עונת יובש

1

אדם קלי אהב לשחק בבתים הנטושים, אהב את הריח המעופש של החדרים הישנים, את האופן שבו חרקו ונאנחו כשהסתובב בהם, את האופן שקרני השמש הבקיעו דרך לוחות העץ והטילו צללים מפוספסים על הקירות. הוא אהב לנתר מעל רווחים במדרגות השבורות, כולו נלהב, לדלג מקורת גג אחת לשנייה, להסעיר אבק טיח ולצפות בגרגרים מרקדים באור המסתנן.

באותו אחר צהריים עמד הכפר כולו לרשותו של אדם, למשחקיו.

הוא ניצב בשולי העמק הרדוד, הביט בהריסות מתחת וציפה להרפתקה העתידה לבוא. זה היה היום שחיכה לו. אולי הזדמנות של פעם בחיים. הכול עשוי לקרות שם למטה. היום עתיד היקום תלוי באדם; הכפר הוא מבחן, אחד מהדברים שחובה עליו לכבוש לפני שיעבור אל השלב השביעי.

האנשים האחרים היחידים שנראו לעין עמדו הרחק בקצה השני, ליד טחנת הפשתן הישנה: גבר בג'ינס ובטריקו אדומה, ואישה לבושה כולה בלבן. הם העמידו פני תיירים, כיוונו את מצלמת הווידיאו שלהם לפה ולשם, אבל אדם חשד שהם מבקשים את אותו הדבר שהוא מבקש. הוא שיחק לעתים תכופות מספיק במשחק המחשב שלו כדי לדעת שהרמייה נמצאת בכל מקום, ושדברים לעולם אינם כפי שהם נראים. אלוהים יעזור לנו, הוא חשב, אם הם יגיעו אל זה ראשונים.

הוא חצי־החליק וחצי־רץ במורד מתלול האדמה, ועצר בחטף כשהגיע אל האדמה האדומה החרבה בתחתית. מסביב עדיין היו פזורות פה ושם חלקות בוץ; הוא תיאר לעצמו שכל המים שהיו שם לא יתאדו סתם כך בתוך שבועות ספורים.

אדם עצר והקשיב. אפילו הציפורים דממו. השמש קפחה וגרמה לו להזיע מאחורי אוזניו, במורד עורפו ובחריץ ישבנו. המשקפיים שלו החליקו שוב ושוב על אפו. מבני הקוטג'ים החשוכים וההרוסים ריצדו בחום, כמו קיר מאחורי מחתת גחלים.

עכשיו הכול יכול לקרות. הקמע נמצא שם איפשהו, ותפקידו של אדם למצוא אותו. אבל איפה להתחיל? הוא אפילו לא ידע איך הוא נראה, רק שיזהה אותו כשימצא אותו, ושחייבים להיות רמזים.

הוא חצה את גשר האבן הישן ונכנס לתוך אחד הקוטג'ים ההרוסים למחצה, מודע לחשכה הלחה הקרירה שעטפה אותו כמו גלימה. היה שם ריח של שירותים מקולקלים, או כאילו איזה יצור חייזרי ענקי נשכב שם למות, בביצה חמה ומצחינה.

אור השמש חדר באלכסון דרך החלל שבעבר היה הגג והאיר את הקיר הרחוק. האבנים הכהות נראו חלקלקות ושמנוניות כמו דליפת נפט. אבני הריצוף הכבדות זזו ונסדקו בכמה מקומות ברצפה, ונתחי בוץ עבים ביעבעו מעלה ביניהן. כמה מהאבנים רעדו כשאדם עמד עליהן. הוא הרגיש שהוא ניצב על חול טובעני שמוכן לינוק אותו מטה, אל ליבת כדור הארץ, אם יעשה צעד אחד לא נכון.

אין דבר בבית הזה. הגיע הזמן להמשיך הלאה.

בחוץ הוא עדיין לא ראה איש. נראה ששני התיירים הלכו לדרכם, אלא אם כן התחבאו וארבו לו מאחורי הטחנה הרצוצה.

אדם הבחין במבנה חיצוני ליד הגשר, מסוג המקומות שפעם היו משתמשים בהם לאחסן פחם או להחזיק מזון קר. הוא שמע על הימים ההם שלפני החימום החשמלי והמקררים. אולי זה אפילו היה בית שימוש. נכון שקשה להאמין, אבל פעם נאלצו אנשים לצאת מהבית אל השירותים, אפילו בחורף.

מה שזה לא יהיה, המחריבים כמעט לא נגעו בו. המבנה, שגובהו היה כשני מטרים, עם גג רעפים משופע שנותר שלם, כמו קרא לו לבוא ולכבוש אותו. לפחות על המבנה הזה הוא יהיה מסוגל לטפס כדי להשיג שדה ראייה נקי. אם התיירים המדומים מתחבאים בסמוך, הוא יראה אותם מלמעלה.

