עירום בין זאבים

1

העצים על פסגת הר אֵטֶרְס זלגו טיפות של מים והיתמרו בלי נוע אל תוך השתיקה שעטפה את ההר ובודדה אותו מהנוף שסביב לו. עלווה שהחורף האחרון שחק ובילה נרקבה על הקרקע, לחה ומבריקה.

האביב מטפס לכאן באיחור.

השלטים שהוצבו בין העצים כמו הזהירו אותו.

"שטח פיקוד, מחנה הריכוז בוכנוואלד. זהירות, סכנת חיים! כל המרחיק מעבר לנקודה זו יירה ללא אזהרה." תחת הכיתוב סמל: גולגולת ושתי עצמות צולבות.

רסס הערפל הנצחי דבק גם במעיליהם של חמישים אנשי האס־אס שעמדו לפנות ערבו של יום זה, במרס שנת 1945, על רציף בטון תחת גג שנועד להגן מפני הגשם. רציף זה, שנקרא "תחנת בוכנוואלד", היה סופה של מסילת הרכבת המובילה מוויימאר לפסגת ההר. לא הרחק מפה שכן המחנה.

במחנה, במגרש המסדרים רחב הידיים המשתפל צפונה, החלו האסירים להתכנס לקראת מסדר הערב. צריף לצד צריף, גרמנים, רוסים, פולנים, צרפתים, יהודים, הולנדים, אוסטרים, צ'כים, עדי יהוה, פושעים... המון אינסופי שהתקבץ לריבוע עצום ומדויק.

התלחשות חשאית פשטה היום בין האסירים במגרש. מישהו הגניב למחנה ידיעה שהאמריקאים חצו את הריין באזור רֵמאגֶן...

"שמעת?" שאל רוּנְקִי, זקן הצריף,1 את הרברט בּוֹכוֹב, שעמד לידו בשורה הראשונה של צריף שלושים ושמונה. בוכוב הנהן. "אומרים שהם יצרו ראש גשר."

שיפּ, שעמד בשורה השנייה מאחורי השניים, התערב בַּהתלחשות: "רמאגן? — זה רחוק מאוד מפה." איש לא ענה. שיפ, חשמלאי המחנה בעל הפה המעוגל והעיניים הכדוריות, שלח מבט מפוזר ומהורהר בצווארו של בוכוב. מבט של התרגשות ממאורע חדש הזדחל אל מאחורי משקפיו בעלי המסגרת השחורה, שנחו על פניו התמימים. גם אסירים אחרים בגוש הסתודדו זה עם זה, ורונקי סינן "זהירות" בין שיניים חשוקות כדי לקטוע את ההתלחשות. מפקדי הצריפים, אנשי אס־אס נמוכי דרגה, הגיעו מלמעלה והתפזרו איש־איש לצריף שתחת פיקודו. רחש ההסתודדות גווע, וההתרגשות נטמנה מאחורי הבעות פנים חתומות.

רמאגן!

באמת מקום רחוק מתורינגיה.

ובכל זאת. החזית המערבית החלה לנוע כתוצאה ממתקפת החורף המכרעת של הצבא האדום, שדחק לכיוון גרמניה דרך פולין.

פניהם של האסירים לא הסגירו במאומה עד כמה הידיעה מסעירה אותם.

הם עמדו בשתיקה, בשורות ובטורים, ועיניהם עקבו בחשאי אחר מפקדי הצריפים הפוסעים לאורך הצריפים וסופרים את האסירים. בשוויון נפש, כמו בכל יום. למעלה, ליד השער, היה קרמר, זקן המחנה. הוא מסר את רשימת הנוכחות המלאה של המחנה לקצין הרישום ונעמד, כמתחייב מהכללים, לפני ריבוע האסירים הענק. גם פניו שלו היו אטומים, אף שמחשבותיו היו זהות לאלה של הרבבות שמאחוריו.

כל מפקדי הצריפים מסרו כבר מזמן את דיווחיהם לרַיינבּוֹט, קצין הרישום, והסתדרו בשורות רופפות ליד השער, ובכל זאת עברה עוד שעה תמימה עד שאומתו המספרים. לבסוף נעמד ריינבוט ליד המיקרופון.

"שקט — הקשב!"

הריבוע העצום קפא.

"כובעים — הורד!"

כל האסירים כאחד הסירו מראשיהם את כובעיהם השמנוניים. ליד שער הברזל עמד קְלוּטיג, המפקד האסירים השני של המחנה, והקשיב לדיווחו של ריינבוט.

הוא הרים את זרועו הימנית בנחת.

כך היה זה שנים.

כל אותו הזמן טרדה הידיעה את מוחו של שיפ ולא נתנה לו מנוח. הוא לא הצליח לסתום את פיו ופטפט מזווית הפה לתוך עורפו של בוכוב: "אלה שם למעלה יחרבנו מפחד בקרוב..."

בוכוב החביא חיוך בקפלי העור של פניו הדוממים.

ריינבוט ניגש שוב למיקרופון.

"כובעים — חבוש!"

בן רגע התעופפו הכיסויים המטונפים בחזרה אל הראשים ונחתו כפי שנחתו, מעוקמים קדימה, אחורה או הצדה — והאסירים נראו כמו חבורת ליצנים. מאחר שהדיוק הצבאי הפך כאן לבדיחה, התרגל ריינבוט לצעוק לתוך המיקרופון:

"תקן!"

עשרות אלפים התעסקו עם הכובעים שלהם.

"מספיק!"

בתנועה אחת חזרו הידיים למקומן בצמוד לצדי הרגליים. כעת היו הכובעים מונחים בצורה נכונה. הריבוע עמד מתוח.

אנשי האס־אס במחנה התעלמו לחלוטין מקיום המלחמה. כאן התנהלו העניינים מיום ליום, כאילו עמד הזמן מלכת. אבל מתחת להתרחשות היומיומית האוטומטית, משהו זרם. רק לפני ימים ספורים נפלו קוֹלבֶּרג וגְרָאוּדֶנץ "...לאחר מאבק גיבורים לידיו של האויב..."

הצבא האדום!

"חציית הריין ליד רמאגן..."

בעלות הברית!

הצבת נסגרת!

לריינבוט היתה הודעה נוספת.

"האסירים של מחסן הבגדים למחסן הבגדים. הספּרים לצריף הרחצה!"

פקודה זו לא היתה דבר חדש במחנה. שוב הגיע טרנספורט חדש, כפי שקרה לעתים קרובות בחודשים האחרונים. מחנות הריכוז במזרח פונו. אושוויץ, לובלין...

מחנה בוכנוואלד נאלץ לקלוט כמה שיכול, אף שהיה מלא עד להתפקע. אסירים חדשים הגיעו מדי יום כמעט, ומספרם עלה כמו הכספית במדחום מתלהט. מה לעשות בכל האנשים האלה? לא היה מנוס מלהקים מגורי חירום בשטח צדדי בתוך המחנה, כדי שניתן יהיה לשכן את ההמון. הם נדחקו באלפים למבנים ששימשו בעבר אורוות. גדר תיל כפולה סביב האורוות, ומעתה נקרא המתחם שהוקם כאן "המחנה הקטן".

מחנה בתוך מחנה, מופרד ובעל כללי חיים משלו. אנשים מכל אומות אירופה התגוררו כאן, אנשים שאיש לא ידע היכן היה פעם ביתם, אנשים שאיש לא ניחש את מחשבותיהם ושדיברו שפה שאיש לא הבין. אנשים ללא שמות ופנים. הנהגת האס־אס כבר לא ידעה דבר־מהנעשה ב"מחנה הקטן".

מבין אלה שהגיעו מהמחנות האחרים, כמחציתם מתו בצעדה לכאן או שהוכו אנושות בידי חיילי האס־אס המלווים. הגוויות נותרו מוטלות בדרכים. רשימות הטרנספורט כבר לא היו נכונות, אי־סדר שלט במספרי האסירים. מי לרשימת החיים ומי למתים? מי יודע עוד את שמם ומוצאם של האנשים האלה?

"אחורה פנה!"

ריינבוט כיבה את המיקרופון. הריבוע הענקי ניעור לחיים. זקני הצריפים פיקדו. צריף אחר צריף החלו לנוע. גוש האנשים העצום התמוסס והחל לזרום במורד מגרש המסדרים לכיוון המגורים. מפקדי הצריפים צעדו דרך השער ונעלמו מן העין.

באותו הזמן נכנסה לתחנה רכבת ובה טרנספורט חדש. עוד לפני שעצרה הרכבת כליל הסתדרו חיילי האס־אס לאורכה, רובי הקרבין מוכנים בידיהם. הם שחררו את הבריחים ופתחו את הדלתות לרווחה.

"החוצה, חזירים! צאו כבר! החוצה!"

האסירים עמדו בקרון הצפוף והמצחין, דחוקים זה לזה, ומשב החמצן הפתאומי גרם להם סחרחורת. לקול שאגות אנשי האס־אס הם נדחקו החוצה מהפתחים, מועדים ומתגלגלים זה על גבי זה. אנשי האס־אס האחרים כינסו אותם לערימה מבולבלת. כמו מורסה מתפקעת פלטו הקרונות את תכולתם.

אחד מהאחרונים שירדו מהקרון היה היהודי הפולני זכריה ינקובסקי. כשניסה למשוך אליו את מזוודתו, ספג מכה בכף היד מקת הרובה של אחד מאנשי האס־אס.

"חתיכת חזיר יהודי!"

איש האס־אס השליך את המזוודה בזעם אל ינקובסקי, וזה הצליח לאחוז בה.

"מה יש בפנים, חזיר? היהלומים שגנבת?"

ינקובסקי גרר את המזוודה בנחישות לתוך גוש האנשים המגונן.

אנשי האס־אס טיפסו אל הקרונות וגירשו את הנותרים החוצה באמצעות קתות הרובים. את החולים והמותשים זרקו החוצה כמו היו שקים. מאחור נותרו המתים, שהונחו במהלך הנסיעה בפינה שנשמרה פנויה במיוחד לשם כך. אחת הגופות רבצה בתנוחת ישיבה וחייכה לאיש האס־אס.

בכל צריף הודבקו מפות על הקירות, או על השולחן הקטן של זקן הצריף, שעל פי רוב היה אסיר ותיק ומנוסה. המפות הוכנו מגזירי עיתונים, מהימים שבהם צעדו הגייסות הפשיסטים על פני מינסק, סמולנסק וּוְיאזְמָה לכיוון מוסקבה, ולאחר מכן על פני אודסה ורוסטוב לכיוון סטלינגרד.

מפקדי הצריפים, אנשי אס־אס רעים, ששים להכות על פי רוב, הסכינו עם המפות, ולעתים, כשהיו במצב רוח טוב, אף תופפו באצבעותיהם בגאווה מהולה בבוז על הערים הרוסיות והשמיעו תרועות ניצחון.

"נו, איפה הצבא האדום שלכם עכשיו?"

זה היה מזמן.

עכשיו הם התעלמו מהמפות במופגן. הם גם לא הביטו בקווים שהאסירים שרטטו עליהן. קווים עבים וקווים דקים, קווים כחולים, אדומים ושחורים.

מגען של אלפי אצבעות אסירים הפך את האותיות השחורות שעל גבי העיתון, המציינות את ערי הקרב, לכתמים שחורים. גוֹמֶל, קייב, חארקוב...

את מי כל זה מעניין עכשיו?

עכשיו נלחמו על קיסטרין, שצ'צ'ין וגרוּג'וֹנץ, על דיסלדורף וקלן.

אבל גם השמות האלה היו עתה ברובם לא יותר מכתמים מרוחים. כמה פעמים כבר נכתב כאן, נמחק ושוב נכתב, עד שנייר העיתון לא יכול היה לספוג עוד.

אלף פעמים עברו אלף אצבעות לאורך קווי החזית האלה, טשטשו ומחקו אותם. והנה מתקרב הסוף, ואי־אפשר לעצור אותו!

*

עתה, כשהצריפים שהיו ריקים במהלך היום התמלאו שוב בהמולת האסירים הזורמים פנימה, התגודדו שוב קבוצות אסירים סביב המפות.

בצריף שלושים ושמונה נדחק שיפ דרך הקבוצה שבחנה את המפה הדבוקה לשולחן הקטן של רונקי.

"רמאגן — הנה היא כאן, בין קוֹבְּלֶנץ לבּון."

"כמה קילומטרים משם לוויימאר?" שאל מישהו.

שיפ עיווה את פרצופו בתדהמה, מצמץ, ומחשבותיו דיברו מפיו. "רק שיתקרבו כבר..."

האצבעות עקבו אחר הדרך העתידית: אייזֵנאך, לַנְגֶנזַלצָה, גוֹתָה, אֶרפוּרט...

מחשבותיו של שיפ נעצרו. "כשהם יגיעו לארפורט הם יהיו ממש בבוכנוואלד."

מתי? בתוך ימים? שבועות? חודשים?

"צריך לחכות. אני רואה שחורות מבחינתנו. אין שום סיכוי שאלה שם למעלה ישחררו אותנו לידי האמריקאים! הם יהרגו את כולנו לפני כן."

"עוד אל תעשה במכנסיים," יעץ שיפ לספקן. תורן הצריף פסע בעצבנות בין האנשים: "אתם מוכנים בבקשה לאסוף את הקערות שלכם?"

נעלי העץ נקשו, הקערות קרקשו.

אנשי האס־אס סידרו את גוש האנשים בשיירה, והשיירה התחילה לנוע לכיוון המחנה בצעדים מהוססים ולא יציבים, מלווה בחיות הרעות.

ינקובסקי הצליח להשתחל לאחת השורות המרכזיות בשיירה ולחמוק כך מהמכות של אנשי האס־אס. איש בשיירה לא דאג להולך לידו. כולם היו שקועים בפחדם האישי מפני הלא נודע. מתוך יצר ההישרדות, שהפך חייתי כמעט, נגררו החולים והמותשים בידי האחרים. כך דידתה לה השיירה קדימה, דרך השער ולתוך המחנה.

כף ידו של ינקובסקי קהתה מהמכה שספג, והיתה תלויה מִפּרק ידו כגוף זר ומנוכר. הכאב היה נורא. אך כל תשומת לבו יוחדה למזוודה, והוא כמעט לא הרגיש בכאב. העיקר היה להכניס את המזוודה למחנה בבטחה.

ינקובסקי סקר את סביבותיו בעיניים ערות. הוא נדחק עם האחרים דרך שער המחנה. ניסיונו סייע לו להסתיר את עצמו באופן יעיל, ולהשתחל למחנה עם זרם האנשים בלי למשוך תשומת לב מיוחדת מאנשי האס־אס.

פלא שבכלל הצליח להביא את המזוודה עד לכאן. הוא דחה מעליו בחשש את כל המחשבות, כדי שלא יבהיל את הנס. רק בדבר אחד האמין בכל לבו: האל הרחום אינו רוצה בשום אופן שהמזוודה תגיע לידי האס־אס.

על מגרש המסדרים הסתדרה ערימת האנשים מחדש.

ינקובסקי ניצל את שארית כוחותיו כדי לצעוד בצעדים בטוחים עד כמה שניתן בשיירה שנכנסה עתה לתוך המחנה. רק לא למעוד וליפול, רק לא למשוך תשומת לב. רעשים וקולות הלמו בראשו של ינקובסקי, אבל הוא החזיק מעמד. כשראה שמלווי השיירה הם אסירים, חש הקלה.

בשטח הפנוי שבין בתי האבן הגבוהים כבר ישבו הספּרים בשורה על שרפרפים שהביאו עמם וצפו בשיירה המתקדמת. כאן היתה המולה חדשה. האסירים החדשים הצטוו להתפשט כדי שיוכלו ללכת להתקלח. הדבר לא היה פשוט כל כך, מכיוון שהשארפיהרר2 צעק והשתעשע בין אנשי השיירה ובלבל אותם כמו להקת תרנגולות.

כשהשתרר לבסוף שקט והשארפיהרר נעלם לתוך חדר הרחצה, שקע ינקובסקי מותש על רצפת האבן. הכאב הנוקב בידו דעך לכדי פעימות עמומות. ינקובסקי ישב זמן־מה בראש שמוט, ואז נרתע בבהלה כשחש יד מטלטלת אותו. לפניו עמד אחד האסירים שליוו את השיירה, איש משטרת המחנה. הוא דיבר פולנית: "אתה, לא לישון."

ינקובסקי הזדקף בצעד כושל.

רוב האסירים כבר היו עירומים. דמויות מעוררות רחמים שהשילו את בלואי הסחבות ועתה עמדו ברעד בגשם הדק מול הספּרים. כל השערות נגזזו מראשם במכונות גילוח.

ינקובסקי ניסה לפשוט את מעט בגדיו באמצעות ידו הבריאה. הפולני ממשטרת המחנה עזר לו.

כל אותה שעה הסתובבו בחצר שני אסירים, נברו בחפצים המוטלים שם, ומדי פעם פתחו את אחד השקים ובדקו את תוכנו. ינקובסקי נחרד.

"מה הם מחפשים?"

שוטר המחנה הסתובב לכיוון השניים וחייך חיוך נעים.

"אלה הֵפֶל ופּיפּיג ממחסן החפצים."

הוא החווה תנועה מרגיעה בכיוון המזוודה.

"אף אחד לא יגנוב ממך שום דבר. קדימה, לך להסתפר."

ינקובסקי דידה ברגליים יחפות על החצץ הדוקרני אל הספּרים.

לפני הכניסה לחדר הרחצה החל שוב השארפיהרר לצעוק על האנשים ולהאיץ בהם, ודחק את החדשים לתוך גיגית עץ גדולה.

חמישה-שישה אנשים בבת אחת. היה עליהם לטבול בתמיסת חיטוי מצחינה מרוב שימוש.

"גם את הראש, מסריחים!"

הוא שלף אלה עבה, נופף אותה מעל הראשים המגולחים שבאמבט, ואלה נעלמו מיד בנוזל העכור.

"הוא שוב שיכור," לחש פיפיג הקטן, סדר הדפוס לשעבר מלייפציג בעל הרגליים העקומות מעט.

הֵפֶל התעלם מההערה. הוא נתקל במזוודה של ינקובסקי ואמר:

"הייתי רוצה לדעת מה כולם סוחבים לכאן..."

כשהתכופף פיפיג אל המזוודה, זינק ינקובסקי לכיוונם. פחד רפרף על פניו. הוא דחף את פיפיג הצדה והסתער על השניים. הם לא הבינו את הפולני.

"מי אתה?" שאל הפל. "שֵם, שֵם."

נראה שאת זה הפולני הבין.

"ינקובסקי זכריה, ורשה."

"זאת המזוודה שלך?"

"טאק, טאק. כן, כן."

"מה יש בפנים?"

ינקובסקי דיבר, החווה בידיו ואחז במזוודה בתנוחה מגוננת.

השארפיהרר יצא בסערה מחדר הרחצה וזירז תוך קללות את האנשים שצעדו לפניו. כדי שלא למשוך תשומת לב, דחף הפל את הפולני בחזרה לשורת האנשים העירומים. ינקובסקי נפל ישירות לידיו של השארפיהרר, וזה תפס אותו בזרועות ודחף אותו לכיוון חדר הרחצה. ינקובסקי נדחק לחדר הרחצה עם כל האנשים המבוהלים האחרים.

החום המהביל היטיב עם גופו הקפוא, ואדישות נעימה פשתה בינקובסקי תחת המים הזורמים. המתח והפחד נמוגו, ועורו ספג את החמימות בתשוקה.

פיפיג כרע בסקרנות ופתח את המזוודה.

אך מיד אחר כך סגר אותה והביט מבועת בהפל.

"מה קרה?"

פיפיג פתח שוב את המזוודה, אבל רק כדי חריץ, כך שהפל יוכל להציץ פנימה.

"סגור את זה, בחייך!" סינן ומיהר להתרומם. הוא הביט סביבו בחשש, בניסיון לאתר את השארפיהרר. הלה היה בחדר הרחצה.

"אם הם יגלו..." לחש פיפיג.

הפל החווה בידו בחוסר סבלנות.

"סלק את זה! תחביא את זה! מהר!"

פיפיג סקר את חדר הרחצה במבטו, כמו גנב, וכשהיה בטוח שאיש אינו יכול לראות אותו, מיהר עם המזוודה לתוך אחד ממבני האבן ונעלם.

בחדר הרחצה הסתובב ליאוניד בּוֹגוֹרסקי הלוך ושוב בין המקלחות ובחן את החדשים. הוא לבש רק מכנסי פשתן דקים, ולרגליו נעל נעלי עץ. על פלג גופו העליון נצצו המים. הרוסי, קאפו או מפקד פלוגת המקלחות, העדיף להישאר ברקע כשאסירים חדשים מגיעים; כאן השארפיהרר לא יפריע לו, הוא עסוק בדוד החיטוי.

תחת זרם המים החמים ידעו האסירים החדשים שלווה, לראשונה מאז הגיעו למחנה. כאילו שטפו המים מעליהם את כל אי־השקט, את כל הפחדים, את כל האימה ששרדו. בוגורסקי כבר הכיר את השינוי הזה שחל באנשים בכל פעם מחדש. הוא היה עוד צעיר, רק בן שלושים וחמש. קצין בחיל האוויר. אבל הפשיסטים של המחנה לא ידעו זאת. מבחינתם הוא היה עוד שבוי מלחמה רוסי, שהובא לבוכנוואלד ממחנה צבאי, כמו רבים אחרים. בוגורסקי עשה כל שיכול כדי להישאר אנונימי. הוא השתייך ל"ועדת המחנה הבינלאומית", הוומ"ב, ארגון סודי ביותר במחנה, אשר מלבד שותפי סוד בודדים איש לא ידע על קיומו — ובוודאי לא אנשי האס־אס.

בוגורסקי פסע בשקט בין המקלחות. די היה בחיוכו כדי לנסוך תחושת ביטחון קלה באסירים החדשים. כשהגיע לינקובסקי נעצר, בחן את האיש הצנום שהתמסר בעיניים עצומות לגשם החם המיטיב.

באיזה עולם הוא נמצא עכשיו? הרהר בוגורסקי לעצמו בחיוך ואז שאל בפולנית מושלמת:

"כמה זמן הייתם בדרכים?"

ינקובסקי, שנתלש באחת מחלומו הזר והמרוחק, פקח את עיניו בבהלה.

"שלושה שבועות," ענה וחייך בחזרה. ינקובסקי ידע מניסיונו כי השתיקה היא ההגנה הטובה ביותר, על אחת כמה וכמה בסביבה חדשה ולא מוכרת, אך פתאום תקף אותו הצורך לחלוק את חוויותיו.

הוא סיפר בלחישות חפוזות על הצעדה לבוכנוואלד, תוך שהוא סורק את הסביבה באי־שקט. הוא סיפר על זוועות הפינוי, סיפר איך אנשי האס־אס גירשו אותם מאושוויץ, ותיאר את כלבי הציד ואת המכות מקתות הרובים. שבועות ארוכים הם דידו בדרכים, רעבים וחלשים, ללא מנוחה, ללא הפוגה. בלילות היו מקבצים אותם בשדות, והם היו שוקעים מותשים לתוך השלג, על קרקע קפואה וקשה כאבן, נצמדים זה לזה כדי להתגונן מפני כפור הלילה הנורא. כמה רבים לא קמו למחרת כדי להמשיך בצעדה! אנשי האס־אס היו עוברים אז בשדה ויורים במי שעדיין נותרו בחיים, כמו בכלבים שוטים. האיכרים היו מוצאים את הגופות וקוברים אותן בשדות. כמה רבים נפלו על הקרקע מותשים במהלך הצעדה. ואז נשמעו יריות רובי הקרבין. ולאחר כל הצלפה של המתת חסד כזו נדחפה השיירה מהר יותר קדימה.

"רוצו, חזירים! קדימה, קדימה!"

כשנדם ינקובסקי, כי לא היה לו עוד מה לספר, שאל בוגורסקי: "כמה יצאו לצעדה מאושוויץ?"

ינקובסקי ענה בלחישה: "שלושת אלפים..."

פניו התעוותו בחיוך כנוע. הוא רצה לומר עוד. הוא חש דחף לגלות למישהו במחנה הזר הזה את סודה של המזוודה שלו, אבל המשרוקית הצורמנית של השארפיהרר נשמעה, המקלחות נדמו, והשארפיהרר דרבן את האנשים שיזוזו.

איש אס־אס מבוגר, בן כשישים לפי מראהו, בא אליהם מעבר לפינת מחסן החפצים. "זהירות!" לחשו בבהלה אחדים ממשטרת המחנה, "פאפא ברטולד מגיע." הם התרחקו מהאיש הזקן, המדדה לכיוונם. מגפי העור שנעל היו מעוותים בגלל רגליו הנפוחות מהקור. בפנים השחומים, שעורם הידבלל והתקמט במהלך השנים, שכנו שתי עיניים קטנות ומצחיקות, צמודות זו לזו, ומעל לשפה התחתונה, הבולטת מעט, היתה תלויה מקטרת קצרה.

ראשית תפס ברטולד שני אנשים ממשטרת המחנה שלא הספיקו להתרחק למקום מבטחים ושלח אותם בתנועת יד לקיר המכבסה שממול. למראה ניסיונות הסירוב של אנשי משטרת המחנה הוא רק חייך בחביבות. אחר כך עבר על האסירים החדשים. הוא הורה לשוטרי המחנה להקים את כל המותשים שקרסו, כמו היו סחבות ישנות, ולגרור גם אותם אל הקיר. את אלה שנראו חולים או זקנים במיוחד שלח בדרכו החביבה להצטרף לאחרים שעמדו ליד הקיר. השארפיהרר, שיצא מחדר הרחצה והבחין בברטולד, קרא אליו: "אתה שוב משחרר קצת מקום, וילהלם?"

ברטולד חייך והידק את שיניו על המקטרת. לאחר שאסף די אנשים, הורה לשוטרי המחנה לסדר אותם בטור ולרשום אותם, וברטולד מנה אותם בקפדנות.

"שלושים ושניים בדיוק," הנהן בנעימות לשוטרי המחנה והחל להוביל אותם משם. שוטרי המחנה נדרשו ללכת בעקבותיו. הם לא העזו להביט זה בזה, כיוון שידעו לאיזו מטרה הם נלקחים.

ינקובסקי דידה החוצה אל הקור הרטוב.

המזוודה נעלמה!

הפל, שחיכה לפולני, מיהר לכסות את פיו בידו ולחש:

"שתוק! הכול בסדר."

ינקובסקי הבין שעליו להתנהג בשלווה. הוא נעץ מבט בגרמני. הלה האיץ בו: "קח את הבגדים שלך ותסתלק מפה."

