עוזב הולך

א. עודד

1

מצח גבוה, לוח עצם רחב שלא כתוב עליו כלום — היה כתוב אבל נמחק — מקריח כבר מגיל צעיר,

זה גורל?

הוא לובש תערובת בגדי כפר, נקיים אבל לא חדשים, אסור חדשים. סיגֵל מראה גברי, מיושב, חולצה משובצת, שני כפתורים פתוחים, ג'ינס רחבים ונעלי עבודה כבדות. הגוף חזק עדיין, גם אם אין מה לעשות עם השרירים. השיער על הראש פרוע, כי לא אכפת לו, הוא לא עושה הצגות לאף אחד, ולפתע, יום בהיר אחד, הוא מסופר, מגולח ראש למשעי, השמש משתברת עליו לריבוא רסיסים. גם זה, גם זה כי זה לא משנה, הכול היינו הך, זה חיוך? מה שרבוץ שם על השפתיים? לא. זאת עווית קלה מאוד של בוז.

בכביש הארוך של הכפר הוא הולך, הידיים שלובות מאחורי הגב. מדי פעם הוא נחלץ, מתרחק מהבית, בעיקר מתרחק. לפעמים עם אמא, בדרך כלל לבד, אין סימן לבת זוג, גם לא מישהי זמנית. המכולת סגורה, מגרש הספורט חשוך וריק, סובב וסובב, אם הייתי מעז לחזור ולעקוב אחריו הייתי רואה אותו פונה לכאן ולשם בכל מסלול אפשרי, ממציא סיבה להמשיך בטיול ונוזף בעצמו כי לא צריך. מקצר פתאום, בוחר בשביל הצר שבין שיחי הקידה השורטים והסירות הקוצניות העגלגלות שרובצות שם כעדת קיפודים שאיבדו כיוון, יוצא לפתע בכביש אחר, בשכונה החדשה, סוקר את שלדי הבטון, את החלקות הקטנות שכעת מכוסות פיגומים, קרשים ושקי מלט ובעתיד הקרוב יצוצו עליהן בתי ענק, חניות מקורות, אולי גם בריכות שחייה. בורגנים, הוא עוצר ומהנהן לעצמו, בורגנים, חבל, אפילו אבא אמר.

2

חמש־עשרה שנה חלפו ולא ביעף, אני אהיה בן חמישים וחמש בקרוב והוא, אם כך, בן שלושים ושש, קרוב מאוד למה שהייתי אני, אז.

אני רוצה להתחיל מההתחלה, מאיזו שהיא התחלה, אבל למען האמת אין כזאת, אף פעם. לא נפגשנו ליד שולחן נקי, מעל מפה חדשה. הוא הביא את שלו ואני את שלי. ובכל זאת צריך לשים רגל ולהגיד: "כאן".

אני לא יכולתי עוד לראות כיתה יושבת מולי, הייתי בן ארבעים, הבית עמד, והעצים שנטענו החלו מניבים פרי ראשון. יריב היה בן שש, הלך כבר לבד לחברים, בלעדיי, ואם להיות מדויק, נעמד על האחוריות. משהו בפנים זרם בי בנחשול כה סוחף עד שלא יכולתי לעמוד מול כיתה, בכלל לא יכולתי לעמוד, בער לי התחת לזוז, אפילו יותר מאשר לתלמידים המתבגרים שישבו מולי. פתחתי עסק לגננות ועבודות אבן קטנות — לגזום, לעדור, להפוך את האדמה ולהריח, לשתול, לשבור אבנים בשיניים, לחזור הביתה מותש, לשבת מול השולחן בפישוק רחב עם הבגדים המלוכלכים, לקרוע לחם בידיים של איכר ולאכול.

קמתי ועשיתי. עברו חודשיים, הכול הלך מצוין, אפילו יותר עבודה ממה שציפיתי, יותר ממה שהייתי מסוגל לעשות לבד ואי אפשר היה להמשיך בלי פועל.

לא מיהרתי לחפש בחוץ, לא עשיתי טלפונים ולא פרסמתי מודעה. גרנו ביישוב כפרי נידח מעט והייתי צריך מישהו מקומי, שנוח לקחת ולהחזיר, מישהו שיודע לעבוד, לחבר צינורות השקיה, לערבב בטון. שלא מיילל שנכנס לו קוץ, שנכנס לו חול לעיניים, שקר לו, שהוא מזיע, שלא יודיע אחרי יום קשה שהוא חולה ואמא שלו תחטוף פתאום את הטלפון ותוסיף בטון חמור שיש לו חום.

הסתכלתי קצת מסביב, תוך כדי נסיעה, כשאני דוהר בכביש הארוך של הכפר הביתה, בסוף היום, אחרי ששחררתי כבר את חגורת הבטיחות, הידיים עייפות, אחת על ההגה, אבק בעיניים, השמש שוקעת בגב והבית הולך ומתקרב, אני וריח הזיעה שלי, המוכר, הנחמד.

אם אני חוזר לרגע מסוים ולנקודה מדויקת, נדמה לי שהאטתי ליד מגרש הספורט של היישוב, האטתי ואז עצרתי כדי לא לדרוס אותו, כי בדיוק חזר מהצבא, היה בדרך הביתה עם המדים עליו וחצה את הכביש.

עצרתי, השארתי את המנוע פועל ופתחתי את החלון. חשוב לציין שעד אותו רגע הכרנו בשם ובפרצוף בלבד, לא יותר (בכל זאת, עמדו בינינו כמעט עשרים שנה). שאלתי אותו אם הוא מכיר מישהו שרוצה לעבוד, שיכול, והוא שתק והרהר רגע ארוך. יכולתי להבחין שהוא לא מדפדף שמות ופנים אלא חושב על עצמו, חושב עליי ועליו ובסוף חלף שם איזה: "ובעצם למה לא..." והוא היטיב את רצועת התרמיל שאיבדה אחיזה בכתף ואמר: "אני משתחרר תכלס, אני יכול להתחיל כבר מחר, אם אתה רוצה."

מישהו מאחור איבד סבלנות וצפר, עמדנו עדיין באמצע הכביש, בוהים זה מעל לכתפו של זה וחוסמים את התנועה, ואני התנערתי ואמרתי שכן, ברור שכן... שאאסוף אותו מחר בשבע בבוקר, בדיוק כאן.

