שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד.
(יונה ד, י)
יש יצורים שקשה שלא לראות בהם סמל. גסטון בשלאר אמר: “התודעה רואה שוב ושוב אובייקטים. הנשמה לעומתה מוצאת בתוך אובייקט אחד את הקן של העצום״. בַּרְיוֹם אינו אובייקט אלא יצור חי, אבל דבריו של בשלאר תקפים: תודעת היומיום שלנו מבחינה בדברים ומפרידה ביניהם; אנו מעיפים מבט בעץ או בחרק או בירח והתודעה אומרת, שוב ושוב: “זָרִים״. זרים ביחס לתודעה וזרים זה לזה. מבט מתוך עין הנשמה חש את הקשר הסמוי בין דברים ויצורים, קשר שמרחק פיזי (הירח) ושוני ביולוגי (החרק, העץ) לא מעלימים. הוא מבט שיכול להביא לקִרבה ולכן לפעמים גם לכתיבה על עץ, חרק או ירח. מבּחינת התודעה הירח רחוק ולכן היא הוגה טיל כדי להגיע אליו; מבחינת הנשמה הירח נוגע בעינינו, מאיר את לִבֵּנוּ, מַכָּר.
בַּרְיוֹם. כבר שמו העברי מקפל בחובו את הסמליות, וליתר דיוק, את התחושה העצומה, הטרגית אפילו, של הזמן המקופל ב״קן״ של גוף החרק: בַּרְיוֹם. בן יום. הוא קרוי כך מפני שזמנו קצר.
בתמונה אפשר לראות נקבה של בריום בשלב חיים ייחודי: שלב שבו היא טרום–בוגרת, דהיינו כבר לא נימפה (“נימפה״ הוא הכינוי לשלב הזחל בחרקים בעלי גלגול חסר, כלומר חרקים שאינם הופכים לגולם לפני הפיכתם לבוגרים), ועדיין לא בוגרת שיכולה להזדווג. סדרת הבריומאים היא הסדרה העתיקה ביותר של חרקים מעופפים ששרדה. הם עדות חיה לראשית המעוף עלי אדמות, דרישת שלום מעומק העבר. הסדרה כוללת כ-3,000 מינים, שמרביתנו, בישראל, לא נזכה לראות מהם ולוּ מין אחד, הגם שיש כ-40 מינים מקומיים.
כנפיהם המרהיבות, המשורגות עורקים צפופים, מעידות על קדמוניותם. הבריומאים, כמו השפיראים שבהם נעסוק בפרק הבא, חיים את רוב חייהם במים מתוקים. הנקבה שבתמונה תתנשל עוד מעט ותעוף (אין עוד חרק בעל כנפיים שמתנשל; זהו סידור עתיק שפס מן העולם). אם תצליח להזדווג, תטיל ביצים רבות אל תוך מאגר המים שממנו הגיחה. מהביצה תבקע נימפה (זכר או נקבה), שתחיה מתחת למים את רוב חייה. משך חיים זה עשוי לארוך עד ארבע שנים שבמהלכן תתנשל בין 10 ל-50 פעמים. זהו מספר עצום ביחס לחרקים אחרים שנחשבים למפותחים יותר מן הבריום; מדובר בשריד מדרך חיים עתיקה, איטית והדרגתית. מתחת למים לנימפה לא יהיו כנפיים. היא תנשום באמצעות איברים דמויי זימים.
אחרי שנות המים שלה, כמו מכוח קריאה סמויה, היא תצא מהמים ותטפס על צמח זקוף. ליתר דיוק, הנימפה ממין נקבה תצא רק אחרי יציאת הנימפות ממין זכר. רבים מראשוני המגיחים ייטרפו בידי דגים וציפורים. ואז, לאחר הגחת הזכרים, יגיחו הנקבות. נחילים שכוללים עד עשרות מיליוני פרטים עשויים להגיח בבת אחת כגלקסיה בהירה של חרקים מעופפים. הם חסרי גפי פה ולכן לא יוכלו לאכול. בלא מזון יוכלו לחיות שעות ספורות עד ימים ספורים, ולקראת סוף חייהם יזדווגו במעופם ולאחר מכן ימותו. האם הם חשים רעב כל חייהם הבוגרים? רעב אינו אלא כאב. האם הם חיים מחוץ למים בתוך כאב מראשית ועד אחרית?
מעגל חיים זה הולך ונמשך 330 מיליון שנה.
