עושה כרצונו

מבוא

כשחושבים על זה, אפשר לומר שכבר אז אפשר היה לנחש את העתיד.

בשנת 1967.

'מעשה הקונדס' שאני, דסי בת השנה, עשיתי, עבר מפה לאוזן והיה לשיחת היום.

הסבתות, הדודות והילדים, כולם השתעשעו בהנאה בסיפור על 'דסי השובבה ששברה מוט ממסגרת הלול אצל דודה אסתר ויצאה לחופשי אל הסלון כשהיא אוחזת אותו בידיה!'

מה הם חשבו?! שאשאר תקועה בתוך לול סגור בחדר שעות ארוכות, אשב ואבהה בתקרה או ברצפה ואחכה שדודה אסתר תסיים לקרצף ולשטוף את הבית, דבר שלא מסתיים אף פעם?!

מעולם ולעולם לא!

אני דסי.

וככזאת, שום דבר לא ישבור או יכניע אותי.

ואם זה יקרה, זה יהיה זמני. לתקופה.

בסופו של דבר ה־הדסה שבתוכי תקום על רגליה, תתנער מאשפתות ותמצא פתרונות!

אבל באותו זמן אף אחד לא ראה.

לא ראה אותי, ולא ראה את המצבים שעלולים להביא אותי להשתמש בכוחות הרבים שניחנתי בהם.

יכלו לזהות כבר אז את הראייה 'מחוץ לקופסה, כלומר ללול!'

את הכוח להילחם, לשנות, לאלתר במציאת פתרונות, ומעל הכול — את האומץ!!

האומץ לפרוץ גבולות ולצאת לחפש דרכים חדשות.

ומי כמוני יודעת כמה אומץ צריך בשביל לצאת מהלול בבית של דודה אסתר, פריקית של ניקיון, סדר ושקט.

מילא היא, אבל דוד אבנר! הוא בכלל — —

ילדים ודוד אבנר הם שני מקבילים, שאם הם נפגשים מישהו כנראה נשבר בדרך, וזה לא דוד אבנר!

במקרה שלי זו גם לא אני!!!

כי אני אמיצה, ואם יש לי מטרה — אגיע אליה, ואם צריך, אשלם את המחיר, באהבה!

וזו היתה המטרה קצרת הטווח של תינוקת בת שנה.

לצאת מהלול אל החופש.

חופש.

מטרה שהחלה בגיל שנה, אך ללא ספק קיימת בתוכי עד עצם היום הזה, ומן הסתם, תישאר ברוחי ובלבי

עד נשימתי האחרונה.

ראשית דבר

"מה זה? איפה אני?" צרחתי בתדהמה.

"זה לא יכול להיות! אני לא אמורה להיות פה," נהמתי ופרצתי בבכי תמרורים תוך מלמול בלתי פוסק, "זה לא יכול להיות, אני לא רוצה! לא! למה?!"

התעלמתי לגמרי מהראשים הרבים שרכנו מעלי וניסו להשקיט אותי.

"ש... שש... הכול בסדר, הדסה, את בידיים טובות עכשיו."

"אני לא רוצה להיות בידיים טובות! אני לא רוצה בכלל להיות, ואין דבר כזה ידיים טובות!!" המשכתי, והמילים הנוקבות האלה עוררו זעם עצום בגופי: "שאף אחד בעולם הזה לא ישקר לי ויגיד לי ידיים טובות!!"

עצמתי את עיני בייאוש ושמעתי את עצמי ממלמלת, ספק בקול ספק בלב:

'אלוקים, למה לא שמעת לתפילתי? מה אתה רוצה ממני, אלוקים? אתה יודע שאני לא יכולה להמשיך לחיות ככה, עם העבירות האלה.' התפתלתי במיטה, משכתי את המטפחת שעל ראשי עמוק על פני, עד שכיסתה את עיני, שם, לרגע, מתחת למטפחת, יכולתי לחוש כאילו אני לבד, עם עצמי, והמשכתי להסביר לאלוהים שבי: 'הבטחתי לך שזו עבירה אחרונה שלי, סיכמנו שהכול נגמר ושאנחנו סולחים אחד לשני, למה בגדת בי?? למה החזרת אותי לחיים האלה??