אדם הקיף את הבניין החיצוני ושמח לראות שבאחד מצדדיו היו אבנים שבלטו ביחס לאחרות, כמו מדרגות. הוא הניח את משקלו בזהירות על הראשונה. היא היתה חלקלקה, אבל יציבה. הוא החל לטפס. כל מדרגה נראתה מספיק איתנה, ועד מהרה הוא הגיע למעלה.

הוא משך את עצמו אל הגג. זווית השיפוע שלו היתה מתונה, כך שהיה קל למדי ללכת עליו. ראשית הוא עמד ליד הקצה, חיפה על עיניו בידו כנגד השמש העזה והביט לכל הכיוונים.

ממערב עמדה טחנת הפשתן, והזרים כבר לא נראו לעין. הקרקע מצפון ומדרום היתה מכוסה יער, כך שהיה קשה לראות משהו מבעד לעלווה הירוקה הסמיכה. ממזרח ניצב מאגר הרקסמיר דמוי הדמעה. על הקצה, שנמתח לאורך הצד הדרומי של הרקסמיר, הבהיקו שתי שמשות קדמיות של מכוניות. מעבר לזה בקושי ניכרה תנועה בעולם כולו, בקושי היה עלה נרעד.

אדם, שהיה מרוצה מכך שלא צופים בו, החל לחצות את הגג. רוחבו היה מטר וחצי, אולי פחות, אבל כשאדם הגיע למרכז הוא הרגיש רטט חלוש ואז, לפני שהספיק לרוץ את המרחק הקצר אל הצד השני, קרסו מתחתיו אריחי האבן העבים. לרגע הוא נתלה באוויר, כאילו הוא עשוי לרחף שם לנצח. הוא פשט את ידיו ונופף בהן כבכנפיים, אך לשווא. הוא צנח בצרחה לתוך החשכה.

הוא נחת על גבו על ריפוד בוץ; מפרק ידו השמאלית התפצח כשרעף אבן נשר עליו, וזרועו הימנית, שנשלחה קדימה לבלום את הנפילה, שקעה עד המרפק.

בזמן ששכב שם נטול נשימה, מביט אל פיסת השמים הכחולים מעליו, הוא ראה שניים מרעפי האבן הנותרים נוטים ונופלים לעברו. כל אחד מהם היה בגודל של כמטר מרובע ובעובי של חמישה־עשר סנטימטר, די כדי לרסק ולמעוך אותו אם יפגעו בו. אבל הוא לא היה מסוגל לזוז; הוא הרגיש לכוד, מכושף על ידי הרעפים הנופלים.

היה נדמה שהם מרחפים מטה בהילוך אטי, כמו עלי שלכת ביום נטול רוח. ראשו התרוקן מכל מחשבה. הוא לא הרגיש פניקה, לא פחד, רק מעין קבלה, כאילו הגיע לנקודת מפנה בחייו הקצרים, וכעת זה כבר לא בשליטתו. הוא לא היה מסוגל להסביר את זה גם אילו היה מנסה, אבל באותו הרגע, כששכב בעריסת הבוץ החמימה שלו והביט בלוחות האבן הכהים מסתחררים מטה על רקע כחול השמים, צעיר ככל שהיה, הוא ידע שאין ביכולתו לעשות דבר כדי להימנע ממה שהגורל זימן לו; איך שזה לא יתפתח, הדבר היחיד שיוכל לעשות יהיה לזרום עם זה.

זה בטח השלב השביעי, הוא חשב בעודו עוצר את הנשימה כשהוא מחכה להתנגשות, מחכה להרגיש את עצמותיו נשברות, מתחככות זו בזו.

לוח אחד נפל לשמאלו, ננעץ בבוץ ונשען על הקיר כמו מצבה ישנה. השני נפל לימינו ונשבר לשתיים על אחת מאבני הריצוף. חצי אחד נטה לכיוונו, שיפשף את זרועו שהזדקרה מהבוץ, וכמה טיפות דם פיעפעו ממנה.

אדם נשם עמוק כמה פעמים והביט בשמים דרך הגג. אין עוד רעפים. אם כך הוא ניצל; הוא נשאר בחיים. הוא הרגיש סחרחר. שום חלק בגופו לא ניזוק באופן רציני, הוא חשב כשהחל להזיז את איבריו באטיות. מפרק ידו השמאלית כאב מאוד, ובטח יתפח לחבּורה הגונה, אבל היה נדמה שלא נשבר. זרועו הימנית עדיין היתה נעוצה עמוק בבוץ, והלוח התחכך במרפקו המשופשף. הוא ניסה לנענע את אצבעותיו מתחת לבוץ, לגלות אם הוא עדיין מרגיש אותן, והן התחככו במשהו קשה.

היה נדמה שמדובר באשכול של כישוֹרים חלקים, קשים, או צרור של מוטות קצרים. הוא תחב את זרועו בסקרנות עמוק יותר ואחז היטב בדבר, כפי שהיה מחזיק את ידה של אמו בעיר כשהיה קטן מאוד ופחד מההמון; הוא הטה את משקלו בחזרה שמאלה, חשק את שיניו כשהכאב צרב את מפרקו הפצוע, ומשך.