הפל דחף את בגדיו של ינקובסקי לידיו ודחף אותו בקוצר רוח לטור האנשים שעברו למחסן הבגדים לאחר הרחצה, כדי להחליף את בגדיהם המטונפים בבגדים נקיים.

ינקובסקי פנה לגרמני. הפל לא הבין את הפולני, אך הוא שמע את הפחד בלהגו וטפח על כתפו בתנועה מרגיעה:

"כן, כן, הכול בסדר. לך כבר, לך."

ינקובסקי נדחף בזרם האנשים ונאלץ להיכנס איתם למחסן הבגדים.

"שום דבר רע? שום דבר רע?"

הפל סימן לו שימשיך.

"שום דבר רע, שום דבר רע..."

בצריף מספר שישים ואחת במחנה הקטן, מגורי החולים במחלות קשות, שכבו מאות גוססים. כל אסיר במחנה הקטן שסבל מדיזנטריה, טיפוס, טיפוס הבהרות או ממחלה חשוכת מרפא אחרת הופרד מהאחרים ונשלח למגורי החולים במחלות קשות. זקן הצריף כאן היה אדם טוב, שקט ואדוק — הפולני יוזף זידקובסקי. כמה אסירים פולנים נוספים טיפלו בחולים. אבל כל שהם יכלו לעשות היה להמתין עד שהחולים ימותו ואז להעביר את הגופות אל מאחורי המגורים. בזמן מסדר הערב היתה משאית אוספת את הגופות משם למשרפה.

שעת המסדר הערב עדיין לא הגיעה, אבל המשאית כבר עמדה מאחורי מגורי החולים במחלות קשות, דופנותיה מורדות וכתריסר גופות עירומות מוטלות בתוכה.

פאפא ברטולד היה עסוק בעבודתו.

מבין השלושים ושניים שנבחרו נשארו רק כעשרים ליד הדלת הנעולה. עירומים ורועדים, מכונסים בתוך עצמם ומפוחדים.

ברטולד היה בחדר נפרד קטן. כל הריהוט היה שולחן קטן שעליו בקבוק תרופה גדול ושרפרף. ברטולד, בחלוק רופאים לבן, עמד ליד השרפרף, מזרק בידו, ולידו שכבה גופה עירומה.

ברטולד הלך אל הדלת שבקיר האחורי ודפק עליה בקצה המגף. שני מטפלים פולנים נכנסו, הרימו את המת בדממה וסחבו אותו החוצה. ברטולד סגר את הדלת מאחוריהם, הלך לדלת הקדמית, דפק גם עליה בקצה המגף והתיישב על השרפרף להמתין. בחוץ סימנו בדממה שוטרי המחנה לאסיר העירום הבא שייכנס. האסיר החדש נתן בהם מבט שואל, והם הנהנו אליו בחיוך מאולץ.

גם פאפא ברטולד חייך כשהאסיר אובד העצות נכנס לחדר. הוא הורה לו להשליך את חפציו על ערימת הבגדים שבפינה, ובעודו יונק ממקטרתו סימן לעירום בתנועת ראש ידידותית להתקרב.

כמה רזות הזרועות, והרגליים... פאפא ברטולד טלטל את ראשו באנחה, אחז בידו של העירום וטפח עליה כמנחם. אחר כך הצביע על הבקבוק החום והביט בעירום בפנים ערמומיים של שחקן קלפים.

"דוֹבְּזֶה", אמר וטפח לעצמו על שרירי הזרוע, "זה טוֹף". הוא הנהן אל העירום בפנים מבטיחי טוב ולקח את המזרק בידו. הוא דקר את העורק שבמרפק בתנועה מהירה ומיומנת, מילא שוב את המזרק והניח אותו על השולחן.

הנדקר עמד מול פאפא ברטולד, וזה פלט ענני עשן דקיקים ממקטרתו.

לפתע השתנו פניו של הנדקר. פיו נפער בתדהמה והפך לחור שחור, העיניים נפקחו לרווחה בבעתה ובית החזה התעוות כלפי מעלה, כאילו ניסה הנדקר לשאוף אוויר. אך הנה צנח לברכיו, זרועותיו מונפות אל על, ונפל כמו פין במשחק כדורת. אחת מידיו המפרפרות הכתה במקטרת של פאפא ברטולד וזרקה אותה החוצה מפיו.

למרבה המזל היא לא נשברה.

פיפיג עלה במדרגות למחסן החפצים, המזוודה בידו, עליז כמו ילד שקיבל מתנה.

עכשיו, לפנות ערב, שום אסיר בעל תפקיד לא היה במחסן הבגדים המוארך, שבו תלויים אלפי שקים המכילים ציוד אזרחי. רק אוגוסט רוֹזֶה המבוגר עמד ליד השולחן הארוך ופשפש בניירות כלשהם.

הוא הביט בפליאה בפיפיג הצועד פנימה.

"מה אתה סוחב שם?"

פיפיג ביטל את השאלה בתנועת יד מהירה.

"איפה צְוַויילינג?"

רוֹזֶה הורה באגודלו על חדרו של ההָאוּפְּטְשארפיהרר.3

"תשגיח רגע," אמר פיפיג בחופזה וחמק בדממה לאחור, אל מחסן הבגדים החשוך למחצה. רוזה עקב אחריו במבטו ואז צפה לכיוון ההאופטשארפיהרר. מבעד לחלון הזכוכית הגדול הוא ראה אותו יושב בחדרו.

צוויילינג ישב לשולחן הכתיבה לפני העיתון הפתוח, ראשו שעון על ידיו. הוא נראה כמו ישן. אולם האיש הגרום והארוך לא ישן, אלא נבר בחוסר שקט בידיעות החדשות שבעיתון. צוויילינג שקל אפשרויות בריחה שונות. ככל שהתקרבה החזית, כך נעשה מסוכן יותר להשתייך לאס־אס. מוטב יהיה להכין בגדים אזרחיים.

ומה אם האמריקאים יגיעו בהפתעה, ולא יהיה לי זמן לחמוק מהמחנה? אז אני אהיה תקוע באמצע. היה שלום, גוטהולד!

האם להצטרף מבעוד מועד לאסירים?

איך זה יהיה? תהה צוויילינג. זה לא כל כך פשוט. הם חשדנים, הפרחחים, ומי ערב לי שהם לא יהרגו אותי? מחשבות הרפתקניות שייטו במוחו של צוויילינג כמו קוביות לחם במרק.

זמן קצר לפני הפריצה יהיה צורך לירות במפקדים, וגם בקְלוּטיג ובריינבוט ובכמה אחרים... ואז האמריקאים עוד יראו בי אנטי־פשיסט... צוויילינג גיחך בלבו. אבל עד מהרה גברו שוב המחשבות הספקניות. מצב ארור. איך אפשר לחמוק ממנו בדרך הבטוחה ביותר?

פיפיג חזר לקדמת המחסן, החווה תנועה מרגיעה בכיוון רוזה, פתח ברעש את הדלת למשרד הרישום הצמוד לחדרו של צוויילינג וקרא בקול:

"מריאן, בוא איתי למטה, צריך מתורגמן!"

צוויילינג התעורר בבהלה. הוא ראה את הפולני ואת פיפיג הולכים משם.

"מה אתה זומם שוב?" רטן רוזה בחוסר רצון כשראה את פיפיג אוחז את הפולני המבולבל בזרועו, ומוביל אותו מחוץ למחסן החפצים. פיפיג פנה בקול מהוסה לרוזה הזועף:

"אל תעשה מזה סיפור! אתה תשגיח על צוויילינג."

הוא סימן במהירות לקרופינסקי, והשניים חמקו לאחור. הם נעלמו בפינה המרוחקת ביותר של מחסן הבגדים, מאחורי ערימות של שקי מלתחה ופרטי ביגוד של האסירים שמתו. המזוודה עמדה שם.

פיפיג, אחוז תזזית ונרגש, רחרח את הערימה שוב בצוואר מתוח, שפשף את ידיו וחייך אל קרופינסקי, כמו אומר: שים לב מה הבאתי איתי עכשיו... ואז פתח את האבזמים והרים את מכסה המזוודה. הוא תחב את ידיו בכיסי מכנסיו בהפגנתיות ונהנה מההפתעה שהצליחה.

במזוודה שכב ילד, ידיו לחוצות אל פניו, גופו עטוף בסחבה. ילד רך, בן שלוש לכל היותר.

קרופינסקי השתופף ונעץ מבט בילד. הילד שכב ללא תנועה. פיפיג ליטף את הגוף הקטן בעדינות.

"חתלתול קטן הגיע אלינו."

הוא אחז בכתפו של הילד ורצה לסובב אותה, אבל הלה התנגד. לבסוף מצא קרופינסקי מילה לומר. "עכברון מסכן," אמר בפולנית, "מאיפה באת הנה?" למשמע הפולנית מתח הילד את גופו הקטן, כמו חרק שזוקף את מחושיו. סימן חיים ראשון, קטן, שריגש את שני המבוגרים עד שבהו לתוך עיני הילד כמכושפים. רצינות של איש בוגר כבר ניבטה מהפנים הרזים, ובעיניים נצנץ בוהק שאינו בוהק הילדות. הילד הביט בגברים בציפייה אילמת. הם בקושי העזו לנשום.

רוזה לא הצליח להתגבר עוד על הסקרנות. הוא חמק בשקט לפינה ונעמד בצמוד לשניים.

"מה זה צריך להיות?"

פיפיג קפץ ממקומו בבהלה והיסה את רוזה ההמום:

"אתה משוגע? למה נכנסת הנה? צא מהחדר! אתה רוצה למשוך את צוויילינג לכאן?"

רוזה ביטל את החשש בתנועת יד.

"הוא חולם בהקיץ."

הוא רכן בסקרנות מעל לילד:

"מה תעשו איתו?"

פיפיג הרחיק את רוזה מהמזוודה, ואיים:

"אם אתה תגיד מילה אחת..."

רוזה גיחך בבוז:

"השגת לעצמך צעצוע נחמד."

הוא חייך במבוכה ופרש מהפינה המסוכנת.

"דווקא הוא היה צריך להגיע," סינן פיפיג בזעם לאחר שרוזה נעלם.

מלפנים, ליד השולחן הגדול, עמדו כמה מהחדשים, שהיה עליהם למסור פריטים קטנים, כגון טבעות נישואים או צרור מפתחות.

האסירים מפלוגות העבודה שמו את קומץ הפריטים בשקיות נייר, והפל, הקאפו, פיקח על התהליך.

לצדו עמד צוויילינג והשגיח. פיו היה פתוח למחצה כתמיד, ושיווה ריקנות מיוחדת לפניו חסרי ההבעה.

הפריטים חסרי הערך לא עניינו אותו, והוא עזב את השולחן. הפל עקב במבטו אחר איש האס־אס, שיציבתו הרפויה שיוותה לדמותו הרזה מראה של מסמר מעוקם. צוויילינג חזר לחדרו בגרירת רגליים.

האסירים החדשים כמעט סיימו, ולהפל היתה שוב אפשרות לבדוק מה שלומו של הילד. רוזה, שחזר לקדמת המבנה, עצר בעדו.

"אם אתה מחפש את פיפיג..." הוא הצביע לאחורי הבית במבט חקרני. הפל ענה בקצרה:

"אני יודע מה קורה. אסור לדבר על זה, הבנת?" רוזה נראה מאוכזב.

"אני מלשן?"

הוא נתן בהפל מבט נעלב. תשומת לבם של האסירים האחרים התעוררה והם שאלו מה קורה, אולם רוזה לא ענה. הוא נכנס למשרד בחיוך מסתורי.

הילד ישב זקוף במזוודה, וקרופינסקי, שכרע ברך מולו, ניסה לדובב אותו בפולנית.

"איך קוראים לך? אתה צריך להגיד. איפה אבא שלך? איפה אמא שלך?"

הפל הצטרף אליהם. פיפיג לחש לו, אובד עצות:

"מה נעשה עם הדבר הזה עכשיו? אם יתפסו אותו הם יהרגו אותו."

הפל כרע גם הוא על ברכיו ונתן מבט בוחן בפניו של הילד.

"הוא לא לדבר," הסביר קרופינסקי בייאוש.

נראָה כי הילד חושש מהאיש הזר. הוא מולל את מעילו הבלוי ופניו נותרו נוקשים באופן מוזר; נראה כי אינו יודע בכי מהו.

הפל אחז בכף היד הקטנה והעצבנית.

"מי אתה, קטן?"

הילד הניע את שפתיו ובלע רוק.

"הוא רעב," פלט פיפיג בהקלה. "אני אביא לו משהו."

הפל התרומם ונשם עמוקות. השלושה הביטו זה בזה אובדי עצות. הפל המוטרד הרים את הכובע ממצחו.

"כן... כן... ברור..."

פיפיג ראה בדברים אישור לכוונתו ועמד ללכת משם. אולם המילים חסרות המשמעות היו רק ניסיונו של הפל לומר דבר־מה כדי לסדר את מחשבותיו התועות. מה יהיה על הילד? לאן ייקחו אותו? לעת עתה הוא צריך להישאר כאן. הפל עצר את פיפיג וחשב.

"תכין לו מקום לישון," הורה לקרופינסקי.

"קח כמה מעילים ישנים, שים אותם שם בפינה ו..." גמגם. פיפיג נתן בו מבט שואל. בהלה פתאומית ניכרה על פניו של הפל.

"ומה אם הילד יצעק עכשיו...?"

הפל הצמיד יד למצח. "ילדים קטנים מפחדים ואז הם צועקים... לכל הרוחות!" הוא הביט בילד ארוכות. "אולי... אולי הוא לא מסוגל לצעוק...?" הוא אחז את הילד בשתי הכתפיים וטלטל אותו בעדינות. "אסור לך לצעוק, אתה שומע? אחרת יבוא אס־אס." לפתע השתנו פניו של הילד בבעתה. הוא השתחרר מהאחיזה, השליך את גופו בחזרה למזוודה והצטנף שם, כשהוא תוחב את פניו בין ידיו.

"הוא מבין בדיוק," אמר פיפיג.

כדי לבדוק את השערתו, הוא סגר את מכסה המזוודה. הם הקשיבו. שום קול לא עלה מהמזוודה.

"אין ספק," חזר פיפיג, "הוא מבין בדיוק."

הוא פתח שוב את המזוודה. הילד לא נע. קרופינסקי הרים אותו והילד שכב בידיו כמו חרק מעוך. השלושה הביטו ביצור המוזר בתדהמה ופיפיג אמר לאטו: "לך תדע מה הקטנצ'יק הזה כבר עבר."

הפל לקח את הילד מקרופינסקי, סובב אותו הנה והנה ובחן אותו. רגליו של הילד וראשו היו מכווצים, וידיו הקטנות כיסו את פניו, והוא נראה כתינוק שזה עתה נקרע מרחם אמו או כחיפושית המעמידה פני מתה. הפל המזועזע הושיט את הילד בחזרה לקרופינסקי, וזה חיבק אותו ולחש באוזנו מילים מרגיעות בפולנית.

"הוא יהיה שקט, אין ספק," אמר הפל בקול שקט. הוא הצמיד את שפתיו זו לזו. שלושת הגברים שוב החליפו מבטים. כל אחד מהם המתין לאחר שיחליט מה לעשות במצב יוצא דופן זה. הפל חשש שצוויילינג ישים לב שהם נעדרים זמן רב. הוא משך את פיפיג איתו. "בוא, אנחנו צריכים לחזור קדימה," ולקרופינסקי אמר: "תישאר כאן עד שנחזור."

קרופינסקי הניח את החבילה הנוקשה בחזרה במזוודה. ידיו רעדו כשהכין לילד מקום שינה מכמה מעילים ישנים. הוא הניח את הילד שם בזהירות, כיסה אותו והסיר את ידיו מעל פניו בעדינות, על אף התנגדות קלה מצד הילד, שעצם את עיניו בחוזקה. מעט אחר כך, כשפיפיג חזר לפינה ובידיו מעט קפה ופרוסת לחם, קרופינסקי כבר הצליח להרגיע את הילד עד שהסכים לפקח את עיניו. קרופינסקי הושיב אותו והושיט לו ספל אלומיניום. הילד שתה בצמא. פיפיג הגיש לו את פרוסת הלחם בתנועה מעודדת. אבל הילד לא לקח אותה.

"הוא מפחד," אמר פיפיג ותחב את פרוסת הלחם בין ידיו של הילד. "תאכל," הנהן בנעימות.

"עכשיו חייב לאכול ולישון וחייב לא לפחד בכלל," לחש קרופינסקי. "האח הטוב פיפיג ישגיח וגם אני, ואני אקח אותך איתי בחזרה לפולין." הוא הצביע על עצמו בחיוך. "יש שם בית קטן שלי." הילד הביט ברצינות בקרופינסקי, תשומת לב מתוחה בפניו. פיו נפתח מעט. הוא השתחל מתחת למעילים כמו חיה גמישה. השניים המתינו כמה רגעים, אבל הילד לא הופיע שוב. קרופינסקי הרים את המעיל בזהירות. הילד שכב על צדו ולעס את הלחם. קרופינסקי כיסה אותו בחזרה ברכות, והם התרחקו מהפינה וחסמו את הגישה אליה בערימה של שקים. הם כרו אוזן. הפינה נותרה שקטה.

כשיצאו החוצה, אסירי הפלוגה כבר נאספו לביקורת הערב. מחסן החפצים היה שייך ל"פקודים", שזמני העבודה שלהם היו ארוכים יותר, ובשל כך לא לקחו חלק במסדר המחנה הכללי. מפקד פלוגת העבודה, קצין אס־אס בדרגה נמוכה, ספר אותם במקום העבודה, הדיווח הועבר לקצין הרישום, וזה הוסיף אותם לחישוב הכללי. רק יצא צוויילינג מחדרו, והשניים השתחלו במהירות לשורה. הפל שיחק את תפקידו בפני ההאופטשארפיהרר כדי לחפות על הגעתם המאוחרת של השניים, ורטן בכעס: "אתם צריכים הזמנה מיוחדת?"

הוא התייצב לפני צוויילינג כשכובעו בידיו ודיווח: "פלוגת מחסן החפצים, עשרים אסירים הופיעו למסדר." ואז הצטרף לאחרים.

צוויילינג צעד לאורך השורות וספר.

הפל היה מתוח כולו. הוא שלח מבטים סמויים לאחור. האם הילד ייבהל פתאום ויצעק?

לאחר שסיים את הספירה, החווה צוויילינג בידו תנועה רפויה, שמשמעותה "חופשיים". השורות התפזרו, והאסירים חזרו לעיסוקיהם. רק הפל עדיין עמד במקומו; הוא לא שם לב לסימן של צוויילינג.

"מה קרה?" שאל אותו צוויילינג בקולו החיוור והבצקי.

הפל התעורר ונבהל.

"שום דבר, האופטשארפיהרר."

צוויילינג התקרב לשולחן וחתם על הדוח.

"על מה חשבת לפני רגע?"

השאלה נועדה להישמע ידידותית.

"על שום דבר מיוחד, האופטשארפיהרר."

צוויילינג דחף את לשונו כנגד השפה התחתונה. כך עשה כשחייך.

"היית כבר בבית, מה?"

הפל משך בכתפיו: "למה?" שאל בתמיהה. צוויילינג לא ענה. הוא חייך חיוך רב משמעות ופנה לחדרו. זמן קצר לאחר מכן יצא מהחדר כדי למסור את דוח הספירה. הוא לבש את מעיל העור החום שלו, סימן לכך שלא יחזור עוד היום. לאחר סיום העבודה היה על הפל למסור את המפתח של מחסן החפצים לידי השומר בשער.

במשרד הרישום נדחקו האסירים הסקרנים סביב הפל ורצו לגלות עוד פרטים, כי רוזה פטפט. זה התגונן בקולניות כאשר הפל ניסה להוכיח אותו.

"אני לא עושה בעיות."

האסירים התלחשו ביניהם. "איפה הילד?" — "שקט!" היסה אותם הפל ופנה לרוזה: "אף אחד לא עושה בעיות כאן. הילד יישאר איתנו רק הלילה, מחר ניקח אותו מכאן." קרופינסקי הקשיב בתדהמה. פיפיג שתק. האם הפל מנסה רק להטעות אותם? האסירים רצו לראות את הילד. הם התגנבו לפינה. קרופינסקי הרים את המעיל בזהירות. הגברים בחנו את היצור הקטן זה מעבר לכתפו של זה. הילד שכב מכווץ כמו גולם וישן. אור פשט על פניהם של האסירים, הם לא ראו ילד זה זמן רב. פליאה! "כמו אדם קטן אמיתי..."

הפל נתן להם שירוו את סקרנותם, ואז ביקש בשקט: "תנו לו לישון, חברים, ואל תדברו עליו עם אף אחד."

קרופינסקי קרן בזכות הרכוש החדש שלו. הוא כיסה את הילד במעיל בעדינות בשעה שהאסירים האחרים עזבו את האזור על קצות האצבעות. בערב הזה הם הסתובבו חסרי מעש במשרד הכתבנות וליד השולחן הארוך, פטפטו ושמחו, ואיש לא ידע מדוע. קרופינסקי היה המאושר מכולם. "ילד פולני קטן," צחק לעצמו שוב ושוב והתמלא גאווה בו.

פיפיג הבחין שהפל מתחמק ממנו. בתום העבודה, במגורי הצריף, התיישב לשולחן לצד הפל והביט בו אוכל את המרק שהתקרר. הפל חש את השאלה שבשתיקתו של פיפיג ואת ההתנגדות שבו עצמו. הוא זרק את הכף לקערתו והתרומם.

"הילד צריך ללכת?"

הפל ביטל את שאלתו של פיפיג, נדחף בין שורות השולחנות התפוסים כולם והלך לחדר השטיפה, כדי להדיח את קערתו. פיפיג הלך בעקבותיו. כאן היו לבד.

"לאן אתה רוצה להעביר אותו בדיוק?"

כל השאלות האינסופיות האלה! הפל כיווץ את גבותיו בסלידה.

"עזוב אותי בשקט."

פיפיג שתק. הוא לא היה רגיל לנימה כזאת מהפל. הלה חש בכך ופנה שוב לפיפיג, בכעס מהול בהתגוננות: "יש לי סיבות. מחר הוא יצא מכאן. אל תשאל!"

הוא עזב את חדר השטיפה. פיפיג נותר מאחור. מה נכנס בו, בהפל?

הפל עזב את הצריף במהירות. הגשם הדק החודרני עדיין ירד. הפל רעד מקור וכיווץ את כתפיו. הוא הצטער על שנהג כך בפיפיג. פיפיג בחור טוב, אבל הוא לא יכול היה לספר לו למה סירב; הסיבות לכך הן סוד כמוס. אף אחד, לא פיפיג ולא אף אחד אחר, אף אחד לא יודע שהוא, סמל לשעבר בחיל המצב המלכותי בברלין וחבר מפלגה לשעבר, מסייע עתה במחנה בהכשרה הצבאית של קבוצת ההתנגדות הבינלאומית. איש לא יודע על כך.

ועדת המחנה הבינלאומית הפכה עם הזמן למרכז ההתנגדות. בתחילה התאספו חברי המפלגה כדי לשמש נציגים של בני ארצם בוועדת המחנה הבינלאומית, הוומ"ב, וליצור קהילה מכל אלפי האסירים שנאספו במחנה, לקדם הבנה בין בני הלאומים השונים ולהיעזר בטובים שבהם כדי לעורר תחושת סולידריות, שבתחילה לא שררה כלל במחנה. המוני האסירים לא היו אחידים בדרך מחשבתם ובהתנהגותם. בין האסירים הגרמנים לבדם היו בצריפים מסוימים מה שנקרא "פושעים מקצועיים". ובין אלה היה מספר גדול של "טיפוסים פליליים"; אלה, לטובת האינטרסים האישיים שלהם, השפילו את עצמם לכדי נתינים רופסים של האס־אס. הם היו שותפיהם החסויים של מפקדי פלוגות העבודה של הצריפים, הפכו להיות המרגלים והמלשינים שלהם, כך סופר במחנה, ולעתים קרובות אף העמידו בסכנה אסירים טובים, שלא נכנעו לדרישותיהם להטריד את חבריהם. גם בקרב האסירים הפוליטיים, בכל הצריפים ומכל הלאומים, היו גורמים לא יציבים, שהחשש לחייהם האישיים תפס אצלם מקום חשוב יותר מביטחון הקהילה כולה.

כי לא כל מי שענד משולש אדום היה באמת אסיר "פוליטי", כלומר מתנגד מרצון של הפשיזם; "עושי צרות" ושאר מיני אנשים לא אהודים שהגסטפו נטפל אליהם קיבלו גם הם את המשולש האדום של הפוליטיים. כך נמנו עם דיירי הצריפים הפוליטיים אסירים שונים ומגוונים, החל בבעלי "אופי גמיש" וכלה בפושעים נסתרים, שאחדים מהם היו אמורים בעצם לענוד את המשולש הירוק, של הפושעים המקצועיים. בתחילה נראה שלא תתאפשר הבנה בין הצריפים של הגרמנים לאלה של הזרים, הפולנים, הרוסים, הצרפתים, ההולנדים, הצ'כים, הדנים, הנורווגים, האוסטרים ואסירים מקטגוריות רבות אחרות, בגלל מגבלות השפה ומגבלות אחרות. החברים שהתאספו לוומ״ב נאלצו להתגבר על קשיים רבים לפני שעלה בידם לחסל את חוסר האמון שבין האסירים הזרים, אשר התקשו מאוד לראות באסירים הגרמנים במחנה הריכוז הגרמני הפשיסטי חברים. אמנם כולם היו דומים זה לזה, אבל איש לא ידע אם מתחת לסחבות האסירים שלובש האחר פועם לב הגון. חברי הוומ"ב נדרשו לעבודה קשה וחשאית, ולפיכך לעתים אף מסוכנת, כדי לעורר באלפי האסירים מחשבות של שייכות לקבוצה ולזכות באמונם. חברי הוועדה רחשו אנשי אמון בכל צריף, ולאט־לאט כבשה לה הוועדה דריסת רגל בין האסירים, בלי שאיש מהם העלה על דעתו את קיומו של איחוד חשאי כזה. איש מחברי הוומ״ב לא הציב את עצמו בעמדה בולטת במחנה ולא עשה עצמו נושא לשיחה. הם חיו בפשטות ובלי למשוך תשומת לב. בוגורסקי מפלוגת הרחצה, קודיצ'ק ופְּריבּוּלָה, ששימשו כוח עבודה במבנה האופטיקה, ואן דאלן, עובד פשוט במחנה, ריומאן שעבד כטבח צרפתי בחדר האוכל של קציני האס־אס וזכה שם להערכה גבוהה בקרב אניני הטעם, ובוכוב, ששימש רשם צריף שלושים ושמונה. כאן מצא חבר הפרלמנט לשעבר מהמפלגה הקומוניסטית של העיר בְּרֵמֶרהאפֶן מפלט בטוח לעצמו למשימה המסוכנת שלו. הוא היה מיומן בכתיבה בעט נובע, ידע לכתוב אותיות דפוס מושלמות, וכך היה לנכס יקר ערך עבור מפקד הצריף הטיפש כל כך. זה דרש מבוכוב למלא עשרות גיליונות קרטון בפתגמים רבי משמעות. וכך כתב בוכוב: "הכבוד שלי הוא הנאמנות" — "עם אחד, רייך אחד, פיהרר אחד". האונטרשארפיהרר4 הפיץ את המטעמים האלה בין מכריו ועשה לו מכך עסק צדדי מכניס למדי. רשם הצריף המוכשר שלו מהמחנה היה בעיניו אסיר "בלתי מזיק" ותו לא.

