על כנפי יונה

פרק ראשון השנים הראשונות

צפון אתיופיה, כ-650 קילומטרים מאדיס אבבה וחמישה קילומטרים צפונית לעיר גונדר, על הדרך המובילה לאסמרה, שוכן כפר קטן בשם וולקה.

בכפר זה, בשנת 1908, נולד יונה בוגלה. בעבר היו הגבעות והמדרונות מכוסים ביערות, שבהם שכנו חיות בר רבות. הכפר וולקה, שבמקור היה בשדה לימין הדרך לאסמרה, ממוקם כיום בצידה השמאלי של אותה דרך.

מאחר שגונדר הייתה בירת מחוז בגמדר, משרדי מנהל רבים פעלו בה, ושם גם שכנה הקונסוליה האיטלקית. יתרה מזו, מאחר שסמוך לעיר זרמו נהרות רבים, היא התאימה מאוד להתיישבות. בשל קרבתה של וולקה לעיר גונדר נהגו רבים לנסוע מהעיר לשם כדי להצטייד במוצרים לבית ולחקלאות. רוב נשות וולקה היו קדריות, והגברים היו אורגים או נפחים. אף תושב בוולקה לא הלך לישון רעב, אך החיים בכפר הצריכו בריאות וכשירות גופנית.

כול תושבי וולקה היו אנשי ביתא ישראל; לא גרו שם בני דתות אחרות. באותו זמן גרו בכפר כארבעים משפחות ביתא ישראל. מאחר ששטחו של הכפר היה קטן למדי, לא הייתה בו אדמה רבה לחקלאות.

תמונה 3: יונה מבקר את מקום הולדתו

עם זאת, ביתא ישראל חיו בהרמוניה עם שכניהם, ולעיתים נתנו גבי (רדידים ארוגים ביד), אנסרה (כדי מים מחמר) ומתנות אחרות1 לבעלי הקרקעות, שבתמורה נתנו להם חלקה כלשהי. לפיכך, מעולם לא היו להם קשיים רבים בנוגע לאדמה חקלאית2. כ-170-150 שנה לפני כן חיו נזירים בוולקה. עם זאת, מאחר שאנשים מגונדר ומאזורים סמוכים אחרים הרבו להגיע לכפר לקנות חפצי קדרות ופריטים אחרים, החליטו הנזירים שהמקום אינו מתאים לעבודה רוחנית ולבסוף עזבו את וולקה ועברו לאזור שקט יותר בצפון.

הקהילה בוולקה

רוב תושבי וולקה היו עובדי ציבור. אחד מהם היה בג'ירונד ברקולין' ארקשיגן, מושל ביתא ישראל בדמביה, סקלט, ארמצ'הו, ג'ניפנקרה וצ'ילגה, והוא שימש גם כראש אגודת הנגרים. ביינה טיזאזו היה גובה המיסים של ביתא ישראל. תושבים מוכרים אחרים היו איימלק שימברה, נפח; דסייה בירו, נפח; רדה ארקשיין, בנאי ונגר; רטה בירו, אורג; יאיך, נגר; בלטה פינהס, אורג; אבא ברוק; אבא פינהס; יאלו פינהאס; אנגדאו, אורג ואדם משכיל; גולה טסמה ואחרים. רוב האישים המכובדים והמנהיגים הללו התגוררו באמבה גואלית, אך עברו לוולקה מטעמי נוחות, שכן יכלו לעסוק בו במקצוע שלהם, וכן מאחר שרצו להתיישב בקרבת גונדר.