הכנסתי לראשון ונסעתי, אבל ברגע האחרון זרקתי מבט במראה וראיתי אותו מאחור, מתנהל בכבדות בשביל הכורכר אל בית הוריו (בית אימו ליתר דיוק, האבא לא גר איתם כבר מזמן, עזב מאחוריו אישה ושני ילדים קטנים, בן ובת). משהו אחז בי ולא הרפה, גם כשהגעתי הביתה ואמרתי שלום ליערה, גם כשנופפתי ביד ליריב שרק הנהן בתגובה, ולא הניח לי גם כשישבתי ואכלתי בלי לראות מה אני דוחף לתוך הפה. הבגדים היו תלויים עליו כמו על קולב זר, מדי אלף מגוהצים, כומתה אפורה בכותפת ונעליים שחורות מצוחצחות. משהו לא נדבק שם, ריחף סביבו ולא קיבל אישור נחיתה, שלוש שנים שהגוף רק דחה ודחה. הוא הלך לאט, כפוף ומהורהר מדי בשביל מי שחוזר הביתה, חוזר בפעם האחרונה ואחר כך משתחרר, וכשיצאתי מהמקלחת והתנגבתי, חלפה בי מחשבה נוספת, שהוא נראה כמו אחד שרק התגייס, כמו מי שעוד רגע יתחיל לרצות שנות מאסר ארוכות.

ירדתי לסלון ומצאתי אותו ריק, רגע אחד עליתי למקלחת וכבר יריב איננו, בורח. יערה בחוץ, על המרפסת, שותה תה ומדברת בטלפון עם אמא שלה. ראתה שאני תר אחריו וסימנה, עם שתי כפות ידיים מתחת ללחי שהלך כבר לישון, בחיוך מפציר ביקשה בשמו סליחה, שמיהר ולא חיכה לי, שלא אמר לילה טוב.

חזרתי, עברתי במסדרון החשוך ונעמדתי בפתח החדר שלו, הקשבתי, נשימות ארוכות שמנסות, בכישרון רב, לדמות ילד ישן. חייכתי, חיכיתי לרגע שיישבר, שיצחק פתאום ויגיד: "אבא, האמנת, נכון? אני לא באמת ישן." אבל הוא המשיך בעיקשות, יכול להיות שאפילו הצליח להרדים את עצמו בלי כוונה, הנשימות הפכו שקטות ואיטיות עד שכמעט נעלמו. הסתובבתי וחזרתי לסלון.

*

בתוך החושך הסמיך, בלב הלילה, הוא מתגנב ומטפס על המיטה שלנו, לוחש: "ששש... שש..." משתיק אותנו כדי שלא נתעורר. רגע ארוך הוא שוכב בינינו על הגב, נועץ מבט בתקרה שאי אפשר לראות, ואז, לאט, הוא מסתובב אליי, מרים את השמיכה, נדחק ומתקרב בחסות החשכה. השיער החלק והרך נוגע לי בכתף, מדגדג, אחר כך גם פיסת מצח, פיסת לחי, משקל הזבוב שלו מחמם לי את כף היד, אני יודע שהוא יודע שאני ער, גם הוא, הבל פה תמים מרחף בחדר השינה, אבק מלאכים, בסך הכול ילד קטן, מה אתה כועס? הוא מתקרב עוד קצת, אנחנו כמעט חבוקים, נשענים זה על זה, הופכים לגוף אחד, אבא ובן, כל כך נעים, אני עושה מאמץ עליון שלא לשוב ולהירדם, מרפק מעיר אותי, יערה מבקשת שאתן לה מקום, היא כמעט נופלת מהמיטה, אני פוקח עיניים, שנינו לבד בחושך. חלום.

3

עבדנו כמה שבועות ביישוב קהילתי שהתחזה לכפר. חצרות של חצי דונם, מדשאות, גדרות חיות. פה ושם גינות ירק והרבה עצי פרי, שפעם טיפלו בהם יושבי הבית ולאט לאט הופקדו בידי פועלים כאלה ואחרים, הם והכלבים, הם והכלבים והזקנים. מדי פעם יוצאת החוצה חלוצה אחרונה, אישה בסרבל נקי עם כפפות וכובע רחב שוליים, אוחזת ספרון הדרכה לגיזום ורדים ביד אחת ומזמרה חדשה בשנייה. בשאר המקרים, אם כבר נפתחת דלת, סימן שנוסעים או חוזרים. חניות בטון, רכבים חדשים, רחובות נקיים ומדרכות ריקות, מסך כחול מרצד מכל חלון בכל שעות היום והערב, ילדים חיוורים.

מחצר לחצר, מבעל בית אחד לשני. מתחילים עבודה בבית הראשון, סוגרים את העסקה הבאה מבעד לגדר החיה וכך מתקדמים עד קצה הרחוב.

חילקנו את העבודה בינינו, אני מחבר מערכות השקיה, צינורות, ברזים ומחשב מרכזי והוא — "מעדיף להזיע, ללכלך את הידיים..." הופך את האדמה, שותל, גוזם.

סירבנו בנימוס צונן, כאיש אחד, לכל הזמנה לקפה או לתה, לכל הצעה לאכול בפנים, אוכל מפלסטיק במטבח מצוחצח מדי — "יש לנו תרמוס, תודה, הבאנו מהבית, אנחנו מעדיפים לאכול בחוץ, בצל שמתחת לעץ הגדול."

כך וכך שבועות בלי צל של ריב או ויכוח, שמונה שעות עבודה, חמישה ימים בשבוע וחמש שעות בשישי. שתי הפסקות, אחת קצרה ואחת ארוכה, הקצב טוב, הכסף טוב, אין תקלות, אין בעיות:

"איך אמא?"

"בסדר, איך יערה, מה שלום יריב?"

"מצוין, תודה."

בשבע בבוקר הייתי עוצר את הטנדר סובארו, טנדר שהפך קרוב כמעט כמו אח שלא היה לי מעולם, כמו חבר שלא היה לי שנים. הייתי עוצר בדיוק במקום שבו נפגש כביש האספלט של היישוב עם שביל הכורכר החום שהוביל לבית שלהם. לא כיביתי מנוע משום שחיכה לי כבר, מעולם לא איחר, עמד שעון אל ברוש ארוך ודק, חייך אל הקרקע, עשה צעד אחד, הושיט יד, פתח את הדלת, התיישב לידי והניח את התיק לרגליו. התיישב ונאנח, אנחה אחת שפירושה עוד יום עבודה, עוד מאמץ, עוד בוא נגמור עם זה כבר — לא נעלבתי, להפך, צחקתי, לפעמים הייתי מוסיף: "בוא, נלכלך את הידיים במקומם" או משהו דומה, וסביבנו כבר התפשטה והתעגלה הבועה.

