עירושלם

פרק 1 - משוש תבל

קולו הדרמטי של הקריין הרעיד את וילון הניילון הירוק, וחדר-לא-חדר לאוזניה של אמא. פרקי אצבעותיה, כמו השלדים שראתה בפומפיי, נאחזו בסורגי הברזל החמצמץ. כמו נקר ענקי בחלוק ורדרד, היא הכתה בראשה בכרית המעומלנת. מכה, נשימה, מכה, נשימה.

 

היא נכנעה לחשיבות השעה, בלעה את צעקותיה, והתפללה שלא תצטרך להטריד אף אחד. היא קראה בשקט לאחות.

 

מישהי אחרת כבר היתה קוראת לאלוהים. אבל לא היא. שולמית איילון קראה לאחות, לרופא, למישהו, וכשהם לא הגיעו, היא לחצה אותי החוצה.

 

כשהמיילדת הגיעה סוף-סוף, היא ראתה את אמא, ובין רגליה משתלשלת תינוקת. המיילדת יצאה בריצה, וחזרה מלווה בפמליה נרגשת שבאה לראות את התינוקת הראשונה של ירושלים המאוחדת. רופא בעיניים נוצצות וכיפה הבזיק בפלאש.

 

המחלקה, שאך לפני כמה רגעים נדמתה לאמא נטושה, התמלאה בבת אחת בהמון אדם, שבא ויצא מהכוך הקטן, שלרגע היה שלנו.

 

"נולדה ביחד עִם עם ישראל", אמר הרופא בכיפה לגבר המקריח שהגיע עם אשתו בבוקר, והגבר ענה לו שעכשיו, כשהכותל בידינו, הוא מוכן אפילו שתיוולד לו בת.

 

אמא כיסתה את רגליה ואותי בסדין המוכתם. היא הפנתה את פניה אל חלקו הסגור של הווילון. הווילון נפתח, ומנהל בית החולים, בכבודו ובעצמו, הגיע לראות את הילדה שנולדה עם שחרור הכותל.

 

עכשיו הם חתכו את חבל הטבור, ולקחו אותי לניקוי ולשקילה. אמא שאלה את המיילדת אם אפשר לנקות גם אותה. "את צריכה לקרוא לה ציונה", אמרה המיילדת, ואמא כבשה את פניה בכר ופרצה בבכי.

 

"אבישג?"

 

"מה פתאום אבישג?"

 

"אבישג זה לא שם לילדה. אבישג זה שם של זונה".

 

"היא לא היתה זונה", אמרה אמא וניסתה להדביק את צעדיה הנמרצים של רינה - אחות תינוקייה. היא היטיבה את ידיות הפלסטיק הפרומות של התיק הכבד על כתפה, וברגע האחרון הדפה את דלת התינוקייה, שכמעט ונטרקה בפניה.

 

"השונמית היתה בתולה צעירה שנשלחה לחמם בגופה את המלך הראומטי. היא לא שכבה איתו", מלמלה אמא בנימת המורה שלה.

 

"לא יודעת מה להגיד לך, אני עדיין חושבת שלילדה הזאת, שנולדה בשעה כל כך גדולה לעם היהודי, היית יכולה לבחור שם קצת יותר סמלי..." אמרה לה האחות, שהרימה אותי מתוך האקווריום העכור.  "נכון שאת רוצה להיות ציונה...?"

 

האחות השכיבה אותי על משטח הפורמייקה ופרמה את ה"מכנסונים עם גומיות, שלא יברחו, גופייה ארוכה פלנל, גופייה דקה מאה אחוז כותנה, גטקעס, גרבונים, וכובע, אף פעם אל תשכחי כובע, הראש שלהם מאוד רגיש לרוח בחודשיים הראשונים..." ידה העבה מעכה את הפלומה השחורה שלי, שנפרעה, ברגע בו השתחררה מעולה המרסן.

 

"כבר אני רואה שהיא תהיה עקשנית", אמרה האחות לאמא, והכניסה אותי לתוך הזרם החזק מדי. ידיה שטפו במיומנות את גופי הזעיר. רגלי, ורדרדות ורזות להכמיר, בעטו את דרכן החוצה מהמים.

 

התחננתי אל השקט העכור שבאמא, אבל היא היתה מרוכזת בניסיון נואש להתעלם מהכאב, שפקע פלחים בבטנה. "אני אחרי לידה", היא אמרה לעצמה, וניסתה לא לאבד אף מילה מה"שמים את החיתול כך, מקפלים פה, צ'יק-צ'ק מרימים, מורידים, מקפלים". תנין בראש ורדרד פער שן מבריקה, וננעץ מילימטר מגופי.

 

אמא בהתה. האוזניים שלה, כמו מתוך מים, שמעו-לא-שמעו את הרדיו מזמזם מהחדר השני, את בכי התינוקות, את קולותיהן המונוטוניים של האחיות. היא היתה כמעט בטוחה שאם אבא היה פה, הכול היה אחרת. אבל היא היתה לבד, והאחות כבר דחפה לידיה את הגוף הקטן, החנוט בחיתול.

 

"תלבישי אותה!"