בוכוב הוא שהציע, בפגישה של הוומ"ב, שאנדרה הפל ישמש מדריך צבאי של קבוצת ההתנגדות. "אני מכיר אותו, הוא חבר ותיק וטוב, אני אדבר איתו."

לפני שנה, כאשר בוכוב והפל פנו לאזור מבודד לאחר מסדר הערב, מכיוון שאסור היה שאיש ישמע את מה שיש לבוכוב לומר, היה זה ערב גשום בדיוק כמו היום. הגבר בן החמישים צעד ליד הפל הרזה והצעיר ממנו בעשר שנים, וידיו טמונות בכיסיו. קולו המלא והמהוסה של בוכוב צלצל באוזניו של הפל. בוכוב שקל כל מילה, כדי שלא יאמר יותר משהפל רשאי לדעת. "אנחנו חייבים להתכונן, אנדרה... לסוף... קבוצות לחימה בינלאומיות... אתה מבין?... נשק..."

הפל הביט בבוכוב, מופתע, ובוכוב קטע את השאלה האפשרית בתנועת יד קצרה: "נדבר אחר כך, לא עכשיו."

ולסיום, כשנפרדו: "אסור לך לבלוט אף פעם, ולו בדבר הקטן ביותר, אתה מבין?"

זה היה לפני שנה, ומאז הכול התנהל כשורה. הפל כבר ידע מהיכן מגיע הנשק, שעליו סירב בוכוב לדבר אז. האסירים ייצרו בחשאי סכינים וחרבות בבתי המלאכה השונים במחנה. שבויי מלחמה סובייטים ייצרו רימוני יד במחרטות של מפעלי תעשיית הנשק של ויימאר והבריחו אותם למחנה, ואנשי מקצוע אחרים, שעבדו במרפאת האסירים ובמחלקה הפתולוגית במחנה, ידעו ליצור מטעני נפץ לרימונים מכימיקלים שגנבו. כעת הפל ידע מכל זה, ובערבים, כשלימד את חברי הקבוצה בחשאי כיצד להשתמש בכלי הנשק, הוא שאב עונג מיוחד מהאפשרות להדריך בעזרת אקדח ולטר 7.65 מ"מ. אקדח זה נגנב ממפקד האסירים קְלוּטיג באחד ממפגשי ההשתכרות בבית קציני האס־אס. גניבה כמו שצריך, בידי אחד האסירים ששירתו את השתיינים. העבריין לא התגלה מעולם, שכן אפילו אויב הקומוניסטים המר קלוטיג לא העז לייחס עזות מצח שכזו לאסיר. הוא חשד באחד מעמיתיו לסביאה. באיזה קור רוח ניחן אותו אסיר, שחזר למחנה ביחד עם פלוגת המלצרים, דרך השער, על פני קציני האס־אס, ובבגדיו מוסתר ה־7.65! הפל חש בקור המקפיא הזה בכל פעם שאחז את האקדח בידיו, בכל פעם שהוציא אותו ממקום המחבוא והסתיר אותו על גופו כדי ללכת לשיעור, דרך המחנה, כשהוא מברך לשלום את חבריו התמימים ועובר על

פני אנשי אס־אס לא מעטים, וחש את מגעה הקר של המתכת על עורו.

ואף פעם לא היו בעיות!

אבל פתאום הגיע ילד קטן למחנה! באותה מידה של חשאיות וסכנה כמו אותו ולטר 7.65 מ"מ. והוא לא יכול לדבר על כך עם איש. רק עם בוכוב. להפל נותרו צעדים מעטים עד שיגיע לצריף שלושים ושמונה, אולם עדיין היתה זו דרך ארוכה. אבן כבדה העיקה על לבו. האם היה צריך לנהוג אחרת? ניצוץ קטן של חיים התלקח, שארית אחרונה שמחנה המוות עדיין לא הצליח להרוג. האם אינו צריך לגונן על הניצוץ, שלא יירמס?

הפל נעצר והביט באבנים המבריקות מלחות שלרגליו. בכל העולם כולו לא ייתכן דבר מובן מאליו יותר מזה.

בעולם כולו!

אבל לא כאן!

על זה חשב עכשיו.

חששות מהסכנות שיכול לגרום קיומו של הניצוץ המסוכן הזה, הבוער בצנעה בפינה חשאית במחנה, הטילו צללים בלבו של הפל, אולם הוא גירש את החששות מעליו. אולי בוכוב יוכל לעזור?

צריף שלושים ושמונה היה אחד ממבני האבן החד־קומתיים שהוקמו לאחר שנים בצמוד לצריפי העץ. כמו מבני האבן האחרים, גם הוא כלל ארבעה חדרי מגורים ואולם שינה. לא היה זה יוצא דופן שהקאפו של מחסן החפצים יימצא באחד הצריפים, ולכן האסירים לא שמו לב באופן מיוחד להפל כאשר זה נכנס. בוכוב ישב לשולחן של זקן הצריף וכתב את דוח המצב של הצריף לקראת מסדר הבוקר. הפל נדחק דרך החדר העמוס ונעמד לפני שולחן הכתיבה של בוכוב. "בוא איתי רגע החוצה."

בוכוב נעמד ללא מילה, לבש את מעילו, והם יצאו מהצריף. כשהיו בחוץ לא דיברו זה עם זה. רק כאשר הגיעו לדרך הרחבה המובילה למרפאה, שעדיין צעדו בה אסירים רבים הלוך ושוב, החל הפל לדבר: "אני צריך לדבר איתך." — "זה חשוב?" — "כן."

הם דיברו בשקט ובלי למשוך תשומת לב. "הפולני, ינקובסקי זכריה, הביא איתו ילד קטן..." — "לזה אתה קורא חשוב?" — "הילד נמצא אצלי במחסן החפצים." — "מה, למה?" — "החבאתי אותו אצלי." הפל לא ראה את ההבעה על פניו של בוכוב בחשיכה. אסיר שהגיע במהירות מהמרפאה וראשו מכופף מפני הגשם הדק נתקל בהם בהליכתו. בוכוב נעצר. "תגיד לי, אתה השתגעת?" הפל הרים את ידיו. "תן לי להסביר, הרברט..." — "לא מעניין אותי." — "אבל אתה מוכרח לדעת," התעקש הפל. הוא הכיר את בוכוב, וידע שהוא איש קשה ועקשן. הם המשיכו ללכת, והמילים פרצו מפיו של הפל. בלי שום סיבה אמר: "גם לי יש ילד בבית, הוא בן עשר עכשיו. לא ראיתי אותו מעולם." — "רגשנות. יש לך הנחיות ברורות מאוד שלא להתערב בשום עניין. שכחת אותן?"

הפל התגונן. "אם הילד יגיע לידיים של אלה שם למעלה, הוא גמור. אני לא יכול לסחוב אותו לשער, מכיוון שמצאנו אותו במזוודה." הם הגיעו כמעט עד למרפאה, הסתובבו וחזרו כלעומת שבאו. הפל הרגיש את הנוקשות הקורנת מבוכוב, והמשיך בנימה מאשימה: "בחייך, הרברט, אין לך טיפת לב?" — "ואתה אומר שזאת לא רגשנות!" אמר בוכוב בקול רם מדי. המילים יצאו מפיו ללא שליטה, והוא המשיך בקול חלש יותר: "לי אין לב? לא מדובר כאן בילד אחד, אלא בחמישים אלף איש!"

הפל צעד בשתיקה לידו, נסער כולו. ההתנגדות של בוכוב שמטה את הקרקע מתחת לרגליו. "בסדר," אמר כעבור כמה צעדים, "אני אוציא את הילד מחוץ לשער מחר." בוכוב הניד בראשו: "אתה רוצה להחליף טיפשות אחת באחרת?" הפל התעצבן. "או שאני מסתיר את הילד או שאני מוסר אותו!" — "גם כן אסטרטג, אתה..."

"נו, אז מה אני אמור לעשות?" הפל הוציא את ידיו מכיסיו ופרש אותן לצדדים בחוסר אונים. בוכוב לא רצה להידבק בהתרגשות של הפל. וכדי להפחית גם את ההתרגשות של עמיתו, אמר בדרכו העניינית והמרוחקת: "שמעתי במשרד הרישום שעומד לצאת טרנספורט, ואני אדאג שהפולני יהיה עליו. אתה תיתן לו את הילד." הפל נחרד למשמע ההחלטה הקשה. בוכוב נעצר, התקרב להפל, ונעץ את מבטו בעיניו. "יש לך פתרון אחר?" הפל נשם בכבדות. בוכוב הרגיש מה מתרחש בתוכו.

בבחינת האילוצים, המחויבויות כלפי המחנה היו בעלות המשקל הרב ביותר. האם בוכוב, שהפך את הוומ"ב לאחראית על קבוצות ההתנגדות, יוכל לסכן את המדריכים הצבאיים של קבוצות ההתנגדות, ואפילו את הקבוצות עצמן — והכול בגלל ילד קטן? או אולי לסכן את כל המנגנון כולו, שאותו בנה במאמץ עילאי. ונוסף לכך את משטרת המחנה, שכלפי חוץ היתה גוף חוקי לגמרי, אולם למעשה היתה איגוד צבאי מעולה? אף פעם אי־אפשר לדעת לְמה עניין פעוט שכזה יכול להוביל. ילד קטן נותן את הדחיפה הראשונית, ובבת אחת תתגלגל מפולת השלג שתקלקל ותהרוס הכול. זה מה שעבר בראשו של בוכוב בשעה שהביט בהפל. הוא פנה שוב ללכת ואמר כמעט בעצב: "הלב הוא לפעמים דבר מסוכן מאוד! הפולני כבר יֵדע איך להסתדר עם הילד. הוא הצליח להביא אותו עד כאן, הוא יצליח גם בהמשך." הפל התמיד בשתיקתו. הם פנו משביל המרפאה ועמדו כעת בין המבנים. היה זה מקום בודד. הגשם הקר הקפיא את השניים. בחשיכה בקושי ראו זה את פניו של זה. הפל קבר את ידיו עמוק בכיסים, כתפיו מכווצות מקור. הוא לא הראה כל כוונה להמשיך ללכת. בוכוב תפס אותו בכתפו וניער אותו. "אל תעשה מזה סיפור, אנדרה," אמר בחום. "תחזור למקום שלך, אני אודיע לך."

הם נפרדו.

בוכוב הביט אחרי הפל המתרחק בצעדים לאים. הצער כמעט הכריע את בוכוב, אך הוא לא ידע בדיוק על מי הוא חש צער, על הפל או אולי הילד, ואולי דווקא על אותו פולני שכלל לא ידע שגורלו הוכרע זה עתה. הוכרע בידי אסירים, בידי השווים לו, שלהם הסמכות עליו, שנובעת מתוך כורח המצב. בוכוב ניער מעליו את המחשבות. יש לפעול במהירות וללא מורא. הוא חשב רגע קל. מהר, לחזור לצריף! רונקי, זקן הצריף, עמד להעביר את דוח הספירה לזקן המחנה במשרד ברישום כשבוכוב הגיע ותפס אותו בדלת. "תן לי, אוטו, אני אעביר אותו בעצמי." — "קרה משהו?" שאל רונקי, שהבחין בנימה יוצאת הדופן בקולו של בוכוב. "שום דבר חשוב," ענה בוכוב. רונקי ידע שבוכוב משתייך לחוג חברים ותיק במחנה, אנשים שמילה שלהם היא מילה. אולם הוא לא ידע דבר על השתייכותו של בוכוב לוומ"ב או על קיומו של הארגון. חוק הקונספירציה היה בעל כוח אצל האסירים הפוליטיים — הוא איחד את כולם באמון הדדי ללא תנאים. לא היתה סקרנות, רק שתיקה מודעת בכל הקשור למתרחש במחנה. היתה משמעת פנימית עמוקה ומודעות חזקה לשייכות חסרת תנאים לקבוצה, שלא השאירה מקום לשאלות פזיזות בנושאים שאין צורך לדעת. היתה היררכיה מובנה מאליה: יש לשתוק כדי להגן על הדברים החשובים. כך הם הגנו זה על זה ושמרו שהדברים הסודיים ביותר לא יתגלו. חוג האסירים הזה היה גדול ונפרש על פני המחנה כולו. בכל מקום היו עמיתים שנשאו את הידע הדומם הטמון בלבם. המפלגה שחיברה ביניהם היתה איתם שם במחנה, בלתי נראית, חסרת גוף, נוכחת בכל מקום. מובן שלעתים התגלתה לעמית זה או אחר, אולם רק למי שהיה רשאי לראותה. פרט לכך, הם נראו כולם דומים זה לזה, עם הסחבות המטונפות שלהם והמשולש האדום והמספר על החזה והראשים המגולחים... לכן רונקי לא הוסיף לשאול לאחר שבוכוב לקח ממנו את דוח הנוכחות.

בחדר שליד משרד הרישום, שבו ישבו שני זקני המחנה קרמר ופְּרֵל, הסתיימה כבר עבודת הערב. פרל, זקן המחנה השני, היה עסוק במשרד הרישום. מלבד קרמר, זקן המחנה הראשון, שחיבר לקראת מסדר הבוקר את דוח הנוכחות הכולל של המחנה על בסיס הדוחות הבודדים מהצריפים השונים, נכחו שם עוד כמה זקני צריפים ורשמים, שמסרו את הדוחות שלהם ופטפטו זה עם זה. בוכוב נכנס. על פי התנהגותו — בוכוב התעכב במסירת ההודעה לקרמר — זיהה זקן המחנה שדבר־מה מעיק על לבו של רשם צריף שלושים שמונה. גם קרמר השתייך למעגל היודעים והשותקים. קודמו בתפקיד, פושע מקצועי שנבחר בידי קלוטיג, ניצל את מעמדו להשגת טובות אישיות ושוחרר מתפקידו עד מהרה. מינויו של קרמר לתפקיד "ז"מ-1", זקן המחנה הראשון, היה ביטוי למחלוקות שבין קלוטיג לשְוואל. קלוטיג העדיף למנות גורמים עברייניים לתפקידים במחנה, והפך את הפושעים למלשינים ולמרגלים. שוואל — שהיה בעברו מפקח בתי כלא — העדיף להשתמש בתבונתם וביושרם של הפוליטיים. הוא זה שמינה את קרמר לתפקיד ז"מ-1, והזמן הראה שבחר נכון. מאז התמנה קרמר לז"מ-1, פסקו השחיתויות וההונאות של בעלי התפקידים. שוואל ידע שהוא יכול לסמוך על הז"מ-1 "שלו". קרמר עמד תמיד במרכז העניינים. כל מה שהתרחש במחנה התרכז סביבו. הוא קיבל את הפקודות משוואל, ממפקדי האסירים ומקצין הרישום. הוא גילם את הקשר הישיר בין הנהלת המחנה למחנה עצמו. פקודות יש לקיים. אולם יש לקיימן באופן שיגן על חיי האסירים ועל ביטחונם. לעתים קרובות דרש הדבר פיקחות ויכולות תמרון. קרמר, חרש הנחושת הקטן ורחב הכתפיים מהמבורג, היה התגלמות השלווה. לא היה קל לזעזע אותו. הוא מילא את תפקידו הקשה תוך שיתוף פעולה חשאי עם חברי המפלגה. המפלגה בצורתה הבלתי חוקית במחנה התגלמה מולו בדמותו של הרברט בוכוב. קרמר ידע היטב, אף על פי שהדברים מעולם לא נאמרו בקול, שדבריו ומעשיו של בוכוב הם דבריה ומעשיה של המפלגה. בוכוב עשה מאמצים מוגזמים למנוע מזקן המחנה מלהכיר את מבנה המפלגה עד כמה שניתן. "מוטב לך שלא תשאל, ולטר," אמר לעתים תכופות כאשר קרמר ניסה להבין את הטעם שבהנחיות מסוימות שבוכוב העביר לו. קרמר שתק כהרגלו, אף שמדי פעם נראה לו מוזר למדי להפוך כל הנחיה ל"סוד". הוא חש פיתוי לטפוח על כתפו של בוכוב ולומר: "תירגע קצת, הרברט, אני יודע..." לעתים קרובות היה צוחק בשקט על שהוא יודע שדברים שאינו אמור לדעת, אבל פעמים רבות גם התרגז על כך. במקרים רבים מוטב היה לבוכוב להתייעץ עם קרמר בגלוי, ולשאול לדעתו. כך היה גם כעת, כשיצאו שניהם החוצה. קרמר נתן מבט שואל בבוכוב.

"סיפור אידיוטי," החל הלה לענות.

"מה קורה?"

"אתה מכין טרנספורט חדש?"

"כן, אז?" ענה קרמר בשאלה. "פרל מכין את הרשימה."

"בקבוצה האחרונה הגיע פולני, זכריה ינקובסקי שמו. הוא במחנה הקטן, מן הסתם. אתה יכול לצרף אותו לטרנספורט?"

"מה יש לו?"

"כלום," ענה בוכוב בקדרות. "אתה צריך לדבר עם הפל. הוא יספר לך על הפולני."

"מה?"

"ילד."

"מה???" קרמר השליך את העיפרון שבאמצעותו ערך את רשימותיו. בוכוב הבחין בהפתעה שאחזה בקרמר. "אל תשאל אותי, בבקשה. אין ברירה אחרת."

"אבל ילד? בחייך, הרברט! הטרנספורט נוסע אל הלא נודע! אתה יודע מה זה אומר?"

בוכוב נעשה עצבני. "אני לא יכול להוסיף." קרמר נעמד. "איזה מין ילד זה? מה יש לו?"

בוכוב דחה את השאלה. "כלום, זה לא העניין."

"אני מתאר לעצמי." קרמר נשם עמוקות. "תקשיב לי, הרברט. בדרך כלל אני לא שואל הרבה שאלות, כי אני תמיד סומך על..."

"אז אל תשאל."

קרמר הביט לפנים בקדרות. "לפעמים אתה ממש מקשה עלי, הרברט."

בוכוב הניח יד על כתפו בתנועה מנחמת. "אסור שמישהו ידע חוץ ממך. הפל כבר יודע הכול. תגיד שאני שלחתי אותך." קרמר רטן בכעס. הוא לא היה מרוצה.

הפל צעד באי־שקט לאורך שורות הצריפים עד שהגיע לצריף המגורים שלו. כמה אסירים שאיחרו לשוב מיהרו לצריפיהם. הוא שמע שריקות במרווחים קצרים. זקן המחנה ביצע את סיור הערב שלו במחנה. משמעות השריקה היתה שכל האסירים חייבים להימצא בתוך הצריפים. השריקות התרחקו ונחלשו. גגות המגורים הלחים מגשם נצצו באור עמום. החצץ חרק והתפצפץ תחת רגליו של הפל. לעתים מעד. מרוב הטינה שחש לבוכוב לא שם לב לדרכו! ילד קטן, והוא מה אכפת לו? הפל נכנס לצריף שלו, רועד מקור. חלל המגורים היה ריק, כולם כבר שכבו במיטות. כמה תורנים דפקו בקערות המרק. זקן הצריף ישב לשולחן. האד הקר של מרק הכרוב מארוחת הערב עדיין היה באוויר ונמהל בריחם של פרטי הלבוש שהיו מונחים בצורה מסודרת על הספסלים. איש לא שם לב להפל. הוא פשט את בגדיו וסידר אותם על הספסל.

אבל אולי בוכוב צודק בעצם? — מה לי ולילד הזר הזה, חשב הפל, הוא רק מכביד עלי.

המחשבה היתה נרגנת כל כך, שהפל התמלא בושה. אולם כשניסה לגרש את המחשבה הרעה, נדחק למוחו זכרה של אשתו דורה. מאין היא הגיעה פתאום? האם הילד שם בפינת החדר הוא שהעלה את הזיכרון הכואב ממרתפי חזהו? הזיכרון הציף את קרביו בן רגע, והוא נדהם מכך שבעולם שנעשה זר לו יש אישה שהיא אשתו. רעד התחיל בתוכו. היה לו בן שהוא לא ראה מעולם, היתה לו דירה, דירה אמיתית עם חדרים וחלונות ורהיטים. אבל כל הדברים האלה לא הסתדרו לכלל שלם, אלא תעו בתוכו כמו עיי החורבות של עולם מנותץ בחלל חסר אור. הפל טמן את פניו בידיו מבלי שהרגיש; הוא בהה כמו לתהום שחורה כלילה. מדי ארבעה שבועות שלח מכתב אל החשיכה: "דורה היקרה. שלומי טוב, אני בריא, מה שלום הילד?" ומדי ארבעה שבועות בא אליו מכתב מתוך החשיכה, ובכל פעם היתה האישה מסיימת במילים: "...אני מנשקת אותך עמוקות..."

מאיזה עולם זה הגיע? אלוהים, מאיזה עולם, חשב הפל. בוודאי מעולם שיש בו גם ילדים קטנים, רק שבעולם ההוא לא אוחזים בילדים ברגליים, מנפנפים אותם באוויר ומטיחים את ראשיהם בקיר כמו עכברושים. הפל לטש עיניים לפנים. אל מול עוצמת הזיכרון קמלו מחשבותיו והתפוררו לכלום, והוא חש רק את עוצמת הלחץ של כפות ידיו החמות על פניו. לפתע ראה לפניו דימוי מוזר ביותר של שתי ידיים היוצאות מהחשיכה ועוטפות את פניו, וקול חסר גוף לחש: "אנדרה... ילד קטן ומסכן כל כך..." הפל הזדקף בבהלה. אני משתגע?

הוא שמט את ידיו. אוויר קר ליטף את לחייו שנחשפו. הפל ראה את כפות ידיו ששינו בחזרה את צורתן ועתה ביצעו בצייתנות את הפעולות הרגילות: קיפלו את המכנסיים, הניחו את הז'קט כאשר המספר פונה כלפי חוץ, לפי ההוראות.

כן, בוכוב צודק. הילד חייב ללכת. כאן הוא יסכן את כולם. הפולני כבר יסתדר. הפל עבר לאולם השינה. הצחנה המוכרת החזירה אותו למציאות באחת. "...אני מנשקת אותך עמוקות..." הפל הזדחל על מזרן הקש שלו והתכסה בשמיכה הדוקרת.

זמן רב לא השתרר השקט באולם השינה, בין שורות המיטות בנות שלוש קמות. הידיעה שהאמריקאים חצו את הריין ליד רמאגן הסעירה את הרוחות. הפל האזין למלמולים. שכנו למיטה כבר נרדם, ונחירותיו הקלות עמדו בניגוד להתרגשות הכללית שרחשה מסביב. אם האמריקאים חצו את הריין, אז בקרוב הם כבר יהיו בתורינגיה, ואחר כך זה בוודאי לא ייקח עוד זמן רב! זה! — מה? — מה בוודאי לא ייקח עוד זמן רב? משהו הסתתר במילה. מטען מסוכן היה דחוס בה, שנות המאסר, התקוות, הייאוש, המילה נחה קטנה וכבדה כמו רימון יד באגרוף, וכשזה יגיע... לחשושים והמהומים הקיפו את הפל. שכנו נחר בשלווה, והפל נוכח לפתע שגם הוא חושב על כך שזה לא ייקח עוד זמן רב, והילד בפינת החדר, אולי עוד אפשר יהיה... הוא הקשיב ללחשושים באופן מוכני בלבד, והם ערסלו אותו; כמה נעים זה היה, נעים כמו ידיים זרות ורחוקות... לפתע פקח הפל את עיניו והסתובב בחדות במיטה. לא, להיפטר ממנו. להיפטר! הילד חייב ללכת, מחר, מחרתיים!

שטַנדַרטֶנפיהרר5 אָלוֹיס שוואל, המפקד העליון של המחנה, עדיין היה במשרדו עם מפקדי האסירים וַייסאנְק וקלוטיג. שוואל, אדם נמוך כבן שישים, נוטה להשמנה, בעל לחיים רפויות ופנים עגולים, נהג להתהלך סביב איזשהו פריט ריהוט בעודו מדבר, ולכן במרכזו של החדר המרוהט באופן מוגזם עמד שולחן עבודה מסיבי. המפקד נראה כאדם של נאומים חגיגיים. הוא ליווה את דבריו במחוות נדיבות, שאותן הדגיש בהפסקות רבות משמעות. חציית הריין עוררה בו מתח ועצבנות. קלוטיג היה לחוץ עוד יותר ממנו. על הספה מאחורי שולחן הישיבות המגולף ישב וייסאנק, השטוּרמבּאנפיהרר,6 בפישוק רגליים, לפניו בקבוק קוניאק צרפתי מחויב המציאות, שנלקח כשלל, והקשיב לוויכוח שהתגלע בין שוואל לקלוטיג. וייסאנק כבר שתה יותר מדי. הוא עקב בעיני כלב מעורפלות אחר כל תנועה של אדונו.

לקראת האירועים הצפויים עקב חציית הריין, הגה שוואל תוכנית להכשיר פלוגת חובשים מקרב האסירים, שתסייע לאס־אס להתמודד עם ההפצצות התכופות המאיימות על המחנה. הכשרת האסירים היתה הגורם לוויכוח, שהלך והחריף. קלוטיג הגרמי, אדם משעמם כבן שלושים וחמש, בעל אף ארוך יתר על המידה שקצהו בולבוסי, עמד לפני שולחן העבודה, ועיניו קצרות הרואי והמרושעות רשפו ארס דרך זגוגיות המשקפיים. הבדלים שאינם ניתנים לגישור הפרידו בינו לבין המפקד העליון. קלוטיג לא הסתיר את העובדה שהוא אינו רוחש שום כבוד לשוואל. הוא קיבל את פקודותיו בשתיקה גאוותנית, ובסופו של דבר היה מבצע אותן, אולם רק מכורח דרגתו הבכירה יותר של שוואל כמפקד העליון של המחנה ושטנדרטנפיהרר. שוואל התמודד עם קלוטיג רק באמצעות עליונותו כקצין הבכיר ביותר, וסבל בקרבתו מתסביך נחיתות, אף שלא הודה בכך. הוא לא אהב את התעוזה של קלוטיג, ובה בעת קינא בו בשל כך.

