עין הציפור 1: הוק

פרק 1

הוק קנאת פין

אני מתבונן בנערה בלונדינית שמפתלת את השיער שלה סביב אצבעה ומפוצצת בלון מסטיק. היא מצביעה על זין קטן עם פרצוף מחייך ומהנהנת בהתלהבות לעבר החברה הברונטית שלה. החברה, שנראית מעצבנת באותה המידה, צוחקת ומצביעה על שק אשכים בצורת לב.

"זה מושלם," הבלונדינית אומרת בין צחקוק לצחקוק.

היא פאקינג צוחקת עליי, נכון?

אני מסתובב בחזרה אל הסקיצה שלי כי זה לא תפקידי להעביר ביקורת על מה שהנערה הזאת — שעדיין לא בגיל החוקי בכלל — מקעקעת לנצח על הגוף שלה. הסיבה שבגללה היא תבחר בזין מחייך ובשק אשכים בלתי נתפסת, ואני רוצה להאמין שאופן החשיבה שלי הוא פחות שיפוטי ויותר הגיוני.

לא מקעקעים איברי מין על הגוף שלך. פשוט לא.

בזמן שאני שקוע במחשבות על שק אשכים קטן ומצויר, ומוסיף הצללות בעיניים של אישה מסתורית שאני מצייר, וויל קוטעת לי את חוט המחשבה.

"היי, גבר. מצטערת, אבל אני צריכה אותך בשביל זה," היא אומרת.

וויל הוא קיצור של ווִילֵט. היא החברה הכי טובה שלי מכיתה ד', ומנהלת את הסטודיו לקעקועים עין הציפור.

אני מביט מעבר לכתפה אל הדלפק, שם הבלונדינית המדוברת עומדת ובוהה בהתלהבות על הסקיצה של הזין, ומייד מניד בראשי.

"אין סיכוי. זאת עבודה בשביל הנסון," אני אומר.

"כן, אני יודעת. אבל הוא מאחר." היא מביטה בי בתקווה ותחינה.

אם זה היה כל אחד אחר, הייתי אומר לו שילך להזדיין. אבל זאת וויל, אז אני זורק את העיפרון שבידי וסוגר את מחברת הסקיצות שלי.

"בסדר."

"יופי. אשלח אותה לכאן," היא אומרת.

וויל חושבת רק על העסק. בגלל זה היא מנהלת הסטודיו שלי.

אני מוזג דיו ומסדר את המחטים כשהלקוחה שלי מכחכחת בגרון מאחוריי.

"היי!" היא אומרת בהתלהבות רבה מדי לטעמי.

"שבי כאן," אני אומר ומחכה שתתיישב.

היא מתבוננת בשלט שמעל הראש שלי שבו מצוין שמי.

"וואו, הוק כמו הציפור נץ? זה השם האמיתי שלך?" היא שואלת ומשחקת שוב בשיער שלה.

אני שומע אותה מפוצצת עוד בלון מסטיק בסוף השאלה שלה ורוצה להגיד לה שתירק אותו החוצה, אבל אני לא אומר את זה.

"כן," אני אומר בפעם העשרים השבוע. והיום רק יום רביעי, דרך אגב.

"שם מגניב כל כך. קוראים לי רבקה. החברים שלי קוראים לי בקי." היא רוכנת קדימה לעברי ומצמידה את הזרועות שלה יחד כדי שהשדיים שלה ייראו גדולים ובולטים יותר.

זה לא שאני לא אוהב שדיים. מי לא אוהב שדיים? אני פשוט לא אוהב את השדיים של רבקה.

"איפה את רוצה את הזין?"

"מה?" היא שואלת ונראית נבוכה.

אני מרים את הסְטֵנְסיל עשוי השעווה שעליו משורטטת הסקיצה של שק האשכים המחייך שהיא בחרה לפני כמה רגעים. נראה שהניסיון שלה לפלרטט והשם המגניב כל כך שלי הסיחו את דעתה.

"אה, כן! ממש כאן," היא אומרת, פותחת את כפתורי המכנסיים שלה ומושכת את הבד כלפי מטה מעט. היא מסתובבת הצידה כדי להראות לי את המותן שלה.

הבחורה הזאת עומדת לעשות קעקוע של זין מחייך עם ביצים על המותן שלה. זאת לא הסיבה שבגללה הפכתי להיות מקעקע.