נסענו דרך הוואדי, דרך מטעי הזיתים, בסיבובים החדים, בעליות התלולות, האושר הזה, אלוהים, שלא ייגמר לעולם. משום מה, תמיד, רק בדרך לעבודה. נסוכי חלום עדיין, שותקים, הגוף רך, נינוח, פיהוקי יקיצה, כוח שנמזג לוורידים, שמתפשט בגוף כמו דיו שחור על נייר רך, המחשבה היחידה, אם בכלל, היא זיכרון חלום מהבהב. השמש טרייה, טרייה ורכה כמו ביצה, הרדיו מקשקש ללא הרף, מתעקש לעדכן במה שלא מעניין אף אחד. פתחנו חלון ועישנו סיגריה, היינו רק שנינו, בנחת שהכרתי היטב, עונג שאפילו השינה לא משתווה לו, לא בבית ולא בעבודה, לא עושים ולא נחים, לא רוצים להגיע ואולי, למען האמת, לא רוצים גם לחזור. הייתי מסלק את המחשבה הזאת והיא משכה כתפיים, זזה מעט ונותרה עומדת בפינת הראש. עברנו בשתיקה דרך כפרים דרוזיים, בתי אבן, קשתות, חומות, קירות גבוהים נישאים כמו ארמונות, חלונות ריקים. טרקטור ג'ון דיר ירוק־חלוד משתעל בשולי הדרך, מטפס לאט כמו חמור, דרוזי זקן בבגדים מסורתיים נוהג בו, אשתו הצעירה יושבת לידו על הכנף. עקפנו אותם, שנינו מביטים ישר קדימה, לא הפנינו את הראש ולא אמרנו מילה, אבל הוא חייך ואני גם.

ימים ארוכים בהבנה מלאה, הולכת ומתמלאת כמו בור מים בחושך, עובדים בשתיקה, כמו קִרבה מזמנים אחרים, מגלגול אחר, בלי שמות, בלי מקומות, בלי אירועים, קרבת בדידות שלא זקוקה למילים, קרבת בודדים, עדינה ושקופה כמו כנף פרפר, מילים עלולות לפצוע אותה. בהפסקות האוכל, אם כבר דיברנו, רק בדיחות על בעלי הבית שמפחדים לדרוך יחפים על האדמה, שלא יודעים מה קורה אצלם בגינה. אף אחד לא מגשש, לא מחטט, לא מנסה לדחוק דלת ולחדור עוד מעט פנימה אל האחר. יושבים, מביטים בבית השכן, בצלע הר מכוסה פרוות אורנים, בשמש שמטילה כתמי ענן נודדים על הדשאים, בדרור אחד שחוגג את הקיץ. כל אחד עם האוכל והסיגריות שלו, שותפים רק בקפה. מדי פעם היה מחייך לעצמו, כמו נזכר במשהו, נד בראש ופולט גיחוך קצר, מבטל. הייתי מתנער מהרהור ארוך על יריב:

"מה, מה?"

"כלום, כלום, סתם."

באו ימי ערפל ואובך, בין העונות, ענן צהוב אפור נדחק ממצרים, מאחת המדבריות, עלה לאט צפונה וצנח על הכפר, על ההרים מסביב ועד הים, חנה ולא רצה לזוז. נעלם העולם שסביבנו בתוך הערפל, רק שנינו עם שנינו, עובדים בגינה ובקושי רואים את הבית. הציפורים שותקות, יושבות על ענף בכנפיים אסופות ומחכות, אלומות פנסי המכוניות מגששות בערפל כמו הילות מלאכים שאיבדו את דרכם. קשרנו בד על הפה ועבדנו בשתיקה כמו אסירים במחנה, בעבודות כפייה, מרוכזים רק בדבר עצמו, דוחקים הצידה מחשבות על אור, כי הוא רחוק כל כך. דמותו בתוך הערפל כמו נזיר סגוף, אכול ספקות, כאוב, נאבק לאוויר, נלחם או מתלבט לפני כל נשימה. אני מחליף טפטפות ומחבר צינורות והוא, מטרים ספורים ממני, גוזם את הוורדים, אחד־אחד, בקפידה, כאילו גורל העולם כולו מוטל על הכף — כפוף, צעיר, ללא גיל. ניסיתי להיזכר בעצמי בן עשרים ואחת, אבל לא עלה מולי דבר, הכול נמחק, רק כמה שמות ומקומות נותרו ואיזה חיוך של בחורה.

אחר כך, פתאום, ממש בסוף היום, נחתך מהמזמרה. חתך עמוק בבוהן. עמד והתבונן בדם הכהה שקלח על היד, טפטף על הנעל, זלג ונספג באדמה, לא ניסה לחסום את הפצע ואפילו לא זז, צנח להרהור, מין רבע חיוך נח על השפתיים, חיוך מזלזל ומתריס. עלה בדעתי שהוא שוקל לתת לדם לזלוג עד שייגמר, עד הטיפה האחרונה, להתרוקן, להיעלם, להתפוגג לתוך הערפל, מה שקורה קורה, גורל.

הפנה את הראש והסתכל בי, בפעם הראשונה, ישר לתוך העיניים, מה תגיד? מה תעשה? הרגשתי נבחן ולא ידעתי מה התשובה, מה השאלה. שתקתי, הדם נזל, בכפר הערבי שתחתינו צלצל פעמון הכנסייה שלוש פעמים, התנערתי ואמרתי לו שייגש לסובארו: "בצד של הדלת שלך יש כמה פלסטרים נדמה לי, תחבוש, שלא יזדהם, אני כבר אגמור פה" הוא פלט גיחוך, נד בראש, עמדתי במבחן אבל הציון — נכשל, הגיש לי את המזמרה, משך כתפיים, לא רוצה להתווכח, גם זה מיותר, הסתובב והלך, נעלם בערפל. שמעתי אותו גורס את החצץ בצעדים כבדים, ניגבתי את הדם מהמזמרה והמשכתי עם הוורדים.

האובך התעבה עד שכמעט הפך נוזלי, מוצק, זיעת אדמה חומה על המצח, העפעפיים הפכו לסכר שעוד רגע יקרוס. המשכתי, נזהר לא להידקר מהקוצים החדים, טפרים של חיה עם ראש עדין, יפה מדי, בתוך הבית מישהו הוריד את המים, דלת נטרקה, נשמעו כפכפים נגררים והד עמום של טלוויזיה התפשט בפנים, הברות פזורות שלא מתחברות למילים. סיימתי עם הוורד האחרון, עוד יום נגמר, הנחתי את המזמרה בכיס ומחיתי ידיים בחולצה, הסתובבתי ומצאתי אותו עומד מאחוריי, קרוב, כמעט קרוב מדי, מביט בי, בוורדים ושוב בי, מחייך, אותו חיוך:

"חבל..."