הוא שיחרר את זרועו סנטימטר אחר סנטימטר, כשהוא ממשיך ללפות בחוזקה את שללו, והבוץ השמיע קולות בליעה ויניקה. בסוף הוא הצליח לחלץ את החפץ שהחזיק. הוא הניח אותו על הלוח, וזחל אחורה לעבר הקיר המרוחק, לבחון אותו.

הדבר נח על הרעף באור העמום, באצבעות מעוקלות, כאילו ניסה למשוך את עצמו מהקבר. זאת היתה יד שלדית, שעצמותיה היו מכוסות אדמה לחה כהה.

* * *

בנקס צעד אחורה לסקור את מעשה ידיו כשהוא מלווה בשריקה את ההבנרה מ כרמן, שבקעה בקול רם ממערכת הסטריאו: מריה קאלאס אחרי שיאה, אבל עדיין נשמעת מעולה.

לא רע יחסית לחובבן, הוא חשב לעצמו כששמט את מברשת הצבע לתוך צנצנת טרפנטין, ובהחלט שיפור לעומת הטפט העבש שקילף אתמול מקירות ביתו החדש.

הוא אהב במיוחד את הצבע. האיש במרכז עשה־זאת־בעצמך באיסטווייל אמר שהוא מרגיע, ואחרי השנים המיוסרות שעברו על בנקס, הוא נזקק לכל גורם מרגיע שרק ניתן להשיג. גוון הכחול שהוא בחר היה אמור להיות דומה לזה של שטיחי קיר אוריינטליים, אבל אחרי שהוא נמרח על הקיר, הוא הזכיר לבנקס יותר את האי סנטוריני, שהוא ופרודתו סנדרה ביקרו בו בחופשה המשותפת האחרונה שלהם. מטרתו לא היתה לעורר את הזיכרון הזה, אבל הוא האמין שיוכל לחיות איתו.

מרוצה מעצמו משך בנקס חפיסת סילק קאט מהכיס העליון. ראשית הוא ספר את תכולתה. רק שלוש מאז הבוקר. יפה. הוא ניסה להגביל את עצמו לעשר סיגריות ביום, או פחות, ועד כה הלך לו לא רע. הוא נכנס למטבח והפעיל קומקום לתה.

הטלפון צילצל. בנקס כיבה את הסטריאו והרים את השפופרת.

"אבא?"

"בריאן, זה אתה? ניסיתי להשיג אותך."

"כן, טוב... היינו בדרכים. לא חשבתי שתהיה בבית. למה אתה לא בעבודה?"

"אם לא חשבת שאהיה פה, למה צילצלת?"

דממה.

"בריאן? איפה אתה? קרה משהו?"

"הכול בסדר. אני מתארח בדירה של אנדרו."

"איפה?"

"וימבלדון. שמע, אבא..."

"תוצאות הבחינה לא היו אמורות להתפרסם כבר?"

שוב דממה. אלוהים, חשב בנקס, להוציא מבריאן יותר מכמה מילים ברצף קשה כמו לדלות אמת מפוליטיקאי.

"בריאן?"

"כן, טוב, בגלל זה צילצלתי. אתה יודע... חשבתי פשוט להשאיר הודעה."

"אני מבין." עכשיו בנקס ידע מה קורה. הוא הביט סביבו לשווא בחיפוש אחר מאפרה, ובסוף השתמש באח. "שפוך," הוא דחק.

"בנוגע למבחנים, כאילו..."

"כמה זה גרוע? כמה הוצאת?"

"טוב, זה העניין... זאת אומרת... אתה לא תאהב את זה."

"אבל כן עברת, נכון?"

"כמובן."

"אז?"

"פשוט לא הצלחתי כמו שציפיתי. זה היה ממש קשה, אבא. כולם אומרים."

"כמה קיבלת?"

בריאן כמעט לחש. "עובר."

" עובר? זה קצת מאכזב, לא? חשבתי שאתה מסוגל ליותר מזה."

"כן, טוב, זה יותר ממה שאתה קיבלת אי־פעם."

בנקס נשם עמוק. "מה שאני קיבלתי או לא קיבלתי לא משנה בכלל. אנחנו מדברים עליך. על העתיד שלך. לעולם לא תשיג עבודה כמו שצריך עם ציון עובר."

"ומה אם אני לא רוצה עבודה כמו שצריך?"

"אז מה אתה רוצה להיות? עוד סטטיסטיקה? עוד קלישאה? עוד חוליגן מובטל?"

"ממש תודה, אבא. נעים לדעת שאתה מאמין בי. בכל אופן, המצב הוא שאני לא מקבל דמי אבטלה. אנחנו הולכים לנסות להצליח. אני והלהקה."

"אתם מה?"

