אז היכן בעצם מתחיל המסע שלנו? ובכן, מבחינתנו הצעד הראשון הוא הרגע המדויק שבו מישהו החליט, לראשונה בהיסטוריה האנושית, לכתוב משהו – ולא משנה מה הדבר הזה היה. עצם העובדה שמישהו חשב על הרעיון לבטא את המחשבות שלו בכתב, כדי שאנשים אחרים יוכלו לקרוא אותן, הופכת את האדם הזה לאחד האנשים החשובים בתולדות האנושות. ומי הוא היה? באמת שאין לנו מושג, וכנראה לעולם לא נדע. אנחנו יודעים רק שהוא חי לפני 37 אלף שנה בערך, אולי יותר, התגורר במערה וכתב את המחשבות שלו באמצעות ציורים – ציורי מערות.
ציורי המערות הם למעשה הסיפורים הראשונים שנכתבו. אמנם בני אדם כבר יצרו פסלים קטנים או עיטרו את קירות המערה שלהם כמה מאות אלפי שנים קודם לכן, אבל הדברים האלה נועדו בעיקר לקישוט. בניגוד לקישוטים האלה, ציורי המערות נוצרו במטרה להעביר מידע ולשמר מידע. קצת קשה לנו לתפוס את זה היום, אבל לאורך רוב ההיסטוריה האנושית לא היתה שום דרך לשמר מידע. אם ידעת, למשל, איך להשיג דבש מכוורת דבורים אבל לא הראית לאף אחד באופן אישי איך לעשות את זה, הידע הזה היה מת יחד איתך. אם רק אדם אחד בשבט שלך ידע איך להדליק אש ואז הוא מת, רוב הסיכויים שכל השבט היה מת אחריו כי הידע שהיה לו בראש אבד לנצח.
לכן, בזכות היכולת לכתוב על קיר המערה הוראות מפורטות כיצד להשיג את הדבש בלי להיעקץ, או איך להדליק אש, היה אפשר לא רק לוודא שהשבט ישרוד אם יקרה לך משהו, אלא גם לעזור לדורות הבאים להתחמם, לבשל ולהבריח טורפים, גם אם הם מעולם לא הכירו אותך ולא שמעו עליך. זו היתה בעצם המטרה העיקרית של הפִּיקְטוֹגְרָפִים (פיקטו: תמונה, גרף: ציור), ציורי המערות – לנסות לשמר את המידע שצברת ולהעביר אותו הלאה לדורות הבאים. והיתרון הגדול של ציורי המערות? אין צורך ללמוד לקרוא אותם. אין בהם סימנים מוסכמים בין הכותב לקורא. אם בציור רואים שתי קבוצות של אנשים שזורקים חניתות על ממותה משני צדיה ואדם אחד שמפיל עליה סלע מקצה צוק, ניתן להסיק בקלות שהצייר מנסה להסביר מה השיטה הטובה לדעתו לציד ממותות. למעשה, הציור הוא הסיפור ומה שמתואר בו הוא מה שמתואר בסיפור. זו שיטה כל כך פשוטה וכל כך מוצלחת להעברת מידע, עד שהיא לא השתנתה במשך כמה עשרות אלפי שנים.
רק לפני כ־5,000 שנה, כשקבוצות גדולות של שבטים החלו להתאחד לממלכות ענקיות, התפתח הצורך בשיטת כתיבה חדשה. הממלכות האלו קמו במסופוטמיה (עיראק של היום) ובמצרים העתיקה, ושיטת הכתיבה החדשה היתה בהִירוֹגְלִיפִים (היירוס: קדוש, גליף: תחריט). ההירוגליפים היו בעצם התפתחות הגיונית של ציורי המערות.
כדי להבין אותם בואו נתרכז בכתב החרטומים, שפותח במצרים העתיקה. בדומה לציורי המערות, גם כתב החרטומים היה בנוי כולו מציורים. אבל במקום לצייר באופן מופשט אירוע מסוים, היו בו כ־700 ציורים מוסכמים (הירוגליפים) של בעלי חיים, חפצים דוממים ובעצם כל דבר שניתן לזהות בקלות, כמו עין, שמש או הר, לדוגמה. רבים מההירוגליפים האלו היו פשוט ציור של המילה עצמה (כדי לכתוב את המילה "גדר" ציירו גדר), וחלקם גם ייצגו צליל מסוים. למשל, כדי לכתוב את הצליל מ' ציירו ינשוף. ליצירת מילים ומשפטים, המצרים נהגו לשלב בין כל הסמלים שלהם בצורה שנראתה להם הגיונית באותו רגע. לדוגמה, כדי לכתוב את המילה "שמש" היה אפשר לכתוב את האותיות שמרכיבות אותה או פשוט לבחור בהירוגליף של השמש ולהוסיף מתחתיו קו קטן, שיסמן לקורא שמדובר במשמעות של הציור ולא בצליל שלו.