"מה חבל?"

"חבל, לא גוזמים ככה ורדים... צריך קרוב יותר לפיצול, שני סנטימטר, לא לרחם ויותר חשוב, צריך לחתוך באלכסון, שלא תצטבר לחות על הגדם, אבא ידע, אבא לימד אותי, זה נגד ריקבון."

הושיט יד וזקף גבות, משכתי כתפיים, עוד מבחן — עוד כישלון, לא ממש אכפת לי, נדמה היה שדווקא לו קשה, אבל לא ברור למה. הוצאתי את המזמרה מהכיס והושטתי לו, הוא לקח, עקף אותי ותיקן את הוורדים האחרונים, הבטתי בו מאחור — קפדן, עצוב, אולי מתחרט שהיה קצת יהיר ובוטה, לא חבש את היד.

נסענו בחזרה בתוך הענן, לאט ובזהירות בפניות החדות, במתלול, רואים רק מטרים ספורים קדימה, בכל סיבוב נדמה שאנחנו צונחים לתוך תהום, מכוניות צצות פתאום ממול, חומקות מתאונה ברגע האחרון. הרגשתי שעומדת לי שאלה על קצה הלשון, כמעט שאלתי אפילו, אבל לא הייתי בטוח איך להתחיל, איך בדיוק לסדר את המילים, משהו במבט ששלח קדימה, לתוך האובך, באופן שבו פתח את החלון כשהדליק עוד סיגריה, משהו חסר תנועה ביקש, דרש בעצם, אל תשאל.

*

הגענו, עצרתי בחיבור השבילים, הוא ירד, מלמל: "מחר..." שבקושי יצא מהפה והלך, נעלם מהר בתוך הערפל. החניתי ליד המגרש וכיביתי את הטנדר, לקחתי איתי סיגריות ומצית ויצאתי, ידעתי שיריב אמור להיות שם, משחק כדורגל עם חברים. זיהיתי את הקול שלו בוקע מהאובך עוד לפני שראיתי אותו, עדין, מצפצף כמו ציפור זעירה מעומקו של שיח, מאושר, נחנק מצחוק, עומד בתוך קבוצת ילדים בצד המרוחק ממני והם משחקים משחק כדורגל מוזר. התיישבתי על ספסל מתחת לעץ אלה רחב, ראיתי שלא הבחינו בי, הדלקתי סיגריה, נשענתי לאחור והבטתי בהם, נסתר מאחורי ענף, מנסה לפענח את המשחק, להבין את החוקים.

הם היו שבעה, כולם גדולים מיריב ואחד גדול במיוחד, כמעט מתבגר, אולי בן אחת־עשרה כבר. הוא עומד בשער וכל השאר משחקים כדורגל, מנסים להכניס לו גול, כולם מול כולם, כל אחד לעצמו. הבטתי בעיקר בו, ביריב — זריז מאוד, שולט יפה בכדור, מעז, חכם ועדיין קטן מאוד, קטן וחלש, גם יחסית לגילו. אחרי דקה הצליח אחד מהם להבקיע ומיד פרש, ישב בצד והמשחק נמשך עם חמשת הנותרים והשוער. עוד סיבוב ועוד סיבוב, דווקא מי שמצליח יוצא, מוזר, מעניין, כיביתי את הסיגריה והדלקתי עוד אחת. חזרתי והבטתי ביריב, שמח, לא לוקח ללב, עוד אחד הבקיע, ועוד אחד, והוא נשאר כמעט אחרון, מוחא כפיים למי שהצליח, מאושר מעצם העובדה שהוא משחק עם הגדולים, שנותנים לו בכלל.

כשנשארו שניים, יריב ועוד אחד, כמעט הצליח להבקיע סוף־סוף, אבל ברגע האחרון דחף אותו ההוא מאחור, הפיל אותו, חטף את הכדור והבקיע, זהו, נגמר. שמתי לב שאני נושך את השפתיים חזק, כמעט עד זוב דם, שחררתי, הפסקתי, לקחתי נשימה עמוקה, הסתכלתי בו, עדיין מחייך אבל קצת פחות.

עכשיו קמו כולם, המשחק עבר שלב. הניחו את הכדור כמה מטרים מהשער ויריב נעמד על הקו עם הגב אליהם, התכופף מעט וחיכה. אחד־אחד ניגשו הילדים לכדור ובעטו בכיוונו, מנסים לפגוע לו בתחת, בכוונה וכמה שיותר חזק. כיביתי את הסיגריה, מעכתי אותה על האדמה, קמתי אבל חזרתי והתיישבתי מיד, עזוב, מלמלתי לעצמי, אל תתערב, זה לא עניינך, זה המשחק.

הראשון החטיא, גם השני, השלישי פגע בו ברגל, וכולם פרצו בצחוק אבל לא הפסיקו, בכל פעם ניגש לכדור ילד גדול יותר, כאילו בכוונה, כאילו שמרו את הטוב, את הדובדבן, לאחר כך, מטפסים בעונג על סולם. בסוף ניגש הגדול, אחרון חביב, הניח את הכדור לאט, ברוב טקס, וסידר אותו על הרצפה שלא יברח לו ברגע האחרון. שקט נפל על המגרש, שמעתי את הלב שלי כמו רעם רחוק לפני סערה, הוא חייך, עמד בפישוק רגליים ראוותני והביט בישבן שמולו, אחר כך עשה ארבעה צעדים מהירים ובעט בשיא העוצמה.

יריב נפל ונשאר שוכב על האספלט, על הצד. הילדים פרצו בצחוק, התגודדו סביב הגדול, טפחו לו על השכם והחליקו איתו כיפים. רק אחד הצעירים ניגש ליריב, רכן לידו, הניח לו יד על הכתף ודיבר אליו, ממש לתוך האוזן, עד שאסף את עצמו לאט וקם.