סיפורו של יונה

עד לבגרותו התגורר יונה בוגלה בוולקה. כבן וכאח נאמן, חווה את הגאות ואת השפל של החיים בסביבה כפרית, מילא את חובותיו כרועה וכחקלאי, נהנה ממשפחתו ומחבריו והתחיל ללמוד ולחפש אחר ידע, חיפוש שיימשך כול חייו. אפשר ללמוד על תקופה זו בחייו של יונה ממילותיו שלו: "כילד, אני זוכר את המטלה הראשונה שלי — הטיפול בעגלים. בבוקר, לאחר חליבת הפרות, הוטל עליי לקחת את העגלים מאימותיהם. אם הייתה זו עונת הזריעה, הייתי צריך למנוע מהם לאכול את השתילים הרכים ששתלו אנשים. בערב, כששבו הפרות מהמרעה, תפקידי היה למנוע מהעגלים לינוק מהן. לא זכיתי במטלות ייחודיות; אלו היו המטלות שביצעו כול הילדים. כל הילדים שומרי העגלים נהגו ללכת לשדה מרוחק מעט מהכפר, לקבץ את כל העגלים, ולבלות שם את הימים. במזג אוויר שמשי שיחקנו בשדה גנה, קוואס, שמל גירפיה ורוחה.

כאשר ראינו תלמידים נושאים מחברות וספרים, הולכים לבית הספר או שבים ממנו, התמלאנו קנאה. רצינו מאוד שיפתחו עבורנו בית ספר ולא הפסקנו לנדנד להורינו על כך. כשאבא בארוק, המנהיג הדתי של הכפר, פתח לבסוף בית ספר, התאספו כל הילדים ללמוד בעל-פה את הפידל הא-הו האמהרי (האלף-בית האתיופי הבסיסי), את התפילות ואת עשרת הדיברות. ביתו של אבא בארוק שכן ליד בית הכנסת, שם פעל בית הספר בתחילה.

"לא היה קל להשיג את הפידל האמהרי. הוא לא היה כרוך כספר, אלא כבראנה, קלף עור ארוך, המגולגל ככיתאב (קלף). את הבראנה היה צריך לכתוב על עורות מקורצפים של כבשים, שנשחטו בידי ביתא ישראל. כל תלמיד רצה פידל משלו, אבל לא כולם יכלו להרשות זאת לעצמם. לכן היה על כולנו ללמוד מאותם הפידלים הכתובים — חלק מהתלמידים עמדו, וחלקם ישבו, בעוד המורה או אדם אחר בעל ידע הצביעו על האותיות. היום שבו התחלנו ללמוד את הפידל היה יום חג לילדים שעד כה טיפלו בעגלים, וגם לאלה שבילו את ימיהם בכפר. ביום שבו התחלתי ללמוד את הפידל, חשבתי שאוכל לקרוא בשטף את ספר תהלים, על כול מאה וחמישים פרקיו, ואת כול ספר התפילה.

"אחרי שלמדנו שוב ושוב את הפידל, התחלנו ללמוד את עשרת הדיברות. הגורל הביא לכך שלא המשכנו ללמוד לאורך זמן. אחרי כמה חודשים, עם בוא עונת הגשמים והזריעה, היה על התלמידים לשוב ולהשגיח על העגלים, שלא יהרסו את השתילים. למרות זאת, הפידל ועשרת הדיברות שלמדנו בבית הספר מילאו תפקיד חשוב בלימודיי מאוחר יותר. בית הספר של אבא בארוק לא האריך ימים: הוא פעל במשך שישה חודשים בלבד. אף על פי שהמוסד הפסיק לפעול, בכול פעם שישבנו לאכול התרגלנו לצטט את עשרת הדיברות ולברך אחרי הארוחה".

משימת רעיית העיזים

"מאוחר יותר עברתי מרעיית עגלים לרעיית כבשים ועיזים. גיליתי שזו אחת מהמשימות הקשות ביותר שהוטלו עליי. רועה עיזים היה צריך ללכת בעקבות העיזים, ויכול היה לנוח רק כשחזר הביתה בערב. רעיית עיזים הייתה משימה קשה. עז עומדת כול היום על הרגליים. וגרוע יותר — היו חיות בר רבות שהיו עלולות לחטוף את הגדיים הרכים. בסביבות וולקה היו זאבים, נמרים, חתולים, צבועים ולעיתים גם נוודים מגונדר, שבאו לגנוב בקר. מאחר שהיערות ליד וולקה היו עבותים, קרה שעדרי עיזים נדדו לשם בחיפוש אחר עלים. תמיד חסרו לרועה העיזים עז אחת או שתיים בשובו. כמו כן, העיזים נהגו לרוץ לתוך מעבה היער, גם כאשר היה בסביבה שדה פתוח גדול שאליו יכלו ללכת.