אבל יודעים מה? עזבו את המצרים. אמנם הם היו שם קודם, אבל גם לכתב שלנו יש עבר עשיר במיוחד. אז במקום לדבר על כתב חרטומים בואו נדבר על עברית, ונראה איך הכתב העברי מעביר אותנו באלגנטיות מהירוגליפים לאותיות שאתם קוראים ברגע זה.
הכתב העברי הקדום ביותר נוצר אי־אז במאה ה־19 לפני הספירה והוא נקרא כתב פרוטו־כנעני. הוא היה מושפע מאוד מכתב החרטומים המצרי, אבל עשה משהו חכם מאוד. במקום 700 ציורים שונים שכל אחד מהם מייצג משהו אחר, הכתב הפרוטו־כנעני כלל בסך הכול 27 ציורים שונים, שבאמצעותם היה אפשר לכתוב... הכול. איך זה עבד? בצורה מאוד פשוטה. כל ציור תיאר משהו שכל אחד בתקופה הכנענית ידע לזהות בקלות – כמו למשל שור, בית או מים. עכשיו היה צריך פשוט להתייחס רק לצליל הראשון בכל מילה. למשל בית סימל את ב', מים את מ' וכן הלאה. בשיטה הזאת היה אפשר לכתוב כל דבר. כדי לכתוב מילה היה צריך רק לפרק אותה לצלילים השונים שלה ואז לצייר את הציורים בזה אחר זה לפי הסדר הנכון. עניין כל כך פשוט, שאפילו אתם יכולים היום לקרוא את הכתב הזה, כל עוד אתם יודעים מה מסמל כל ציור.
בואו נכתוב את המילה "ספר" בכתב פרוטו־כנעני.
זה ציור של סומך, שהוא יתד של אוהל. הוא מייצג את הצליל ס'.
זה ציור של פה. הוא מייצג את הצליל פ'.
זה ציור של ראש. הוא מייצג את הצליל ר'.
יחד – ס־פ־ר, ספר. כל כך פשוט וכל כך הגיוני. אגב, חלקכם בוודאי שמתם לב ששמות הציורים נשמעים כמעט זהים לשמות האותיות שאנחנו משתמשים בהם כיום. "סומך" נקרא כיום סָמֶךְ, "פה" נקרא פֵּא ו"ראש" נקרא רֵיש. וזוכרים את הציורים שדיברנו עליהם בפסקה הקודמת – שור, בית, מים? אז ככה: השור נקרא בעברית עתיקה "אֶלֶף", והציור שלו מייצג את האות א'. הציור של הבית מייצג את האות בֵּית, והציור של המים? ניחשתם נכון – את האות מֵם.
אז איך הגענו מהציורים של הכתב הפרוטו־כנעני לאותיות שאנחנו משתמשים בהן היום? ובכן, התהליך היה הדרגתי ומאוד הגיוני. כשיש רק 27 ציורים שכולם מסכימים עליהם, מתחילים להרגיש שמיותר לצייר את כל הציור מתחילתו ועד סופו בכל פעם שכותבים אות. במקום לשבת ולצייר ראש של שור בכל פעם שרוצים לייצג את האות א':
אפשר להסתפק בציור הזה:
הוא עדיין נראה קצת כמו שור, וכל מי שמכיר את הסימן יודע שהצליל שלו הוא א'. כך תהליך הכתיבה הופך למהיר יותר, ואחרי מספיק תרגול כבר תהיו מסוגלים לכתוב כמעט במהירות שהמחשבות שלכם רצות. הכתב הזה, שהציורים בו הפכו לאותיות, נקרא כתב עברי קדום, וההבדל בינו לבין הכתב המודרני שאנחנו משתמשים בו היום הוא רק בצורה הכללית של האותיות עצמן, שהשתנו בהדרגה עם השנים. למען האמת, העדה השומרונית עדיין כותבת באותיות שנראות דומות מאוד לכתב העברי העתיק.