השם בריום מעיד על קוצר זמן. אבל השם גם מטעה. הבריום חי לא יום אחד אלא לפעמים יותר מאלף ימים, אלא שרוב חייו סמויים מן העין בהיותם מתחת למים ובצורה אחרת, כנימפה. מעבר לכך, זמנה של סדרת הבריומאים נמשך מאות מיליוני שנים. הבריום הוא גם בר נצח. לכן הבריום יכול לשמש כסמל להרף העין של החיים ־ כל חיים ־ אבל גם לממד העומק של החיים האלה, שמשתרע הרבה מעבר למה שגלוי לעין. שני הזמנים ־ הזעיר והעצום ־ קיימים בחרק האחד. קל לשכוח את זה. אבל אם, כדברי בשלאר, “ייעודו הפואטי של האדם הוא להיות מראָה של העצום, או ליתר דיוק, העצום נעשה מודע לעצמו באדם״, הרי שכּל בריום זעיר וקְצר מועד הוא הזדמנות גדולה לכל אדם
לעצור, לשַקֵף.
המקור הספרותי הקדום ביותר שנזכר בו בריום הוא עלילות גלגמש, יצירה בת 3,100 שנה. אומנם בתרגום העברי תורגם שם החרק לשפירית (בעקבות תרגום המונח במילון האכדי), אך בתרגום המוסמך של אנדרו ג׳ורג׳ נזכר Mayfly, בריום. יתר על כן, באחד המקורות הבבליים, האנשים המתים שצפים במים לאחר המבול מדומים לאותו חרק, וסביר הרבה יותר כי הכוונה לקבוצה גדולה של בריומים מתים, שמספרם עולה לאין שיעור על זה של השפיריות. מה גם שבקטע מתוך היצירה, המובא להלן, מוזכר אותו חרק בהקשר של חלוף הזמן, הקשר שמחזק את ההנחה שאכן מדובר בבריום. אומנם גם שפיריות חיות לעתים רק כמה ימים, אך לפעמים גם כמה חודשים, ולכן סביר פחות שמחבר עלילות גלגמש בחר בשפירית כדימוי לקוצר זמן.
הנה הקטע הנדון, בתרגומו של נתן וסרמן מאכדית:
בָּאָה הָעֵת וְהַנָּהָר עוֹלֶה וְנוֹשֵׂא גֵּאוּת.
הִנֵּה הַבַּרְיוֹם נִסְחַף בַּנָּהָר,
פָּנָיו מַבִּיטוֹת בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ
־ וּלְפֶתַע, אֵין דָּבָר בַּנִּמְצָא!
פני החרק רואים את פני השמש אך בעוד פניה מתמידים ויוקדים, פניו נגוזים בן רגע. אור העיניים ניגף בפני אור הכוכב. בהמשך לתרגומו כתב וסרמן:
התפיסה האקזיסטנציאלית הבבלית היא פסימית אף יותר משנראה בתחילה: לא רק שהחיים קצרים, בלתי צפויים, מלאי קשיים ומוות מר בסופם, אלא שגם כשאנו חיים ואור השמש מאיר עלינו, גם אז איננו מבינים דבר. עיוורים אנו חיים ועיוורים אנו מתים.
האם היו הבבלים מקבלים את הצעתו הנרגשת של גסטון בשלאר שלפיה ייעודנו הפואטי “הוא להיות מראָה של העצום״? האם היו שוקלים את האפשרות שבהיותנו מראָה כזו ־ רואה ולא עיוורת ־ אנו לעתים “נושמים את הקוסמיוּת, הרחק מכל החרדות האנושיות״? כיצד אנו חשים למול מאובן של יצור “בן יום״, ביודענו שגילו 108 מיליון שנה? יש פסוק זן שלשונו:
הַיָּרֵחַ עַל פִּסְגַּת הַר הְיַקוּג׳וֹ ־ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לִפְנֵי חֲמֵשׁ–מֵאוֹת תְּקוּפוֹת חַיִּים, מִי הָיִיתָ?
מאובן של בריום (Mickoleitia longimanus), בן 108 מיליון שנה, ברזיל.