שוואל היה פחדן, לא החלטי, הססן, אך הוא היה משוכנע שמבחינת הכישורים הדיפלומטיים הוא עולה על קלוטיג, שהיה בעברו בעל מגהצה קטנה. אין ספק שלקלוטיג חסרו כל היתרונות והניסיון ששוואל צבר במהלך שלושים שנים בשירות המדינה, שבמהלכן הגיע עד לדרגת מפקח. בעבר היו שותים יחד בערבים, ונהגו להתלוצץ על עברם ולקרוא זה לזה "רב הסוהרים" ו"המגהץ", בלי לחזות שמידע זה עלול להידרדר ערב אחד לכדי מקור שנאה מסוכן. והערב זה הגיע.

בתחילה נסב הוויכוח סביב פלוגת החובשים. קלוטיג התנגד נחרצות לכוונתו של שוואל להשתמש לשם כך רק באסירים פוליטיים ותיקים. כמפקד העליון, שוואל יכול היה להרשות לעצמו לפקוד על קלוטיג בהתנשאות.

"אתה לא מבין אנשים, ידידי, חסרה לך ראיית הנולד. צריך לנצל את המשמעת של הקומוניסטים. אף אחד מהם לא יחמוק ממילוי תפקידו. אלה נצמדים זה לזה כמו עלוקות." קלוטיג כבר רתח. ההתנגדויות שלו הלכו והחריפו, וקולו רחש נימה מכוערת ואלימה, ששוואל חשש ממנה בחשאי, מכיוון שהיא הזכירה לו יותר מדי את קולו של מפקד הכלא שלו בעבר.

"אני חייב להפנות את תשומת לבך לכך שהשימוש בקומוניסטים במצב זה מסוכן ביותר, עליך להשתמש באסירים אחרים למטרה זו." שוואל התנפח. "בלה, בלה, בלה," אמר ונעמד לפני קלוטיג, זקף את כתפיו ומתח את בטנו: "אסירים אחרים? פושעים מקצועיים? גנבים?"

"יש ארגון חשאי של קומוניסטים במחנה!"

"מה הם כבר יכולים לעשות?" שוואל הקיף שוב את שולחן הכתיבה.

"יש משדר סודי במחנה!" קלוטיג התקרב לשולחן העבודה ועצר כך את הסיבוב של שוואל.

המפקד העליון מילא את תפקיד הבכיר המתנשא באופן מדויק. הוא שיחק באחד מכפתורי המדים של קלוטיג: "אתה יודע, אני חיפשתי את ה'משדר' הזה. התוצאה? אפס! אתה יכול להירגע, האופּטשטוּרמפיהרר."7

"לא ברור לי איך אתה רגוע כל כך, המפקד!"

הם מדדו זה את זה במבטים קרים. שוואל הרגיש כאילו בית החזה שלו נמתח, אולם באותו הרגע קרסה שליטתו העצמית והוא החל לצעוק: "אני לא מאבד את העשתונות כמוך! כשאני נותן פקודה, כל המחנה על הרגליים בתוך חצי שעה! כל המחנה, כן, כולל ארגון הקומוניסטים!"

אבל גם השליטה העצמית של קלוטיג פקעה. הדם זרם מפניו הגרמיים והוא צרח על שוואל עד שווייסאנק קפץ ממקומו, נעמד בין הניצים וניסה להרחיק את קלוטיג: "שקט, קלוטיג, תירגע..."

קלוטיג הדף את השטורמבאנפיהרר בבוז: "לך מכאן, אידיוט!" והמשיך לצרוח על שוואל: "אולי כבר יש להם רובים, ואתה לא עושה כלום נגדם? אולי הם כבר יצרו קשר עם האמריקאים? אני מסרב לפקודה שלך!"

וייסאנק ניסה שוב לתווך: "אתה לא מקבל שום פקודה, ריינבוט מקבל אותה..."

אך בתגובה רק צרח עליו קלוטיג החיוור מזעם: "סתום את הפה!"

"האופטשטורמפיהרר!" שאג שוואל ולחייו רוטטות.

"אני לא מציית לפקודות...!"

"אני עדיין מפקד המחנה!!!"

"חתיכת...."

קלוטיג השתתק לפתע, הסתובב וצנח על הספה שעליה ישב וייסאנק קודם.

ובאותה פתאומיות התפכח גם שוואל. הוא נעמד ליד שולחן העבודה, הניח את כפות ידיו על ירכיו ושאל: "מה רצית לומר?"

קלוטיג לא זע. הוא ישב בראש שמוט, זרועותיו הרפויות על ברכיו. נראה היה ששוואל אינו מצפה לתשובה לאחר ההתפרצות. הוא פנה לשידת המשקאות שבפינה, הוציא כמה כוסות, התיישב לשולחן העבודה ומזג. "נרים כוסית לחיי הפחד."

הוא רוכן את הכוס בתאווה. וייסאנק תקע מרפק בקלוטיג והושיט לו כוסית קוניאק: "שתה, ככה תישן בשקט."

קלוטיג לקח בחוסר רצון את הכוסית מידיו של השטורמבאנפיהרר ובלע את תוכנה כמו תרופה. הוא בהה נכחו בקדרות. העלבונות נשכחו, ונדמה היה שההתפכחות מובילה לתרדמת רגשית. שוואל שלף סיגריה ונשען לאחור בכורסה. הוא עישן בשאיפות עמוקות. קלוטיג המשיך לבהות, ובפניו הריקים של וייסאנק לא ניכרה שום מחשבה. שוואל העביר את מבטו מהאחד לאחר, ולבסוף פלט בהומור שחור: "נו טוב, רבותי, זה הסוף." קלוטיג הכה בידו על השולחן וצרח בהיסטריה: "לא!" לסתו התחתונה נדחפה קדימה. "לא!" שוואל חש בבעתה העמוקה של קלוטיג. הוא השליך את הסיגריה מידו ונעמד. הוא התענג על כך שהוא שוב השולט. מאחורי שולחן העבודה שלו היתה תלויה מפה גדולה. שוואל ניגש אליה ובחן אותה במבט מבין. אחר כך טפח על הסיכות בעלות הראשים הצבעוניים. "כך נראית החזית, כך וכך וכך." הוא הסתובב והשעין את ידיו על שולחן העבודה. "לא?"

וייסאנק וקלוטיג שתקו. שוואל נטע את אגרופיו בצדי גופו. "ומה יהיה בעוד ארבעה שבועות? בעוד שמונה שבועות, ואולי כבר בעוד שלושה שבועות?" בתשובה הלם באגרופו במפה. בברלין, בדרזדן, בוויימאר. לוח העץ רעד. שוואל היה מרוצה. הוא ראה את השפעת דבריו בעצמות הלחיים הנעות של קלוטיג ובעיני הכלב חסרות האונים של וייסאנק. כמו גנרל הוא ניגש בחזרה לשולחן העבודה ואמר בגאוותנות:

"בל נשלה את עצמנו, רבותי. זה הסוף. הסוף, כן!"

הוא התיישב. "במזרח הבולשביקים, במערב האמריקאים ואנחנו באמצע. לא ככה? תחשוב על זה, האופטשטורמפיהרר. לאף אחד לא אכפת מאיתנו, אף אחד לא יחלץ אותנו מכאן. היחיד שיוציא אותנו מכאן הוא השטן."

בהתקף פתאומי של אומץ מטופש זרק וייסאנק את האקדח שלו על השולחן. "אותי הוא לא יקבל," הוא רטן. "עדיין יש לי את הדבר הזה." שוואל לא התייחס למחווה ההרואית של הנפח הבווארי, שהחזיר לעצמו את אקדחו ושילב את ידיו על חזהו. "המוצא היחיד שלנו הוא להיאבק בכוחות עצמנו." עכשיו זינק קלוטיג לרגליו. "אני קורא אותך כמו ספר פתוח!" צעק בהיסטריה מחודשת. "אתה רוצה להתחנף לאמריקאים! אתה נמושה!"

שוואל התגונן בכעס. "אל תתלהם. אומץ או לא אומץ, מה כל זה נוגע לנו! אנחנו צריכים להציל את עצמנו, זה הכול. לשם כך דרושה פיקחות, האופטשטורמפיהרר. פיקחות, דיפלומטיה, גמישות." שוואל הציג את אקדחו ואמר: "זה לא גמיש מספיק." גם קלוטיג שלף את אקדחו ונופף בו: "אבל משכנע, אדוני המפקד, משכנע!" שוב נראה שהריב יתלקח.

וייסאנק מתח את ידיו ביניהם. "תירגעו ואל תתחילו לירות אחד על השני."

"במי אתה רוצה לירות?" שאל שוואל, כמעט בשעשוע.

"בכולם, כולם, כולם!" קצף קלוטיג והחל להסתובב בחדר בפראות. הוא השליך את עצמו שוב בייאוש על הספה והעביר את ידיו בשערו הבהיר הדליל. שוואל הוסיף בסרקסטיות: "תקופת הגיבורים כבר עברה."

למחרת בבוקר העביר קלוטיג את פקודת מפקד המחנה לריינבוט. הוא פגש את ההאופטשארפיהרר, בן עשרים וחמש בקושי, בחדר העבודה שלו, שנמצא באגף הצדדי של מבנה הכניסה למחנה. חזותו המטופחת של ריינבוט בלטה לעומת קלוטיג. הצעיר היהיר אהב מאוד את מראהו האלגנטי. עור הפנים הוורדרד, שנראה כמו מפודר ולא ניכר בו ולו רמז לזיפי זקן, שיווה לריינבוט מראה של סריס אופראי, אולם הוא היה רק אדם מן השורה, בנו של בעל מבשלת בירה.

הוא קיבל את הפקודה בעודו נשען ברפיון בכיסאו וברכו נשענת על קצה השולחן. "פלוגת חובשים? רעיון מעולה." הוא כיווץ את שפתיו בציניות. "נראה שמישהו מפחד מהמפלצת השחורה, מה?"

קלוטיג לא ענה. הוא פנה למקלט הרדיו. הוא עמד בפישוק רגליים, ידיו על ירכיו, מול התיבה שקול קריין החדשות בקע ממנה:

"...לאחר הפגזה ארטילרית כבדה פרצה אתמול בערב המערכה על אזור הריין התחתון. הכוחות שבעיר מיינץ נסוגו עד לגדת הריין הימנית..."

ריינבוט הביט בו זמן־מה. הוא ידע מה מתרחש במוחו של קלוטיג והחביא את פחדו האישי מפני הסכנה המתקרבת מאחורי מעטה של עזות מצח לא אמינה. "הגיע הזמן שתלמד אנגלית," אמר, וחיוכו השחצני קפא והיה לקמט נוקשה בזווית הפה. קלוטיג התעלם מהלגלוג, ורטן בכעס: "זה הם או אנחנו!"

"אנחנו," ענה ריינבוט באלגנטיות, השליך את הסרגל על השולחן ונעמד. הם הביטו זה בזה, שתקו, והסתירו את מה שחשבו. "אם ניאלץ ללכת..." קלוטיג נופף באגרופו וסינן מבין שיניו: "אני לא אשאיר פה שום עכבר בחיים!" ריינבוט כבר הכיר את כל זה. הוא ידע, מניסיון העבר עם קלוטיג, שהרעש והצלצולים אצלו גדולים מהמעשים. הוא חייך חיוך נבזי ואמר: "כדאי שלא תאחר, האופטשטורמפיהרר. הדיפלומט שלנו כבר משחרר את העכברים מהמלכודת..."

"האידיוט הזה!" קלוטיג נופף באגרופו באוויר. "אנחנו לא יודעים, אולי החזירים כבר כרתו ברית סודית עם האמריקאים? הם ישלחו כמה מפציצים ויפציצו בלילה אחד את כל המחנה." הוא הוסיף במתח: "בכל זאת, מדובר בחמישים אלף איש."

ריינבוט החווה בגאוותנות: "הם מטומטמים. שני צרורות מהמגדלים ו..."

"ואם האמריקאים ינחיתו צנחנים? מה אז?"

ריינבוט משך בכתפיו. "אז כל הבלגן פה יסתיים. נו," אמר והוסיף בשחצנות מתנשאת, "אני אחמוק לספרד בזמן."

"אתה כלב חלקלק," פלט קלוטיג בבוז. "לא מדובר כאן רק בך."

"נכון", השיב ריינבוט בקור רוח, "מדובר גם בך."

הוא חייך מול פרצופו של קלוטיג: "מעכשיו אין עוד שטורמבאנפיהרר, אפילו לא מפקד המחנה." ריינבוט המלגלג עשה תנועות טיפוס באוויר, כמו על סולם. "זה הסוף, יקירי. אתה יכול להתנחם בכך שאני איתך באותה הקלחת."

קור הרוח שבו חשף ריינבוט את תוכניתו השאפתנית מילא את קלוטיג זעם, והוא הטיל את עצמו על הכיסא ובהה לפנים. באמת הגיע הזמן לשים לזה סוף! הדבר היחיד החשוב כעת הוא להגן על עצמו מפני אלה שבפנים. הוא קילל את המפקד: "האידיוט הזה, הארור! הוא יודע טוב מאוד שהחזירים במחנה מאורגנים. במקום לתפוס עשרה מהם ולירות בהם..."

"אבל אז נשאלת השאלה אם הוא יפגע באנשים הנכונים," אמר ריינבוט, "אחרת הכול יֵרד לטמיון, יקירי. הירייה הראשונה צריכה לפגוע באדם הנכון, במנהיג, בראש."

"קרמר!" אמר קלוטיג במהירות.

"זה אחד, ומי האחרים?"

ריינבוט הצית לעצמו סיגריה והתיישב על פינת השולחן. הוא טלטל את רגלו באוויר ברפיון.

קלוטיג סינן בזעם: "אני אסגור את הכלב הזה בכלוב ואסחט אותו כמו לימון."

ריינבוט חייך בשחצנות: "אתה תמים, אדוני מפקד האסירים, תמים מאוד. ראשית: קרמר לא יזמר, ממנו לא תחלץ חוט מחשבה אחד. דבר שני: ברגע שתעצור את קרמר תזהיר את האחרים."

הוא הלך למערכת הכריזה, ובדרכו אמר: "תסתכל בבחור הזה פעם אחת ברצינות, ותבין שלא תצליח לחלץ ממנו אפילו נאד."

הוא הפעיל את המיקרופון: "זקן המחנה קרמר, להגיע מיד לקצין הרישום."

בשעה שנשמעה הפקודה דרך הרמקולים במחנה, היה קרמר במחסן החפצים, יחד עם הפל. צוויילינג עדיין לא הגיע, וקרמר נדחק עם הפל לפינת החדר והתלחש איתו. "מחר יוצא הטרנספורט. אתה יודע מה לעשות, אנדרה."

הפל הנהן בשתיקה. ההכרזה נשמעה שוב. "זקן המחנה קרמר, להגיע מיד לקצין הרישום, אבל בזריזות."

קרמר הביט ברמקול בסלידה. הפל כיווץ את שפתיו.

קלוטיג ישב על הכיסא באפיסת כוחות, וריינבוט צבט אותו בכעס בזרועו: "קח את עצמך בידיים, בן אדם, או שאתה רוצה שהבחור יראה מיד כמה הניצחון הטרי שלנו משפיע עליך?" קלוטיג התרומם בצייתנות והידק את מדיו מאחורי החגורה.

כעבור כמה דקות עמד קרמר בחדר. הוא סקר את המצב במבט אחד. קלוטיג, שהביט בו בחשדנות מיד עם כניסתו לחדר, עמד שעון לקיר; הצעיר הציני שכב יותר משישב על הכיסא שמאחורי שולחן הכתיבה. "יש לנו חדשות עבורך, תקשיב." קרמר הכיר את הנימה המשוחררת והשחצנית. ריינבוט נעמד לאטו, תחב את ידיו בכיסי מכנסיו והתהלך בחדר בניחותא. הוא ניסה להציג את הפקודה של מפקד המחנה כדבר שולי. אולם דווקא האדישות המודגשת ומבטו האורב של קלוטיג, שאותו חש ננעץ בו מהצד, אמרו לקרמר שמשהו יוצא דופן מתרחש.

שישה־עשר אסירים, ניסר קולו השחצני של הבחור הצעיר בעוד מגפים נוקשים על הרצפה, יש לאסוף שישה־עשר אסירים פוליטיים לפלוגת החובשים. בנימה אגבית עוד יותר, כשדבריו מופנים כמו לאוויר, הסביר הצעיר שבמקרה של אזעקה אווירית, פלוגת החובשים תימצא מחוץ לעמדות השמירה החיצוניות... הדם קפא בעורקיו של קרמר, אולם הוא הצליח לשלוט בעצמו, ופניו לא הסגירו דבר־מהמחשבות שהתרוצצו במוחו: שישה־עשר חברים טובים מחוץ לעמדות השמירה החיצוניות... קלוטיג דחף את עצמו בעוצמה מהקיר, התייצב לפני קרמר וצעק עליו: "האסירים הולכים ללא שמירה, ברור?"

קלוטיג הצליח להסתיר את התרגשותו רק במאמץ וסינן מבין שיניים מחושקות: "אבל אל תשלה את עצמך, אנחנו נשגיח עליהם." הוא עצמו לא ידע כיצד ההשגחה הזו אמורה להתבצע. הם הביטו זה בזה בדממה. קרמר קיבל בשלווה את השנאה הקרה שבקעה מקלוטיג. לפתע השתלטה עליו תחושת הביטחון של מנצח. מאחורי השנאה הזו שבעיניים חסרות הצבע, המוקפות אדום, הוא ראה את הפחד, את הפחד העירום. זעמו של קלוטיג המשיך לגאות, אך גם קרמר לא היה רגוע כמו שנראה. מאחורי מצחו כבר התרוצצו תרחישים אפשריים. נראה שריינבוט חושש שקלוטיג עלול לאבד את השליטה בכל רגע ושהוא מנסה למנוע זאת.

"מחר בבוקר אתה תביא אלי את שישה־עשר הליצנים." קרמר הסתובב אל ריינבוט, שעד כה דיבר אל גבו, וענה: "כן, המפקד."

"אתם תצוידו בערכת עזרה ראשונה, מסכות גז וקסדות פלדה."

מוחו של קרמר עבד.

"כן, המפקד."

הצעיר התקרב בצעד קל לקרמר ותפס אותו בחזהו. "אם מישהו מהליצנים יברח..." ריינבוט חייך חיוך נכלולי והוסיף בחביבות מסוכנת: "אחרים יישאו בתוצאות."

לפני שהספיק קרמר לענות, נעמד קלוטיג לפניו ונהם בקול מאיים: "כל המחנה!"

"כן, המפקד." התשובה הצייתנית של קרמר לא הותירה לקלוטיג פתח למתקפה, והוא הוסיף בטון מאיים: "אני רוצה לדעת אם הבנת אותי."

"כן, המפקד."

קלוטיג רצה להתפרץ, אבל השלווה של קרמר חנקה הכול בתוכו והוא הצליח לפלוט רק "החוצה!" בקול מעונה. אך כשפנה קרמר לדלת, איבד קלוטיג את השליטה וצרח אחריו: "תישאר פה!" וכשקרמר המופתע הסתובב, צעד קלוטיג אליו, נעמד בצמוד אליו ושאל בתמימות מעושה: "אתה היית פעם עסקן פוליטי?"

מוחו של קרמר עבד במהירות: מה הוא רוצה? "כן, המפקד," ענה.

"קומוניסט?"

"כן, המפקד." הכנות של קרמר ערערה את קלוטיג. "ואתה אומר לי את זה בכזאת, בכזאת..." חיוך כמעט בלתי נראה התגנב לפניו של קרמר. "הרי זו הסיבה שאני כאן..."

"לא!" ענה קלוטיג בחדות. שוב לא הצליח לעצור בעצמו. "אתה נמצא כאן כדי שלא תוכל לארגן חבורת בוגדים, ארגון סודי, כמו שאתה עושה כאן במחנה!" קלוטיג נעץ את מבטו בעיניו של קרמר. מאחורי קלוטיג עמד הבחור הצעיר ברפיון שלֵו ואגודלו תחוב מאחורי פס הכפתורים של הז'קט הצבאי.

ארגון סודי? קרמר לא נכנע למבט החודר. האם הם יודעים משהו? מיד הבין שקלוטיג רק מגשש באפלה. אז זה העניין, חשב קרמר, אתם חושבים שאני המארגן! אתם בכיוון הלא נכון. הוא הרגיש כאילו גופו הרחב עומד כמגן לפני בוכוב, וענה בשלווה: "את הארגון, האופטשטורמפיהרר, הקמת אתה בעצמך." קלוטיג התבלבל לגמרי, והצליח לפלוט רק "מההה?" חלוש. ריינבוט התקרב צעד אחד אליהם. "הו לא."

קרמר זיהה את היתרון שהשיג לעצמו במתקפה הנועזת הזו והמשיך באותו הקו. "אין שום דבר סודי בארגון. זה שנים שהמחנה מנוהל בידי האסירים, ואנחנו ממלאים את כל הפקודות של מפקדי האסירים בדייקנות."

קלוטיג הביט בריינבוט בחוסר אונים. זה חייך ברשעות, ונראה שהוא משועשע על חשבונו. בתגובה התפרץ קלוטיג ונבח על קרמר. "נכון! ואתה כמובן הצבת אנשים משלך בכל המשרות."

"הפקודה של מפקדי האסירים דרשה למנות אסירים רציניים ונבונים לניהול המחנה." — "קומוניסטים, נכון?" קרמר ענה בשלווה: "כל אסיר דווח למפקדי האסירים, הוצג בפניהם וקיבל את אישורם." קלוטיג לא הצליח להתגבר על קרמר. הוא צעד בחדר בעצבנות וצווח: "נבלים, פושעים, עבריינים כולם!"

קרמר עמד ללא ניע וספג את הזעם של קלוטיג בשתיקה. הלה התקרב אליו שוב ונפנף בידיו: "אנחנו יודעים הכול! אל תחשוב שאנחנו טיפשים." ריינבוט נעמד בין קרמר לקלוטיג הקוצף.

"משוחרר," אנפף.

קלוטיג הסתער בעצבנות על הדלת שנסגרה מאחורי קרמר. "הכלב, חתיכת...!" ריינבוט, שנשען על השולחן, אמר בחיוך של בוז: "אמרתי לך שלא תוציא ממנו אפילו נאד."

קלוטיג צעד בחדר בצעדים כבדים.

"אני לא רוצה לדעת איזה אנשים הוא יגייס ל... פלוגת החובשים הזו..." הוא הכה באגרופו באוויר. "הייתי צריך לתת לו כדור בפרצוף! לירות בכלב!"

ריינבוט התמתח והתרחק מהשולחן.

"אבל אתה עושה הכול לא נכון, אדוני מפקד האסירים. למה אתה צועק עליו ככה? הוא הריח את הסכנה בקלות."

קלוטיג עדיין התהלך בזעם. "שיריח, הכלב! הוא צריך לדעת שעלינו עליו!"

"טעות."

קלוטיג נעצר באחת, ונעץ מבטו בבחור הצעיר. זעמו הופנה לפתע אליו.

"אולי אתה רוצה ללמד אותי איך לטפל בחלאות האלה?"

נימת הקול הנוזפת לא הרשימה את ריינבוט, וזה הצית לעצמו סיגריה חדשה ופלט את העשן באטיות מחושבת כלפי התקרה.

"אני מסכים שלבולשביקים יש בוודאי ארגון סודי משלהם. קרמר הוא בוודאי אחת הדמויות החשובות שלהם, גם עם זה אין לי ויכוח." הוא פסע בכיוון קלוטיג.

"תקשיב לי, האופטשטורמפיהרר. בינינו, אדוני מפקד האסירים. הפקודה של האדון הדיפלומט שלנו לא מוצאת חן בעיני אף אחד מאיתנו, נכון? אם הוא משחרר את העכברים, עלינו מוטל לסגור את המלכודת. אנחנו צריכים את הראש! אנחנו חייבים לערוף אותו במכה אחת!"

הוא החווה בראשו כלפי המחנה.

"בסופו של דבר לא כולם שם בולשביקים. צריך להכניס מישהו לשורותיהם. מישהו תמים, בעל פרצוף נחמד. אבל הוא צריך אף טוב, הוא חייב לדעת לרחרח, מבין?"

הוא חייך אל קלוטיג חיוך של שותף למזימה. נדמה שמחשבותיו של קלוטיג ניעורו מחדש.

"ואיפה תמצא כל כך מהר מישהו ש..."

ריינבוט ענה במהירות ובנחרצות:

"תשאיר את זה לי, אני אסתדר."

קלוטיג נכנע לפיקחותו של ריינבוט.

"אתה באמת כלב חלקלק," צחק.

הפעם קיבל זאת ריינבוט בחיוך, כהכרה. "בסופו של דבר גם אנחנו דיפלומטים..."

באורווה של המחנה הקטן, ששם שיכנו את ינקובסקי, שררה מהומה גדולה. האנשים נדחקו לגוש אחד סביב תורן האוכל, שמזג מרק מדוד גדול. הכול צעקו, צרחו ורטנו בכל השפות והחוו בידיהם. "הוותיקים" הרחיקו מהדוד את החדשים המורעבים. האחד דחף את חברו, זקן הצריף צעק. שוב ושוב ניסה להשליט סדר בהמולה הרעבה.

"זוזו אחורה, בהמות, חלאות! תסתדרו בשורה!"

איש לא הבין אותו, איש לא הקשיב לו. האנשים שנדחפו לאחור הסתערו על הדוד במשנה פראות. כמה מהחדשים הקיפו את מי שהחזיק קערה בידו ומיהר לבלוע את המרק באמצעות כף, ואם לא היתה לו כף אז בגמיעות גדולות. המרק גלש מפיו החוצה ולכלך את הז'קט שלו. ידיים נשלחו אל הקערה, ועוד לפני שבעליה הספיק ללגום את הלגימה האחרונה, קרעו אותה מידיו. הקערה נפלה לרצפה בקול נפץ. הכול הסתערו עליה, ובר המזל שתפס אותה הידק אותה לגופו ונדחק דרך ההמון בכיוון הדוד, כשהוא מושך אחריו להקה מסמורטטת של דמויות, שרק המתינו ללגימה האחרונה שלו כדי שיוכלו לחטוף את הקערה לעצמם.