אני מכניס את האוזניות שלי לאוזניים ומבטיח לרבקה שאני עושה את העבודה הכי טובה שלי כשאני מרוכז.

עם הזמן למדתי שלקוחות לא נוטים להתווכח כשהם מסכנים את העור שלהם, וזאת דרך קלה עבורי להתחמק מהפטפוטים המשעממים שהם מנסים לנהל איתי.

אני עוטה את כפפות הגומי השחורות שלי, מבחין ברבקה שבוהה בשרירי הזרועות שלי מתכווצים ומתחיל בעבודה.

לאחר שאני מדביק את הסטנסיל, אני טובל את המחט, לוחץ על הדוושה ונותן לזמזום המוכר של המכונה שלי למלא את רגעי הדממה שהמוזיקה לא ממלאת.

היד שלי רוטטת בזמן שאני מקעקע את קווי המתאר של הזין המצויר. אני בוחן את שפת הגוף בין רבקה וחברתה חסרת השם ותוהה מה הוביל אותה לרגע הזה. איך היא הגיעה לכאן ובחרה לעשות את הקעקוע הזה.

איזו בחירת חיים הובילה אותך לכאן, רבקה? למה את הורסת את חיי המין העתידיים שלך עם בולבול קטן ומחייך?

אומנם אני רק מדבר בשם עצמי, אבל אין סיכוי שאשכב עם אישה שיש לה קעקוע של זין וביצים.

אני עובד במהירות על הקעקוע, כי הוא פשוט למדי, ומוציא את האוזניות שלי בסיום, בדיוק בזמן כדי לשמוע את החברה שלה אומרת לה עד כמה זה מצחיק ואיך הן יצחקו על זה עוד שנים רבות בעתיד.

לא, רבקה. את לא תצחקי.

לא אשקר, החברה שלה היא חברה די מחורבנת. אנחנו אמורים לשכנע את החברים שלנו לא לעשות בחירות נוראיות בחיים ולא לעודד אותם להרוס לגמרי את חיי המין שלהם. הניחוש שלי הוא, שהיא תקבע תור כדי לכסות או להסיר את הקעקוע בעוד שמונה־עשר חודשים או פחות.

אני מוביל את הבנות אל קדמת הסטודיו אחרי שאני עוטף את הקעקוע, נותן לרבקה דף הוראות טיפול ומעביר אותה לוויל בדלפק הקבלה כדי שתגבה ממנה תשלום.

רבקה רוכנת קדימה ומושיטה לי כמה שטרות.

"טיפ קטן ממני," היא אומרת וקורצת אליי באופן די בולט.

אני מודה לה ומסתובב בחזרה אל העמדה שלי, נזהר לא לתת לה שום סימן שהקריצה שלה התקבלה בשמחה. כשאני פותח את השטרות המקופלים ומכניס אותם אל הארנק שלי, מציצה מתוכם פיסת נייר שעליה כתוב מספר הטלפון של רבקה. אני מפריד אותה מהשטרות ובוהה בה לרגע. לבחורה הזאת יש ביצים, ואני מתכוון לכך בשני המובנים עכשיו.

"נראה שקיבלת עוד אחד," אייברי אומר.

"רוצה אותו?" אני הופך את הפתק ומראה אותו למקעקע שיושב מולי. הראש המגולח שלו הוא הדבר היחיד שנראה כמעט מאיים בו. זה, והעובדה שהוא מנסה בכל כוחו לגרום לכולם לקרוא לו ספיידר. אני מניח שהוא חושב שהשם אייברי לא מספיק קשוח בשביל התחום שלנו.

"לא תודה. אני מעדיף שהזין שלי יהיה היחיד במיטה," הוא מושך בכתפיו.

רבקה המסכנה. יש לי הרגשה שאייברי לא יהיה הגבר האחרון שתהיה לו דעה כזאת. אני מקמט את הפתק הקטן וזורק אותו לפח האשפה. אין לי זמן לזה.

אני מנקה את העמדה שלי ומפנה את תשומת ליבי בחזרה לסקיצה שלי. לאישה שאני מצייר יש עיניים נעימות ושיער בהיר. השפתיים שלה הן קו שטרם החלטתי אם הוא עצוב או לא. אני ממשיך לחלום עליה. בחלום שלי, אני אף פעם לא מגיע אליה בזמן כדי לגלות. אני קרוב כל כך ואז אני מתעורר ונשאר בלי תשובות.