אגב, מניסיון אישי, אם תפנו לכם את אחר הצהריים יום אחד תוכלו ללמוד את כל האותיות של הכתב העברי הקדום – זה באמת לא מסובך למי שכבר יודע עברית. ואז תוכלו ללמד גם את החברים שלכם לקרוא ולכתוב את האותיות האלה, והופ! יהיה לכם כתב סתרים, שתוכלו לתקשר בו אחד עם השני ואף אחד אחר לא יוכל לקרוא. אנחנו עשינו את זה כשלמדנו בתיכון, ואז התכתבנו זה עם זה בפתקים מוצפנים שרק אנחנו ידענו לפרש. מומלץ.
עכשיו לאנושות היתה דרך קלה לכתוב ולקרוא, אבל עדיין היה צורך בשינוי גדול נוסף כדי להגיע לשלב שבו הכתיבה תיעשה באופן מהיר ויעיל. המעבר מציורים לאותיות לא היה מספיק. אם תביטו במקדשים הענקיים מתקופת מצרים העתיקה, תראו שכל ההירוגליפים כתובים למעשה על אבן. לא משנה אם אלה חריטות באבן, תבליטים באבן או אפילו ציור על אבן, לכל אלה היה דבר אחד במשותף – הייתם צריכים לעמוד במקום שבו נכתבו המילים כדי לקרוא אותן. לא היתה דרך יעילה לקחת איתכם את המידע הכתוב. ובהחלט היה צורך בדרך כזאת. ובאמת, למצרים היה פתרון לבעיה הזאת: הם נהגו לכתוב גם על פפירוס, או גומא, כמו שהוא נקרא בעברית. זוכרים את תיבת הגומא מהסיפור על משה? אז הגומא היה צמח מאוד נפוץ באזור נהר הנילוס, והמצרים נהגו לפרוס את הגבעול שלו לרצועות ואז לייבש אותן זו לצד זו ליצירת סוג של נייר מאוד פרימיטיבי.
הפפירוס היה מאוד יעיל למצרים, אבל היו בו כמה חסרונות גדולים שמנעו ממנו להפוך ללהיט בשאר העולם. קודם כול הוא היה זמין בעיקר באזור הנילוס, וחשוב מכך – הוא היה יכול להישמר אך ורק בתנאים החמים והיבשים של המדבר. ברגע שהבאתם מגילת פפירוס לאקלים קצת יותר לח, היא נרקבה ונהרסה במהירות.
בשאר העולם הקדום השתמשו באותה תקופה בלוחות חרס, שעליהם יצרו סימנים בעזרת יתד – בשיטה שנקראה כתב יתדות. החסרונות של השיטה הזאת ברורים – לוחות החרס היו כבדים ולא נוחים ואם אחד מהם נפל לכם מהידיים, רוב הסיכויים שהוא התנפץ לרסיסים. עם זאת, גם היום עוד מוצאים לוחות חרס בחפירות ארכיאולוגיות, והמידע שעליהם נשמר לאורך אלפי שנים, לעומת מגילות הפפירוס, שנהרסו כמעט כולן כמה שנים אחרי שנוצרו (נמצאו מגילות בודדות כאלה ששרדו כל השנים בתוך קברים או בתוך כדי חרס).
אך לוחות חרס ומגילות פפירוס לא היו האפשרויות היחידות. כבר לפני 2,000 שנה היתה אפשרות אחת נוספת, קלה ודקה כמו הפפירוס ועמידה כמו לוחות החרס – מגילת הקלף. המגילות האלו היו עשויות מעור של בעלי חיים שעבר תהליך עיבוד מיוחד. מגילות הקלף היו הבחירה מספר אחת של אנשים שלקחו את הכתיבה שלהם ברצינות, שרצו שהמילים שהם כותבים יישמרו לאורך זמן. אולי אפילו לנצח. אלה היו בעיקר אנשי דת. למעשה, גם היום נעשה שימוש נרחב במגילות קלף בקרב סופרי סת"ם – מזוזות, תפילין וספרי תנ"ך עדיין נכתבים עליהן. אבל בשנת 105 לספירה הכול השתנה כשבאה לעולם המצאה שאנחנו כמעט לא מקדישים לה מחשבה – הנייר. הפיתוח שיהפוך את הכתיבה לנחלת הכלל. כל בן אדם שהיו לו נוצה ודיו, מכחול וצבע, או אפילו חתיכה של פחם, היה יכול לכתוב כל מחשבה שעלתה בראשו על פיסת נייר שאפשר לקחת לכל מקום.