"אחד היערות העבותים הללו נקרא יסלם מקאביר (בתרגום מילולי: "בית קברות מוסלמי"). שטחו הגדול והמבורא וקבר רחב ידיים רמזו על כך שמוסלמים רבים גרו בו. קקטוסים ושיחים אחרים שצמחו על הקברים הפכו את הצמחייה לצפופה וחשוכה מאוד, והמקום היה מלא חיות בר ובלתי נגיש לבני אדם. בשל כך, חיות ושודדים כאחד היו אורבים ביער כדי לחטוף כול עז שהתקרבה אליהם יותר מדי. אנשי הכפר נהגו להפחיד את הרועים ולומר להם שהשטן מתגורר במקום. הוריהם של הרועים הורו להם לא להיכנס ליער. כול רועה שלא ציית לפקודה זו ונמצא שם, או שנגנבה ממנו עז, ספג חבטות — עונש שלצערי חוויתי על בשרי לעיתים קרובות.

"לאחר זמן, העברתי את מטלת רעיית העזים לאחי הצעיר ועברתי לרעיית בקר. בהשוואה לרעיית עיזים, הייתה רעיית הבקר (פרות, פרים וחמורים) מטלה רגועה יותר. עיקר הקושי ברעיית בקר היה ההשכמה המוקדמת, פתיחת האסם, חליבת הפרות, הפרדת העגלים והעברתם למרעה מרוחק משם. בעונות שבהן זרחה השמש, לאחר שאספו את כול היבול והכניסו אותו לבתים, היו אנשים שלקחו את הרועים כדי שיגנו על הבקר וירחיקו אותו מאזורים שבהם שרצו עלוקות או גנבי בקר. פרט לתרחישים אלה, הבקר בוולקה נדד בחופשיות במהלך היום ושב בסופו".

אחיו למחצה של יונה, מקונן

"לאימי היו שלושה בנים ושתי בנות. הייתי הילד הבכור. אשתו הראשונה של אבי מתה לאחר שילדה לו בן, והוא גדל בביתנו. שמו היה מקונן. מאחר שהוא היה מבוגר הרבה יותר, אני שמרתי על הבקר בזמן שהוא עבד בעבודות החקלאיות. בביתנו היו לנו שמונה פרות, שני פשוורים, שני חמורים וחמש-עשרה עיזים. היה עלינו לטפל בכולם עד לתום הקציר. לאחר הקציר יכלו הפרות והחמורים לשוטט בחופשיות; על העיזים, לעומת זאת, היה צורך להגן מפני חיות טרף. יש פתגם שאומר: "מי שרוצה להתעשר במהירות, צריך להרביע עיזים, אבל מי שרוצה להתעשר, צריך גם רועה טוב."

החיים כרועה עזים

"חייו של רועה עיזים הם כמו מחצית חיים, מאחר שכול היום הוא הולך בעקבות העיזים, ללא אפשרות מנוחה. זו הייתה המטלה הקשוחה והמלחיצה מכולן. לא רק נמרים וזאבים איימו על העיזים, אלא גם כלבים ואנשים מהכפר. יתרה מזאת, כאשר ירד גשם, היה ידוע שעדר שלם הולך וניזון מגרעיני התבואה של אנשים אחרים. העיזים גם נכנסו לבתים ושברו חפצים. כשחשבתי על העונשים שספגתי, כיוון שחיית בר חטפה עז, התחלתי לשנוא גם את העיזים עצמן. ברוב הימים, הרועים נאספו לשחק "סיבייה" או "דיבה" (משחקי ילדים), או שחו בנהרות אנגרב או קוריבריב. אך אם עז אחת או שתיים נאכלו בידי חיות, אנחנו, שחששנו מהעונש שנקבל, נשארנו בחוץ עד מאוחר, מחשש מפני אבותינו, נכנסנו הביתה לאחר שהלכו לישון, ובבוקר הבאנו איתנו אדם מבוגר כדי לבקש רחמים. התוכנית הזו עזרה לנו מאוד, אף על פי שאם נתפסנו פעם אחת, היה עלינו לשלם על כול חטאי העבר שלנו.