"אנחנו הולכים לנסות להצליח. אנדרו מכיר מישהו שמנהל לייבל עצמאי, ויש לו אולפן, כאילו, והוא אמר שאנחנו יכולים להקליט אצלו דמו של כמה מהשירים שלי. אולי לא תאמין לזה, אבל אנשים ממש אוהבים אותנו. יש לנו בלי סוף הופעות."

"יש לך מושג כמה קשה להצליח בעולם המוזיקה?"

"ספייס גירלז הצליחו, ותראה כמה כישרון יש להן."

"גם טייני טים הצליח, אבל לא זה העניין. לכישרון אין שום קשר להצלחה. על כל אחד שמצליח, יש אלפים שנרמסים בדרך."

"אנחנו עושים המון כסף."

"כסף זה לא הכול. מה בנוגע לעתיד? מה תעשה אחרי שתגיע לפסגה בגיל עשרים וחמש, ולא יהיה לך אפילו פני בבנק?"

"איך פתאום נעשית מומחה בענייני תעשיית המוזיקה?"

"בגלל זה קיבלת כזה ציון נמוך? מפני שהיית עסוק מדי בבזבוז זמן על חזרות ומסעות הופעות?"

"גם ככה התחלתי להשתעמם מאדריכלות."

בנקס התיז את בדל הסיגריה שלו לתוך האח. הוא פיזר ניצוצות על רקע האבן הכהה. "דיברת על זה עם אמא שלך?"

"טוב, אני פחות או יותר חשבתי שאולי... אתה יודע... אתה תוכל לעשות את זה."

יופי של בדיחה, חשב בנקס. ש הוא ידבר עם סנדרה? לאחרונה הם לא מסוגלים לדבר אפילו על מזג האוויר מבלי שזה יהפוך לוויכוח.

"נראה לי שעדיף שתתקשר אליה בעצמך," הוא אמר. "ואפילו טוב יותר, למה שלא תקפוץ לבקר אותה? היא בסך הכול בקמדן טאון."

"אבל היא תתפוצץ עלי!"

"מגיע לך. היית צריך לחשוב על זה קודם."

הקומקום התחיל לשרוק.

"ממש תודה, אבא," אמר בריאן בקול מריר. "חשבתי שתבין. חשבתי שאוכל לסמוך עליך. חשבתי שאתה אוהב מוזיקה. אבל אתה בדיוק כמו כולם. לך תטפל בקומקום ה מזדיין שלך!"

"בריאן..."

אבל בריאן ניתק. טרק את הטלפון.

כחול הסלון לא שיפר במאום את מצב רוחו של בנקס. זה די עצוב, הוא חשב, שאתה נאלץ להיעזר בעשה־זאת־בעצמך לצורכי תרפיה, שאתה נאלץ להשתמש בעיצוב הבית כדי להרחיק את האפלה. הוא ישב לרגע והביט בשערת המברשת שנדבקה אל הצבע מעל אדן האח, ואז שעט לעבר המטבח וכיבה את הקומקום. עכשיו לא התחשק לו אפילו לשתות תה.

כסף זה לא הכול. מה בנוגע לעתיד? בנקס לא האמין שהמילים האלה יצאו לו מהפה. לא מפני שהוא חשב שכסף זה כן הכול, אלא מפני שזה היה בדיוק מה שהוריו אמרו לו כשהוא רצה לעבוד בסופרמרקט בסופי שבוע כדי להרוויח עוד כסף. הפחיד אותו עד כמה אינסטינקטיבית ומושרשת היתה התגובה שלו על הבשורה של בריאן, כאילו מישהו אחר — הוריו — ביטא את המילים, והוא בסך הכול היה בובת הפיתום. יש האומרים שככל שאנחנו מתבגרים כך אנחנו נעשים דומים להורינו, ובנקס התחיל לתהות אם הם צודקים. אם כן, זה רעיון מבהיל.

כסף זה לא הכול, אמר אביו, אם כי במידה מסוימת זה כן היה הכול עבורו, מפני שמעולם לא היה לו כסף. מה בנוגע לעתיד? אמרה אמו, דרכה להגיד שמוטב לו שיישאר בבית ללמוד לבחינות, מאשר שיבזבז את סופי השבוע בעבודה תמורת כסף שהוא ישתמש בו רק למשחקי ביליארד ובאולינג. הם רצו שהוא ישתבץ בעבודת צווארון לבן נחמדה, מכובדת ובטוחה, כמו בנקאות או ביטוח, בדיוק כמו אחיו הגדול רוי. עם ציון גמר טוב שיגבה אותו, הם אמרו, הוא יוכל לשפר את עצמו, כלומר להצליח יותר מהם. הוא היה פיקח, וזה מה שילדים פיקחים ממעמד הפועלים היו אמורים לעשות אי־אז בשנות השישים.

לפני שלבנקס היתה הזדמנות להמשיך לחשוב, הטלפון שוב צילצל. הוא מיהר לסלון בתקווה שזה בריאן שרוצה להתנצל, והרים את השפופרת.