היחיד שלא השתתף בכל זה היה תורן האוכל עצמו. הוא מזג את המרק באדישות, בלי להרים את הראש. כשהעניינים הפכו דוחקים מדי, הוא היה מפנה לעצמו מקום בעזרת המרפקים והאחוריים.

פיפיג נכנס. זקן הצריף המוטרד, אדם גוץ בעל ראש עגול ככדור, שלח את ידיו מעלה כסימן של ייאוש, שמח לראות לפחות אדם שפוי אחד, את פיפיג. הוא נאנח:

"כל יום אותו הדבר, כל יום אותו הדבר! אם לפחות היו לנו די קערות! אי־אפשר לדבר בהיגיון עם האנשים האלה."

פיפיג ענה, בלי תקווה רבה לנחמה למסכנים האלה: "תסגור אותם בחוץ ותן רק למספר אנשים כמספר הקערות להתקרב לסיר."

"אז הם ישאגו בחוץ כמו אריות."

פיפיג לא ידע מה עוד להציע, הוא מתח את צווארו וסקר את המהומה מסביב.

"יש לך פה ינקובסקי בין החדשים?"

"היה מישהו."

זקן הצריף ניסה להתגבר על הרעש.

"ינקובסקי!" אולם קולו היה רק הד עלוב.

פיפיג תר אחר הפולני. ינקובסקי עמד בפינה, החזיק את כפות ידיו תחת סנטרו והביט במחזה. כשראה את פיפיג, התפשט מבט של הכרה על פניו; הוא בא בריצה לגרמני.

"אתה! אתה! איפה ילד?"

פיפיג הרים אצבע מזהירה לפיו וסימן לפולני לבוא איתו.

קרמר היה עסוק עם פּרֵל, שהשלים את הרשימה לטרנספורט לברגן־בלזן.

אלף מדיירי המחנה יצטרכו להישלח. מחנה בוכנוואלד היה זקוק לאוויר. לא משנה אילו אנשים, משנה רק המספר. פרל בחר אנשים לטרנספורט מכל הצריפים במחנה הקטן. זקני הצריפים יוכלו לנשום לרווחה. הטרנספורט שוב יפנה להם מעט מקום באורוות המלאות עד להתפקע.

הסמכות לקבוע מי ייכלל בכל קבוצה היתה בידי זקני הצריפים, שבחרו את הנשלחים ביחד עם תורני הצריפים ורשמי הצריפים. הטרנספורטים כללו תמיד את הזקנים והחלשים ביותר. גרוטאות אדם שהושלכו לערימה. אילו קרא מישהו לאחד מזקני הצריפים: "היי, מה אתה עושה? אלה חצי מתים, האנשים שאתה עורם כאן!" הוא היה עונה: "בדיוק בגלל זה. מה נעשה איתם?"

חוק ההגנה העצמית לא ידע רחמים. הוא חיפש את האומללים ביותר בין האומללים. הפריד בין מוץ לתבן.

שתיקה לא נעימה עמדה בין שני זקני המחנה. פרל עמד ליד קרמר, שישב לשולחן ובחן בראש מורכן את הרשימה לטרנספורט שהעביר לו. הוא נשא עיניים אל פרל וכיווץ את מצחו. השניים לא אמרו דבר, אולם מאחורי כל מצח התרוצצו אותן המחשבות. חיוך נבוך התחבא בזווית פיו של פרל, חיוך שהזדחל והתעגל כעת החוצה בביישנות.

"ושוב אלף גופות יוצאות לדרך..."

קרמר הרים את שפתו התחתונה, השעין את מרפקיו על השולחן והביט בכפות ידיו המונחות זו על גבי זו.

"לפעמים נדמה לי," אמר בשקט, "לפעמים נדמה לי שהפכנו לחברה כל כך קרת לב..."

אף שפרל הבין למה הוא מתכוון, הוא שאל:

"אנחנו? למי אתה מתכוון?"

"אלינו!" ענה קרמר בחדות. הוא נעמד, התקרב לחלון, תחב את כפות ידיו בכיסי מכנסיו והביט החוצה אל מגרש המסדרים. שם עמד מבנה השער הרחב והשטוח עם המגדל. שנים־עשר זרקורים עצומים נקבעו בגגו. בחשכת הערב ובדמדומי הבוקר הם היו יורקים את אורם חסר הרחמים אל החצר ומבתרים בלהביהם הנוראים את פניהם העייפים של הנכנסים למחנה. מסביב למגדל נפרש שביל הכניסה, שבו חילצו השומרים רגליהם בצינת הבוקר של חודש מרס. מכונת הירייה שרבבה את חוטמה המרחרח מעל אזור הכניסה למחנה.

אסירים, בודדים, בזוגות או בלהקות, הסתובבו במגרש המסדרים כה וכה, הלכו לכיוון השער או נכנסו למחנה. הם ניצבו מול הדלפק בעמידה מתוחה, כובעיהם בידיהם. מפקד הצריף שפיקח על תורן השער גער בהם. הוא שוב רתח מכעס, צווח לכל עבר, בעט בגבם של כמה אסירים והטיח את אגרופו בצווארם של אחרים.

קרמר הביט במחזה בלי לחוש דבר. תמונה יומיומית. הוא חשב על המטלה שהטרידה אותו כל כך. מה יהיה על הילד? סכנה? בגלל הילד? לא בא בחשבון! אין ספק שיש קשר בינו לבין הפל. אילו רק ידע, אולי היה אפשר... כל החשאיות הארורה הזו של בוכוב... הוא השאיר אותו עיוור ובור.

"אל תשאל. תעשה מה שאני אומר לך. המפלגה דורשת זאת."

קרמר כיווץ את גבותיו. האם המפלגה דורשת שאשלח את הילד למותו? ברגן־בלזן... מי שמגיע לשם... זרועו של קרמר היתה שעונה על החלון. עכשיו הכה באגרופו במשקוף העץ.

"מה קורה לך?" שמע את קולו של פרל מאחוריו.

הוא נבהל והסתובב.

"שום דבר," אמר בקצרה. פרל הניח שקרמר מהרהר בגורל הטרנספורט, ורצה לנחם אותו.

"זה יהיה הטרנספורט האחרון. אולי האמריקאים יעצרו אותו..." קרמר הנהן בשתיקה והחזיר את הרשימה לפרל.

"מה רציתי לומר לך... תדאג שהחדשים מאתמול, הפולנים, אתה מבין, יצורפו לטרנספורט..."

במשרד של מחסן החפצים התגודדו אסירי פלוגת העבודה סביב ינקובסקי. היתה לו פרוסת לחם שפיפיג תחב לכיסו. ינקובסקי בצע בחשאיות פיסה אחר פיסה והגניב את החתיכות לפיו; הוא התבייש ברעב שלו.

"תלעס, תלעס, ילד מבוגר," עודד אותו פיפיג, "היום יש לנו כופתאות ברוטב חזרת." אחר כך תחב עוד כוס קפה מתחת לאפו של ינקובסקי. ינקובסקי חייך לפיפיג בהכרת תודה. הפל, שישב מול ינקובסקי, אִפשר לו ראשית לאכול, ולאחר מכן תרגם קרופינסקי. שני הפולנים דיברו זה עם זה וקרופינסקי תרגם.

"הוא אומר הוא לא אבא של ילד. אבא מת ואמא גם באושוויץ בגזים. הוא אומר ילד היה בן שלושה חודשים, אז הלך עם אמא ואבא מגטו של ורשה למחנה אושוויץ. הוא אומר אס־אס להרוג כל ילדים והוא היה ילד קטן התחבא תמיד."

ינקובסקי קטע את התרגום ופנה לקרופינסקי בהתרגשות. הלה המשיך לתרגם:

"הוא אומר, ילד קטן לא יודע מה זה אנשים. הוא רק יודע מה זה אס־אס ומה זה אסירים. הוא אומר, אבל ילד קטן יודע טוב מאוד, כשאס־אס באים להתחבא ולהיות תמיד בשקט מאוד."

קרופינסקי שתק. גם האחרים שתקו והרכינו את ראשיהם. ינקובסקי הביט סביבו בפחד. הפל הניח בדממה את ידו על זו של הפולני, והלה חייך בעדינות. הבינו אותו כהלכה.

"מריאן," ביקש הפל מקרופינסקי, "שאל אותו מה שמו של הילד."

לאחר שינקובסקי ענה לו הוא תרגם:

"לילד קטן קוראים שטפן ציליאק, ואבא של ילד קטן היה עורך דין בוורשה."

מבטו רווי הרחמים של הפל נח על האיש הקטן החלוש, שבוודאי היה בן למעלה מחמישים.

ינקובסקי הביט באמון מלא במעגל האסירים שסביבו. הם היו ידידותיים כל כך אליו. מחיוכו ניכר הביטחון שלאחר כל הסכנות, הילד מוגן סוף־סוף. לבו של הפל צנח. לפולני לא היה מושג מדוע הביא אותו לכאן; ללא ספק שמח על כך שמצא חברים טובים. הפל חשב ש"החברים הטובים" יגידו לפולני: קח את הילד שלך איתך, אין לנו בו צורך כאן. והאיש הקטן השקט ייקח בלא רטינות את משאו עליו וימשיך לשאת אותו הלאה, הלאה, כל כולו דואג להגן על ניצוץ החיים הקטן ולהבטיח שאף מגף אס־אס לא ירמוס אותו. ינקובסקי הרגיש שהגרמני מביט עליו באופן מוזר, והוא חייך אל הפל. אולם זה שקע עמוק יותר ויותר במחשבותיו. הנה אדם חסר אונים גורר איתו פיסת חיים שהצליח לחלץ מידי המוות באושוויץ, רק כדי להביא אותה למוות בטוח יותר בברגן־בלזן. איזה חוסר היגיון! המוות ייקח את המזוודה מידו בחיוך ערמומי: תראו, תראו, איזה דבר יפה הבאת לי... להפל היה ברור שהטרנספורט יצא לברגן־בלזן, וכל הווייתו התקוממה נגד זה. אם יהיה סוף לחוסר ההיגיון הזה, אז זה צריך לקרות כאן ועכשיו. רק כאן ולא בשום מקום אחר בעולם ישנה האפשרות להציל את הילד. הפל הביט סביבו. הכול שתקו. איש מהאסירים לא ידע מה לומר. מבטו של הפל נותר מקובע על פיפיג. הם הביטו בדממה זה בעיניו של זה. המשא הכבד של הבחירה בין שתי חובות העיק על לבו של הפל. בכאב התברר לו עד כמה בודד הוא ברגע זה. מבטו האילם של פיפיג משך אותו, והפל הרגיש רצון להנהן בחזרה לפיפיג בהסכמה שקטה. אולם הוא הצליח רק לנשום נשימה כבדה. הוא נעמד.

"תישארו כאן," אמר לאסירים, "תשגיחו שצוויילינג לא יפתיע אותנו."

הוא הלך לפינת החדר ביחד עם ינקובסקי, קרופינסקי ופיפיג. כשראה הילד את ינקובסקי הוא ניגש אליו כמו כלב נאמן וינקובסקי הרים אותו בידיו.

ינקובסקי אימץ את הילד אליו ובכה ללא קול ודמעות. דממה מעיקה עמדה בין הגברים, דממה שפיפיג לא יכול היה לשאת עוד.

"רק אל תעשו לי פה טקסי אֵבל," אמר בגסות, אף שבקושי הצליח לבלוע את רוקו. ינקובסקי שאל משהו את הפל, בלי לחשוב שהגרמני לא יבין אותו. קרופינסקי התערב:

"הוא שואל אם ילד קטן יכול נשאר כאן."

כעת היה על הפל לומר לפולני שמחר הוא יעלה לטרנספורט, והילד... אך הוא לא הוציא הגה מפיו, והרגיש הקלה כשפיפיג לקח ממנו את הדיבור. הלה טפח על גבו של ינקובסקי בנועם, הילד יישאר כאן, ברור, והביט בהפל בשאלה. אבל זה שתק ולא היה לו הכוח לסתור את פיפיג. לפתע אחז אותו פחד. השתיקה שלו היתה הצעד הראשון בסירוב להוראה של בוכוב. הוא אמנם הרגיע את עצמו ושכנע את עצמו שמחר עדיין יהיה זמן לשלוח את הפולני והילד, אולם הוא חש היטב איך אחיזתו המוצקה בחובתו מתרופפת עוד ועוד.

רק כאשר פיפיג, שפירש את שתיקתו של הפל כרצונו, חייך לינקובסקי ואמר: "אל תדאג, חבר, אנחנו יודעים לטפל בילדים," קטע אותו הפל בחדות: "אל תדבר שטויות."

אולם מחאתו היתה חלשה מכדי שתשכנע את פיפיג. וזה רק צחק.

ינקובסקי הוריד את הילד לרצפה ולחץ את ידיו של הפל בהכרת תודה, כולו קורן אליו. והפל נאלץ להניח לדברים שיקרו.

לאחר שהלך פרל למחנה הקטן, הורה קרמר לאחד האסירים שבמשרד שיקרא לבוכוב.

"הסתדרת עם הפל?" היתה השאלה הראשונה של בוכוב.

"אני עדיין מנסה," השיב קרמר בקצרה. "עכשיו תקשיב טוב, משהו קורה."

הוא סיפר לבוכוב בקיצור את קורותיו עם קלוטיג וריינבוט, וסיפר לו על הפקודה שקיבל ממפקד המחנה.

"הם מריחים משהו, זה ברור, אבל הם לא יודעים שום דבר מדויק. כל עוד הם רואים בי את החשוד העיקרי אתם בטוחים," סיכם קרמר את הדיווח שלו. בוכוב הקשיב בתשומת לב.

"אז הם מחפשים אותנו," הרהר בקול, "נו, טוב. כל עוד לא נעשה טעויות הם לא ימצאו אותנו. אבל בכלל לא מוצא חן בעיני שאתה בולם הזעזועים שלנו."

"אל תדאג, הגב הרחב שלי מסתיר את כולכם." בוכוב הביט בקרמר במבט בוחן, הוא לא שמע את האירוניה העדינה שבדבריו. הוא הגיב על כך במורת רוח קלה:

"כן, כן, ולטר, אני יודע. יש לי אמון, זאת אומרת: יש לנו אמון בך, זה מספיק לך?"

קרמר פנה מבוכוב בחדות והתיישב על השולחן שלו. "לא!"

בוכוב זקף אוזניים: "מה זה צריך להיות?"

קרמר לא הצליח עוד לעצור בעצמו. "למה אני צריך להעלות ילד קטן לטרנספורט לברגן־בלזן? לברגן־בלזן! בן אדם! אצלנו הכי בטוח בשבילו! אתה לא מבין מה יקרה לילד?"

בוכוב הכה באגרופו בכף ידו: "אל תקשה עלי, ולטר! כלום לא יקרה לילד!"

"זה עוד יותר גרוע!" קרמר נעמד והחל להסתובב כה וכה. אפשר היה לראות כיצד הוא נאבק בהתרגשות. הוא נעצר והביט נכחו בקדרות.

"אני מבין את הכללים, אבל אני לא מסכים עם זה," אמר בקול עמום, "אין אפשרות אחרת לגבי הילד?"

בוכוב לא ענה, הוא הרים את ידיו בייאוש. קרמר התקרב אליו.

"מדובר בהפל, נכון?"

בוכוב התחמק.

"אתה רק מקשה על עצמך בשאלות האלה."

"יש לכם אמון בי, מה?" פלט קרמר בבוז, "תדחפו אותו לתחת!"

"ולטר!"

"נו בחייך! שטויות! טמטום! כל המזימות החשאיות שלך! סתם התמכרות למעשים לא חוקיים!"

"ולטר! לכל השדים! למען הבטיחות האישית שלך לא כדאי שתדע על כל זה יותר ממה שהכרחי, אתה לא מבין? מדובר בהגנה עליך!"

"בהגנה על ילד קטן! אתה דורש ממני — אתה, אתם, מה אני יודע — אתם דורשים ממני שאעצום את העיניים ואשלח ילד קטן למוות!"

"מי אמר שהילד נשלח למוות..."

"ברגן־בלזן! זה לא מספיק? אני לא רוצח בדם קר!"

בוכוב קטע את זעמו של קרמר בדברי תוכחה, וזה האחרון עבר לנימה רגועה אך לוחצת יותר וניסה את כוחו בבקשה:

"אולי יש אפשרות אחרת? אני אחביא אותו! נו? המממ? אל תדאג, אצלי הוא יהיה בטוח."

לרגע נדמה היה שבוכוב עומד לוותר, אבל אז התגונן ביתר שאת:

"בשום אופן! לא בא בחשבון! הילד חייב לצאת מהמחנה! במהירות! מיד!"

קרמר הידק את שפתיו בייאוש. מתוך תחושת הזדהות חזקה, שחיממה את לבו, טלטל בוכוב את כתפו של האיש העומד מולו ומביט לפנים בקדרות.

"אני מודה, אולי מה שאני מבקש ממך קשה לביצוע. אבל גם התנאים קשים. ברור שמדובר בהפל, למה שאסתיר ממך, אם אתה יודע בעצמך. אני אומר לך עוד משהו. אני רוצה שתדע שאני לא סובל מאיזו תשוקה למעשים לא חוקיים. הפל עומד בנקודה רגישה. ולטר, תקשיב לי! בנקודה רגישה מאוד. אם השרשרת תישבר, כל החוליות עלולות ליפול." בוכוב שתק רגע. מילותיו הותירו את קרמר באלם. הוא בהה לפנים בקדרות. כדי להדגים לקרמר עד כמה בלתי אפשרית הבקשה שלו להשאיר את הילד, המשיך בוכוב את קו המחשבה של קרמר.

"אתה תיקח את הילד מהפל ותחביא אותו איפשהו. טוב. האם תוכל גם להסתיר את העובדה שהילד הגיע אליך מהפל? נניח שיקרה המקרה והילד יימצא..."

קרמר הרים את ידיו. בוכוב לא אפשר לו לקטוע את דבריו.

"דברים קורים, ולטר, אנחנו מנוסים, בן אדם. די בדבר הקטן ביותר כדי שהדבר הבטוח ביותר... אתה מבין, הילד הוא דבר קטן כזה. אי־אפשר לקבור אותו כמו חתול מת. מישהו יצטרך להיות עם הילד. והמישהו הזה ייתפס ויישלח לבונקר... וילשין עליך."

עכשיו כבר לא ניתן היה לעצור עוד את קרמר, והוא צחק בכל פה.

"הם יצטרכו להרוג אותי לפני שאני..."

"אני מאמין לך, ולטר", ענה בוכוב בחום. "אני מאמין לכל מילה. אבל מה אז, כשתהיה מת?"

"באמת מה אז," חגג קרמר את ניצחונו.

"הילד עדיין יהיה פה."

ושוב חגג קרמר את ניצחונו: "כמובן!"

בוכוב חייך בכאב:

"שבעת אלפים קצינים סובייטים קיבלו כדור בעורף, ואף אחד מהם לא שיער שאיש האס־אס בחלוק הרופאים, זה שהעמיד אותם ליד סרגל המדידה, הוא הרוצח שלהם..."

"מה זה קשור לילד?" נהם קרמר בחוסר רצון.

בוכוב המשיך בדחיפות גדולה:

"ממך הם כבר לא יגלו כלום, אתה תהיה מת. אבל אתה מכיר את השיטות שלהם. מי אומר שהם לא יגררו את הילד לוויימאר. שם תבוא איזו דודה נאצית מתורגלת ותושיב אותו על הברכיים: אתה מגיע מבוכנוואלד, ילדון מסכן. איך קוראים לדוד הטוב שהחביא אותך מאנשי האס־אס הרעים?"

קרמר הקשיב. "והדודה הטובה תמשיך לדובב את הילד, בגרמנית, ברוסית, בפולנית, באיזו שפה שהילד מבין, עד ש... ואז, ולטר, לא יהיה עוד אף אחד שיחפה בגב הרחב שלו על הפל..." בוכוב אמר די. הוא תחב את ידיו בכיסיו ושני הגברים שתקו. לבסוף אמר קרמר בלב כבד: "אני... אלך אחר כך להפל..."

ההחלטה גמלה בלבו. בוכוב העניק לחברו חיוך חם.

"וגם בברגן־בלזן, אף אחד לא אמר שהילד... כלומר, הפולני הצליח להביא אותו עד כאן, אז הוא יצליח לקחת אותו גם הלאה. מזל ומקרה, ולטר. עד כמה שאנו מפחדים מהמקרה כאן, ככה אנו מקווים לו שם. יותר מזה אין לנו מה לעשות."

קרמר הנהן בשתיקה. מבחינת בוכוב היה זה סימן שהעניין הסתיים.

"פלוגת החובשים," עבר לדון בבעיה האחרת, "גם בנושא זה אנחנו חייבים לפעול מהר." המחשבה הראשונה שלו היתה להרכיב את הפלוגה כפלוגת מודיעין. ההזדמנות היתה מפתה מדי. אבל אז עלה בו הספק. קלוטיג מחפש אותם. בוכוב שפשף את שיער ראשו הגזוז.

"אילו רק ידענו מה הם רוצים."

"הכול יהיה בסדר," אמר קרמר, "הפקודה מגיעה מהמפקד העליון."

בוכוב נפנף בידו בחוסר אמון.

"הפקודה ששוואל נותן ומה שקלוטיג עושה ממנה, זה אף פעם לא אותו הדבר."

"לכן אני אומר," התערב קרמר במהירות, "תשאירו לי את עניין פלוגת החובשים. תנו לי לדאוג לזה."

בוכוב תלה מבט תמה בקרמר.

"מה אתה רוצה להשיג?"

קרמר חייך בערמומיות.

"את אותו הדבר שאתה רוצה."

"מה פתאום אני?" היתמם בוכוב.

"בחייך, אל תשחק לי שוב עבריין," כעס קרמר, "יש לי מספיק מזה. אתה כבר זומם משהו בקשר לפלוגת החובשים, נכון?" קרמר טפח באצבע על רקתו: "אולי כאן בפנים מסתובב אותו הרעיון." בוכוב הרגיש כמי שנתפס על חם, הוא העביר את שתי ידיו על לחייו.

קרמר דחק אותו לפינה: "רואה?! מה ששנינו חושבים, חושבים גם החבר'ה האחרים, שאני אבחר אותם עוד היום. אתה חושב שהם מחכים לקריצה ממני? הם יפקחו את העיניים בכל מקרה כשיצאו לטייל בשטח. עם או בלי הנהגה עבריינית..." כדי להרגיע את בוכוב, הוסיף במהירות: "שאין להם שום מושג ממנה, סמוך עלי. את מה שהם יגלו שם בחוץ אני אדע בכל מקרה. אתה רוצה להתחיל לבנות מערכת תקשורת מסובכת כשהכול יכול לעבור היישר דרכי?"

בוכוב לא הסכים מיד, וקרמר הניח לו לחשוב זמן־מה. ההצעה היתה נבונה. אולם ללא הסכמה של הוומ"ב, אסור היה לבוכוב להחליט על כך, מכיוון שמשמעות ההסכמה היא שתפקיד זקן המחנה, שהיה פסיבי עד כה, יהפוך אקטיבי. קרמר הבחין במחשבותיו של בוכוב.

"תחשבו על זה," אמר, "אבל צריך להזדרז."

בוכוב כבר החל לחשוב כיצד ינהל ללא דיחוי את השיחה עם הוומ"ב. לבוגורסקי קל להגיע, גם לפטר ואן דאלן, ההולנדי. אבל איך יתקרב לפריבולה ולקודיצ'ק? נכון, הם במחנה ועובדים בצריפי האופטיקה שבמגרש המסדרים, ששם מייצרים כוונות. אבל הכניסה לצריפים אלה אסורה באיסור חמור. גם לריומאן, הצרפתי, אי־אפשר להגיע. הוא תקוע בפלוגת המטבח של חדר האוכל לקצינים מחוץ למחנה. לאנשים אלה, שהגישה אליהם קשה כל כך, ניתן להעביר הודעות רק באמצעות בדיקות מערכת הכריזה. בוכוב לא אהב להשתמש בצורה זו של שליחת הודעות, השמורה למקרי חירום. אבל הדחיפוּת והחשיבות דרשו זאת במקרה זה. בוכוב נתן מבט שואל בקרמר:

"אתה יכול לדאוג שיבדקו את מערכת הכריזה?"

"יכול," הנהן קרמר, שהבין מיד במה מדובר. הוא כבר ביצע משימה כזו בעבר.

בוכוב קיבל החלטה.

"אז תזכור את המספרים: שלוש, ארבע, חמש, ולסיום שמונה."

קרמר הנהן שוב. "הוומ"ב," אמר בקריצה.

*

בבית המלאכה של חשמלאי המחנה עמד אחד האסירים ליד המלחציים, שקוע בשיוף פיסת מתכת.

קרמר נכנס.

"שיפ נמצא?" שאל. האסיר הצביע בשופין מעבר לכתפו, בכיוון חדר עץ באחורי בית המלאכה. כשראה את פניו הלא מרוצים של קרמר אמר:

"אין שם אף אחד."

שיפ ישב לשולחן של השארפיהרר שפיקד על פלוגת העבודה ופשפש במנגנון של שעון מעורר. הוא הרים את מבטו אל קרמר הנכנס. המשקפיים העגולים בעלי המסגרת השחורה, העיניים העגולות ככדור והפה הקטן העגול שיוו לפניו הבעה מופתעת משהו, תמימה.

"אנחנו זקוקים לבדיקה של מערכת הכריזה, היינריך," אמר קרמר.

שיפ הבין.

"יתבצע, ומיד."

קרמר התקרב צעד נוסף. "המספרים הבאים: שלוש, ארבע, חמש ולסיום שמונה."

שיפ נעמד. הוא לא שאל למשמעות המספרים. הם היו מבחינתו מסר חשוב ממישהו למישהו אחר. הוא אסף את החלקים הפזורים על השולחן לערימה ולקח את ארגז כלי העבודה שלו.

"אני כבר יוצא לדרך, ולטר."

"זה חייב לעבוד, אתה שומע?"

שיפ הציג את הבעת פניו המופתעת.

"אצלי זה תמיד עובד."

משיפ עבר קרמר להפל. צוויילינג היה שם. כשראה את זקן המחנה עומד עם הפל ליד הלוח הגדול יצא מיד מחדרו.

"מה קורה פה?"