'לא השארת לי אופציה.

'אני לא אשאר עוד יום אחד נוסף בחברה השקרית הזו, אני לא אתן להצגה הזו להימשך!'

"הכול בסדר, דרדסיתי," שמעתי פתאום את הקול המוכר והיחיד שרציתי לשמוע באותו הרגע.

נועם.

אחי האהוב. הבנאדם היחיד בעולם שידעתי שהוא מבין.

הוא רכן לעברי וחיבק אותי בחום, "איזה מזל שאת כאן! אני כל כך מאושר שזה לא הצליח לך."

קולו הרך, המבין, נסך בי כוח ואומץ. הרמתי באיטיות את המטפחת מעיני ואמרתי בפעם הראשונה בחיים שלי, לעצמי ולכל מי שהיה סביבי:

"אני לא רוצה להיות חרדית!"

המילים שיצאו לי מהפה הכניסו לי אדרנלין למוח, מין תחושה עוצמתית שזה המשפט הנכון! התרוממתי מעט מהמיטה והמשכתי לצרוח שוב ושוב את המשפט היחיד שיכולתי להתחבר אליו באותו רגע: "אני רוצה להיות חילונית!"

ואז: "אם אני כאן ואני חיה, אני רוצה להיות חילונית!!!"

"אני לא רוצה את הדת הארורה הזאת! לא רוצה להמשיך לחיות בשקר הזה!! לא יכולה להמשיך לחיות עם השקר הזה!!"

"לא רוצה את הדת־כת הזאת!!!" רקעתי ברגליים במיטה.

"לא רוצה להיות חרדית שקרנית עוברת עבירות! עבירות!! כל לילה עבירות!!! די עם העבירות האלה!!!" חזרתי וצעקתי מעמקי לבי את המשפט שוב ושוב וניענעתי את ראשי בפראות מצד לצד, כמי שמנסה לנער מעצמו דיבוק שהשתלט עליו.

"תירגעי! את בפאניקה! ואת מדברת שטויות!!"

שמעתי פתאום משפט מקול מוּכּר, שבאותו רגע נשמע לי זר ומנוכר, קול קוטע כל שמץ של תקווה, קולו של מי שהיה עד אז המעריץ והתומך הכי נלהב שלי.

בעלי.

באותו הרגע הרגשתי את התהום שנפערה בינינו, הבנתי שזה לא רק הקול שלו שהשתנה, אלא הכול.

היום הראשון בבית החולים

"הבאתי לך תה. בעלך אמר שאת מעדיפה ארל־גריי, אבל יש לנו תה רגיל..." אמרה לי האחות בעלת הפנים החיוורות, והקוקו שלראשה התנדנד על גבה, שחור בוהק, מעל חלוק לבן שידע ימים בוהקים יותר.

היא הניחה מגש פלסטיק ירוק על שידת העץ שמשמאל למיטתי, עליו עמדה כוס פלסטיק קטנה עם ידית בצבע כחול, והמשיכה: "אחרי שתשתי ונראה שאת בסדר, תוכלי לרדת מהמיטה. ד״ר דנה הרשקוביץ, הפסיכולוגית של המחלקה, תפגוש אותך לשיחה בעשר בחדרה, אל תדאגי! אני פה. את לא לבד! אקח אותך אליה." היא סיימה את דבריה ויצאה מהחדר כשהקוקו הארוך מתנועע על ישבנה הפצפון, עד שנעלמה במבואה הרחבה שבכניסה.