זה היה רב־ניצב ג'רמיה "ג'ימי" רידל. כנראה יום המזל שלי, חשב בנקס. לא רק שזה לא היה בריאן, אלא שמשמעות השיחה הזאת היתה שבנקס לא יוכל לחייג כוכבית משהו כדי לקבל את מספר הטלפון של בריאן בווימבלדון, שברשלנותו הוא לא ביקש מבנו. כוכבית משהו עובד רק עם השיחה האחרונה שקיבלת. הוא קילל ושוב שלח יד אל הסיגריות. בקצב הזה הוא בחיים לא יפסיק. קיבינימט. נסיבות יוצאות דופן מצריכות אמצעים יוצאי דופן. הוא הדליק סיגריה.

"שוב מבריז, בנקס?"

"חופשה," אמר בנקס. "זה רשמי. אתה יכול לבדוק."

"לא משנה. יש לי עבודה בשבילך."

"אני חוזר בבוקר."

"עכשיו."

בנקס תהה איזה מין עבודה מצדיקה את זה שג'ימי רידל יקטע לו את החופשה. מאז שרידל נאלץ להשיב אותו לתפקידו, בחוסר רצון, אחרי שגזר עליו השעיה פזיזה לפני כשנה, נמצא בנקס בסיביר של הקריירה, וחייו היו שגרה משמימה של דוחות, סטטיסטיקות ודוחות נוספים. הכול חוץ מאשר ללמד זהירות בדרכים בבתי ספר. הוא היה כל כך רחוק ממעגל המידע, שבאותה מידה היה יכול להימצא בכוכב פלוטו; אפילו מעט המודיעים שטיפח מאז שהגיע לאיסטווייל נטשו אותו. הרי המצב לא יכול להשתנות בכזאת קלות, לא? חייב להיות משהו מעבר לזה; רידל בחיים לא עושה מהלך בלי אג'נדה נסתרת.

"קיבלנו הרגע דיווח מהרקסייד," המשיך רידל. "בחור צעיר מצא עצמות בתחתית מאגר תורנפילד. זה אחד מאלה שהתייבשו בקיץ. הבנתי שפעם היה שם כפר. בכל מקרה, בהרקסייד אין יותר ממרכז שיטור קהילתי, וכל מה שיש להם שם זה סמל בילוש דרגה ז'. אני רוצה שתגיע לשם על תקן קצין חקירות בכיר."

"עצמות? זה לא יכול לחכות?"

"סביר להניח. אבל אני מעדיף שתתחיל מיד. יש לך בעיה עם זה?"

"מה עם הרוגייט או ריפֵּן?"

"עסוקים מדי. אל תהיה כזה מניאק כפוי טובה, בנקס. זאת הזדמנות מושלמת עבורך לשלוף את הקריירה שלך מהתהומות שאליהן היא הידרדרה."

בטח, חשב בנקס, וחזירים מסוגלים לעוף. הקריירה שלו לא הידרדרה לתהומות, היא נדחפה לשם, ומתוך היכרות עם ג'ימי רידל הוא ידע שהתיק הזה רק ידחף אותו עמוק עוד יותר. "עצמות אדם?"

"אנחנו עדיין לא יודעים. האמת שעד עכשיו אנחנו לא יודעים שום דבר. בגלל זה אני רוצה שתיסע לשם ותבדוק."

"להרקסייד?"

"לא. למאגר תורנפילד הארור. סמל הבילוש שלהם נמצא באתר. השם הוא קבּוֹט."

בנקס עצר לחשוב. מה לכל הרוחות קורה פה? היה ברור שרידל לא עושה לו טובות; בטח נמאס לו להגביל את בנקס לתחומי התחנה, והוא הגה איזו דרך חדשה ומעניינת לענות אותו.

עצמות אדם במאגר מים יבש?

בנסיבות שגרתיות לא ישלחו פקד בילוש לגבולות המרוחקים של המחוז רק כדי לבדוק ערמה של עצמות ישנות. חוץ מזה, מפכ"לים אף פעם לא מקצים תיקים לבלשים. זאת עבודה לרב־פקד או לסגן־ניצב. מניסיונו של בנקס, מפכ"לים מגבילים לרוב את פעילותם לקשקושים חסרי טעם בטלוויזיה, לפתיחת מופעי מחווה ולשפיטה בתחרויות תזמורות כלי נשיפה. חוץ מג'ימי רידל המחורבן, כמובן, מר מעורבות בכבודו ובעצמו, שלעולם לא מחמיץ הזדמנות לזרות מלח על פצעיו של בנקס.