בעונות הגשומות היה צריך לרעות את כל החיות. לאחר שהובלנו את הפרות לאסם ואת החמורים והעיזים לאורווה, יצאנו עם הפשוורים שעבדו בחריש לגבעת הוג, שם היו שוהים בלילה וניזונים מהעשב. למשימה זו היו שותפים כולם בוולקה. ערב אחד שבתי עם הפשוורים שלנו מהגבעה. כבר היה מאוחר בלילה, חושך מצרים, והגשם ירד ללא הפסק. בדרך חזרה הרגשתי בדידות רבה והתחלתי לחשוב על החיה שתמצא אותי לפני שאצליח להגיע לכפר. שמעתי את אבי קורא לי בדאגה בשמי המיוחד, 'מוֹרֵש', אבל לא עניתי לו, מפחד שחיית פרא או אדם יגלו אותי. כשהגעתי הביתה בבטחה, כולם נשמו לרווחה ושמחו.

"בחצות הליל שמע אבי חיה גונחת מכיוון הגבעה שבה נמצאו הפשוורים של כולם. הוא העיר את המשפחות השכנות וכול הצעירים בכפר הביאו את הרובים שלהם ועלו לגבעה. כול הפשוורים נלקחו חזרה לאסמים שלהם, וגילינו שאחד מהפשוורים שלנו חסר. לאחר זמן-מה שמענו שתי יריות על הגבעה. בבוקר, האיש שירה אמר לנו שהוא ראה להקת צבועים אוכלת את אחד הפשוורים שלנו, בשביל צר מאוד, והוא ירד כשאחד מהם היה צריך להימלט מצבוע שהתקדם לעברו, כשפיו נוטף ריר. כשהלכנו לגבעה בבוקר, ראינו שהוא אכל את אחד הפשוורים הטובים ביותר שלנו, ונעצבנו מאוד. הפשוור, ששמו היה 'ימר קנו', שירת אותנו במשך שנים רבות ואנחנו בכינו מרה על מותו."

קרבה לאביו

יחסיו של יונה עם אביו השפיעו על כול מהלך חייו. הקשר החזק ביניהם החל בנסיעות התכופות לבקר קרובים וחברים ברחבי המדינה, נסיעות שהיוו הקדמה למסעות שיונה עצמו יצא אליהם מאוחר יותר. יונה נזכר: "בעונות שטופות שמש מצאתי תירוצים רבים להתלוות לאבי לכפרים רחוקים כדי לבקר קרובים, לחתונות וללוויות. באחת הפעמים נסענו למחוז צ'לגה וביקרנו בכפרים צ'אקו אבא דבטרה וסרקו. אבי נולד בצ'אקו אבא דבטרה, וכמה מקרוביו עדיין התגוררו בכפרים אלה. כשנפטר אחיו הצעיר של אביו, היה על יונה להתאבל עם משפחת הנפטר. המסע לצ'אקו אבא דבטרה ארך ארבעה ימים. בדרך עצרנו ללון בבתי קרובים וזרים, ואבי סיפר לי את הסיפור הבא:

המקדש בצ'אקו אבא דבטרה

"בזמנים הקדומים חיו ביתא ישראל רבים בצ'אקו. בתקופה מסוימת התגורר שם אדם בודד, שטען כי הגיע מקווארה. מאחר שהאיש היה צנוע וחי חיי נזירות, הוסיפו האנשים לשמו את הקידומת 'אבא' (שפירושה 'אבא' לכינוי כבוד), וקראו לו אבא דבטרה. האיש הטיף להם שהיה לו חזון, ושכדי להגשימו, הוא בנה שם מקדש. לכן הפך שמו של המקום ל'צ'אקו אבא דבטרה'. המנחות במקדש בערו מאש הברקים. בכול פעם שאבא דבטרה נכנס ל'קודש הקודשים' וטלטל את הבָּזִיךְ הבוער, נאמר שמלאכי ה' ירדו וידברו עימו. כשגר בצדיק, נעלם אבא דבטרה יום אחד. לפני היעלמו, הוא קרא לתלמידו והזהיר אותו: 'כשתבשם בקטורת את קודש הקודשים, ירדו מלאכים מהשמיים וידברו איתך. אל תיבהל — היזהר.' אף על פי כן, כאשר החזיק התלמיד את הבזיך, ובישם את קודש הקודשים, ראה את המלאכים היורדים ב-26 קרניהם הססגוניות הרגילות הנוצצות, נבהל ושכח את העצה שקיבל מאבא. הוא שמט את הבזיך וברח, והמלאכים והקרניים נעלמו. מאותו היום, חדלו המלאכים להגיע למקדש. אף על פי שהמקדש נזנח ונהרס, המתחם עדיין מוערך בקרב יהודים, נוצרים ומוסלמים. כשביתא ישראל חיו במקום, כול יהודי, נוצרי או מוסלמי שתפילתו לאבא דבטרה נענתה, הביא מנחת תודה — כסף, פרה, פשור, חמור, פרד, סוס או כול דבר אחר — למנהיגים הדתיים של ביתא ישראל.'

"המשכתי את המסע עם אבי, ובסופו של דבר הגענו לכפר שבו חיו דודניו. היו שם בתים רבים, אף על פי שהם שכנו במרחק-מה אלה מאלה. כאשר הגענו לבית קרובינו, שלא הכירו את אבי, הוא ציין באוזניהם את הקשר המשפחתי, והם התחבקו ובכו. לאחר שהבכי שכך, סיפר להם אבי את הסיפור איך לפני קפו קן (תקופת הרעב והמשבר), הדרווישים (סודנים שהיו בעלי ברית של האימפריה העות'מאנית) פלשו לכפר ותכננו לשרוף את העיר גונדר; איך הוא ואחיו הגדול ברחו מהכפר לגונדר, וכיצד הם המשיכו לעלות לכיוון יאג'ו וחזרו אחרי שהסתיימה תקופת הקפו קן. הוא סיפר איך הוריהם מתו מהמחלה המידבקת שהתפשטה בזמנו, כשאימם עזבה תינוק בן יומו; וכיצד, בזמנו, צבועים היו מתרבים במידה חריגה ואוכלים בני אדם בעודם בחיים. הוא המשיך וסיפר שכאשר נשאו את התינוק במהלך המסע, התקרבה לעברם להקת צבועים. לא היה סיפק בידם לטפס על עץ, אמר אבי, והצבועים חטפו את התינוק מידיהם וקרעו אותו לגזרים. לבסוף, סיים אבי את הסיפור, הם הגיעו למקום מבטחים, בקושי רב."

דבקותו של בוגלה בתנ"ך

"דיברנו על דא ועל הא והחלפנו סיפורים, ואז ביקשו מאיתנו קרוביו של אבי לבוא לביתם, אך אבי, שידע שהם מקיימים אורח חיים נוצרי, אמר להם שאינו מעוניין להיכנס. כול קרובינו נדהמו לשמוע שאנחנו חיים על פי התורה, הברית הישנה. אנשים רבים שחיו על פי הברית הישנה התגוררו פה בעבר. אבל לאחר תקופת הקפו קן, אנשים הוטבלו לנצרות — בידי מיסיונרים או בכנסייה האתיופית — ובכפר לא נשאר אף אדם שחי על פי התורה.

יתרה מזאת, מאחר שהדור החדש לא ידע כמעט דבר על הדת, הם התביישו בכינוי 'פלאשה' (אתיופי בן האמונה היהודית) או ביתא ישראל, ולא אהבו לדבר עליהם. הם התייחסו למילה 'פלאשה' כעלבון ונוצרים רבים הרגו אלה את אלה בגללה בימים ההם. הנוצרים הראשונים נהגו לקרוא למומרים 'אוהבי מרים' (מרים וודד), ואנחנו, ביתא ישראל, כינינו אותם 'פלס מוקרא' — מונח משפת קווארה שפירושו פלאשים שהתנצרו. הביטוי 'אוהבי מרים' התייחס לעובדה שהמומרים לא היו מהנוצרים הראשונים אלא התנצרו מאהבה לבתולה מרים."

