֹת.

בהנחה שבית הילדוּת שבו גדלנו היה נורמטיבי ולא פתולוגי, ההורים בוודאי נתנו חום, אך הקושי התעורר מכך שהם לא ידעו לתת את החום המדויק שליבה של הילדה או ליבו של הילד היו צריכים לקבל. הַיַּלְדָּה זְקוּקָה לְהוֹרִים מְחַמְּמִים אֶת לִיבָּהּ. ההורים נתנו עד גבול הנתינה האישית שלהם, אבל אנחנו הגענו לעולם הזה עם צרכים עמוקים ורחבים יותר. ההורים פעלו על פי משנתם האישית שאספו בכל שנות חייהם, נתנו את מה שיכלו לתת, אבל לא יכלו לקרוא את מה שמעבר. הם הורים, לא נביאים. וְהַמַּטָּרָה הִיא לְהַגִּיעַ לִקְלִיטַת הַהוֹרִים כְּפִי שֶׁהֵם, הַטּוֹב שֶׁבָּהֶם, לֹא לְהַחְמִיר עִם חוּלְשָׁתָם אֶלָּא לִסְלוֹחַ שֶׁלֹּא הֵבִינוּ אֶת מַחְשַׁבְתֵּךְ. ויתרה מזאת, ימימה מתארת גם את הלומדת שקיבלה מהוריה הכול, דַּוְוקָא זָכְתָה לְהוֹרִים מְפַנְּקִים — וּמִזֶּה מָרְדָה. התעורר בה מרד מרוב כול, כי לא נשאר לה מרווח אישי להתפתח ולהביע את מחשבתה, כך שגם הורים המסורים לילדיהם באופן רציף וטוטאלי לא יוכלו למנוע מהם עומסים.

הלימוד מנחה אותנו לומר תודה להורים שדרכם הגיעו אלינו חולשות הנפש, שדרכם הוחסר לנו אותו חום נחוץ כל כך. אֵם שֶׁלֹּא יָדְעָה לְבַטֵּא אֶת כָּל הַחוֹם שֶׁבָּהּ כְּלַפֵּי לִיבָּהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה, אוֹתוֹ רֶגַע נִרְשַׁם חָסֵר, עַצְבוּת אוֹ כְּאֵב בְּלִיבָּהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה, אוֹתוֹ כְּאֵב שֶׁמִּתְבַּטֵּא בַּצּוֹרֶךְ הַמּוּבָן שֶׁל הַיַּלְדָּה לְהֵירָאוֹת כְּמִשְׁתַּיֶּיכֶת בִּפְנֵי אֲחֵרִים, וְלֹא לְהֵירָאוֹת בְּחוּלְשָׁתָהּ. טִבְעִי שֶׁאִם מַחְסִירִים מִיַּלְדָּה רֶגֶשׁ אֲמִיתִּי אָז בִּיטְחוֹנָהּ מִתְעַרְעֵר. כל חיינו אנו מחפשים אחרי אותו חום חסר ומנסים להסתיר את החולשות שנדמה לנו שקיימות רק אצלנו. מְנַסָּה לְהֵירָאוֹת חֲזָקָה, לְהֵירָאוֹת בְּסֵדֶר, לְהִתְקַבֵּל וּלְהִשְׁתַּיֵּיךְ. בכניסה לעבודה הפנימית יש עמידה כנה מול החולשות, והחולשות המתגלות אלינו ברגעים הללו הן בסופו של דבר השער לכוחות הנפש הגנוזים בנו. הַהוֹרֶה שקיבלנו אֵינוֹ בְּמִקְרֶה, וּמְעַטִּים זוֹכִים לְהוֹרִים לֹא מְפֵרִים, אז לְקַבֵּל הוֹרִים שֶׁבָּאִים לִגְרוֹם לְיַלְדֵיהֶם מַרְכִּיבִים לְתִיקּוּן. אוֹתָם יְלָדִים שֶׁמְּקַבְּלִים רִישׁוּמִים חֲסֵרִים — הַכֹּל אֶפְשָׁר לְתַקֵּן. דרך ההורים אנו מגלים את התיקון האישי שלנו, גם טעויותיהם למעשה עשו איתנו הרבה חסדים.

ההבנה העמוקה מול העומס היא לחזור לזמן הווה. גדילה מתוך ריצוי סייעה לנו רבות במרחבים קודמים בחיינו, אבל היום אנו מתחילים לזוז שם באי־נוחות. היום זה כבר לא במידתנו להיות בריצוי, בחנופה, במחיקה עצמית, בוויתור על דעתנו. כך נולד הרצון לשינוי. האדם הבוגר לא עושה צעד לשינוי אלא אם הוא מרגיש סבל במקום שבו הוא נמצא. כי העומס, שסייע לנו כל כך בילדותנו לקבל הכרה, שייכות ומקום, לא רלוונטי כיום. הָעוֹמֶס הוּא לֹא אַתְּ. הַיַּלְדוּת הָיְתָה כָּךְ, אֲבָל הַבַּגְרוּת שֶׁלֹּא תִּהְיֶה כָּךְ. היום כבר לא רלוונטי לגשת למערכות יחסים מתוך ריצוי ומחיקה עצמית. היום כבר לא רלוונטי לא להשמיע את קולנו כי אולי לא נוח למישהו אחר לשמוע. היום כבר לא רלוונטי להיות בפגיעוּת יתר ולשבש כל ניסיון התקרבות מתוכנו וכלפינו. היום אנו מבקשים להשתייך מתוך כוחות טובים.

רישום הילדות הוליד בנו עומס שהלך ותפח עם השנים, עד שהפך לדפוסי התנהגות שגוּרים בחיינו אבל מיותרים כל כך. עוֹמֶס זֶה מִכְלוֹל שֶׁל חֲלָקִים שֶׁמִּשָּׁנִים נִדְבְּקוּ כִּשְׁכָבוֹת, כַּחֲלָקִים מִתְוַוסְּפִים שֶׁנִּלְוִוים לְאוֹתוֹ חֶלְקִיק שֶׁהִתְחִיל מִיַּלְדוּת. הָעוֹמֶס אֵינוֹ כּוּלוֹ מֵהַהוֹרֶה אֶלָּא גַּם הוֹסִיפָה — הילדה הוסיפה לעומס תוספות שונות לאורך החיים, גידלה אותו והתרגלה אליו. התרגלה לכעוס, להיפגע, לסגור את הלב, להעמיד תנאים לאהבה. ברגע שמתחילה אי־הנוחות מול העומס ורצון להתנער ממנו ולקבל אל תוך חיינו אמת, נולד מתוכנו הלומד, נולדת מתוכנו הלומדת. לַיַּלְדָּה אֵין כֵּלִים, לַלּוֹמֶדֶת יֵשׁ כֵּלִים, יְכוֹלָה לָלֶכֶת וּלְנַסּוֹת וְתִמְצָא. כשאנו כלומדים מתחילים התבוננות מעמיקה על חיינו, העומס בעצמו מזמין אותנו אל תיקוננו האישי ופותח לנו שער. כלי העבודה מול העומס הם: זִיהוּי, תִּיחוּם וְהַפְרָדָה, וכולם שזורים גם בקבלה עצמית.