 

"כן..." מלמלה אמא חרישית. היא שמעה את רגליה החורקות בכבדות. מסוחררת, היא התכופפה להניח אותי על המשטח שליד הכיור. התיק גלש מכתפה, וכמעט והכה בי. האחות חטפה אותי, וצעקה על אמא שאף פעם, אבל אף פעם, לא תתקרב כך לילדה...  

 

עשרים וארבע שעות אחרי שאני, אבישג איילון, התינוקת הראשונה של ירושלים המאוחדת, עזבתי את גופה של אמא, עזב אותו גם הרחם. הרופא, שיממה קודם אמר לה שלחיים של הילדה שלה יש ערך גבוה לכל העם, אמר עכשיו, שמרחם כזה יש לה מזל שבכלל יצא לה משהו חי.

 

לא היה לה זמן להתאושש. אבא צלצל מטלפון שדה, ואמר בקול מעורבל שהוא קיבל מיוחדת, ושעוד מעט הוא יגיע לקחת אותנו הביתה. אמא הסתכלה בערמת הבגדים, וידעה שהיתה אמורה לזכור, אבל כל הדברים קטנים, לבנים ומכובסים, ואני, בעיניים מרצדות, שעטתי מולה באוויר וצרחתי.

 

אמא הגישה את ידיה, ובפעם הראשונה הרימה אותי. נצמדתי אליה. הגוף שלי, קטן ונחוש, המשיך לזוז באינרציה עוד זמן קצר, ולאט-לאט החל נרגע. אצבעותיה של אמא, על הראש הקטנטן, ניסו ליטוף.

 

"את חייבת קודם כול להלביש אותה. היא תחטוף דלקת ריאות..." חטפה אותי שוב אחות לא מוכרת, וסיכלה באִבּו כל ניסיון לנורמליזציה ביני ובין אמא. היא עטפה אותי "חת ושתיים" בכל השכבות הדרושות, ובעודה מתרחקת אל מקרר בקבוקי החלב, היא אמרה לאמא שבבית כבר יהיה לה מספיק זמן להתאמן. אמא הסתכלה מובסת על פרצופי המתעוות בבכי, על כתפה של האחות  פליק-פלאק בכפכפים לבנים.

 

"תכיר, זו אבישג איילון", אמרה אמא, כשהגישה אותי לאבא שהגיע אחרי יומיים של קרבות, עם ריח זיעה וסיגריות.

 

"אבישג... שלום ילדה שלי קטנה".

 

אמא אמרה לאבא שיילך הביתה להתרחץ ולישון, ושאנחנו כבר נגיע איכשהו, אבל אבא רצה להישאר ולשמוע שוב, איך ברגע שהוא נגע בכותל, אמא נגעה בין רגליה, והרגישה את הראש הקטן דוחף את עצמו אל העולם. אבא אמר שרואים שהיא פייטרית, הבת הקטנה שלו, והסתכל שוב ושוב בתמונות בעיתונים, שבהן, בעמוד הראשון, הוא וחבריו עומדים ליד הכותל, ובעמוד הפנימי, האישה שלו - שולמית - מחזיקה אותי.

 

אבא הביא אותנו לדירה הקטנה, והתנצל שלא הספיק לסדר ולהכין כלום. אמא אמרה שהיא תסתדר, ושלחה את אבא לאמבטיה. כפופה, היא סידרה את התיקים, והכינה לאבא אוכל. היא פרשה סדין נקי בלוּל שניקתה קודם עם מטלית ואקונומיקה, והשכיבה אותי בתוכו. אחר כך היא הלכה לפרוק את שקיות הבגדים שקיבלה מהשכנה.

 

אבא יצא מהמקלחת מגולח. אמא התיישבה ליד השולחן, ותכננה לספר לו מיד אחרי שיגמור לאכול. אבל אבא אמר לה שיאכל אחר כך, והלך לישון. אמא פינתה את הכלים מהשולחן, ובדרכה אל הכיור הפילה כף. אני התחלתי לבכות. אמא קמה. בדרך ללול היא ראתה ערמות של מדים שצריך לכבס, וכביסת תינוקות שצריך למיין ולתקן. וחיתולים.

 

אמא לקחה אותי לכיסא הנדנדה, ובכתה, עד שאבא התעורר, שש שעות אחר כך.

 

אבא לקח אותי על הידיים, ודגדג עם הסנטר. הוא אמר לאמא שאני נראית רעבה, והיא נזכרה שלא האכילה אותי מאז שהגענו. אבא ליטף אותה בלחי ושאל אם היא בסדר, אמא ענתה שהיא רק קצת עייפה, והוא אמר שהיא הגיבורה האמיתית, ושכשיחזור מהמלחמה, הוא יפצה אותה על הכול. היא אמרה לעצמה, שכישחזור, תספר לו.

 

אמא למדה את השעות שלי, ואת סדר היום החדש: השכמה, בקבוק, פליטה, בגדים. אמא מתלבשת, אמא לוקחת אותי למעון. אמא הולכת לעבודה ולטיפולים. אמא חוזרת. אמא ואני עושות טיול בשכונה בעגלה. אמבטיה, בקבוק של ערב. למיטה. אמא עייפה. אבא שיכור-ניצחון.  

 

כשאבא חזר כמו שחזר, אמא החליטה שחבל לקלקל לו.

 

אולי זה היה מה שהתחיל את הקלקול, ואולי הוא היה שם כבר קודם.