אמרתי לעצמי די, בוא נעצור את זה כאן, ממילא כבר מאוחר. קמתי בבת אחת מהספסל וניגשתי לשם, בוקע מתוך הערפל בצעד כבד עם ורידי מצח פועמים, עברתי ממש סמוך לגדול שבעט אחרון והוא זיהה אותי, אמר: "שלום אבא של..." אבל אחרי מבט נוסף השתתק באמצע המשפט וזז הצידה, שנייה לפני שהתנגשתי בו בעוצמה בכתף. הושטתי יד ליריב שעדיין חבט בבגדים וניער מהם אבק ואמרתי: "בוא, הולכים" הוא קפא, נתקע מולי, לא הבין מאיפה צצתי פתאום, הביט רגע מאחוריי, לכיוון החנייה, כאילו מנסה לפצח חידה, ובלי להזיז את הראש העביר מבט זריז על האחרים. ראיתי דמעות מצטברות בזוויות העיניים, הוא לקח אוויר, נשימה עמוקה, נרעדת, נשך את השפה התחתונה, הוריד את הראש, נעץ מבט באספלט השחור ומשך כתפיים. אמרתי לו שוב, בטון מתאפק: "בוא, חמוד, הולכים, מאוחר." הרגשתי את כולם מתבוננים בי מאחור, כולם, בשורה ארוכה, כל האבות והבנים שבעולם, והוא הרים את הראש, עשה מאמץ עליון לא לבכות וסינן בין השיניים בלחישה: "תלך, אבא, תלך."

4

עוד חודש־חודשיים, עונה התחלפה ונהיה חם. עשינו לעצמנו שם טוב, לעיתים יצאנו מהיישוב שהתחזה לכפר ורכשנו לקוחות ביישובים אחרים. מדי פעם, בטפטוף סדיר, הערה נוספת, עדיין יהיר, שוב מתחרט, אבל קפדן, כי אין ברירה — צריך להפריד את השורשים שהתלפפו סביב עצמם בכלי הפלסטיק, כדי שהשתיל, אחרי שיעבור לאדמה, ילמד לשלוח שורש לכל כיוון, שייפרד מההרגל להשתבלל — לא תמיד מספיק קומפוסט, לפעמים חסר ברזל או יסוד אחר — גיזום תמיד עוזר, ריסוס אף פעם לא! גם אם לרגע נדמה שכן, בטווח הארוך הצמח נחלש, מת, אבא אמר.

הקשבתי, למדתי כמעט בלי להיעלב, תהיתי, לפי מה ששמעתי האב עזב את הבית כשאלון היה בן חמש, אולי שש, איך זה שלימד אותו כל כך הרבה בזמן כל כך קצר, הוא בכלל היה ילד קטן, איך הוא זוכר? מה באמת נאמר ומה המציא עם השנים, אולי הם בקשר?

התנחל לי העניין בראש ולא נותר מקום לכלום, הפכתי משוגע לדבר אחד. מה קרה שם בעצם, איך? למה? מתי? ידעתי שלא אשאל אותו, שלא אעז, אלף פעמים גלגלתי את המילים בראש ולא מצאתי משפט אחד שאפשר להוציא מהפה, משפט שאפשר לשלוף סתם ככה באמצע היום, בהלוך, בחזור, בהפסקת קפה, משפט שלא יגרום לו לפעור עיניים פתאום ולא יגרום לי להתחרט מיד ולקלל את עצמי בלב.

תגיד, מה קרה שם בעצם? בן כמה בדיוק היית? אתה זוכר? אתה יודע למה אבא עזב?

התחלתי להסתובב סביבו גם מעבר לשעות העבודה, כמו צייד סביב טרף, כמו תועה במדבר סביב באר אפלה. רציתי לחבר פרט לפרט, מילה למילה, סיבה למסובב, להסיק מהסוף מה קרה בהתחלה.

הבנתי, ממנו, שבימי חמישי בערב הוא הולך לבית הקפה שבכפר, כמעט תמיד מתקיימים שם מופעי מוזיקה צנועים, לפעמים אפילו בני נוער מהמקום, או כאלה שעזבו כבר לעיר הגדולה אבל אף אחד לא רוצה לשמוע אותם שם.

התחלתי לבוא גם אני, פעמיים עם יערה ואחר כך לבד. ראיתי אותו והוא אותי, מקום קטן, חלל אחד, הצלבנו מבט כשנכנסתי, הנהנו ולא יותר. תמיד היה שם לפניי, סמוך לכניסה, ליציאה, בפאתי קבוצה צעירה ורועשת, חברים שעדיין שירתו בצבא, בחורות שהשתחררו כבר, אחת אפילו התחתנה והייתה בהיריון. אף פעם לא אותם אנשים, חלק עזבו לעיר הגדולה וחלק פרחו לטיול בחו"ל. הרכב מתחלף, פושט ולובש פרצופים, פעם פילוסופיה בגרוש, פעם שותים ערק בווליום הולך וגובר, לפעמים מרותקים להרכב שעל הבמה, מצטרפים לשיר, מוחאים כפיים בהתלהבות או קמים בגסות אדישה באמצע ויוצאים לעשן. הוא נשאר.

תמיד ישב על אותה כורסה, לא על כרית או פוף, או באחת הספות הרחבות, לא התחכך עם אף אחד, לא השתרע, זקוף, לא נמרח. כורסת יחיד מיושנת עם מסעדים מעוגלים, כמו מקום שמור בפילהרמונית. לעיתים הזכיר לי זקן שבט מפטם מקטרת ולעיתים דווקא אורח נבוך, עוטה חיוך שלא עוזב את השפתיים, אבל לא אותו חיוך שהכרתי, לא מתנשא ולא מזלזל, מה זה היה בדיוק? שכבתי במיטה בלילות וניסיתי ללוש את החומר שבידיי לבצק אחד. הסתובבתי על הגב ונעצתי עיניים ריקות בחושך מעליי, שמעתי את הרוח, את התנים, גשם קל, שמעתי תרנגולים קוראים, עונים זה לזה בחשכה. הרגשתי שהנה הנה יש לי תשובה, שאלתי את עצמי, אבל למה בעצם? מה זה כל כך חשוב לך? ואז, תמיד, צנחה עלי שינה. נדמה היה שהוא מחייך את החיוך שלהם, של מי שישבו סביבו, מנסה לתרגל הבעה של בן אדם צעיר, זחוח, בעניינים, אחד שכלום לא מזיז לו, אחד שהחיים לפניו.