אז מהיכן הגיע הנייר? ומי המציא אותו? הסיפור המוכר ביותר מספר על סריס סיני בשם צאי לון, שעבד כפקיד פשוט אצל קיסר סין. הוא הסתובב בארמון ועזר בכל מה שהתבקש, ויום אחד המציא את הנייר כדי לסייע בעבודות הרישום. צאי התבסס על ידע קודם בייצור חומרים דמויי נייר ופיתח תערובת מיוחדת של עלי עץ תות, כמה סוגי קליפות עצים וכמה צמחים שונים. מהתערובת יצרו עיסה סמיכה, שאותה היה ניתן לייבש לדפים של נייר שאפשר לכתוב עליהם. התהליך לייצור נייר שצאי לון פיתח לא היה שונה בהרבה מהתהליך שנעשה בו כיום, אם כי הנייר המודרני עשוי בעיקר מעץ. בתמורה לפיתוח היעיל שלו, הקיסר העניק לצאי תואר אצולה וממון רב והוא הפך לפוליטיקאי חשוב ואדם בעל השפעה.
אמנם הסיפור הזה נחשב לסיפור הרשמי על הדרך שבה הומצא הנייר, אבל לדעתנו מדובר בסיפור קצת "סיפורי" מדי. מעין אגדה על אדם פשוט שהצליח להתעלות על המעמד הנמוך שלו בזכות המצאה אחת ששינתה את חייו ואת החיים של כולנו. אבל בין אם מדובר בסיפור אמיתי ובין אם לא, אין ספק שהמצאת הנייר היא אחת ההמצאות החשובות ביותר בהיסטוריה האנושית.
יתרון אחד עצום של דפי הנייר היה שבניגוד לפפירוס, שהתגלגל באופן טבעי למגילה, או ללוחות החרס העבים והכבדים, את הנייר היה אפשר לכרוך לספר של מאות דפים ובהם כמויות ענקיות של מידע. פתאום אנשים יכלו להחזיק בביתם כוננית מלאה ספרים – יותר מידע ממה שהיה ניתן לדמיין באותה התקופה – ומידע היה יכול סוף־סוף לנוע ברחבי העולם בחופשיות. אבל… הוא לא עשה את זה.
לאורך כמה מאות שנים נחשבו ספרים פריט יוקרתי במיוחד שרק אנשים בעלי ממון וכוח יכלו להרשות לעצמם. למען האמת, נהגו לקשט את כריכות הספרים באבני חן יקרות ובעיטורי זהב כדי להבטיח שפשוטי העם לא יוכלו לרכוש לעצמם ספר. כך המידע, שהיה אחת הסחורות החשובות בעולם, נותר בידיהם של בעלי ההשפעה. תוסיפו לכך את העובדה שכל עותק של כל ספר נכתב ביד ותבינו מדוע ספרים לא כבשו את העולם בסערה. כדי שזה יקרה היה צורך בהמצאת הדפוס, שהיתה ללא ספק נקודת המפנה המשמעותית ביותר במסע הארוך מאז ציורי המערות ועד לספר הזה.
אבל הנייר שימש להרבה יותר מקריאה וכתיבה. בדומה לדרך שבה הפלסטיק השתלט על חיינו מאז תחילת המאה ה־20, הנייר החל להשתלט על העולם מתחילת המאה ה־18. הכלכלה כולה עברה להיות מבוססת נייר. במקום לסחוב מטבעות כסף וזהב בשקיק קטן, היה אפשר להדפיס כסף על חתיכות של נייר ולסחוב אותן בארנק, או לחלק איגרות חוב מנייר או לרשום כל סכום על צ'ק מנייר. במקביל, במקום להעביר סחורות בארגזי עץ כבדים החלו להשתמש בקופסאות קרטון קלילות שניתן לקפל אותן כשהן לא בשימוש. כדי לעטוף מאכלים כמו גבינות, דגים, בשר או נקניקים החלו להשתמש בנייר קראפט – נייר חום מיוחד ששומר על האוכל מלכלוך ומחיידקים. שלא לדבר על נייר הטואלט שהפך לאחד המצרכים המבוקשים בעולם אחרי שהומצא, היות ולפני ההמצאה שלו אנשים נאלצו ל... יודעים מה? עזבו, עדיף לא לדבר על מה שאנשים עשו לפני המצאת נייר הטואלט. זה מגעיל מדי. ועוד לא דיברנו על קישוטי נייר, טפטים לקירות, כוסות וצלחות מנייר, מפות שולחן, פוסטרים, שלטי חוצות, וכמובן – עיתונים.