"שום דבר. הפל צריך לסיים עם החפצים," ענה קרמר בתושייה, "מחר יוצא טרנספורט."

"יוצא לאן?" צוויילינג שרבב את לשונו בסקרנות על פני השפה התחתונה.

"אני לא יודע."

צוויילינג חשף את שיניו:

"אל תקשקש לי. אתם הרי יודעים יותר מאיתנו."

"למה אתה מתכוון?" היתמם קרמר.

"אני לא רוצה לדעת מהמזימות שלכם." הוא חזר לחדרו.

קרמר הביט אחריו ונהם:

"האנטנות שלו קולטות הכול..."

הוא לחש בין שיניו: "אני מגיע מבוכוב. חייב לדבר איתך. בוא נצא."

פיפיג יצא מחדר הבגדים כשערימת פרטי לבוש על זרועו; הוא קלט את המילים האחרונות של קרמר והביט בחוסר אמון בשניים העוזבים את החדר. הם עמדו על בסיס מדרגות האבן שהובילו מעלה בצד קיר האבן למחסן החפצים שבקומה השנייה. קרמר נשען על גדר הברזל של בסיס המדרגות.

"קצר ולעניין, אנדרה, אני יודע הכול. הטרנספורט יוצא מחר. ינקובסקי ייקח את הילד איתו, הבנת?"

הפל התנהג כמי שנגזר דינו. הוא שמט את ראשו.

"אין אפשרות אחרת לגבי הילד?" שאל בשקט.

היו אלה אותן המילים, אותה השאלה שקרמר הפנה לבוכוב. בכל העולם, כך נראה, אין מילים אחרות שמתאימות למצב חסר מוצא זה. ובאותן המילים של בוכוב ענה גם קרמר:

"בשום אופן. לא בא בחשבון!"

רק כעבור זמן רב שאל הפל:

"הוא נוסע לברגן־בלזן?"

קרמר המעונה חבט באגרופו על המעקה, אך לא ענה. הפל הביט בו.

"ולטר..."

קרמר נעשה חסר סבלנות.

"אנחנו לא יכולים לעמוד פה כל כך הרבה זמן. אתה יודע טוב ממני מה מצבך. אל תערים קשיים. יש לי מספיק עבודה עם הטרנספורט מחר, אני לא אוכל גם לוודא שהכול מתבצע כמו שצריך בקשר לילד. אז..."

הוא הניח להפל והחל לרדת במדרגות. הפל הסתובב כאילו דחפו אותו וחזר לחדר.

"מה הוא רצה ממך?" חקר פיפיג. הפל לא ענה. פניו היו קודרים. הוא עבר על פני פיפיג ונכנס למשרד.

הרוח נהמה בין הצריפים, קרה ולחה, וידיו של קרמר התחפרו עמוק יותר בכיסי מעילו. הוא חצה שביל שממנו ניתן היה להביט שמאלה ישירות עד למשרפה בצדו המזרחי של מגרש המסדרים, מבנה מחריד בעל ארובה אילמת. גדר של לוחות עץ חומים ספוגים בקרבוליניאום הקיפה את המבנה כדי לחסום את מבטי הסקרנים. מה מתרחש מאחורי לוחות עץ אלה... אף אסיר לא ראה זאת מעולם, מכיוון שהגישה לשם היתה אסורה באיסור חמור. אבל קרמר ידע בכל זאת.

בתפקידו כזקן המחנה כבר שהה כמה פעמים מעבר לגדר העץ הזו, כאשר טרנספורטים חדשים הביאו עמם כמה מאות מתים. הם נערמו על הקרקע בתחנה. פולנים, שהועסקו במשרפה כנושאי גופות, משכו גופה אחר גופה מהערימה ותלשו את הבגדים מעליה. הבגדים היו עשויים אריג יקר, שאסור היה לשרוף אותו. לא קל היה להפשיט את הגופות. הגפיים שהתעוותו במאבק על החיים והתקשחו כאבן בגופה הנוקשה ולא ויתרו על הבגדים בקלות. אבל לנושאי הגופות היתה שגרה. הם עבדו תמיד שניים על גופה אחת. ראשית היו פותחים את הכפתורים של המעיל או של הז'קט, ולאחר מכן העבירו את הגופה לתנוחת ישיבה. נושא גופות אחד היה מחזיק את המת, בשעה שחברו פשט את המעיל או הז'קט מעבר לראשה של הגופה — מחזה גרוטסקי ומחריד. בראשו התלוי וזרועותיו הפרושות נראה המת כשיכור שפושטים את בגדיו טרם שמשכיבים אותו במיטה. האצבעות המעוותות נאחזו בשרוולים כמו קרסים. משיכה חזקה תלשה את הבגד מידי המת העיקשות. גוויות רבות, בייחוד אלה מהטרנספורטים שהגיעו מאושוויץ, לבשו על הגוף העירום לבני נשים ממשי באיכות מובחרת ובשלל צבעים. מוורוד עדין ועד לירוק ים. המחשוף גילה את החזה הגרום בעל עצמות הבריח הבולטות. עירומה וחסרת אונים שכבה הגופה על האדמה הבוצית, זרועותיה מכווצות מסבל, ראשה המצומק נוטה לצד. בפיהן הפתוח, שנפער לתהום שחורה, נראו אחדות מהגופות כאילו הן מתות מצחוק לנוכח נשף התחפושות שנגלה לעיניהן לאחר ההפשטה. אבל זה לא עזר להן. המסכנות היו מתות.

באמצעות צבת פתחו נושאי הגופות את הקשרים בשרוכי הנעליים, שהיו עשויים על פי רוב מחוט קשירה או מתיל, ותלשו את הנעליים מהרגליים העירומות. מגופות אחדות הם נאלצו אף לפשוט גרבי נשים דקיקות. בין הגופות המופשטות, המוטלות בערבוביה, שוטט נושא גופות נוסף ובידו צבת. הוא חיפש שיני זהב בפיות הגופות. הוא תלש שיניים תותבות מהפיות בעזרת הצבת. אם הן היו חסרות ערך, הוא החזיר אותן לחור השחור ודפק אותן בחזרה למקומן באמצעות הצבת. רק כשסיים יכלו שני נושאי גופות נוספים לתפוס את המת בזרועותיו או ברגליו, לפי התנוחה שבה שכב, ולגרור אותו לערימת הגופות העירומות. בקצב מיומן הם נדנדו את הגופה, לתפוס תנופה, והעיפו אותה עד שנחתה בקול חבטה צורמת על תלולית הבשר העירום...

קרמר עצר מלכת כשנזכר בתמונות האלה.

המחנה כולו הסריח שוב מבשר חרוך. הריח החודרני חדר לרקמות. הארובה הגבוהה ירקה להבה אדומה שהתקררה לכדי עשן שחור סמיך, והעשן התפזר בחוטים דקים סביב, נקרע ונותץ בידי הרוח.

קרמר חשב על הלילה ההוא באוגוסט 1944. היה זה כמה ימים לפני ההפצצה האמריקאית על המחנה. גם אז הוא ראה את הלהט האדום מחלון החדר שבו ישן וחשב: את מי הם שורפים באמצע הלילה? למחרת הסתובבה שמועה במחנה. תֶלמאן נורה במשרפה ואז נשרף. שמועה או אמת? איש לא ידע. דווקא כן! היה אחד שידע!

בשמונה־עשר באוגוסט 1944 קיבל צוות המשרפה פקודה באמצעות קצין הרישום, לשמור על אש בלילה באחד התנורים. בלילה זה נעלו את פלוגת העבודה בחדרי השינה שנמצאו במשרפה. האס־אס לא רצה עדים. נושא הגופות הפולני חמק מהסגר והתחבא בחצר המשרפה, מאחורי תלולית הפחם הגבוהה. הוא ראה כיצד השער בדלת הקרשים נפתח. להקה של אנשי אס־אס בדרגת שארפיהרר נכנסה לחצר. הם הביאו איתם אזרח. הוא היה איש גבוה, בעל כתפיים רחבות, לבוש חליפה כהה ללא מעיל. ראשו היה קירח וגלוי.

הזר הובל לכניסה לחדר השריפה, ואז נשמעו יריות. להקת אנשי האס־אס נעלמה לתוך חדר השריפה עם האדם שנורה. כעבור שעות — כל כך הרבה זמן עבר עד שהגופה נשרפה — עזבה הלהקה את המשרפה. כשעזבו אמר אחד מאנשי האס־אס לעמיתו:

"אתה יודע את מי דחפנו לתנור? זה היה מנהיג הקומוניסטים תֶלמאן."

כמה ימים אחר כך בא שיפ הנסער לקרמר. שיפ קרא ביומן של קצין הרישום את הסעיף על הוצאתו להורג של ארנסט תלמאן.

קרמר נעץ מבט בארובה. הלהבה הגדולה, שעלתה אז לשמים השחורים וריתקה את מבטו כשלא יכול היה לישון, בערה עדיין בלבו. הוא ידע מדוע הבד של הדגל שלו אדום.

כשעמד לעלות במדרגות העץ למשרד, שמע את קולו של שיפ קורא ברמקולים ברחבי המחנה:

"שימו לב, ניסוי כריזה..."

קרמר השתהה וחייך בהיחבא.

מיד לאחר שסיים לדבר עם קרמר הלך שיפ, שארגז כלי העבודה על כתפו, לכיוון השער, לחדרו של קצין הרישום.

התעודה שלו אפשרה לו להיכנס. תיקונים נדרשו בכל מקום, ושיפ ידע כיצד לעשות את עצמו חיוני. הוא היה מודע להשפעה של נוכחותו האמינה, של התנהגותו התמימה, וניצל יתרונות אלה. כאשר ריינבוט, שלפניו עמד כעת בדום מתוח, שאל אותו בכעס מה הוא רוצה, הוא ענה בתמימות: "אני חייב שוב לבדוק את מערכת הכריזה, קצין הרישום, כמה רמקולים במחנה אינם תקינים." ריינבוט, שהיה עסוק בדבר־מה בשולחן הכתיבה שלו, אמר בפיזור דעת: "שוב התעסקת עם זה וקלקלת, מה?" שיפ ענה בהבעת פליאה ילדית: "לא התעסקתי בשום דבר. אבל החוט כבר מתפורר, וקווי החשמל נשברים שוב ושוב, אלה מוצרי מלחמה." "נו, אל תקשקש לי, קשקש למיקרופון ותסתלק מכאן במהירות." זה היה האישור של שיפ להשתמש במערכת הרמקולים.

"כן, קצין הרישום." פניו האמינים לא הסגירו במאומה שבעודו מסתובב אל מערכת הכריזה עברה בראשו המחשבה הזאת: אידיוט שכמוך, אילו ידעת מה אני עושה עכשיו מתחת לאף שלך...

הוא ניגש למערכת והפעיל אותה. החשמל זמזם. שיפ נשף במיקרופון בתור בדיקה וכחכח בגרונו. "שימו לב, ניסוי מערכת כריזה. שימו לב, ניסוי מערכת כריזה. אני סופר... שלוש, שלוש, ארבע, ארבע, חמש, חמש... שמונה. אני חוזר: שלוש, שלוש, ארבע, ארבע, חמש, חמש... שמונה."

ההכרזה נשמעה בכל הצריפים ובתי המלאכה. בצריף האופטיקה הרימו קודיצ'ק ופריבולה את מבטם לרגע משולחן העבודה. גם אנרי ריומאן, הטבח הצרפתי בחדר האוכל לקצינים, הקשיב לכריזה בדריכות. שלוש, ארבע, חמש היו מספרי המפתח ומספרי הקוד של החברים בוומ"ב. ההכרזה הודיעה להם שהיום בשעה שמונה בערב ייפגשו במקום הידוע. ריומאן בחש בסיר. פריבולה וקודיצ'ק החליפו מבטים רבי משמעות. משהו חשוב מתרחש.

"בדיקת מערכת הכריזה הסתיימה. בדיקת מערכת הכריזה הסתיימה." שיפ כיבה את המערכת. ריינבוט, שהקשיב בחצי אוזן בלבד, אמר בלעג: "תודה לאל שעד שלוש אתה יודע לספור." — "כן, קצין הרישום, עד שלוש אני יודע." עיניו העגולות קרנו אל הצעיר האלגנטי, וזה אותת לו בשעמום ללכת משם. שיפ חזר מרוצה לבית המלאכה שלו.

התכנסות הוומ"ב עברה בלי למשוך תשומת לב. זמן קצר לפני המועד שנקבע פנה בוכוב אל נקודת המפגש. היה קר וחשוך. אסירים מעטים בלבד נראו בין הצריפים. בכניסות לצריפים, שהוחשכו מחשש למפציצים, עמדו אחדים ועישנו, תוך שהם מסתירים את ניצוץ הסיגריה בידיהם. רק הדרך הארוכה המובילה ממגרש המסדרים למרפאת האסירים שקקה חיים. אסירים הלכו למרפאה או חזרו ממנה, ממהרים לצריפים שלהם. בוכוב נכנס למבנה ששימש מחסן לשקי קש ולציוד לחולים. באור העכור של המחסן ניתן היה לראות שני אסירים המועסקים כאחים, שעמלו למראית עין על אחסון שקי קש. כשנכנס בוכוב הפסיקו ודחפו את ערימת הקש הגדולה הצדה. אחד מלוחות הרצפה, שהיתה עשויה לוחות עץ גסים, היה משוחרר באופן שלא נראה לעין. בוכוב הרים אותו, נדחק בפתח הצר וירד למטה. בחדר מעל סידרו שני האסירים את שקי הקש מעל לפתח. החלל מתחת למבנה היה חפיר יסודות שעומקו מעט יותר מטר. בצדי האורך שלו ניצבו עמודי לבנים נמוכים שהיוו את הבסיס למבנה, ובכיוון הרוחבי היו שורות של קורות תומכות, שנשאו את הרצפה. המקום נראה כמו נקבה במכרה. האדמה החשופה בחפיר היתה זרועה שברי אבן־גיר, שעליהם דידה בוכוב לכיוון החלק האחורי.

חברי הוומ"ב, שהשתופפו סביב נר, קטעו את שיחתם והביטו בבוכוב. הוא התיישב לידם והאזין לוויכוח שניצת עם יוזף פריבולה. החדשות על הנסיגה מהעיר מיינץ הוכיחה שהאמריקאים הרחיבו את ראש הגשר שיצרו ליד רמאגן והמשיכו להתקדם. חדשות טובות! הריע פריבולה בניצחון והכה באגרופו בכף ידו החלולה: "בקרוב נתקוף!" אבל הביטחון של פריבולה עורר את התנגדותם של האחרים. קודיצ'ק רטן בכעס, וּואן דאלן טפח על כתפו של פריבולה. "אתה בחור לעניין," אמר בגרמנית האטית שלו, "אבל גם חסר סבלנות." פני המתאגרף טובי הלב של ההולנדי היו חרושים קמטים רחבים, והגבות העבותות התוו שתי קשתות כנסייה כהות מעל העיניים הצלולות כמים. פריבולה, הצעיר מכולם, היה באמת חסר הסבלנות ביותר. שום דבר לא היה מהיר מספיק מבחינתו.

"חסר סבלנות מאוד," חזר ואן דאלן על דבריו והניף את אצבעו בתנועת אזהרה, כמו מורה. בוגורסקי הניח יד על ברכו של הפולני הצעיר, ודיווח על מה שלמד מהחדשים שהגיעו מאושוויץ.

"לתקוף? מיד?" בוגורסקי טלטל את ראשו בספקנות והתכופף קדימה. אור הנר שיווה לפניו מראה של רוח רפאים, והטיל צללים חדים בקמטי מצחו. מתוך שלושת אלפי האנשים שיצאו למסע, רק שמונה מאות הגיעו לבוכנוואלד, אמר בנימה רבת משמעות. צלו ריצד על התקרה, ענקי. "פינוי מוות. תמיד מוות." הם הבינו מדוע בוגורסקי מדבר על כך. ריומאן השליך מידיו פיסת אבן־גיר ששיחק בה. רק פריבולה סירב להבין את בוגורסקי. "אני להגיד אנחנו לא לחכות שפשיסטים מגרשים אותנו ממחנה. אני להגיד אנחנו לפרוץ דרך גדר ולרוץ לאמריקאים."

בוכוב התנשם בכבדות, האחרים הגבירו את קולם, ובוגורסקי טלטל את ראשו. "לא טוב, בכלל לא טוב. אמריקאים רחוקים. רחוקים מאוד. אנחנו דרך גדר, ואס־אס לירות בנו למוות, כולם מת. לא טוב. אני אומר לחכות, אני אומר לאט ו... איך אומרים?" הוא הסתובב לאחרים בבקשת עזרה.

"להשהות," עזר לו בוכוב.

"חָראשוֹ, להשהות." בוגורסקי הודה בחיוך והמשיך לפתח את מחשבותיו. "יום ועוד יום. ותמיד להסתכל איפה אמריקאים, ותמיד להסתכל מה עושים פשיסטים. אס־אס לא במגורים כשאמריקאים לבוא. לקחת אס־אס ותותחים ואז אנחנו דרך הגדר ולקחת איתנו אס־אס, מה שיישאר..."

פריבולה התיישב בחוסר רצון: "עם קצת רובים שיש לנו."

לפני שהספיק בוגורסקי לענות, קטע אותו ריומאן. בתנועת יד ידידותית הוא הורה לפולני העיקש: "אתה להגיד בעצמך, יש לנו רק קצת רובים. אבל איך אתה רוצה לעשות פריצה עם קצת רובים? הרי זה..." הוא הקיש באצבעותיו, מחפש את המילים בגרמנית. "זה נונסנס."

כעת דיברו כולם ביחד אל פריבולה, וההתלחשות איבדה כל סדר. הם ניסו להבהיר לו שפעולה מוקדמת מדי עלולה להוביל לחיסול המחנה כולו. פריבולה המסויג אִפשר לטיעונים הדוחקים לחלחל לתוכו, וקמט של מורת רוח נחרת בין גבותיו. ואן דאלן טפח טפיחה מפייסת על כתפו, הוא צריך להבין שאי־אפשר לסכן בקלות ראש כזו חיים של חמישים אלף איש.

בוכוב הוא שנאלץ להרגיע את האווירה. "אל תתלהטו כל כך," קטע את הריב. "עכשיו יותר מכול אנחנו צריכים לשמור על קור רוח."

הוא הזדקף והניח את כפות ידיו על ברכיו, מרפקיו שמוטים לצדדים. "תקשיבו, יש עניין נוסף, אני לא בטוח מה עלינו לעשות." החברים הקשיבו בשעה שסיפר להם על פלוגת החובשים ועל חששותיו בנושא. בוגורסקי הטה את ראשו. "נו טוב," אמר, "הם לחפש אותנו, הם לחפש כבר הרבה זמן ועדיין לא מצאו אותנו. אם הם למצוא אותנו, אז עם מלכודת וגם בלי מלכודת, אתם להבין? אני להגיד, לנו אסור לפחד. אני להגיד, אנחנו חייבים להיות תמיד זהירים מאוד, השש־עשרה חברים צריכים להיות פיקחים תמיד, פיקחים מאוד. אתם להבין?" בגרמנית המקרטעת שלו הוא הבהיר לחברים שכלל לא משנה אם פלוגת החובשים היא עניין תמים או מלכודת. החשוב הוא שהיא נותנת להם הזדמנות לסקור את מה שקורה בתוך המחנה. הפלוגה תגיע לכל מקום, למגורים, למוסכים, למחסני האספקה...

בוכוב קטע אותו:

"אולי הם דווקא רוצים לפתות את הפלוגה להגיע לשם, ואז לאסור את אחד החברים או את כל השישה־עשר? ובבונקר יעבדו עליהם עד שהם יגלו למי הם מעבירים את המידע שלהם?"

"מספיק שישברו אחד מהם כדי לגלות את הקישור למנגנון."

בוגורסקי לא השתכנע.

"נייט, נייט, נייט. לא מנגנון, בכלל לא מנגנון."

הוא הציע שהקשר יהיה רק בינו לבין אחד החברים בפלוגה. גם בוכוב עמד על שלו:

"ואם ילשינו עליך...?"

בוגורסקי חייך:

"לא המנגנון למות, רק אני למות!"

הכול מחו. בוגורסקי התרעם על כך. הסכנה תמיד אורבת, ניסה לשכנע, האם לא מסוכן לשבת ולהתדיין כאן? לא מסוכן לנהל מנגנון גדול של קבוצות התנגדות בינלאומיות, ולא מסוכן להחזיק בכלי נשק?

"עשינו שבועה גדולה, כל אחד למות כשמגיע לאס־אס, ולא לבגוד. עשינו שבועה או לא עשינו? חָראשוֹ! נו, אני רק רציתי להיות נאמן לשבועה, אתם להבין?"

זאת לא מטרת השבועה, ענה לו בוכוב.

"יש לנו אחרים מלבדנו?" שאל בוגורסקי.

"כן," ענה בוכוב, וסיפר לנוכחים על ההצעה של קרמר, שנראתה לו טובה יותר ויותר ככל שחשב עליה. גם החברים זיהו את היתרונות, לפחות בכך שלא ייאלצו ליצור קשרים חדשים ושבוכוב ינהל את המגעים עם זקן המחנה. אפילו בוגורסקי ויתר על תוכניתו. הוא הרים את שתי ידיו וחייך בלבביות: "נו, איך אומרים, אני להשתכנע..."

השיחה ארכה פחות מחצי שעה, ולאחריה עזבו החברים את מקום המפגש בזה אחר זה, בלי למשוך תשומת לב. איש־איש חזר לצריף שלו.

קרמר בדיוק עמד לחזור למרפאת האסירים, להכין את פלוגת החובשים, שנועדה לכלול את האחים הרפואיים במרפאה, ואז בא אליו בוכוב. רק מילים מעטות הוחלפו בין השניים. בוכוב סיפר לקרמר שהחברים הסכימו להצעתו. הוא ייקח על עצמו את פלוגת החובשים. הם דנו במי מהאחים הרפואיים כדאי לקרמר לבחור. כולם צריכים להיות חברים אמינים ומנוסים. לאחר מכן פנה קרמר למרפאה. במסדרון הארוך שלפני המרפאה נדחקה הקבוצה האומללה של האסירים החולים.

קרמר השתחל בין הממתינים ונכנס למרפאה. הפעילות כאן היתה בשיאה. החולים הוכנסו פנימה בקבוצות, עשרה בכל פעם. הריח החמוץ של משחת האיכטיול וצחנת הפצעים שהועצמה עקב חום הגוף הגבוה עשו את האוויר בחדר לבלתי אפשרי לנשימה כמעט. אחים־אסירים בבגדים לבנים בלויים טיפלו בחולים. העבודה נעשתה בדממה ובמיומנות. הם הסירו את תחבושות הנייר המטונפות והקרועות מהאיברים וניקו את הפצעים הפעורים והנמקיים, המכוסים קרום שחור של משחת איכטיול שהתקשתה. באמצעות מרית עץ מרחו על הפצע שכבה טרייה של איכטיול וחבשו אותו במיומנות, כמו היה זה שרוול נייר קרפ סביב זר פרחים. העבודה נעשתה בדממה כמעט מוחלטת.

היה עליהם לנצל את טווח הזמן הדחוק בין מסדר הערב לשריקה המורה לחזור בחזרה לצריפים. בדחיפה קלה על הגב הרחיק האח את המטופל מעליו.

"גמרנו, הבא."

הבא בתור כבר הפשיל את מכנסיו והראה לאח בתחינה חסרת מילים אקזמה שחורה־כחולה על קרסול שדוף. הוא נשלח הצדה ודידה, אוחז במכנסיו, אל השורה של אלה שהמתינו בתור לשולחן הניתוחים.

אריך קֶהן, האח הראשי, קומוניסט ושחקן בעברו, היה המנתח. לא היה לו זמן להביט בחולה ששכב על שולחן הניתוחים — לוח עץ יציב שעליו כר מצופה שעוונית שחורה. כל שקהן ראה היו פצעים מודלקים ונפיחויות. עוד לפני שהעוזר שלו סיים להניח את מסיכת האתר, הוא כבר החל לבדוק את הפצע ולחשב את חתך האורך ואת חתך הרוחב — והנה כבר חתך האזמל בבשרו של החולה. בשני אגודליו הוא לחץ את הזיהום החוצה וניקה את הפצע. העוזר שלו כבר עמד הכן עם איכטיול ותחבושת, כדי לחבוש את החולה במהירות.

עוזר שני הושיב את החולה והעיר אותו בשתי סטירות חזקות, על לחי ימין ולחי שמאל. (אל תכעס, חבר, אין לנו זמן לחכות שתחזור להכרה בכוחות עצמך.)

כולו מעורפל, זחל האיש שהוער כך בפתאומיות מהשולחן והתנודד, ללא כל התמצאות בנעשה סביבו, בכיוון הספסל שליד הקיר. כאן יכול היה להישאר לשבת עם האחרים שחוו את מה שהוא חווה, ולהעביר את השיכרון בנמנום. איש לא דאג להם. מדי פעם ניפה אחד האחים את החולים מהספסל המתנדנד.

"נו, חבר, התעשתָ? לך הביתה, קדימה, תעשה מקום."

קרמר הביט בנעשה ברתיעה. החולים נשכבו על השולחן ברצון ובמסירות. הם שאפו את חומר ההרדמה בקנאות. העיקר שהשינה תגיע לפני הסכין... תשע־עשרה... עשרים... עשרים וא... היו שנאנקו מכאב. האזמל היה מהיר יותר.

קהן הנהן בקצרה לקרמר כשזה נכנס לחדר, ויותר לא התייחס אליו, אף על פי שידע שזקן המחנה רוצה לשוחח איתו. עוד שלושה ניתוחים וקהן סיים את עבודתו. הוא הלך עם קרמר לחדר האחים ושטף את ידיו. קרמר, שעדיין היה נתון תחת רושם עמוק, אמר:

"איך אתה מצליח..."

קהן התיישב על הספסל לצד קרמר, מגנב את ידיו, וחייך בהבנה:

"נו טוב, איך אני מצליח..." לפני שנים הוא הגיע למרפאה עקב מחלת קיבה, המטפלים שיקמו אותו, והוא נשאר. לאחר מכן הפך למעין סטודנט לרפואה, ובשל הכורח אף למד בהדרגה כיצד לנתח. כעת כבר ידע לחתוך כמו רופא. "נו טוב, איך אני מצליח..." היתה קצת גאווה בקולו.