עם יערה לא דיברתי על זה, גם אם שאלה איך בעבודה, איך אלון, חייכתי ומשכתי כתפיים, מה כבר יכול להיות? הכול טוב. ידעתי שאם אשאל אותה תרים גבה, לא תתאמץ להסתיר חיוך ותגיד שלא אחריו אני בולש בעצם אלא אחריי, אחריי ואחרי יריב. יכולתי לראות את הוויכוח מתפתח, חיוך, בדיחה, שתיקה לא במקום, והרגע המדויק שבו זה יברח לי ואגיד משהו שאסור היה להגיד. ראיתי את שנינו שוכבים במיטה, בשקט שאחרי, גב אל גב, נזהרים לא לגעת, מייחלים לשמוע את הנשימה הנרדמת של השני, שותקים.

הפסקתי לבוא לקפה, ראיתי שלא יוצא ולא יֵצא מזה כלום, התעלומה לא נפתרת, אולי אפילו תופחת. בנסיעות לעבודה נדמה היה שהשתיקה בינינו מעמיקה, המבטים הנחרצים קדימה ארוכים יותר.

חשבתי שאצא מוקדם יותר בבוקר, אפילו רק בכמה דקות, הוא לא יהיה שם עדיין, ליד אותו ברוש, אשאיר את הרכב ואקפוץ ברגל לקרוא לו, כאילו כלום. הרי סביר שהתשובה טמונה שם, באמא, באחותו שנדמה שנעלמה מהכפר, בבית שנשאר, בשטח שמסביב, הכול זרוע התחלות ונטישה. ראיתי את עצמי דופק בדלת, לוחץ על ידית ונכנס. רואה אותם יושבים ליד השולחן זה מול זה עם הקפה של הבוקר, מפנים אליי מבט מחויך וזקוף גבות, ואז? ואז מה? עדיין לא עלה על דעתי מהיכן יבצבץ אותו קצה חוט, איך יצא השד מהבקבוק ומי יפתח לו את הפקק, באותה מידה גם לא עלה על דעתי לוותר.

באתי שלוש דקות קודם, הוא כבר היה שם. למחרת הקדמתי בחמש דקות ושוב היה. חיכיתי לתחילת השבוע הבא והגעתי עשרים דקות לפני הזמן. הברוש עמד לבד. כיביתי את המנוע, ניסחתי לי איזה תירוץ מפוקפק, יצאתי והלכתי ברגל בשביל הכורכר.

שביל מתפתל בתוך שדרת עצי זית, הערכתי אותם כבני עשרים פחות או יותר, ללא ספק נטע אותם האב הנעלם. אותו זן ברווחים שווים, מוזנחים כמעט לגמרי, או ליתר דיוק שורדים־נושמים. ענפים עבים צומחים בעשרות ליד כל גזע, אין סימן לזבל בקר על האדמה. עצרתי, רחוק ועדיין נסתר מעין צופייה באיזה חלון, ובחנתי את אחד העצים מקרוב. עשרות זיתים מצומקים אחוזים בענפים יבשים, כלומר לא נמסק כלל בנובמבר וגם לא נגזם שנים אחדות, זיהיתי שני חורים של תולעת סס נמר ותלולית נסורת בהירה סמוך לגזע, עלה בזיכרוני אותו משפט חוזר: "אבא אמר, אבא אמר..." מעניין מה היה אומר על זה.

יצאתי מהשדרה והגעתי לגינה שסביב הבית הבודד, אותה תמונה (או אותן עיניים ומה שהן מבקשות לראות), בית רחב, קומה אחת, עשב יבש עד הכניסה, עד הדלת ממש, ומסביב, על שני דונם בערך, ירושה בהקפאה, שיחי רוזמרין ולוונדר פזורים כמו רעיון שנשכח, ערמת זבל בקר ששיחי חוביזה נאחזו בה והתייבשו, פורד פיאסטה חלודה שהפכה למחסן, נחה על בלוקים במקום גלגלים בצילו של חרוב ענק, שני גורי חתולים הציצו בי מתחת למריצה הפוכה. עולם שלם עומד ומחכה, מחכה ליד שתחזור ותלטף, תשקה, אפילו רק למבט, או למשב רוח אלים, שיעיף הכול לעזאזל ולא תהיה ברירה אלא לשכוח ולהתחיל מהתחלה.

בית אבן מלבני גדול, קירות גבוהים, חלונות ארוכים, גג יציקה שטוח. מבנה שהוקם לאט ובקפידה, אבן אחרי אבן, לבד, בלי קבלן, הרי לאף אחד בעולם כבר אין סבלנות לזה. אבני שטח שנאספו בהרים, למדתי כבר להבחין בהן, אבן צהבהבה אפרפרה שלעיתים שזורים בה נימים אדומים. אבן כבדה, קשה כמו ברזל, אתה מסתת וריח מתכת עולה באוויר, גיצים עפים לך לתוך הפנים. בנייה שכולה אמנות, מוקפדת מאוד, הרווחים שבין האבנים, מה שנקרא פוגות או כוחול בפי הערבים, דקים וחלקים, שווים כמעט לחלוטין. הקיר נראה כמו ציור, מישהו שם לב היטב מתי לשבץ את זו או את זו, מתי לאורך ומתי לרוחב, מתי להחליף גוון. תפירת שתי וערב מבני ללא כולו מתום, עמדתי מול הקיר הגבוה ונזכרתי עד כמה כואב הגב אחרי האיסוף בשטח, אחרי הסיתות, אחרי כל יציקת בטון.

עשיתי עוד מספר צעדים וכבר הרמתי את היד כדי לדפוק בדלת העץ הכבדה, ששלט עם שם לא היה תלוי עליה, כשראיתי את זה, מימין, ונעצרתי מיד. יסוד רבוע יצוק, משהו כמו שש על חמש, מרוחק מהבית שלושים מטרים בערך, בכיוון צפון־מזרח, וממנו עולה ראשית קיר שננטש בתחילת העבודה. עמדתי ובהיתי, ידעתי שמן הסתם הבחינו בי בפנים, שמאחורי אחד החלונות מתבונן בי מישהו, ממתין שאגש כבר לדלת, ועדיין לא יכולתי לזוז, ברור היה לי שאני רואה משהו, אבל מה?