מזון בשפע

"בתקופה שבה אבי ואני שהינו עם קרובינו, התגוררנו בבקתה שנתנו לנו, אכלנו את הדגן שהבאנו עימנו ושתינו מים צלולים שהבאנו מהנחל, ומילאנו בדלעות, שגם אותן הבאנו איתנו. מאחר שבאזור היו בני בקר רבים, בחרו קרובינו עבורנו פרה אחת, שאותה חלבנו במהלך שהותנו. באופן דומה, מאחר שהאזור היה עשיר בדבש ובדבורים, הם נהגו לרדות עבורנו דבש טרי, שערבבנו במים ושתינו. גברי ה'פלס מוקרא' באזור היו אורגים, ונשותיהם היו קדריות. יתרה מזאת, גם הם עיבדו את האדמה בעונה, ושילמו חובות לבעלי הקרקעות. עם זאת, היה איסור — טאבו — על עבודות נפחות בקרבם, וכך היה עליהם לקנות מחרשות וכלי עבודה חקלאיים אחרים מאדמות שבהן היו פלאשים. אבי נפגש עם רבים מהזקנים; הם דיברו רבות על האבות הקדמונים והעלו זיכרונות מהמנהגים ומהמסורות העתיקות, בלי שהרגישו שהימים הופכים ללילות. הגברים והנשים הזקנים נזכרו בנוסטלגיה בדת, במסורות ובמנהגים של דתם הקודמת. יש מהם שהביעו חרטה על שהתנצרו.

"בצ'אקו היו מעיינות רבים, וגם עצים בשם 'דוקמה', שהצמיחו פירות אכילים. לפני ששבנו לביתנו, הראה אבי לדודניו ולי את מקום הולדתו. כשהגענו, ראינו אזור שבו היה פעם כפר גדול, ועכשיו עמד בשיממונו, פרט לכמה עצי ליים שופעים וצמחי 'גשו' — צמח ארומטי ששורשיו, ועליו משמשים להכנת יין-דבש מסורתי. תושבי האזור אספו את ה'גשו' ואת הליים והשתמשו בהם. חשדתי שבראשו של אבי חלפו מחשבות כאובות כאשר ראה את האזור שבו נולד, ונזכר בילדותו.

"לאחר שאבי בילה שבוע בשיחות ובפטפוטים עם קרוביו, בהיכרות עם הקרובים הצעירים, בחידוש קשרים נשכחים ובהצגתי בפני כולם, נפרדנו לשלום בחיבה רבה מהצעירים ומהמבוגרים והתחלנו לשוב לוולקה. שני גברים חזקים ליוו אותנו חזרה לביתנו. מאחר שהם הכירו היטב את האזור, יכולנו לעצור בכפרים בדרך, שם היו לנו קרובים והכירו אותנו. הגענו לוולקה בבטחה, שישה-עשר ימים לאחר שעזבנו אותה. לאחר שהצגנו בפני קרובינו בבית את הקרובים שליוו אותנו הביתה, עשו הגברים את דרכם חזרה, ביום השלישי. מכמות השאלות ששאלו שני הגברים, היה ברור שניסו ללמוד על מנהגינו ותרבותנו במהלך הימים ששהו עימנו."

תאונות בטדה

"אבי היה חקלאי בעונות החקלאיות, ואורג — לאחר הקציר. בכסף שהרוויח ממכירת הבגדים שהכין, רכשנו פרות רבות, שלושה שוורים, חמורים, כבשים ועיזים, שבהם היה אחי הגדול צריך לטפל. אבי אהב לעבוד. ברגע מסוים, כשלא היה מרוצה מעבודתו בוולקה בתחום הביגוד, הוא החליט לעזוב ולעבור לטדה. אני זוכר שאימי התנגדה בתוקף לרעיון. לאחר חילופי דברים קשים עם אימי, דבק אבי בהחלטתו והחל לבנות בית בטדה.