עד כמה שהיה מרוכז וחסכן במילים בחדר הניתוחים, כך גם ידע להיות משוחרר וחופשי כשסיים את עבודתו המאומצת. בן הארבעים הרזה העניק לחבריו מהמרפאה כמה שעות יפות מהמעיין הבלתי נדלה של זיכרונות התיאטרון שלו, והשמחה שבלבו הרחב הצליחה לעורר במרפאה כמה ניצוצות חיים שכבר הועמו.

"נו, בחור צעיר, הכול יהיה בסדר?" היה מעודד את החולה כשהתקרב למיטתו. "רואה, תמיד אמרתי לך שהאסון הוא רק חצי מפי שניים."

אריך קהן ידע לעשות קסמים, והוא ניצל את הכישרון היטב. אולם כעת ישב ברצינות גמורה ליד קרמר.

"כן, כן," הנהן לעצמו לאחר שקרמר הסביר לו את סיבת ביקורו, "זה מתחיל במלחמת בזק ונגמר בפלוגת חובשים של אסירים. קודם תרועות ניצחון ובסוף אזעקות של הפגזות..."

הוא נעמד ותלה את המגבת על המסמר.

"העם הגרמני, איזה עדר פרות אתה! קודם אתה מחשיך לעצמך את המוח ואחר כך את החלונות..."

הוא צחק צחוק מר. לפתע פנה לקרמר, והמבט בעיניו האפורות התחדד.

"ללא שמירה מעבר לעמדות? — בן אדם, אבל זה..."

"לכן אני רוצה לדבר איתך," ענה קרמר.

קהן הסקרן התיישב לידו. הם דיברו שעה ארוכה, עד שקרמר נאלץ לעזוב את המרפאה כדי להשמיע את שריקת הלילה. הם בחרו את שישה־עשר האחים לפלוגה.

"בינתיים אל תגיד שום דבר," קרא קרמר, "אני אדבר איתם בעצמי."

*

למחרת בבוקר הביא פיפיג את רשימת הטרנספורט מהמשרד. הוא מסר אותה להפל בפנים מודאגים. הלה לקח אותה בשתיקה. מאז קיבלו את הילד היה ריחוק מסוים ביניהם. היחסים שהתקיימו עד אז הופרעו.

הפל, שבדרך כלל היה ידידותי, החל לקמץ במילים, בייחוד כאשר דובר בילד. כל אימת שניסה פיפיג לשכנע אותו להשאיר את היצור הקטן במחנה, אטם את אוזניו. הם לא היו רגילים לרדת לעומקם של דברים שלא הסכימו עליהם. האחד היה מוותר לטובת עמדתו של האחר. פיפיג לא הצליח להבין את עמדתו של חברו בנוגע לילד. בעיניו הכול היה פשוט מאוד.

החזיתות מתקרבות עוד ועוד למחנה. אין ספק שזה לא ייקח עוד זמן רב. בקרוב יהיו כולם חופשיים — או מתים. אין אפשרות שלישית.

מה פשוט יותר מלהחזיק כאן את הילד, עד לרגע שבו לשון המאזניים תיטה לצד זה או אחר? הוא יוכל לצאת איתם לחופשי או למות יחד איתם.

מאחר שהגיע למסקנה הפשוטה הזו, פיפיג לא הצליח להבין מדוע הפל כה נחרץ בדעתו להוציא את הילד. האם הוא מפחד?

הפל זרק את הרשימה על השולחן הארוך.

"תכין את החפצים. כשנמסור אותם בצהריים, אתה תביא את הפולני ותחזיר לו את המזוודה," אמר בנוקשות. פיפיג תחב את ידיו בכיסי מכנסיו וצמצם את עיניו.

"את המזוודה הריקה, כמובן?" — השאלה היתה מתקפה.

הפל הביט בחומרה בפניו של הצעיר.

"לא!" ענה בקצרה ופנה ללכת. פיפיג אחז בזרועו.

"הילד נשאר כאן!"

הפל הסתובב: "את זה לא אתה קובע!"

"גם אתה לא!" ענה פיפיג.

הם נעצו עיניים נוקשות זה בזה, ובשניהם גאה אותו הגל.

"אתה מפחד?" שאל פיפיג בטון מפויס.

הפל פנה ממנו בבוז.

"אל תדבר שטויות!"

פיפיג אחז שוב בזרועו וביקש:

"תן לילד להישאר כאן, אנדרה. אתה לא תצטרך לדאוג לכלום, אני אקח על עצמי את כל האחריות."

הפל צחק צחוק יבש.

"אחריות? ואם זה יתגלה, את מי הם ידפקו? אותך או אותי? — אותי, את הקאפו! אין פה ויכוח, הילד הולך עם הפולני." הוא עזב את פיפיג ונכנס למשרד.

פיפיג הביט אחריו בעצב. עכשיו הוא הבין: הפל מפחד! גל של גועל ובוז עלה בפיפיג. טוב, אם הוא מפחד ולא רוצה להסתכן, אז אני אדאג לכך שהילד יגיע למקום בטוח. הוא חייב להיעלם ממחסן החפצים, ומיד. ברגע שנחביא אותו במקום אחר, הפל לא יוכל עוד לדרוש אותו. פיפיג התנשם בדאגה.

לאן יביא את הילד? עדיין לא ידע, אולם זה לא שינה את החלטתו בדבר.

הוא רצה לדבר עם קרופינסקי, הם כבר ימצאו משהו.

לא קל היה להפל להתנהג בקשיחות כזו כלפי פיפיג הטוב, והוא גם ידע מה פיפיג חושב עליו.

מילה אחת ופיפיג יבין הכול. אבל את המילה הזו אי־אפשר לבטא בקול.

מאוחר יותר הגיע קרמר. הוא משך את הפל לפינת החדר.

"הטרנספורט יוצא אחר הצהריים."

הפל הנהן. "הרשימה כבר אצלי."

"מה קרה?" חקר קרמר.

הפל הפנה את עיניו מקרמר והביט מהחלון החוצה.

"מה כבר יכול לקרות?" ענה ומשך בכתפיו.

"הילד מצטרף לטרנספורט, כמובן."

קרמר שמע את הכאב בתשובתו של הפל ורצה לומר לו מילה טובה.

"גם אני בן אדם, אנדרה, אבל אתה חייב להבין..."

"יש משהו שאני לא מבין?" ענה הפל לקרמר, כמעט בעוינות. קרמר לא רצה שהמצב יתדרדר לכדי ריב, ולכן נאלץ להכריח את עצמו להתקשח עד כאב. הוא הנהן בשתיקה, הגיש יד להפל ואמר בנימה מנחמת:

"אני לא אעסוק בזה יותר, רק שתדע. מעכשיו זה העניין שלך." הוא הלך.

הפל הביט אחריו בקדרות. עכשיו הכול עניין שלו. הוא צעד בעייפות לפינה מאחור. הילד ישב על הדרגש שלו ושיחק ב"תמונות צבעוניות", קלפי סקאט ישנים שקרופינסקי הביא לו.

קרופינסקי, שכרע על ברכיו ליד הילד, הרים את עיניו להפל בהכרת תודה. הפל סידר את כובעו ומחה את צווארו.

הילד כבר בטח בו וחייך אליו. אבל למרבה הפליאה הפל נותר רציני. מבטו גלש מהילד הלאה, והוא אמר לקרופינסקי בנימה שאף לו עצמו נשמעה זרה:

"אתה חייב להחזיר את הילד לפולני."

נראה היה שקרופינסקי אינו מבין, ולכן הוסיף הפל בחדות:

"הוא יוצא בטרנספורט."

קרופינסקי התרומם לאט.

"טרנספורט?"

דחף כעוס עלה בהפל, הוא רצה שכל העניין כבר יהיה מאחוריו. לפתע צעק על קרופינסקי: "יש בזה משהו מיוחד?"

קרופינסקי טלטל את ראשו בתנועה מכנית. טרנספורט זה לא דבר מיוחד. אבל למה הפל כועס עליו ככה?

"טרנספורט לאן?" שאל קרופינסקי.

פניו של הפל התקדרו עוד יותר, והוא ענה בגסות:

"מה זה עניינך? אתה תעשה מה שאני אומר לך."

איזו נימה מנוכרת!

עיניו של קרופינסקי התרחבו באימה פתאומית. ברגן־בלזן! מילות התנגדות החלו לעלות על שפתיו, אך הוא נותר אילם, ורק הביט בפניו הקודרים של הפל, כשחיוך ריק ומפוזר על פניו. הפל חשש שכוחו לא יעמוד לו, והוא נבח על קרופינסקי: "קח את הילד לפני שצוויילינג יגיע ו... ו..."

קרופינסקי התכופף, לקח את "התמונות הצבעוניות" בזהירות מהידיים הקטנות, סידר את קלפי המשחק והרים את הילד בידיו.

כשפנה ללכת, ליטף הפל את הילד על שערו הרך.

גל חמים של תקווה מילא את פניו של קרופינסקי, והוא הנהן להפל בעידוד, ואמר בקול מלא תחנונים:

"אתה צריך להסתכל טוב על הילד הקטן, קטן," אמר ברכות. "יש לו עיניים יפות כל כך ואף קטן כל כך, אפּוֹן קטנטן ואוזניים קטנטנות וידיים קטנטנות... הכול קטן כל כך עדיין..."

הפל חש צפיפות ולהט בחזהו. הוא ליטף את ראשו של הילד פעם נוספת בעדינות לפרידה ואז הניח לידו לשקוע, כאילו כיסה את פני הילד בדבר־מה. הוא נאנח: "כן, כן, ילד יהודי פולני קטן..."

קרופינסקי, שהתעורר לחיים, טלטל את ראשו.

"מה זה משנה ילד מפולין! ילד יש בכל עולם! צריך לאהוב ולהגן..."

הפל הנבוך החל לקלל.

"לכל הרוחות! אין לי ברירה! קרמר אמר לי... הוא אומר שאני מוכרח ל..."

קרופינסקי התפרץ לדבריו במהירות ועיניו ברקו: "אתה לא להקשיב לקרמר. קרמר איש קשה. אתה להסתכל לצבא האדום. להתקרב עוד ועוד, עוד ועוד, וגם אמריקאים. קרובים עוד ועוד. עכשיו, מה יהיה? עוד כמה שבועות וכל הפשיסטים הולכים, אנחנו חופשיים... גם ילד קטן."

הפל הידק את שפתיו זו לזו בכוח עד שהלבינו. הוא בהה לפנים, כאילו דלפו ממנו כל מחשבותיו. לבסוף התעורר והחווה תנועה של ביטול, כאילו ניסה לדחוק הצדה את המחשבות המתרוצצות בראשו.

"חשבתי על זה," אמר בנימה שונה לגמרי, "אתה לא יכול להביא את הילד לפולני עכשיו. מה הוא יעשה איתו? בטרנספורט יש תמיד בלגן גדול. חכה עד אחר הצהריים."

קרופינסקי נשם בהקלה.

באותו הזמן הלך קרמר למרפאה. שם, באחד החדרים, כבר המתינו לו האחים הרפואיים המיועדים לפלוגת החובשים. הם עדיין לא ידעו לאיזו מטרה הוזמנו, על כך יספר להם קרמר. הוא נכנס לחדר בצעד מהיר והחל לדבר ללא כחל ושרק:

"חברים, החל מהיום אתם פלוגת חובשים."

האחים הקיפו אותו בסקרנות. הוא הכיר את כולם. הם היו צעירים, נועזים ואמינים, כולם ותיקים במחנה.

"מה זה פלוגת חובשים?"

קרמר הסביר בקצרה את מהות התפקיד שלהם. במקרה של התקפה על המחנה הם ישמשו כפלוגת חובשים ויסייעו לאנשי האס־אס.

"אנחנו צריכים לנגב להם כשהם יעשו במכנסיים?" העיר אחד האחים בציניות. האחרים צחקו והקשיבו בעניין כשקרמר הסביר שהם יצוידו בקסדות פלדה, במסיכות גז ובערכות עזרה ראשונה וישהו ללא השגחה מעבר לעמדות השמירה...

מה זה, התלחשו האחים, דבר כזה עוד לא היה. קרמר הידק את שפתיו והנהן אליהם.

"הסוף מתקרב," אמר.

"ונראה שהם שם למעלה עצבניים, לא?" שאל מישהו אחר. קרמר הנהן שוב.

"אין צורך שאכביר מילים, אתם יודעים מה חשיבות הדבר." הוא הביט בכל אחד ואחד והמשיך:

"אנחנו בחרנו אתכם, לא ההם שם למעלה. מבחינתם אתם פלוגת חובשים ולא יותר מזה, הבנתם?"

הוא עצר. השישה־עשר זיהו מיד שמשהו מיוחד קורה כאן, וכשקרמר המשיך, בקול שקט ונוקב יותר, הם הבינו.

"תפקחו עיניים, תסתכלו מסביב, אתם תגיעו לכל פינה. מה שתגלו, ספרו לאריך קהן, הוא יפקד עליכם. אני כבר תיאמתי איתו הכול."

קהן הנהן לאישור.

"שימו לב!" פנה קרמר מצד לצד.

"אני אוביל אתכם לשער אחר כך. ועוד משהו, חברים, שימו לב..."

כאן נקטעו דבריו של קרמר. פאפא ברטולד, מפקד פלוגות העבודה של מרפאת האסירים, נכנס לחדר. איש מהאסירים הנוכחים לא מצא לנכון לעבור לדום צבאי המתבקש לפי התקנות. גם ברטולד לא ציפה לכך, כך נראה. הוא גירד את הלכלוך ממגפיו העבים.

"אתם מנהלים פה אסיפה, מה?"

פניו המקומטים התעוותו בחיוך. הוא נכנס לחדרו בצעדים כבדים ופשט את מעילו, אך עד מהרה יצא ומיהר ללבוש את חלוקו הלבן.

"מה הולך פה?" שאל והחווה בראשו כלפי האסירים שעמדו סביב קרמר.

"פלוגת החובשים החדשה, שטורמשארפיהרר," ענה קרמר בנימה שלווה, שתאמה את נימת השאלה של ברטולד.

"פלוגת חובשים?" מלמל ברטולד ודחס טבק במקטרתו הקצרה, "עוד פעם משהו חדש." הוא ינק במאמץ מהמקטרת והתקרב לשישה־עשר האסירים: "אני אומר לכם, אני רואה שגם רייכרט כאן, וזה מסתובב בכל מקום שקורה משהו."

רייכרט חייך למשמע הפטפוטים של ברטולד. קרמר התעלם ממנו ופנה שוב לשישה־עשר.

זה היה טבעה של הקונספירציה. לדברים שאמר קרמר היתה משמעות נסתרת, שסוחר הסיגרים לשעבר לא הבין, אך השישה־עשר הבינו גם הבינו.

"המפקדה הטילה עליכם תפקיד מיוחד. עשו את העבודה שלכם טוב. אל תיתנו לנו סיבה להעניש אתכם. הבנתם?"

והם הבינו, ועוד איך הבינו!

ברטולד ינק ממקטרתו והאזין לקרמר כמו לנואם. הוא הנהן באישור.

"אני אחראי עליכם," המשיך קרמר, "ואני דורש משמעת קפדנית, ציות צבאי מחמיר, חשאיות מלאה. מה שאתם עושים לא נוגע לאף אחד במחנה, הבנתם? אתם תבצעו את מה שאמרתי לכם..."

"מה אמרת להם?" שאל ברטולד.

"מה שקצין הרישום הורה לי לעשות," ענה קרמר, וברטולד ינק ממקטרתו בשביעות רצון.

ריינבוט קיבל את פניהם בחיוך זחוח. הוא יצא מחדרו, נעמד לפני השישה־עשר ולבש בהנאה את כפפות עור החזיר הצהובות על ידיו. הוא פסע אל השורה בצעדים אלגנטיים. האסירים עמדו דום, אף שריר בפניהם לא זע.

החיוך של ריינבוט נעשה זדוני יותר.

"בחרת את הטובים ביותר, כן?" אמר לקרמר.

"כן, קצין הרישום, הטובים ביותר!" ענה קרמר ללא בושה. הן השאלה והן התשובה היו דו־משמעיות.

"אני מקווה שהסברת היטב לחברים שלך מה יקרה במחנה אם אחד מהם יחליט לברוח."

"כן, קצין הרישום, האסירים קיבלו ממני את ההנחיות הנחוצות."

"מצוין," ענה ריינבוט בנימה דו־משמעית חלקלקה.

"מי המפקד שלהם?"

"אני!" אמר קהן וצעד קדימה.

"אהה." ריינבוט תחב את אגודלו אל מאחורי פס הכפתורים של המעיל האלגנטי שלו ושיחק באצבעותיו.

"קהן. כמובן. הוא נמצא בכל מקום שמשהו קורה."

קרמר הגן על קהן ואמר:

"הוא האח הראשי במרפאה."

"אהה," המשיך ריינבוט, "אז זה הקשר."

הוא סימן בראשו לקרמר שהוא אינו זקוק לו עוד, והורה לפלוגה לצעוד החוצה מהחדר.

השניים בפינת החדר לא שיערו שמישהו מאזין להם בחשאי זה זמן־מה — צוויילינג.

הוא הגיע במפתיע אחרי קרמר. פיפיג, שעמד במעבר שבין שקי הבגדים והביט בתשומת לב לפינת החדר, לא שם לב אליו. אולם כשצוויילינג נכנס הוא הבחין מיד, לפי התנהגותו של פיפיג, שמשהו מתרחש באחורי החדר.

הוא התקרב בשקט לפיפיג המופתע ואמר בקולו הדביק:

"במה אתה בוהה?"

פיפיג הסתובב והביט בבהלה בפיו הפתוח של צוויילינג. השארפיהרר חייך ואמר בערמומיות:

"פתאום אתה שקט כמו דג."

"האופטשארפי..."

"שקט!" צוויילינג היסה את פיפיג והתגנב לאחורי החדר על קצות מגפיו. הוא נעמד ליד הערימה וכרה אוזן. הפל וקרופינסקי לא ראו אותו כשעזבו את פינת החדר, אותה הסתירו בעזרת ערימת שקים. רק כשפנו ללכת ראו לפתע את השארפיהרר מולם. — הדם קפא בעורקיו של הפל, לבו נדם. אך הוא התעשת במהרה. הוא הצביע על כמה ערימות באדישות ואמר לקרופינסקי בקול שלֵו למראית עין:

"ואז תסדר את הדברים כאן."

צוויילינג העמיד גם הוא פני אדיש. "אתם מסדרים פה מחדש?"

"כן האופטשארפיהרר, כדי שלא ייכנסו עשים."

קרופינסקי הזדרז ודחף ערימה נוספת כדי להסתיר את הכניסה.

צוויילינג התקרב בצעד מהיר, דחף את ברכו לגבו של קרופינסקי והסיט את הערימה הצדה.

פיפיג עמד בחזית והביט בחרדה כיצד צוויילינג נעלם בפינת החדר. הפל וקרופינסקי הודיעו זה לזה על חומרת המצב במבטים אילמים.

כשהופיע צוויילינג בפינת החדר, הזדחל הילד המבוהל לפינה והתקפל מפני איש האס־אס. או־אז כבר הצטרף הפל.

פיו של צוויילינג התעוות לכדי חיוך מטופש, והקמטים שבסנטרו נראו כמו עטרה.

"נו, ברור, יש כאן עשים..." אמר בערמומיות.

החביבות המסוכנת היתה סימן אזהרה בעיני הפל, והוא החליט להתמודד עם הסכנה ישירות. רק אומץ ופתיחות חסרת מעצורים יוכלו להציל את המצב.

"האופטשארפיהרר..." פתח הפל.

"מה?"

"אני רוצה להסביר לך..."

"נו, ברור, אתה חייב." צוויילינג הצביע בקצה מגפו על הילד. "ותביא איתך את העש."

קרופינסקי הלך אחרי השניים ונכנס איתם לחדרו של השארפיהרר. הפל הוריד את הילד, וזה הזדחל לפינה. צוויילינג סימן לקרופינסקי לצאת, וקרופינסקי נאלץ לעזוב את החדר.

צוויילינג רק התיישב מאחורי שולחן הכתיבה שלו והנה נשמעה האזעקה, שצרחה כמו חיית טרף. צוויילינג הביט מהחלון, והפל ניצל את ההזדמנות המבורכת כדי לשנות את הנושא.

"אזעקה אווירית, האופטשארפיהרר. אתה לא רוצה לרדת למרתף?"

צוויילינג גיחך. הוא נראה כאילו עוד רגע יחייך במלוא פה. רק כבתה האזעקה בקול גרגור, והוא ענה:

"לא, הפעם אני נשאר איתכם."

הוא הצית לעצמו סיגריה, עישן, והביט קדימה. פיו נפער. נראה שהוא מהרהר במשהו.

הפל, שהיה מוכן לכול, עקב בחשד אחר התנהגותו המוזרה של צוויילינג. לבסוף נשא צוויילינג את עיניו להפל. מבטו נראה כמגשש.

"אתמול הם עברו את אֶרפוּרט," אמר צוויילינג לפתע. הפל שתק, מה הוא רוצה ממנו? צוויילינג העביר את לשונו על השפה התחתונה השמוטה, בחן את האסיר, שעמד מולו בלי להפגין כל סימן של הזדהות, ואז המשיך:

"למעשה, תמיד התייחסתי אליכם יפה..."

הוא צמצם את עיניו ומיקד את מבטו בהפל בציפייה לתשובה. אולם הפל שתק בנחישות. הוא לא הבין מה צוויילינג רוצה.

צוויילינג נעמד ופסע אל הפינה שאליה הזדחל הילד. הוא הביט זמן־מה ביצור החי במבט ריק, ואז נגע בו בזהירות בחוד מגפו. הילד התרחק מהמגף. המתח גאה בהפל.

בחוץ, ליד השולחן הארוך, עמדו קרופינסקי ופיפיג. הם התעסקו במופגן בחפצים של הטרנספורט שהגיע, אך למעשה התרכזו במה שקורה בתוך החדר. הם ציפו לסצנה דרמטית, והתפלאו על השקט השורר בחדרו של צוויילינג. כעת ראו כיצד הוא מתקרב להפל ואומר לו משהו, בנימה ידידותית מאין כמותה, ככל הנראה. מה קורה שם?

ואכן, צוויילינג התקרב להפל וחיוך רחב על פניו.

"אם אני ארצה," הוא אמר, "אם אני ארצה, כבר היום בערב אתה תשב בבונקר..." הוא קרץ בחביבות והמתין לתשובתו של הפל.

השניים ליד השולחן הארוך ראו את צוויילינג מחייך ומעביר את אצבעו לרוחב הגרגרת.

"שמע, זה לא נראה לי," סינן פיפיג לקרופינסקי בבהלה. אף תנועה לא ניכרה בפניו של הפל. הוא עמד ללא ניע מול צוויילינג, אבל ראשו סער. הוא רוצה ממני משהו.

לפתע הרים צוויילינג את ראשו והאזין. הזמזום המרושע של צי המטוסים עבר ממש מעל החדר. הוא הקשיב זמן רב לרעשים המאיימים, ואז הביט שוב בהפל. הם הביטו בדממה זה בעיניו של זה, כל אחד מהם שקוע במחשבותיו. כוח ההבעה של פניו של צוויילינג היה כה חלש, שהם לא הסגירו את מחשבותיו. עיניו הממצמצות היו הסימן היחיד לכך שמשהו מתרחש מאחורי מצחו הצחיח.

"אבל אני לא רוצה..." אמר לאחר שתיקה ארוכה.

"אילו רק ידעתי מה הוא רוצה ממנו," לחש פיפיג הנסער, וקרופינסקי ענה בלחש: "הוא לשלוח לבונקר אותו?"

לפתע עלה הדם שהצטבר לראשו של הפל. בבת אחת הבין מה עומד מאחורי התנהגותו של צוויילינג. הפתעתו היתה כה חזקה, שלא הצליח לומר דבר. צוויילינג ראה שהפל הבין אותו. מופתע מהתעוזה שלו עצמו, הוא התרחק מהפל, התיישב בחזרה לשולחן הכתיבה והחל לחטט ללא מטרה באחת הקופסאות. מבטו הבוחן של הפל ערער את ביטחונו, אבל לא היתה עוד דרך חזרה.

הסוד נחשף.

ובנימה חברותית עוד יותר הוא הוסיף:

"כשהוא כאן למעלה, הוא בטוח..."

כעת נאמרו הדברים באופן שאינו משתמע לשתי פנים. תגובה רדפה תגובה במוחו של הפל. כל מה שהעיק עליו עד כה נעלם בבת אחת, והוא ראה אפשרות להחביא את הילד בבטחה. הוא ניגש לצוויילינג בחיפזון. זה האחרון נתקף פחד. הוא נופף באצבעו מול הפל וצווח:

"אם תיתפס, אתה תחטוף ולא אני! הבנת אותי?"

הפל זנח כל זהירות וענה:

"הבנתי אותך טוב מאוד."

צוויילינג חשש שהמהלך שלו היה נועז מדי. הוא התעשת, ונימת הפיקוד הרגילה חזרה לקולו. הוא החווה בנוקשות בראשו בכיוון הילד: "תוציא אותו מפה!"

הפל הרים את הילד בידיו ופנה לעזוב את החדר. כשהגיע לדלת, קרא לו צוויילינג בחזרה. "הפל!" הם הביטו זה בזה, מודדים האחד את האחר במבטים אילמים. צוויילינג צמצם את עיניו:

"אתה רוצה לצאת מכאן בחיים, לא?"

הפסקה קלה ומבטים בוחנים, ואז השיב הפל: "בדיוק כמוך, האופטשארפיהרר."

הוא עזב את החדר בצעד מהיר.

פיפיג הבחין בסערת הרוחות של הפל כשזה התקרב לשולחן, וברוב פיקחותו נמנע מלשאול שאלות סקרניות. הפל הרגיע את עצמו בכוח.

"תחזיר אותו לפינה", אמר לקרופינסקי ונתן לו את הילד. קרופינסקי רצה לשאול דבר־מה, אבל פיפיג היסה אותו:

"קדימה, מהר!"

קרופינסקי אימץ אליו את הילד ומיהר לאחורי החדר.

לא זו בלבד שהאסון המצופה לא בא, הוא הפך למצב חדש לגמרי, לעת עתה בלתי נתפס. הפל לא היה מסוגל לספק הסבר, אבל פיפיג לא נזקק לו. מבט אחד בהפל הספיק לו כדי שיבין מה התרחש בחדר של צוויילינג. הם לא החליפו מילה אחת ביניהם. הפל הסתובב בכבדות והלך למשרד, כאילו נדחף לשם בכוח.

פיפיג עזב אותו במנוחה ונותר במקומו.