ולא רק העיתונים מתקשים להחזיק מעמד בעידן המודרני שאנחנו חיים בו. גם הנייר עצמו, אפילו שנותרו לו עוד שימושים רבים, כבר לא ממלא תפקיד ענקי בחיי היומיום שלנו, לפחות לא בקנה המידה שמילא בעבר. את שטרות הכסף, שהיו עשויים בעבר מנייר, מייצרים בשנים האחרונות מסוג מיוחד של פולימר פלסטי, שהודות לו הם חסינים לרטיבות, עמידים יותר בפני קריעה ונזקי הזמן, ובכלל – טובים יותר מכל בחינה. שלא לדבר על כרטיסי האשראי ועל אפליקציות התשלום שהחליפו כמעט לחלוטין את הצורך שלנו בכסף מוחשי, שאפשר להחזיק ביד. צלחות וכוסות נייר הפכו למרבה הצער לצלחות וכוסות פלסטיק, שהן עמידות יותר, נוחות יותר לשימוש וזולות יותר לייצור, אבל גם מזיקות לסביבה. וכאמור – מסכי הטלפון ומסכי המחשב שלנו הפכו לדרך העיקרית לקרוא ולכתוב טקסטים ולצרוך מידע.
באופן משעשע, ובלי ששמנו לב, הטלפונים הסלולריים שלנו החזירו אותנו אלפי שנים לאחור, וכיום השימוש בהירוגליפים ובפיקטוגרפים פופולרי ביותר בכל העולם. אם אתם לא מבינים על מה אנחנו מדברים נסו לחשוב על הפעם האחרונה ששלחתם אימוג'י או פירסמתם מם שמתאר בצורה מושלמת את מה שאתם מרגישים. האימוג'ים הם למעשה הירוגליפים לכל דבר – אסופה של ציורים מוסכמים של בעלי חיים, חפצים דוממים, הבעות פנים וכל דבר אחר שניתן לזהות בקלות, והשימוש בהם הוא כל כך נוח ואינטואיטיבי, שאנחנו בטוחים שהיו לכם שיחות שלמות – ומשעשעות – עם חברים שבהן השתמשתם אך ורק באימוג'ים. ואותם מם או גיף גאוניים? הם ממש לא רחוקים ממה שעשו שוכני המערות לפני 37 אלף שנים. גם הם, כמוכם, השתמשו בתמונה אחת כדי לבטא סיפור שלם, שכל מי שרואה אותו מבין מיד את כוונת המשורר.
אז אמנם עברנו מציור על קיר, לחריטת הירוגליפים על אבן, להדפסת אותיות על נייר וכעת גם להקלדת אימוג'ים על מסך מגע, אבל הרעיון הבסיסי נותר זהה – לכל אחד מאיתנו יש צורך עז לשתף את העולם במחשבות שלו – בין אם מדובר בסוד להדלקת אש שיציל את חיי השבט שלנו ובין אם בחוות דעת על הכריך שאכלנו הבוקר (שלא באמת מעניינת אף אחד). יש לנו צורך עז לתקשר זה עם זה ודווקא היום, בעידן הטלפונים הסלולריים, שנחשב בעיני רבים לתקופה קרה ומנוכרת שבה כל אחד שקוע עם הפנים שלו בתוך המסך, הצורך הזה גדול מאי־פעם ואנחנו כותבים וקוראים יותר מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה האנושית.
אבל אם אתם שואלים אותנו, עדיין אין תחליף לספר אמיתי שאפשר להחזיק בשתי ידיים ולקרוא בו דף אחרי דף. אז קדימה, תהפכו דף ובואו נמשיך.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.