עד שתתחילי לדבר

בארבע וחצי מתחילים להתאסף באיזור הכניסה לחדר האוכל. ספסלי עץ מפוזרים סביב. במבוא סככה לימי גשם וכיור לנטילת ידיים שלצדו קנקן נירוסטה קשור בחבל מטונף אל הברז. על הספסלים יושבים אנשים ובוהים בדלת הסגורה, מחכים שתפתח ומתוכה יפרצו ריחות רוטב העגבניות התעשייתי או טיגון החביתה. מילים נדירות בשעה זו של היום, רק מדי פעם חולף מישהו על פני הספסל ובקול רם מדי שואל, דורש, טוען: "מתי פותחים את החדר אוכל?" הטון חלול, המבט מופנה לנקודה בלתי מוגדרת. רק אליה מופנות כל המילים; "ד"ר שגיא, מתי ארוחת ערב? ד"ר שגיא, אני לא מרגישה טוב, אני באי־שקט, יש לי קוצר נשימה; ד"ר שגיא, איפה ד"ר ברעם?"

מתחת לעיניה עיגולים שחורים, לפניה עוד תורנות. היא משיבה בקצרה או שאינה משיבה כלל, משתדלת להימנע מלפגוש במבטה את אלה שמעוררים בה תחושה מועצמת של גועל. מחזיקה את חוש הריח אסור בכבלים, שלא יצא ויביא אליה, כמו כלב נאמן יתר על המידה, את צחנות הגוף, את סרחונות הנעליים והפִּיות, את כבדות הבשר העייף. עולה במדרגות, מפליטה 'שלום' חטוף לעבר האחות הראשית ונסגרת בחדר התורנות.

יושבת ומתבוננת בקיר, מיטיבה את הקליפס שמהדק את תג השם אל בגדה, ד"ר ליאורה שגיא, מוכרחים ללבוש תגי שם, תקנה של משרד הבריאות. הרי לכל חולה יש זכות לדעת מה שמו של הרופא שמטפל בו. מחליקה את שערה ואז מקרבת קווצה ממנו לאפה ומריחה. רק שאריות קלושות של ריח השמפו, בעיקר ריח שמנוני של שיער וקרקפת שלא נשטפה זמן רב מדי.

היא שומעת את הדפיקה בדלת אך מתעלמת. האחות הראשית נכנסת בלי לחכות לתשובה. היא מסתכלת בה: "שוב את לא ישנה? את גומרת את עצמך." יש לה מבטא רומני רך שנשאר בקצוות המילים וטון נוזף, אימהי. היא עונה באוטומטיות: "אני בסדר, רוזי, רק קצת עייפה."

"בואי מאמל'ה, נכין לך קפה, נעשן סיגריה, יש לנו לילה ארוך. שמעת שאהרון שוב ניסה להתאבד? שמו אותו בסגורה, מהיום בבוקר."