עדיין לא נפגשנו

1

ארבע שנים לאחר מכן, דצמבר 2017

זמן קצר לאחר שיצא מתחנת הדלק, קנטאן הוציא את הטלפון החדיש מהמעמד שעל לוח המחוונים. הוא ניסה לפתוח את הנעילה, אבל המכשיר היה מוגן בזיהוי טביעת אצבעות דיגיטלי. הוא כיבה אותו —הוא לא רצה שחלילה יאתרו את מיקומו הגיאוגרפי — העיף אותו למושב הנוסע והדליק את הרדיו. השיר "זין על השיבוטים" של נקפו החליף את המוזיקה הקלאסית שנשמעה מהדיסק ופיזר את חומצתו ברמקולים של מכונית הסדאן.

אני רואה רק שיבוטים, זה התחיל בלימודים. למי אתה עוזר לצאת מכאן? פה כולם משחקים תפקידים, חולמים על מיליון אירו. ואני גדלתי ככה כמו שושן בין החוחים.

שושן בין החוחים. ככה הרגיש כלפי עצמו כשהיה בשיכונים. מישהו שונה, שיודע להילחם בשביל להצליח, מישהו שרצה להוציא תעודת מכונאי כדי שיוכל לתקן מכוניות. חלום חייו היה לשכב מתחת למכסה מנוע של פרארי, פורשה או אאודי אר־8, מפני שלא היה יכול לשבת ליד ההגה כמו הבוסים. אבל השיכון התנפל עליו, בלע אותו ופצע אותו כמו חוח, הפך אותו לשיבוט של פושע, של חלאה. לא היה לו אפילו רישיון נהיגה.

האומללות הייתה כמו תמנון. ברגע שנתפסת בין זרועותיה, נתקעת בתוך הדיו שלה, לא הייתה לך אפשרות להימלט.

קנטאן מחה את הזיעה ממצחו, פתח את רוכסן הז'קט והביט לתוך המראה האחורית. אף אחד לא היה על הכביש, רק עיקולים חדים, הלילה וסוללת ההרים החשוכה. למרות מה שזה עתה עשה, הוא הרגיש מצוין, שלֵו, חופשי. הוא אהב את אווירת סוף העולם, הרחק מג'ונגל הבטון, מהשאון מחריש האוזניים ומצרחותיהן של הנשים שהוכו על ידי השכנים על המדרגות. הוא עמד לעזוב את הרי הגרניט הענקיים האלה ולשוב אל חייו האומללים באשירול, לישון כל היום, לעשן ג'וינטים ולשחק בפלייסטיישן עד לפעם הבאה. תיאטרון חייו האומללים, מסוכם בשלוש מערכות.

הוא הביט בשטרות הכסף הפזורים על מושב הנוסע תחת אקדח הברטה והטלפון הנייד שלו. זה לא הרבה, אבל יום אחד יהיה לו מספיק כסף בצד. גם הוא יעזוב, כמו אבא שלו, אבל לא מאותן סיבות. הוא ליטף את הצלב שהיה תלוי בקצה שרשרת זהב במראה האחורית וחייך. אלוהים השקיף עליו. הזוהר הכחלחל של האורות המהבהבים זרח כשפנה בעיקול חד. לאור פנסי המכונית הוא ראה גבר באפוד כתום מנופף במקל זרחני.

משאית חנתה לאורך מגרש החניה. כלב רועים בלגי ומפעילו בדקו אותה.

המכס הצרפתי.

קנטאן קילל. לאחר שעשה מה שעשה, הוא ירד מהכביש המהיר ונסע בשבילי ההרים כדי להימנע מתקלות כאלה. הוא הרים את הרגל מהגז. מה הבני זונות האלה עושים פה בשעה כזאת, בלב פארק שרטרז? שוטרי המכס היו יסודיים, הם לא הסתפקו בבדיקת התעודות המזהות אלא ערכו חיפוש במכונית מהמסד עד הטפחות ושלחו את כלבי הגישוש למושב הנוסע ולתא המטען. למשך שבריר שנייה הוא חשב להסתובב, אבל בהתחשב בכביש הצר, בחומת המגן, בגיא הדחוק, היה נדרש לו זמן רב כדי להימלט. ואז אולי השוטר היה רואה אותו ופוקד עליו לחכות בשולי הכביש.