צוויילינג צפה מחלונו במתרחש בעיניים רעות וחדורות שנאה. אלה שם בחוץ נעשו עכשיו שותפיו לסוד. הוא נתקף רצון להתנפל עליהם ולצרוח עליהם, כדי להסתיר את חוסר הביטחון שלו באמצעות שיכרון הכוח. אולם לפתע השתנו מחשבותיו. הוא שמע בבירור את רעמי הפיצוצים מגיעים ממרחק, בזה אחר זה. הוא בהה אל הריק בפה פעור מבעתה והאזין. הוא שפשף את לחייו בעצבנות, כמי שלא התגלח...

האזעקה האווירית הפתיעה את השישה־עשר בשעה שהתייצבו לפני חדרו של המפקד, לבושים בבגדיהם יוצאי הדופן, כדי להציג עצמם בפניו.

האסירים האחרים במחנה רצו לצריפים שלהם. הדרכים ניעורו לחיים. פלוגות עבודה נכנסו בצעדים מהירים למחנה. אנשי האס־אס נסוגו במהירות למגורים שלהם.

בעקבות האזעקה התאספו הקצינים הבכירים במשרד של מפקד המחנה, וכשריינבוט נכנס כדי לדווח על הגעת פלוגת החובשים, פנה שוואל בעצבנות לקצין הרישום.

"מה? אה, כן."

הוא החווה בידו תנועה מבטלת: אין זמן עכשיו לדיבורים. השישה־עשר צריכים להתחיל מיד בעבודה.

רעמי המפציצים מילאו את האוויר סביבם. פגיעות פצצות נשמעו בקרבת מקום.

ריינבוט יצא מהמבנה והעביר את הפקודה של מפקד המחנה לפלוגת החובשים בדרכו המזלזלת.

"קדימה לדרך, אידיוטים!"

קהן פיקד: "פלוגת חובשים, הקשב!"

הקבוצה קפאה.

"שמאלה פנה! בקצב הליכה... קדימה צעד!"

ריינבוט נתן מבט ספקן באסירים המתרחקים, נאנח וחזר במהירות למקלט ההפצצות שלו.

*

איש לא נראה במחנה בשעה שהשישה־עשר צעדו בחוץ. הם חייכו זה אל זה בתחושת ניצחון מתחת לכיסויי הראש שלא היו מורגלים בהם.

המטוסים המתרחקים מהמחנה רעמו מעל לראשיהם. מבנה אחר מבנה. הפצצות רעמו והדהדו.

איפה היתה הפגיעה? גותה או ארפורט?

כשהגיעו לשרשרת העמדות החיצונית, דיווח קהן למפקד העמדות על הפלוגה. הוא נראה כמי שנהנה מאוד להתעמר ב"אנשים" שלו.

"ארבעה למגורי האס־אס! ארבעה למחסני האספקה! ארבעה למוסכים, והשאר איתי לבתי המפקדים. עשר דקות אחרי תום מצב החירום נפגשים כאן כולם, הבנתם?!"

"כן, המפקד!" רעמה המקהלה.

"להתפזר, קדימה צעד!"

האסירים התפזרו בכיוונים שהוקצו להם, ומפקד העמדות עמד אילם בלי שייוותר לו מה לומר.

הפל התיישב לשולחנו ונעץ מבטו ברשימת הטרנספורט המונחת לפניו. למזלו, האסירים שבמשרד הרישום לא הבחינו בנעשה בחוץ, ולכן נחסכו מהפל השאלות הסקרניות. לא הצעתו הערמומית של צוויילינג היא שהסעירה אותו כל כך, אלא האפשרות המפתיעה להציל את הילד. היא היתה כה מפתה בפשטותה, ובכל זאת קרעה את חזהו מבפנים. רק לפני זמן קצר הבטיח לקרמר להוציא את הילד מהמחנה. וקרמר בטח במילה שלו. מה יהיה אם יפר את האמון הזה? — אם יחזיק בילד בחשאי? — מצוויילינג אין לו עוד צורך לחשוש. הפל נעץ מבט בעמודות המספרים ברשימה. כל מספר הוא אדם, ואחד נעדר מהרשימה, הילד. לו אין מספר. הוא לא קיים. צריך רק להחביא אותו במזוודה ו... אחד מהאלף שיעברו אחר הצהריים דרך השער, יגרור איתו משהו... הפל עצם את עיניו. האם מילוי חובתו אינו האליבי הטוב ביותר שלו מפני מצפונו?

אך הנה היא שוב, תחושת האשמה. הפל חש שוב את הרגש המעיק, כאילו שתי עיניים ננעצו בו ממרחק, אילמות אך עקשניות. האם הן עיני ילד? האם הן עיני אשתו (אני מנשקת אותך עמוקות)? האם אלה עיניו שלו? האם אלה הן בכלל עיניים? אולי זו אצבע שמופנית אליו? השתיקה הזו צעקה עליו, צעקה, צעקה! בכל שנותיו במאסר, מעולם לא הרגיש הפל בודד כמו ברגעים אלה.

הוא ברח מההצעה המפתה. הוא ברח מעיניו האילמות של פיפיג. רק מעצמו לא יכול היה לנוס, אף על פי שחש כי הוא חלש מכדי לקבל את ההחלטה בעצמו.

הפל יצא אל פיפיג. הלה עדיין עמד ליד השולחן הארוך, כאילו חיכה לו. רעשי המטוסים לא פסקו. נראה שהפעם זו הפצצה גדולה. צוויילינג עמד בחדרו ליד החלון הפינתי והביט בשמים. לאחר שווידא כי צוויילינג אינו יכול לראות אותו, אמר לפיפיג בחופזה: "בוא איתי."

הם הלכו לאחור, לפינת החדר. קרופינסקי ישב בפינה, ערסל את הילד בידיו ולחש לו מילים בפולנית. הוא הניח את הילד והתקרב לשניים. כל ישותו היתה מלאה ציפייה מתוחה. השלושה עמדו קרובים זה לזה. הפל החווה בראשו לפנים. "הוא הציע לי הצעה — להשאיר כאן את הילד."

בניגוד לקרופינסקי, שתלה עיניים רעבות בשפתיו של הפל, פיפיג נותר אדיש. "זה מה שחשבתי," אמר ביובש, "בתור דמי כופר, כאשר המצב יתהפך. לא טיפש. ואתה, מה אתה...?"

הפל משך בכתפיו בחוסר החלטה. פיפיג התרגז. "אני רוצה לדעת למה אתה מפחד. אם הוא מסכים אז הוא בידיים שלך. בחייך, אנדרה, הוא לא יכול לבגוד בך."

הפל העלה התנגדות רפה. "אם נחזיק בילד, הוא יחשוב שהסכמתי להצעה שלו..."

פיפיג ענה: "שיחשוב, לנו זה כבר לא משנה."

"ומה אם רוזה יפטפט?"

פיפיג ביטל את הרעיון בבוז: "אני כבר אדאג שהוא לא ידבר, אל חשש..." ואז החליט בעצמו: "הילד נשאר כאן!"

הפל ניסה להשתמש בשארית כוח ההתנגדות שלו, אולם קרופינסקי כבר טפח על כתפו. "אתה אח טוב..." השמחה של השניים העיקה על הפל. אמנם האבן הכבדה של תחושת האשמה כלפי הילד נגולה מעל לבו, אך המחשבה על קרמר נעשתה כבדה מצדה. הפל תחב את ידיו לכיסיו ללא אומר, עמד באין אונים וחייך חיוך מר לנוכח היסוסו.

האזעקה האווירית עדיין נמשכה. בצריפים התגודדו האסירים סביב התנורים, שהקרינו רק חום קלוש מהלהבה הדלה. החום הנוסף בא מגופם של האנשים שנדחקו בחלל הקטן. היו שישנו כשידיהם מונחות על השולחן, הרעש סביב לא הפריע להם. המחנה היה כמת, ומגרש המסדרים הגדול שמם. גם באזור השער לא התרחש דבר. רק במגדלים שסביב המחנה מתחו השומרים את רגליהם והביטו לשמים.

באזור מגורי האס־אס סיירו ארבעה אנשים מפלוגת החובשים. הם צעדו בלי חופזה בין המגורים, אך עיניהם היו פקוחות. כמה מהמגורים מאוישים?

קבוצה אחרת הלכה לצד הצפוני של המחנה, בסמוך ליער. מכאן ניתן היה לראות למרחק, עד כמה שאִפשר היער, לאדמות תורינגיה. הארבעה צעדו לאורך הגדר תחת מבטיהם העוינים של השומרים.

גם להם היתה משימה. היכן נמצא המקום בגדר — ביחס למחנה, למגדלים וליער — שנראה המתאים ביותר לפריצה? קסדות הפלדה הסובייטיות הסתירו מהשומרים את המבטים החוקרים. לעתים נעצרו הארבעה והביטו ארוכות סביב, כביכול כדי להעביר מעט מהשעמום שבסיור, שארך שעות ארוכות. אולם מבטים תמימים אלה היו מבטים חוקרים ובודקים. מאחר שהשומרים לא יכלו לשמוע אותם, היו לוחשים זה לזה את ממצאיהם.

רק אחרי הצהריים בוטלה האזעקה. הצופרים הודיעו על כך בקול חלול. המחנה חזר לחיים. האסירים נהרו החוצה מהצריפים.

במטבח קרקשו הקערות עם ארוחת הצהריים המאוחרת. המרק העלוב כבר התקרר. גם השער שב לפעילות, ולא עבר זמן רב עד שריינבוט החל לזרז את הטרנספורט אל השער באמצעות המיקרופון של המחנה. הפקודה הפכה את המחנה הקטן לקן נמלים רוחש. השלג הפשיר, והאנשים המבולבלים דרכו בבוץ וברפש. זקני הצריפים ותורני הצריפים ניסו להשליט סדר בערבוביה. הכול צעקו, הכול דחפו ודחקו, עד שלבסוף, לאחר רעש רב והתרוצצויות כה וכה, נוצר טור מוכן לצעידה.

הנפקת הציוד הדל במחסן החפצים הסתיימה במהרה. כמו שלושה קושרי קשר עמדו הפל, פיפיג וקרופינסקי זה לצד זה. הפל חש את המשבר בכל נים בגופו. הוא דחה בעצבנות את הצעתו של פיפיג להביא את ינקובסקי כדי שיוכל להיפרד מהילד. הוא לא רצה לראות אותו, הוא לא רצה לדעת שום דבר, לא רצה לשמוע.

"בחייך, אנדרה, אתה לא יכול להתייחס ככה למסכן..."

"עזוב אותי בשקט!" כל עצביו של הפל רתחו. הוא עזב את השניים ונכנס למשרד.

פיפיג היה מיואש. "לך, מריאן," אמר לבסוף, "לך למחנה הקטן ותביא את ינקובסקי."

זה האחרון היה נסער כולו. הוא עומד לעלות על הטרנספורט, ואף אחד לא מביא לו את הילד. הוא יצא שוב ושוב מהטור וניסה בפולנית שוטפת לשכנע את זקן הצריף בעל הראש העגול, שיאפשר לו ללכת למחסן החפצים. זקן הצריף, ששמח על כך שהצליח לאסוף את כל האנשים, לא הקשיב לתחנוניו של ינקובסקי ודחף אותו בכעס בחזרה לשורה. ינקובסקי פִּרפר כמו ציפור שנלכדה.

כך מצא אותו קרופינסקי. ינקובסקי רץ אליו, אחוז התרגשות, ונצמד אליו. דמעות שטפו את פניו הטרודים. הוא לא היה מוכן לעזוב את המחנה בלי הילד. קרופינסקי לא מצא מילים לנחם את האומלל. "אל תבכה, חבר," אמר שוב ושב, "אנחנו נוכל להגן על שטפן הקטן יותר טוב ממך, תאמין לי." ינקובסקי טלטל את ראשו בחוזקה. הוא עמד שם, מעורר רחמים עד כאב. כובע הזברה האפור, שמשך על אוזניו מחמת הקור, החליק על מצחו, החליפה הרפויה היתה גדולה עליו בכמה מידות, כפות רגליו העירומות היו תחובות בנעלי עץ חסרות צורה. ינקובסקי ניגב את הדמעות מעיניו העיוורות באמצעות השרוולים המתפוררים של המעיל הדק. שבר אדם אומלל, שניצל את מעט הכוח שנותר בו כדי לבקש בצנעה: "תנו לי אותו, בבקשה, תנו לי אותו." הוא רצה לכרוע לפני קרופינסקי, אבל קרופינסקי הרים אותו ממרפקיו וניער אותו, כאילו יוכל הדבר להביאו להתעשת. "אל תבכה, חבר, אל תבכה," ביקש. "למה אתה בוכה כל כך? אתה בכלל לא האבא." ינקובסקי מחה: "אני יותר מאשר האבא!" הרגשות גאו בחזהו של קרופינסקי. הוא אימץ את האומלל אליו ונשק לו: "לך, חבר, שהבתולה הקדושה תשמור עליך."

ינקובסקי לא היה מוכן לעזוב אותו, והמשיך לאחוז בו בחוזקה, אבל קרופינסקי לא עמד עוד בעינוי. הוא אימץ אליו שוב ושוב את האיש הזנוח, אך לבסוף שחרר את עצמו וברח משם.

"חבר, חבר!" קרא אחריו ינקובסקי, אבל האיש הנמלט לא רצה לשמוע. ינקובסקי המותש שמט את זרועותיו, הוא רק מלמל בחולשה, וזקן הצריף העצבני, שראה שהפולני שוב עומד מחוץ לשורה, צעק עליו בכעס: "לכל הרוחות, מה אתה עומד שם, אולי תחזור כבר לחור שלך!"

ינקובסקי המובס הזדחל בחזרה למקומו בטור והתנודד בעקמומיות עם השיירה במעלה הדרך בכיוון מגרש המסדרים. כאן שוב היו צעקות ושאגות.

ריינבוט ספר את האנשים בטרנספורט וסידר אותם שוב, ואז נפתח השער ומרבה הרגליים האפור זרם בכבדות ובעייפות דרך השער החוצה.

בתוך המולת ההכנות שכח קרמר מהילד. עכשיו, בשעה שטור האומללים הזדחל על פניו והוא ראה בשיירה אסיר ששק על גבו, הוא נזכר שוב. האם זה הוא? חשב.

אבל זה לא היה היהודי הפולני זכריה ינקובסקי. הלה התנודד אל תחנתו הבאה ללא מטען.

אז עכשיו זה קרה! הטבע הבלתי הפיך של מעשהו ניצב לנגד עיניו של הפל ברור כשמש, אך לא היתה דרך חזרה.

כל עוד הטרנספורט לא עזב את המחנה, התחמק פיפיג מהפל, אך הוא עמד הכן תמיד להתערב במקרה שהפל ישנה את דעתו ברגע האחרון.

הפל לא התלבט עוד. הוא ישב במשרדו והמתין. המתין...

פיפיג נשם לרווחה. הכול בסדר, הילד בטוח. קלי קלות! הוא שאב הנאה שובבה מכך ששוב הצליח להערים. על מי? על האס־אס? על היהודי הפולני האומלל ינקובסקי? על החיים? על הגורל? מסובך מדי. לא חושבים על דברים כאלה. צריך לשמוח שהצלת גור חתולים קטן.

וקרופינסקי? אחרי שברח מינקובסקי, הוא ישב בפינת החדר, החזיק את הילד בחיקו ושר לו בשקט־בשקט שירים מהמולדת.

הפל הביא את רשימת החפצים. "בקשר לעש הזה שם," אמר צוויילינג, "הוא היה אמור לעלות לטרנספורט, נכון?" הוא שמט את שפתו התחתונה והעביר את לשונו עליה. הפל השתהה רגע, ואז ענה: "כן, האופטשארפיהרר." — "עכשיו אתה צריך לשמור על הפה שלך, וגם האחרים." — "כן, האופטשארפיהרר."

צוויילינג עיווה את פניו בסלידה: "כן, האופטשארפיהרר," חיקה את הפל, "אין לנו צורך בכל ההצגות האלה. בעוד כמה שבועות האמריקאים יהיו כאן, ואז תוכל להחזיק את העש שלך בידיים ולומר לאמריקאים: על זה אנחנו אסירי תודה להאופטשארפיהרר..."

הפל הוציא מפיו אך בקושי את התשובה: "כן, האופטשארפיההר."

צוויילינג שכח את הנימה הידידותית: "בחייך, אתה והכן שלך! בסופו של דבר זה מדהים שאני... אם זה יתגלה תעופו כולכם לבונקר. לי לא יקרה כלום, זה ברור לך?"

"כן, המפקד!"

צוויילינג עקף את המחסומים של הפל: "אז מה חשבת כשלא דיווחתי עליך?"

מהשאלה הזו הפל כבר לא יכול היה לחמוק, והוא ענה בחוסר רצון: "זה היה הגון מצדך, האופטשארפיהרר."

"באמת?" צוויילינג העביר שוב את לשונו על השפה התחתונה. "אני מקווה שלא תשכח את זה."

"לא, האופטשארפיהרר..." תשובתו של הפל עוררה בו עצמו גועל, אולם מה נותר לו לענות? לפתע הוא סלד ממעשיו עצמו, וכל סיפור הילד נראה לו עסק מלוכלך.

צוויילינג נשען לאחור בכיסאו: "אז תגיד לאנשים שלך שיסתמו את הפה."

"כן, האופטשארפיהרר."

פיפיג הביא לילד ספל קפה חמים, שלתוכו ערבב כמה כפיות סירופ סוכר. הילד לגם לגימה אחת ודחה את הספל מעליו.

פיפיג נאנח בדאגה: "גם אני לא הייתי אוהב את זה."

"מה אנחנו לתת לילד קטן?" משך קרופינסקי בכתפיו בייאוש, "ידיים שלו כל כך רזות, רגליים כל כך רזות..."

פיפיג מישש את גופו של הילד. "אין שם הרבה..."

"ילד קטן חייב אוכל לחם, לָבָן, וסוכר וחלב."

פיפיג חייך: "חלב? בחייך, מריאן! אני לא מינקת." קרופינסקי טלטל את ראשו בדאגה. פיפיג שפשף את שערו הגזוז בשתי ידיים ולפתע קרא: "נו בטח, הילד חייב לקבל חלב."

"מאיפה תיקח?"

אולם נראה שלפיפיג כבר יש תוכנית. ומרגע שגמלה בו החלטה, לספק כבר לא היה מקום. "כשפיפיג בפעולה — שום פיפס ממך!" המילים נאמרו כמו בכעס, אבל עד מהרה התכופף פיפיג אל הילד וליטף את ידו הקטנה: "שים לב, קטן שלי. מחר דוד פיפיג יֵלך לאחו הגדול, יש שם הרבה פרות, והן עושות מוווו..." הילד חייך. פיפיג נמלא שמחה ואחז את הפנים הקטנים בין ידיו: "אצלנו עוד תלמד לצחוק, קטן שלי." הוא נעץ אצבע בכתפו של קרופינסקי המופתע ואמר: "ואתה תיניק אותו מחר, הבנת?"

הפל ישב במשרד ולא הכביר מילים על המצב החדש. הילד יישאר במחסן, הכול מסודר, הוא הסביר לאסירי פלוגת העבודה והפנה את ראשו אל חדרו של צוויילינג. האסירים הבינו אותו מיד.

"אל תספרו במחנה שאצלנו במחסן יש..." הוא השלים את המשפט בתנועת יד ברורה לכול, ולא הוסיף.

רק רוזה רטן. העניין לא מצא חן בעיניו. פיפיג הצטרף בדיוק כשהאסירים החלו לתקוף את רוזה במילים קשות: "חתיכת נמושה! טפיל, נבלה! בחייך, אם תפלוט מילה אחת, אנחנו כבר נטפל בך!" פיפיג נדחק בין האסירים הזועמים.

"מה יש לך נגד הילד?" שאל את רוזה, שבניגוד לאחרים ישב לשולחן ועבד בהפגנתיות. הלה נשא עיניים עוינות אל פיפיג. "אין לי שום דבר נגד הילד," התגונן. "אבל אם זה יתגלה..." פיפיג רכן בשלווה מעל רוזה.

"אם זה יתגלה, זה סימן שמישהו מאיתנו פטפט..."

רוזה הגיב בתדהמה: "ואתה מתכוון אלי?" פיפיג שלח אליו חיוך רב משמעות.

הפל לא רצה שהעניין יתדרדר לכדי ריב בין השניים, ולכן דחף את פיפיג הצדה ואמר בנימה מפייסת: "אל תפחד כל כך, אוגוסט, אתה יכול לבטוח בנו."

דעתם של האחרים היתה שונה. "אם אצלנו מסוכן מדי בשבילו, הוא יכול לבחור לו פלוגת עבודה אחרת."

רוזה הגיב בזעם: "אני לא אתן שיגרשו אותי." אחדים מהאסירים צחקו בבוז. "הוא שמח שהוא יכול לחמם את התחת שלו כאן."

רוזה התרומם מעט בכיסאו ותופף באצבעותיו על שולחן העבודה: "אני עושה את העבודה שלי, וזהו זה! אתם שומעים?"

נראה שהוויכוח נעשה מאיים. הפל דחף את רוזה בחזרה לכיסאו: "אף אחד לא מגרש אותך. שקט, חברים! רוזה הוא לא מלשן."

"אבל נמושה כן," צחקו הכול.

רוזה, שדבריו של הפל הרגיעו אותו, המשיך את עבודתו בפנים קודרים. ידיו רעדו בזמן שכתב.

אחרי העבודה בצריף, ישב הפל לבדו לשולחן. פיפיג לא היה שם. אסירים רבים כבר נכנסו למיטותיהם. מאחורי שולחנו של הפל התגודדה קבוצת אנשים והתלחשה בהתלהבות.

המחשבות התרוצצו במוחו של הפל. משקל כבד העיק על חזהו. איך הדברים הסתבכו! הוא תמך את ראשו בידיו ועצם את עיניו. היה ברור לו שהוא יצטרך לתת דין וחשבון לבוכוב. האם אין לו אומץ לכך? האם עליו להחביא את הילד ולא לומר על כך דבר לאיש? לא לבוכוב, לא לקרמר?

הפל שקע במחשבות. ההתלחשות מאחוריו חדרה לאוזניו.

האמריקאים יצרו ראש גשר חדש ליד אופּנהיים. הטנקים פרצו את החזית למערב! הראשונים כבר הגיעו לנהר המיין ליד הָנָאוּ ואָשָפֶנבּוּרג. קרבות מזרחית לבון. הכוחות בקוֹבּלֶנץ נסוגו לגדה המזרחית. בבּינגֶן נלחמים ברחובות.

תשומת לבו של הפל ניעורה. עד לשם הם כבר הגיעו. הדברים מתקדמים מהר כל כך.

פשוט להחביא את הילד... הדהדו בו שוב המחשבות. הוא פקח את עיניו.

האם באמת נהג בקור רוח ובצלילות? הוא נגרר אחרי דחף הלב ואִפשר לו להכניע אותו. האם הלב חזק מהתבונה? ובה בעת חשב: האם תבונתו של בוכוב חזקה מלבו?

להרגיש — לחשוב. לחשוב — להרגיש...

הוא נסחף במחשבותיו כמו באונייה ללא הגאי, ומצא אלפי הצדקות למעשיו. מה היה עושה אילו עבר ליד נהר שוצף שמאיים להטביע ילד? הוא היה קופץ למים בלי לחשוב על עצמו, ולא היה דבר מובן מאליו יותר מזה. ואם היה עובר על פני הילד הטובע וממשיך ללכת, פחדן החושב רק על ביטחונו שלו, האם לא היה חש אותה תחושת אשמה מעיקה כמו האשמה שחש ביחס לילד שם בפינת החדר, כשעדיין היה מוכן למלא אחר הוראתו של בוכוב? האם לא היתה מופנית אליו אצבע אילמת מהמרחק?

זהו זה! ובסך הכול זה פשוט מאוד.

הפל נשם עמוקות. הוא נעמד. עכשיו הוא מוכן ללכת לקרמר ולדבר איתו. לפחות איתו.

בצריף מספר שלוש גרו ה"עובדים מועדפים" — אותם אסירים ששירתו כמלצרים בחדר האוכל של הקצינים או במטבח, או כחייטים, סנדלרים או משרתים אישיים של אנשי האס־אס.

"ערב טוב, קארל." פיפיג התיישב ליד וונדרליך, שהועסק במטבח האס־אס, ונתן בו מבט ערמומי.

וונדרליך הבחין מיד שמשהו מעיק על פיפיג הקטן. "מה אתה רוצה?"

"חלב."

"חלב?" וונדרליך צחק בתמיהה. "בשביל מה?"

"כדי לשתות, טמבל."

"בשבילך?"

פיפיג נעלב. "אני הייתי שותה בירה, אם היתה לי..." הוא משך את וונדרליך אליו ולחש באוזנו: "יש לנו ילד."

"יש לכם מה?"

"ששש," פיפיג הביט בזהירות סביבו, לחש את הסוד לוונדרליך והניח יד על כתפו.

"אתה מבין, קארל, אז אנחנו צריכים קצת חלב בשביל הקטן. יש לו כאלה ידיים דקות, וכאלה רגליים. הוא עוד ימות לנו. נו, אז מה אתה אומר, קארל — חצי ליטר?"

וונדרליך הרהר. "ואיך תעביר את החלב בשער?" זה היה סימן להסכמה. פיפיג קרן.

"את זה תשאיר לי."

"ואם יתפסו אותך?"

פיפיג החל להתרגז: "כשפיפיג בפעולה — שום פיפס ממך!"

וונדרליך צחק. הם התייעצו בעניין, שלא היה פשוט כלל, שכן איך יגיע פיפיג לחלב? הוא יכול לדאוג לעצמו לאיזו עבודה קטנה, ולהביא כמה בגדים ישנים "החוצה", למתפרה של האס־אס. זה אפשרי. החלב יצטרך להגיע למתפרה.

במחנה בוכנוולד היו אסירים שמונו על ידי האס־אס לתפקידי ניהול פנימיים במחנה. בראש האסירים עמד זקן המחנה (Lageralteste), בכל קבוצת צריפים, בלוק, היה אסיר אחראי, זקן הבלוק (Blockalteste), ובכל צריף אחראי קאפו (Kapo).

דרגת אס־אס, מקבילה לסמל ראשון.

דרגת אס־אס, מקבילה לרב־סמל ראשון.

דרגת אס־אס, מקבילה לסמל.

דרגת אס־אס, מקבילה לאלוף משנה.

דרגת אס־אס, מקבילה לרב־סרן.

דרגת אס־אס, מקבילה לסרן.

דרגת אם־אס, מפקד חוליה.