"סליחה על האיחור!" הנסון נכנס מהדלת האחורית ואני מפנה אליו מבט נוקב. הנסון הוא עדיין לא מקעקע במשרה מלאה, אלא רק מתלמד. הוא גם צעיר כל כך, עד שאין לו מושג מיהי להקת הבנים הנסון, דבר שהופך אותו למטרה קלה לבדיחות ועקיצות.

"אתה צריך להתמודד עם זה מול וויל," אני אומר וזוקר גבה לעברו.

הוא בולע את הרוק.

הנסון מפחד פחד מוות מוויל כמו שילדים קתולים מפחדים מנזירות עם סרגלים. הוא מניח את התיק בעמדה שלו, מרכין את הראש, מזעיף פנים והולך לחפש אותה. אחרי שגבתה תשלום מרבקה, וויל ברחה למקום כלשהו בסטודיו, ככל הנראה אל המשרד.

הפחד שלו מוצדק. היא תגרום לו לחדש את המלאי במדפים כל היום בגלל האיחור הזה. וויל לא מתעסקת בשטויות. יש לי יתרון קטן בגלל העובדה שאני מכיר אותה כל כך הרבה זמן, אז היא לא משפיעה עליי כמו על הנסון ואייברי.

כשאתה חבר של מישהי מספיק זמן, ואפילו היית לצידה כשהיא קיבלה את המחזור הראשון שלה — בעיקר כי זה קרה בבית שלך רגע לפני שהכתף שלך נספגה מהדמעות שלה — היא פשוט לא מעוררת בך יותר מדי פחד.

עיניי מציצות אל השעון. היום עוד מעט נגמר. אני מתמתח בכיסא ומסובב את הכתפיים והצוואר שלי. הגב שלי כפוף כל היום, וזה בהחלט משפיע על הגוף. אני מסיים עוד כמה קווים בציור שלי ומניח אותו בצד כדי שאוכל לסיים לנקות את שאר העמדה שלי. אחרי שאני לוקח את המעיל והמפתחות שלי, אני מתחיל ללכת לכיוון היציאה האחורית.

"היי, הוק?" הקול של וויל קורא לי ממקום כלשהו במחסן.

אני מעביר את המשקל שלי מרגל אחת לשנייה כדי לשנות מסלול, חומק פנימה ומביט סביבי. שערה הסגול שמגיע עד כתפיה מבצבץ מאחורי אחד המדפים כשאני מתקדם לעברה.

"מה קורה?" אני שואל.

"אל תשכח שמחר מגיע בחור כדי להתראיין לתפקיד פקיד הקבלה. אתה רוצה לפגוש אותו? לראיין אותו?" היא שואלת.

"זה לא מעניין אותי. אני סומך עלייך," אני אומר. היא מתנשפת, שונאת את זה שלא אכפת לי. "תראי, אם אהיה פנוי, אגיע להגיד שלום. אם אני לא, אז לא."

"בסדר," היא מגלגלת את עיניה.

אנחנו מהנהנים זה לזה, כי זאת הדרך שלנו להיפרד.

"נתראה מחר." אני יוצא דרך הדלת האחורית ועולה במדרגות.

כן, אני חי את החלום הנדוש של בעל סטודיו לקעקועים שגר בלופט מעל הסטודיו שלו.

כשאני מנסח את זה ככה זה נשמע נורא, אבל כשאני אומר שאני בעלים של עסק קטן וגם הבעלים של הבניין שבו העסק שלו נמצא וגר בדירת לופט מרווחת מעליו, זה נשמע טוב יותר.

אני פותח את הדלת, נכנס לבית הבטוח והמנחם שלי ומתקבל בברכה על ידי אהבת חיי. הכלבה היחידה שאכפת לי ממנה. טוב, בערך.

"היי, ילדה. התגעגעת אליי?" אני אומר בטון רך ושובב.

כלבת הפיטבול השחורה בת השנתיים שלי, רייבן, מתמתחת ומזנקת בנחת מהספה.

זאת אולי ברכת שלום לא ממש מתלהבת, אבל אסתפק במה שאני יכול לקבל.