תנשום, אל תשתפן ותחשוב... חמישה בחורים, שלושה כלי רכב, כולל שתי מכוניות פז'ו 308־אס משודרגות. הבחור הצעיר ניצל את יתרון ההפתעה וקיבל החלטה. ממילא לא הייתה לו ברירה. הוא העמיד פנים שהוא מאט וחונה, וכשהאיש הגיע אל חלון צד הנהג, הוא לחץ על הדוושה הימנית. הוא שמע את הגברים צורחים וראה שניים ממהרים אל רכבם.

קנטאן נמלט על חייו, על חירותו. כעשרה קילומטרים של עיקולים חדים ופרועים חיכו לו עד הכניסה לגרנובל. אין דרך להימלט, רק לנסות הכול בתקווה לשרוד את גיהינום האספלט. עם רישום פלילי במשטרה באורך של קילומטר, הוא יחטוף בענק אם יעצרו אותו שוב. לא היה לו מה להפסיד.

סירנה ייללה במדבר המחצבים ההררי. קנטאן האיץ במהירות כאילו הוא בתוך משחק וידיאו. אותן תחושות בתוספת כרטיס בונוס לגיהינום. בפעם הראשונה הוא נמנע ברגע האחרון מהגדר שבשולי הכביש והתחכך בתהום. הצמיגים האחוריים צווחו, הרכב זגזג אבל שמר על יציבות. קנטאן צרח בזעם, רודפיו היו במרחק כחמישים מטרים ממנו. הוא היה מוצלח לא פחות מהנהג הווירטואלי שלו במרוץ המכוניות.

המחשבה האחרונה שלו הוקדשה לאמו כשמלאך המוות החתים לו כרטיס בכיוון אחד, שלושה עיקולים משם. הוא לא חגר חגורת בטיחות. בנוסף, בזמן ההתנגשות במעקה הבטון הוא עף דרך השמשה. פלג גופו העליון היה שרוע על מכסה המנוע, והתחתון הוחזק על ידי כרית האוויר. הרכב המשיך הלאה עוד עשרה מטרים בתוך מטח של ניצוצות לפני שנעצר בשולי הגיא. המעבר הפתאומי משלושים קמ"ש לאפס לא היה קיצוני כל כך, השרשרת הדקה עם הצלב אפילו נותרה מחוברת למראה האחורית, אבל קנטאן נזרק סופית מהרכב וצנח במרחק של יותר מארבעים מטרים ממנה, כמו גפרור שהושלך לתהום. ראשו נחבט ראשון בסלעים, וההאטה הפתאומית פוצצה את איבריו הפנימיים. ליבו נעקר מאבי העורקים והכליה שלו רוסקה.

חייו, שמונה־עשרה שנים עלי אדמות, סך כל זיכרונותיו, צחוקו ודמעותיו, נגדעו תוך פחות משנייה, על הר עלום שם בין שמברי וגרנובל. הרכב שרד, מלבד החלונות המנופצים וצד שמאל.

נהג הפז'ו 308, מרק נורז, שהיה פקח מס זה עשרים ושתיים שנה, התקשר למשטרה ולמכבי האש. ערב שהיה אמור להיות שקט הסתיים בסיוט. לפני המרדף הוא הספיק לראות את פניו של הנמלט במחסום הדרכים. מאותם תווי פנים צעירים נותרה רק דמות זעירה בלי ראש, שבקושי היה אפשר להבחין בה למרות טווח הפנס. איזה בזבוז. למה האיש ברח? ממה פחד? מה עשה בכביש המבודד בשעה מאוחרת כל כך?

נורז דיבר במשך חמש דקות עם עמיתו ואז הלך לאורך מעקה הכביש ופנה לשאר עמיתיו שהגיעו זה עתה. כלב הרועים הבלגי ובעליו יצאו, והחיה פתאום נראתה נסערת מאוד. הכלב מיהר כמו חץ לעבר תא המטען השלם והתחיל לנבוח. הוא שרט את הצבע בכפותיו. אחד הקצינים, כלי נשק אחוז בידו, לחץ על כפתור הפתיחה של תא המטען.

הוא זינק לאחור כשגילה גופת אישה.

פניה היו קרועות לגזרים.