עטופה ברחמים

לילה חורפי. הבית חם. מנגינה קלאסית של שופן מתנגנת ברקע. מאירה מכבה את האש תחת המרק הכתום המבעבע, מוסיפה עוד קומץ של תבלינים. רק שלא אאחר היום לחוג תנ"ך, היא חושבת. מתי גדליה יגיע? בקוצר רוח היא מסיטה את וילון התחרה ומביטה החוצה. טיפות הגשם זולגות על אדן החלון. מצחה מתקמט כשהיא מבחינה בדמותה של מיכלי עומדת בחצר ומשוחחת עם ידידיה, הבן של השכנים. נצטרך לדבר איתה, היא ממלמלת לעצמה. צליליו של שופן מחזירים אותה לערב החורפי ההוא.

הם הגיעו באוטובוסים ספוגי גשם, עייפים מהדרך. נעמדו לפני דלת הפלדה האפורה, האימתנית. הניחו את המטריות הרטובות בסלסלה המיועדת לכך, במבואה החשוכה, וצלצלו בליטוף עדין בפעמון. לאחר צפצוף קצר הדלת נפתחה, והם נכנסו לחדר ההמתנה החמים. הם לכדו את עיניה של המזכירה החייכנית, והיא הזמינה אותם לפתוח תיק ולהמתין.

על שולחנות נמוכים ליד כורסאות מפנקות הונחו מגזינים בנושא בריאות ואיכות חיים. הקירות קושטו באין־ספור תמונות של תינוקות מחייכים בידיהם של הוריהם המאושרים. והמוזיקה. מנגינת 'פור אליזה' של שופן התנגנה ברקע.

הרגעים ההם חרוטים בזיכרונה היטב. הנה הם יושבים שלובי ידיים, מכווצים, ראשיהם מורכנים. גדליה מניע את רגלו הימנית בתנועות קצרות וקצובות. הוא קצת לחוץ. היא מאוד.

ד"ר קווין פונה אליהם. "מה מביא אתכם לכאן, משפחת סופר היקרה?"

בתחילה שתיקה שוררת ביניהם, עומדת בחלל החדר. לבסוף מאירה לוקחת את הפיקוד ומגוללת לפני הרופאה את תמצית חלומותיהם, לא עוצרת אפילו לנגב את הדמעות הזולגות במורד לחייה הסמוקות. "דוקטור", היא פונה אליה כמעט בייאוש, "כבר אין לנו כוח. אנחנו מבקשים עזרה". מאירה מדברת וגדליה מהנהן בהסכמה.

היא מתארת בכמה משפטים חמש שנות נישואין. שנים של ציפייה, רגשות אשמה, קנאה, שאלות אמוניות שלא מניחות. האם שכחו אותנו? גדליה מביט בה מופתע. מה לרופאה ולעניינים האלה?

מדי חודש בחודשו המים הטהורים הבטיחו בשורות, לחשו ישועות, סיפרו את סוד הגאולה. אך כגודל הציפייה, כך גודלה של האכזבה. אחר כך גדליה ישאל אותה למה לא אמרה לו כלום, והיא תאמר שהוא אף פעם לא שאל.

מאירה מתנערת מהזיכרונות, היא עומדת מול המראה בחדר השינה, תכף יתחיל שיעור תנ"ך. אסור לה לאחר. היא בוחרת אודם ורוד ותוחמת את שפתיה במקצועיות, מוסיפה כמה לטיפות של פודרה. המראה מושלם.

חייבים לדבר עם מיכלי. אבל איך היא תקבל את זה? מאירה נאנחת. אין לה זמן לחשוב על זה עכשיו, היא כמעט מאחרת.

גדליה בכלל לא מתרגש מהקשר. טוב, גם כך הוא תמיד מתעלם מהחששות שלה. לא. היא לא תיתן למיכלי להיכנס ל'ברוֹך' הזה, היא יוצאת מן הבית הריק נחושה בדעתה, מתפללת שלא תיתקל בדרכה בידידיה ובמיכלי. לא עכשיו, אין לה זמן.