עסוקים ככל שהרוגייט וריפן יהיו, בנקס היה בטוח שהם יכולים להקצות מישהו שמסוגל לעשות את העבודה. היה ברור שרידל חושב שהתיק יהיה משעמם ולא נעים, או שניהם, ושזה יוביל לכישלון מסוים ולמבוכה; אחרת, למה שיעביר את הטיפול לבנקס? והקבוט הזה, סמל הבילוש, מי שזה לא יהיה, בטח סתום בלחץ, אחרת היו מניחים לו להתמודד בכוחות עצמו. חוץ מזה, איזו עוד סיבה יש לכך שסמל בילוש תקוע במרכז שיטור קהילתי בהרקסייד מכל המקומות? לא בדיוק בירת הפשע של הצפון.

"בנקס, עוד משהו."

"המפקד?"

"אל תשכח את מגפי הגומי."

בנקס היה מסוגל להישבע שהוא שמע את רידל מצחקק כמו בריון בתיכון.

הוא מצא מפה של עמקי יורקשייר ובדק את תוואי השטח. תורנפילד היה המערבי ביותר בשרשרת של שלושה מאגרים מחוברים שנבנו לאורך נהר רואן, שזרם פחות או יותר מזרחה ממקור נביעתו גבוה בפֵּנִינְס, עד שפנה דרומה וחבר לנהר ווֹרף ליד אוֹטלי. למרות שתורנפילד נמצא במרחק ארבעים קילומטר בלבד בקו אווירי, לא היה שום כביש מהיר שהוביל לשם, אלא בעיקר כבישים שוליים לא מגודרים. בנקס התווה מסלול במפה באצבעו. כנראה יהיה הכי טוב לעשות את דרכו דרומה על פני אדמות הבור ולאורך לנגסטרותדייל צ'ייס אל גרסינגטון, ואז מזרחה לכיוון גשר פייטלי. וגם ככה זה ודאי ייקח שעה או יותר.

אחרי מקלחת מהירה לקח בנקס את הז'קט שלו וטפח על כיסיו מכוחו של הרגל, לוודא שמפתחות הרכב והארנק נמצאים עליו, ואז יצא אל שמש אחר הצהריים.

לפני שיצא לדרך הוא עמד לרגע, הניח את ידיו על חומת האבן החמימה והביט למטה, אל הסלעים החשופים שעמדו במקום שבו היה אמור להיות מפל גרטלי. הוא חשב על שורה משיר של טי.אס. אליוט שקרא בערב הקודם: "מחשבות של מוח יבש בעונת יובש". הולם במיוחד. הבצורת נמשכה זמן רב; הכול היה יבש בקיץ ההוא, כולל מחשבותיו של בנקס.

השיחה שלו עם בריאן עדיין טרדה את מנוחתו; הוא היה מעדיף שלא תסתיים כפי שהסתיימה. למרות שבנקס ידע שהוא דואג יותר לבתו טרייסי, שבאותו הזמן נסעה בוואן ישן ברחבי צרפת עם שתי חברות, זה לא אמר שהוא לא מוטרד מהעניין עם בריאן.

בגלל העבודה שלו בנקס ראה כל כך הרבה ילדים מתקלקלים, שזה כבר היה מגוחך. סמים, ונדליזם. שוד. פריצה. פשעי אלימות. בנקס תמיד אמר לעצמו שבריאן נבון מכדי לעשות משהו כזה; הוא קיבל כל יתרון אפשרי של מעמד הביניים. יותר מכפי שבנקס קיבל אי־פעם. וזאת כנראה היתה הסיבה לכך שיותר מכל דבר אחר, הוא הרגיש פגוע מדבריו של בנו.

שני טיילים עברו לפני הקוטג' עם תרמילים כבדים על גביהם, שרירי רגליים משתרגים, מכנסיים קצרים, נעלי הליכה מסיביות, מפות בקנה מידה גדול תלויות סביב צווארם באריזות פלסטיק למקרה שירד גשם. תקווה כלשהי. בנקס בירך אותם לשלום, זרק הערה על מזג האוויר הטוב ונכנס למכונית. הריפוד היה כל כך חם שהוא כמעט ניתר בחזרה החוצה.

טוב, הוא חשב תוך גישוש אחר קלטת להשמיע, בריאן מספיק מבוגר להחליט בעצמו. אם הוא רוצה לזנוח הכול לטובת ניסיון להשיג עושר ותהילה, זה העסק שלו, לא?

לפחות לבנקס יש עבודה אמיתית. ג'ימי רידל עשה טעות הפעם. אין ספק שהוא סבר שהוא נותן לבנקס תפקיד מטונף שיוביל למבוי סתום, גדוש בהזדמנויות למעידות; אין ספק שהסיכויים היו נגדו; אבל כל דבר היה יותר טוב מלשבת במשרד. רידל התעלם מהמאפיין האחד הבולט של בנקס, אפילו בשעותיו הדלוחות ביותר: סקרנות.

בנקס הרגיש לרגע כמו טייס מקורקע שלפתע ניתנה לו רשות לשוב לטוס, והוא הכניס לטייפ את פוראבר צ'יינג'ז של לאב ויצא לדרכו בהתזת חצץ.