גובה הקיר שנבנה לא עלה על מטר וחצי אבל הקיף את כל היציקה, חוץ ממקום אחד, הפתח המתוכנן כנראה, הדלת. ברזלים חלודים הזדקרו מהקיר הנמוך במרווחים ובאורך שווה ועבודת האבן דמתה מאוד לעבודה שנעשתה בבית, אבל הייתה מוקפדת ויפה אפילו יותר (מה שלפני רגע נראה בלתי אפשרי), קשה היה להתיק ממנה עין. בין אבני השטח שובצו אבני בניין עתיקות, חלוקי נחל, אבני בזלת שחורות, והפינות נבנו מאבן אדמדמה שמקורה בשטחים, מאזור רמאללה. הכול בחן רך, כמו לקוח מציור באגדת ילדים, מספר ישן, מחלום, קיר שמעלה חיוך, שמעלה געגוע נכמר עוד לפני שידעת למה. תהיתי מה זה אמור היה להיות בעצם, שלושים מטר רבוע, מחסן אולי? אבל מי משקיע ככה במחסן? עשיתי כבר צעד אחד לשם, למרות שהרגשתי שבעצם אסור לי, וכחכוח קצר נשמע מתוך הבית. אכן אסור, התנערתי, מיהרתי לדלת ודפקתי עליה פעמיים.

לא הוא פתח לי, אלא היא, האם, אישה שכבר ראיתי קודם בחטף, במגרש, ברחוב, אבל מעולם לא הייתי בטוח שהיא היא, כלומר שהיא, מכולן, אמא שלו. חייכתי והצצתי פנימה מעבר לכתפה, בטוח שהוא אי־שם בעומק הבית, עמדתי כבר לשלוף את אותו משפט מוכן כשהטתה את הראש מעט הצידה, הקדימה אותי וחייכה:

"הוא יצא כבר, ממש עכשיו, לא ראית אותו?"

אמרתי שלא ושלחתי מבט חטוף לאחור, כאילו יכול להיות שהוא מאחוריי ולא שמתי לב. משכתי כתפיים ונותרתי עוד רגע נטוע מולה, נבוך, לא יודע אם יש צורך באותו תירוץ, בבקשת סליחה או במשהו אחר. אישה בת חמישים, אולי מעט פחות, רזה, גבוהה כמעט כמוני. לבושה שמלה פרחונית פשוטה ועל כתפיה שָׁל אפור סרוג. שיער שחציו הלבין וחציו נותר שחור משחור, פזור סביב הראש כמו עדר קוצים, כמו ענן שנח על הר, פנים קמוטות הרבה מעבר למה שהגיל מחייב, מה שמחייבים החיים כנראה, רק העיניים נותרו צעירות. הטתה את הראש לצד השני וסקרה אותי, נדמה היה שהיא, מבחינתה, יכולה לעמוד כך כל היום, הרגשתי חשוף כל כך ונדמה היה לי שאני עומד בבת אחת גם מולו, מול שניהם. חייכה, כאילו הבינה בדיוק למה באתי עד כאן, עבר לי בראש: "והיא עוד מחייכת בסוף." חייכתי גם אני ואמרתי: "לא יודע איך פספסתי אותו," הוספתי "יום טוב" ממולמל והסתובבתי חזרה.

התרחקתי מהר, כמו נמלט מאתר אסון, נמנע בכוח שלא לסובב ראש ולהציץ שוב באותה אשת לוט, באותה התחלה מופלאה שאין לה סוף. ידעתי שהסגתי גבול. נזכרתי שסמוך לאותו פתח נשענה אל הקיר טורייה ישנה, עם ידית אחיזה שבורה ורקובה ולידה פיילת פח חלודה לערבוב בטון. הגעתי לכביש קצר נשימה, הוא עמד שם, אותו חיוך כמו שלה, מעשן ונשען על הברוש.

בערך חודש נוסף עוד עבד איתי, השתיקות התארכו והקיפו את היום כולו, לא רצה ממני סיגריה כשנגמרו לו, כמעט ולא רצה קפה. נעלמו גם כל העצות, ההסברים, התיקונים, הוא את שלו אמר כבר ואם שאלתי עיקם שפתיים או משך כתפיים, הוא לא באמת יודע, הוא לא זוכר, הוא רק פועל ובכלל, מה אכפת לו הגינות של הבורגנים האלה, הנובורישים האלה, מה לו ולזה.

אחר כך, באחד הבקרים, ממש כשטרק את דלת הרכב והתיישב, הודיע שהוא עוזב ללימודים בעיר ושאתחיל לחפש לי מישהו אחר, עדיף מהר, אמר ושתק, לא פירט.

עוד כמה ימים עברו ככה, כשאני רואה בעיקר את הגב שלו, בסוף לא התאפקתי ושאלתי לאן הוא עובר, מה הוא הולך ללמוד. ישבנו על ספסל גינה, בהפסקת אוכל ליד עץ דובדבנים אכול תולעים, מפריש שרף ועקר מפרי. הוא חייך ולא ענה מיד, כאילו בשבילי נחוץ ניסוח מיוחד, תשובה קולעת, מוחצת, אחר כך עיקם שפתיים ואמר, "אמנות, צילום," בטון מלעיג, בכוונה, כאילו ברור מאליו מה אני חושב ואין צורך לעשות הצגות ולהסתיר. אמרתי, "וואו, איזה יופי! באמת," ואכן נשמעתי כמו דודה זקנה שמחמיאה לילד שחיבר שתי קוביות לגו, הפוך.

אחר כך, לאט ובתחבולות, חילצתי, עקרתי ממנו בכוח עוד ועוד פרטים, איפה בדיוק ילמד, כמה שנות לימוד, יש תואר, אין תואר, מה הוא חושב לעשות עם זה, עשיתי מעצמי צחוק על הדרך, ריככתי: "כן, כן, אני כמו כולם, יש בזה כסף, אין בזה כסף, מה לעשות, מבוגר..."

בסוף היום התרצה, הסכים לקחת סיגריה, הסכים גם להרים את הראש מהאדמה כשדיבר. נידב, פתאום, גם בלי ששאלתי, עוד כמה פרטים, אמר שיגור בהתחלה אצל הדודה, אחות של אמא שלו, ודי מהר יתארגן על איזו דירה ועבודה. הכול הולך, אמר, הוא לא איזה עירוני מפונק, אין משהו שהוא לא יכול לעשות.

ביום האחרון, בצהריים, כשישבנו לאכול, אחרי שהקיא פתאום את כל מה שידע בגינון, כל טיפ אפשרי, כל מה שסכר משום מה, נתן מבט ארוך בפיתה שאכלתי, פיתה עם חביתה ונקניק שיערה הכינה לי. נד בראש, חכך רגע ארוך בדעתו אם זה ראוי ובסוף לא התאפק ואמר: "אתה יודע? דווקא עליך לא הייתי מאמין שתאכל בשר, אנחנו, כולנו, אף פעם לא נגענו, אפילו לא בדגים."