'אוף, אפילו קפה אין פה,' רטנתי לעצמי וסידרתי את המטפחת שעל ראשי בצניעות. דחפתי את השערות הסוררות שהעזו להציץ ממנה, והזדקפתי על המיטה כדי לשתות את התה המבחיל חסר הטעם בכוס הפלסטיק הכחולה הישנה.

האישה שישנה בלילה לצדי בחדר, במיטה שמימין לדלת, נכנסה אל החדר כרוח סערה.

'היא נראית בערך בגילי,' פסקתי וסקרתי אותה מכף רגל ועד ראש, 'וכמה שהיא שונה ממני, החילונית הזו.'

גופה הרחב היה מכוסה בפיג'מה ורודה עבה ששיוותה לה מראה רחב עוד יותר. שערה המתולתל ידע כנראה ימים של צבע חום כהה, אך עם השנים צצו בו שערות שיבה רבות שכנראה לא נצבעו מעולם. עיניה השחורות ריצדו בחוסר מנוחה תוך עפעוף מהיר. לפתע היא נעצרה ונעצה בי מבט צולב: "הווו, סוף־סוף התעוררת!!" קראה אלי בקול גדול, כאילו שבין המיטה שלה שמימין לדלת לבין המיטה שלי שליד החלון מול הכניסה יש מרחק של שלושה בניינים.

"אני טלילה!" הכריזה ופתחה בשטף של שאלות ועדכונים, שמתאים לחברות טובות שמכירות כבר שנים:

"את פעם ראשונה כאן? זה הבית השני שלי, לצערי, אני מאובחנת במאניה־דפרסיה, כרגע אני בהתקף מאניה מטורף, אני כבר מכירה את עצמי, יודעת בדיוק מה יש לי ומתי ובאה להתאשפז כשאני מרגישה שזה מגיע... הילדות שלי, מסכנות, כבר מכירות אותי, הן לא באות לבקר כשאני כאן, מחכות שארגיש טוב, ואז אני חוזרת אליהן בגעגועים...

"הכי כיף להתגעגע לילדות, הא?! יש לך ילדים? בטח יש לך מלא ילדים!! את דוסית, נכון?! טוב, ברור שאת דוסית, המטפחת שלך ממש עד העיניים. את דוסית חזקה, נכון?! ראיתי קודם את בעלך... וואו, הוא ממש צדיק הארד־קור, נכון?!...

"טוב, מה אני מבלבלת לך ת'מוח בקושי התעוררת מסכנה, סליחה, מחילה, סליחה," סיימה את הספק־נאום ספק־חקירה של 'שאלות שאני עונה עליהן תשובות בעצמי׳, ויצאה מהחדר.

'את דוסית, ברור שאת דוסית. המטפחת שלך עד העיניים,' שב והידהד באוזני המשפט של טלילה.

מתוך אינסטינקט מכוון הושטתי את ידי אל המטפחת והרמתי אותה מהמצח למעלה. בידי השנייה ליטפתי את מעט השיער שצץ והתגלה בחלק החשוף של הראש.

לפתע, בהחלטה של רגע, שלפתי את המטפחת מעל ראשי, שיחררתי את הגומייה השחורה שהידקה את שערי וניערתי באיטיות את ראשי מצד לצד, נותנת לשערי הרך לגלוש על כתפי בקלילות.

אוח, תחושת עונג ושחרור עטפה את גופי.

'די להצגה! לא עוד תחפושות!' אמר קולי האוהב ושלח אלי חיבוק.

'אני הדסה חדשה. לא עוד מטפחת עד העיניים, בחרתי אחרת, וכך זה יישאר!'

מעודדת מההחלטה החדשה, קמתי מהמיטה לכיוון השירותים ופסעתי פסיעות ראשונות בשיער גלוי, ארוך וגלי, שליטף לי את העורף בכל פסיעה וגרם לי להרגיש בכל הווייתי את המילה המיוחלת שהפכה באותה העת, ולכמה רגעים בודדים של אושר, למציאוּת:

חופש.