* * *

החתימה על הספרים החלה בשש וחצי, אבל ויוויאן אלמסלי אמרה ליחצ"נית שלה ונדי שהיא אוהבת להקדים, להתוודע אל המקום ולפטפט עם הצוות.

בשש ורבע כבר היה קהל. טוב, היה אפשר לצפות לכך. לפתע פתאום, אחרי עשרים רומנים במספר זהה של שנים, הפכה ויוויאן אלמסלי ל הצלחה.

למרות שהמוניטין והמכירות שלה צמחו באופן עקבי במהלך השנים, סדרת מפקח בילוש ניבן שלה, שהיוותה חמישה־עשר מתוך עשרים הספרים שכתבה, עוּבּדה לאחרונה לטלוויזיה עם שחקן ראשי נאה, הפקה מהודרת ותקציב שמן. שלושת הפרקים הראשונים שודרו וזכו לביקורות נלהבות — במיוחד אם מביאים בחשבון עד כמה משועממים נעשו מבקרי הטלוויזיה לאחרונה מסדרות משטרה — ולפיכך הפכה ויוויאן, במהלך החודש האחרון לפנים מוכרות לציבור. עד כמה שסופר יכול להיות כזה.

היא הופיעה על שער נייט אנד דיי, מלווין בראג ראיין אותה ב סאות בנק שואו, והיא קיבלה מקום בולט בכתב העת וימנז און. אחרי הכול, ההפיכה ל"הצלחה בן־לילה" בשנות השבעים לחייך היא נושא די מעניין לפרסום. היו מי שאפילו זיהו אותה ברחוב.

אדריאן, מארגן האירוע, הגיש לה כוס יין אדום, בזמן שטליה סידרה את הספרים על השולחן הנמוך לפני הספה. בשש וחצי בדיוק הציג אותה אדריאן כמי שאין צורך להציגה, ולקול מחיאות כפיים פזורות היא לקחה בידיה עותק של הספר האחרון בסדרת המפקח ניבן, עקבות החטא, והחלה לקרוא מהפסקה הפותחת.

ויוויאן תיארה לעצמה שחמש דקות יספיקו. פחות מזה, והיא תיראה כאילו היא מתה לחמוק משם; יותר מזה, יש סיכון שתשומת הלב של הקהל תתפוגג. הספה היתה כל כך עמוקה ורכה, עד שהיה נדמה שהיא אפפה אותה כשהקריאה. היא תהתה איך תצליח להיחלץ ממנה. היא כבר לא צעירה ונמרצת במיוחד.

אחרי ההקראה נעמדו האנשים בתור מסודר, וויוויאן חתמה על הספרים שלהם, פיטפטה קלות עם כל אחד, שאלה אם הם מעוניינים בהקדשה מסוימת וּוידאה שהיא מאייתת את שמם כהלכה. הכול טוב ויפה כשמישהו אומר ששמו הוא ג'ון, אבל איך את אמורה לדעת שזה לא מאוית "ג'והן"?

ויוויאן הביטה בידה בזמן שחתמה. דמוית כפּה בעלת טפרים, היא חשבה, כמעט שלדית, מנוקדת בכתמי גיל, עם עור מקומט וצפוד במפרקיה, ובשר נפוח סביב טבעת הנישואים, שאותה לא יכלה להסיר גם אילו היתה רוצה בכך.

ידיה הראשונות להזדקן, היא חשבה. שאר הגוף שלה שמור היטב באופן מפתיע. היא נותרה גבוהה ורזה; לא התכווצה או נטתה להשמין כמו נשים מבוגרות רבות כל כך, וגם לא עטתה שריון עבה וקשיח של מטרונית.

שיער אפור כפלדה, משוך היטב ומהודק מאחור, יצר צורת V מעל פניה החזקות, הרזות; עיניה בצבע כחול כהה, שזוויותיהן רושתו בקמטים, היו מלוכסנות כאילו היתה אסיאתית, אפה היה מעט סולד, ושפתיה דקות. לא פנים שחייכו לעתים קרובות, חשבו אנשים. והם צדקו, למרות שלא תמיד זה היה ככה.

"מבט קשוח אשר אינו ממצמץ לתוך תהומות הרשע", כתב עליה אחד מהמבקרים. האם היה זה גראהם גרין שטען שבלבו של הסופר יש שביב קרח? הוא צדק מאוד, אם כי השביב לא היה טמון שם מאז ומעולם.

"פעם גרת בצפון, נכון?"

ויוויאן הרימה את מבטה, מופתעת מהשאלה. האיש נראה כבן שישים, רזה עד כדי כחישות, עם פרצוף ארוך, חיוור וגרום ושיער בהיר חסר חיים. הוא לבש ג'ינס מהוהים וחולצה קצרת שרוולים צעקנית, מהסוג שהיית מצפה לראות באתר נופש בשפת הים. כשהושיט לה את הספר לחתימה, היא הבחינה שידיו קטנות באופן לא טבעי לגבר. משהו בהן טרד את מנוחתה.