לא זכור לי מה עניתי, מן הסתם איזושהי התנצלות מחויכת, אולי אפילו הבטחתי לנסות ולשפר את דרכיי. בסוף היום נפרדנו בלחיצת יד שהביכה את שנינו, השפלנו מבט, אמרתי: "שיהיה בהצלחה, באמת," והוא גיחך, יצא והלך, הכנסתי לראשון ונסעתי, במבט חטוף במראה ראיתי אותו מאחור, קל.

מצאתי לי בחור דרוזי צעיר מאחד הכפרים הסמוכים. באו ימים רגועים, אני אומר והוא עושה, אין ויכוחים ואין ביקורת, הבחור בקושי מבין עברית, אני בקושי מבין ערבית, נוח, משעמם.

אותו, את אלון, ראיתי מעתה רק בסוף היום, כשחזרתי מהעבודה. כמעט תמיד בקרבת המגרש, מסתובב בחוץ כל הזמן, כל פעם עומד ליד מישהו אחר ומדבר, מספר ומחייך, מהנהן וצוחק, טפיחות על השכם וחיבוקי פרידה נרגשים, נדמה היה שאפילו גבה קצת. את הבגדים הזרוקים, הקרועים, של בן כפר שממש לא אכפת לו איך הוא נראה ואפילו לא איך הוא מריח, החליפו ג'ינס וחולצות טריקו, צמודות, בכל פעם עם כיתוב אחר:

just do it — never give up נעלי ספורט חדשות, לבנות! ארגן לעצמו שפמפם־זקנקן־תיש לטיני, גילח את הראש, הצטרף לחבר'ה הצעירים ששיחקו כדורגל, מה שלפני כן מעולם לא עשה. עברתי בנסיעה ליד המגרש וידעתי שהוא שם אפילו בלי להעיף מבט, צוחק בקול רם, לי היה נדמה שקצת יותר מדי.

באחת הפעמים, כשעצרתי ליד המגרש כי החשיך כבר וחשבתי לקחת איתי את יריב, מצאתי את שניהם משחקים בכדור לבד, הוא עומד בשער ויריב בועט. מדי פעם נתן לו להבקיע, מחא לו כפיים, החמיא, השתטח על הרצפה בניסיון נואש, לא מוצלח, לעצור. כשיצאתי מהרכב הסתובב אליי ועשה מאמץ עליון לא להחמיץ פנים, יריב הניח רגל אחת על הכדור ותלה בו מבט מייחל, שיושיע אותו, את שניהם, ואלון הרים יד ואמר שזה בסדר, עוד קצת, לא נורא, הוא כבר יחזיר אותו מאוחר יותר. הנהנתי, שיהיה, נכנסתי לרכב והמשכתי, אבל מיד עצרתי שוב, נחבא מאחורי כמה שיחים צפופים. הצצתי בהם, עזבו את הכדור והתיישבו על ספסל אבן ארוך, אלון מדבר ויריב רכון אליו, מקשיב, בולע כל מילה בפה פעור, איזה יופי, חשבתי, בחיי, מגוחך, שיהיו בריאים שניהם, נסעתי משם.

*

ערב, אני ויריב במטבח, מכינים ארוחה, יערה לא נמצאת. אני חותך ירקות לסלט, קצוץ־קצוץ, כמו שאנחנו אוהבים, הוא ניגש למקרר ומוציא שתי ביצים לחביתה, כשהוא סוגר את הדלת נשמטת אחת הביצים מידו ונשברת על הרצפה, אני לוקח נשימה עמוקה וניגש להביא נייר סופג, אבל לקחתי, בעוונותי, יותר מדי אוויר. יותר מדי וחזק מדי, כשאני חוזר הוא עומד עם ביצה אחת ביד ומבט מושפל לרצפה, שפתיים רוטטות.

אני מנסה לנחם, לעודד, להוציא אותו מזה, אבל הוא בכלל לא רוצה לצאת, עומד ומחכה לרגע שבו אאבד את זה, ואני כנראה מאבד: "נו, אל תהיה תינוק," אני אומר, תוך כדי שאני מתכופף לנקות, בטון הכי מתאפק שעומד לרשותי, "לא קרה כלום." השפתיים הרוטטות נחשקות והוא מטיח גם את הביצה השנייה ברצפה. אני חורק שיניים, מסנן קללה, מנקה בזעם שתי ביצים והדברים יוצאים משליטה. הוא יוצא בריצה למרפסת המטבח, טורק את הדלת אחריו בעוצמה והופך שם משהו. אני צועק לו שיפסיק עם זה, שיירגע מיד, מסיים עם הביצים הכי מהר שאני יכול ורץ החוצה לראות מה עולל. הוא הפך פח שמן זית מלא על הצד וטרח גם לפתוח את הפקק, עצבני וכועס אבל ממוקד מטרה, כמעט כל השמן נשפך עד שאני מספיק להרים את הפח, אני מחליק על השלולית הצמיגית וכמעט נופל, שוב אני רוכן לנקות ולקלל, הוא בשלב זה עבר כבר למרפסת בצד השני של הבית, זורע בדרכו הרס מן הסתם, אני צורח לו שייכנס הביתה מיד, שיפסיק, שזה ייגמר רע, ובדיוק אז אני שומע זכוכית מתנפצת ומיד עוד אחת. אני מניח לשמן ורץ אחריו, מקיף את הבית, משיג אותו במדרגות המובילות לדלת הכניסה ותופס לו ביד, חזק.

רגע אחד אנחנו עומדים ככה, שותקים, אני אוחז בו קצת מעל למרפק והוא מתנשם עם מבט ברצפה, נדמה שעברנו את זה כבר, ובלי נזק גדול הפעם, כשהוא מנסה פתאום, בכוח, להשתחרר מהאחיזה, מטלטל את היד, אני מתעקש ולא מרפה, "תבקש סליחה ואל תעשה את זה יותר," הוא שותק, אני חוזר, "תבקש סליחה," ומהדק עוד מעט את האחיזה. הוא מניע ראש לשלילה, לאט, אני אומר לעצמי, לא, תתאפק, אתה תצטער... ובכל זאת לוחץ חזק יותר. העור שלו, ליד האצבעות שלי, הופך לבן, הוא מרים את הראש לאט־לאט כמו בסרט אימה ומסתכל לי ישר בעיניים, מבט חד ונטול דמעות, אני מאבד את זה, לוחץ בכל הכוח ובקול רועד, שאין לי שליטה עליו, ממשיך לדרוש, "תבקש סליחה, אתה שומע? תבקש סליחה."

"היי, אתה צועק."

"מה?"

"תתעורר! אתה צועק."