אורך הכנפיים: 29 מ״מ. תצלום: Dr. Günter Bechly
אין כמו שירת הייקו כדי להמחיש את קוצר זמנו של הבריום הבוגר, היות שקריאת השיר היא עצמה כהרף עין, כמו בשיר מאת קרוליין גוּרְלֵיי:
קוֹל רַעַם
מַרְעִיד אֶת הָעֵשֶׂב בָּאָחוּ
בַּרְיוֹם
השיר מבחין בבריום אחד בתוך נחיל שעשוי למנות רבבות רבות. כבר בזה הוא משרה דממה על הקורא המכיר את מופעו ההמוני של החרק הזה בטבע. בקריאה ראשונה נראה כי קול הרעם מרעיד את העשב. אבל אפשר גם לקרוא את השורה הראשונה כנפרדת מהשתיים האחרות, ואז המרעיד יהיה הבריום. כדאי לקרוא את השיר בלי להכריע, וכך נראה את העשב נרעד עם הרעם והשמים הפתוחים ועם החרק הזעיר. השיר מבקש להרעיד גם אותנו. הרעד הזה של אניץ עשב אחד הוא המחשה של הזמן השביר, הרועד והרועם, הזמן של הבריום, של המשוררת ושל הקורא.
בהייקו אחר, מאת מרלן מאונטיין, אנו קוראים עוד פחות:
בַּרְיוֹם
מָחָר אֵינֶנּוּ
קל לקרוא את השיר הקצר בהרף עין ולעבור הלאה. אבל כדאי לשים לב לחיתוך המבהיל, כמו נפילה מצוּק אל תהום, שבין המילה הראשונה לשתיים האחרות, וגם לחיתוך שבין השיר הזה כולו ובין המציאות שאנו חוזרים אליה אחרי קריאתו. השיר מציג יצור חי, ומיד לאחר מכן, ללא כל הכנה, מודיע על אֵינותו, על מותו; חיים שלמים נתונים במרווח שבהזחה פנימה של השורה השנייה. המרווח מתפקד כמחיקה של חיי היצור שמעליו, כתהום ריקה הפעורה מתחת למילה הראשונה. זהו מרווח זעיר על הדף המודפס אך מרווח עצום של חיים ומוות.
השיר מציג תמונה של הווה ועתיד, ומיד הופך בעצמו לאַיִן. צורות מופיעות והופכות לריקוּת: צורת בריום; צורת שיר. השיר מפעיל את הרווחים שבּו ומזמין להשתהות לפני שיגיע המחר (השורה השנייה של השיר), לראות את החרק עכשיו, היום, כרגע. למען האמת, ברגע הקריאה בשיר רק הבריום ישנו; רק המחר “אֵינֶנּוּ״. אי אפשר לייבא אל הבריום את מותו מן העתיד, וביחס לזמן העמוק (שהוא גם זמנם של החרקים) כולנו בני יום.
הנוּכל לחוש חיתוך כזה בנפשנו, בגופנו פנימה? לחוש עמידה כזו על סף הזמנים, כמו היינו חציינו יבשים חציינו רטובים, תמיד–תמיד בין אתמול ומחר, כמו בשיר הבא מאת ג׳ון וילס?
בַּרְיוֹם
נֶאֱבָק בְּמוֹרַד הַזֶּרֶם
כָּנָף אַחַת יְבֵשָׁה
שירי ההייקו על בריומים, בהיותם שירים קצרצרים על יצורים קטנים וקצרי מועד, מתעקשים להקנות ערך ליצורים שאין להם כמעט מֶשֶך וגוף:
בֹּקֶר אֲבִיבִי
כֹּה שָׁקוּף הַבַּרְיוֹם
שֶׁאֵין לוֹ צֵל
בהייקו הזה, של אליזבת סרצ׳למב, לבריום אין צל מרוב היותו על סף האַיִן, אבל זה לא הופך אותו ל״קליפת השום״ אלא למופע של התגלות קטנה של גוף רוחני שאינו מטיל צל. שקיפותו משתלבת בבוקר האביבי, מקנה לבוקר הוד קטן. לבריום הזה אין צל אבל יש לו מתבוננת.
שירי ההייקו מצליחים להפנות את תשומת הלב לזעיר מכוח זעירותם הז׳אנרית, להפנות תשומת לב לחולף מכוח חלופיותם. צורת החרק ומִשְכוֹ מוצאים מקבילה חומלת בממדי השירים. השירים האלה מאפשרים לראות את החרק ואת החיים בלי קשר לגורלם מחר, וגם לקרוא את השיר על אף שיישכח. קוצר הזמן מביא להשתהות ולהערכה, לא לביטול ולפחיתות ערך. שהרי ־ אם האדם לא היה נמוג כמו הטללים באדאשינוֹ, אם לא היה מתנדף כמו העשן שמעל טוריביאמה, אלא היה חי לעולם, עד כמה היו הדברים מאבדים את כוחם להניע את לבנו! הדבר היקר ביותר בחיים הוא האי–ודאות שלהם.
(יושידה קנקו)
אם יוקר החיים נמצא ביחס הפוך לאורכם, הרי שאין בעולם דבר יקר מבריום על עשב רועד.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.