ויוויאן הינהנה. "לפני זמן רב." היא הביטה בספר. "למי אתה מעוניין שאקדיש אותו?"

"איך קראו למקום שגרת בו?"

"זה היה לפני זמן רב."

"היה לך אותו שם בזמנו?"

"שמע, אני..."

"סליחה, אדוני." זה היה אדריאן, שביקש מהאיש בנימוס להתקדם. הוא עשה כפי שהתבקש, העיף אחורה מבט לעבר ויוויאן, ואז הטיח את הספר שלה על ערמת ספרים מאת ג'ון הארווי ויצא.

ויוויאן המשיכה לחתום. אדריאן הביא לה עוד כוס יין, אנשים אמרו לה כמה הם אוהבים את הספרים שלה, ועד מהרה היא שכחה מהאיש המוזר ומהשאלות החטטניות שלו.

אחרי שזה נגמר הציעו אדריאן והצוות לצאת לארוחת ערב, אבל ויוויאן היתה עייפה, עוד סימן לגילה המתקדם. הדבר היחיד שהיא רצתה היה ללכת הביתה, לאמבטיה חמה ארוכה, לג'ין וטוניק ול חינוך הסנטימנטלי של פלובר, אבל לפני זה היא נזקקה לקצת פעילות גופנית ולקצת אוויר. לבדה.

"אני אסיע אותך הביתה," אמרה ונדי.

ויוויאן הניחה את ידה על אמתה של ונדי. "לא, יקירתי," היא אמרה. "אם זה בסדר מבחינתך, אני פשוט רוצה ללכת קצת לבד, ואז אקח את התחתית."

"אבל באמת שזאת לא טרחה. בשביל זה אני פה."

"לא. אני אסתדר. אני עדיין לא סיעודית."

ונדי הסמיקה. סביר להניח שאמרו לה שוויוויאן עוקצנית. מישהו תמיד הזהיר את היחצ"נים והמלווים מהתקשורת. "סליחה. לא התכוונתי לטעון משהו כזה. אבל זאת העבודה שלי."

"לבחורה צעירה יפה כמוך בטוח יש דברים הרבה יותר טובים לעשות מאשר להסיע גברת קשישה בתנועה הלונדונית. למה שלא תלכי לסרט עם החבר שלך, אולי תלכו לרקוד או משהו כזה?"

ונדי חייכה והביטה בשעונה. "טוב, אמנם אמרתי לטים שאני אוכל לפגוש אותו רק בשעה מאוחרת, אבל אולי אם אצלצל אליו עכשיו ואלך לתור של קופת הכרטיסים בחצי מחיר, נוכל להשיג כרטיסים להצגת תיאטרון ברגע האחרון. אבל רק אם את בטוחה."

"בטוחה בהחלט, יקירתי. לילה טוב."

ויוויאן יצאה אל תוך דמדומי הסתיו החמימים ברחוב בדפורד.

לונדון. לפעמים היא עדיין לא היתה מסוגלת להאמין שהיא באמת גרה בלונדון. היא זכרה את הביקור הראשון שלה — כמה עצומה, מלכותית ומציפת חושים נדמתה העיר. היא הביטה ביראה על ציוני דרך שעליהם שמעה, קראה או שראתה בתמונות: כיכר פיקדילי, הביג בן, כנסיית סנט פול, ארמון בקינגהאם, כיכר טרפלגר. מובן שזה היה לפני זמן רב, אבל אפילו עכשיו היא הרגישה את אותו הקסם כשדיקלמה את השמות או פסעה ברחובות המפורסמים.

דרך צ'רינג קרוס היתה גדושה באנשים שיצאו מאוחר מהעבודה או שהגיעו מוקדם לתיאטראות ולבתי הקולנוע, נפגשו עם חברים למשקה. לפני שירדה אל התחתית, חיכתה ויוויאן לאור הירוק, חצתה את הכביש בזהירות, ואז שוטטה ברחבי כיכר לסטר.

מקהלה קטנה שרה את אנשי הַרְלֶק ליד בורגר קינג. איך הכול השתנה: מסעדות המזון המהיר, החנויות, אפילו בתי הקולנוע. לא רחוק משם, בהיימרקט, היא ביקרה לראשונה בקולנוע לונדוני, קרלטון. מה היא ראתה שם? למי צילצלו הפעמונים? ברור, זה היה הסרט.

בזמן שהלכה בחזרה לעבר הכניסה לתחנת התחתית של כיכר לסטר, חשבה ויוויאן שוב על האיש המוזר בחנות הספרים. היא לא אהבה להרהר בעבר, אבל הוא דחק אותה למצב רוח של העלאת זיכרונות, כשם שעשו גם התצלומים של מאגר תורנפילד החרב, שהופיעו לאחרונה בעיתונים.

הריסותיו של הובז אנד נחשפו לאור היום לראשונה זה יותר מארבעים שנה, וזיכרונות חייה שם שבו ונאספו. ויוויאן רעדה כשירדה במדרגות אל התחתית.