אחת הסיבות לבחירה בטדה היה רצונו לחיות קרוב לאבא גונבל, מנהיג דתי בולט, שעשה טובות רבות לאבי בילדותו והתייחס אליו כאל בנו. בהכוונתו של אבבה גונבל, בחר אבי קרקע מתאימה, העסיק שני עובדים והחל לבנות את הבית. למרבה הצער, לאחר שנבנתה החומה ובמהלך בניית מסגרת הגג, נפל אחד הפועלים מהגג ונפצע.

במרחק לא רב מהבית ההולך ונבנה, ליד המקום שבו שאבנו מים, היה עץ ונזה (קורדיה אפריקאית) גבוה, שתחתיו היה סלע ענק. פעם אחת, בחודש שבו מבשילים פירות העץ, טיפסתי על הסלע ועמדתי על ענף של הוונזה. בעודי אוסף פירות, נשבר הענף שעליו עמדתי, ואני נפלתי על הסלע. חבר שהיה אתי רץ להזעיק את אבי, והם נשאו אותי לבית שנבנה. הייתי מושבת במשך ימים רבים לאחר מכן.

אף על פי שאימי, וכול רכושנו היו בוולקה, החדשות על התאונה שלי ונפילתו של העובד הגיעו לשם מהר, גם לאלה שלא אהבו את רעיון המעבר שלנו. התאונות הפחיתו מערכו של המזל הטוב שהשרה אבא גונבל וכולם ייעצו לנו שלא לעבור. מאחר שגם אימי סירבה להיכנע — בשל התאונות שאירעו, התבטלה התוכנית לעבור לטדה, והבית, שבנייתו טרם הסתיימה, נמכר לאחר."

קשר מיוחד בין יונה לבין אימו

כבן הבכור, היה ליונה קשר מיוחד עם אימו, בלטו. היא סמכה עליו שיסייע לטפל באחיו ובאחיותיו, יעזור לה במטלות ובשליחויות השגרתיות וישמור על קשר עם המשפחה המורחבת. יונה למד מאימו על סבלנות, על מסירות ועל אהבה, וגם על החובה לשרת אחרים. וכך כתב:

"לפני שעזבתי את אתיופיה, היו לאימי שלושה בנים ושתי בנות; כבן הבכור, נהגתי לצוות על אחיי ועל אחיותיי הגדולים לעשות מטלות מוזרות. לפעמים רבנו, בייחוד בלילות של העונה הגשומה, שבהם ישבנו סביב האח כדי להתחמם. ילד אחד היה מתווכח ומתגושש עם ילד אחר, שכף רגלו הציקה לו. אימי הייתה מתערבת ומפסיקה את המריבות. התיווך במריבות סביב האח הבוערת היה הדבר שהפריע לה יותר מכול."

ביקורים אצל הסבים והסבתות בבלנגב

"בהיותי בנה הבכור, שלחה אותי אימי באופן קבוע להעביר מסרים אל כפר אחר וממנו. הוריה, אבא רדה ארקשין' ואשתו מרסט מקונן, עברו מוולקה לבלנגב, ואני נהגתי ללוותה לביקוריה שם. היו אנשים רבים מקרב ביתא ישראל שעברו מוולקה לבלנגב. בעבר חיו שם אנשים רבים. בכפר הייתה אִמרה, זכר לאוכלוסייה הגדולה שחייה שם בעבר: 'אפילו היום, נמצאים [בכפר] חמישים אנשים החובשים כובעים על ראשם.' משמעות האמרה היא כי היו במקום חמישים נשים שחבשו כובעי נזירות כסמל לכך שנטשו את התענוגות ואת הנוחות של החיים הגשמיים. במקביל, ניתן להסיק כי במקום חיו מנהיגים דתיים רבים, לצד סתם העמך."

מקורה של "ממלכת הגדעונים"

ממלכת סמן (המכונה לעיתים "ממלכת ביתא ישראל") הייתה ממלכה עתיקה של ביתא ישראל, ששכנה בחלק הצפון-מערבי של ממלכת אתיופיה, באימפריה החבשית, שחדלה להתקיים ב-1627 במהלך שלטונו של הקיסר סוסניוס הראשון (ראו מפה 22 בפרק 6).

על פי מסורת ביתא ישראל, הממלכה כונתה "ממלכת הגדעונים", על שמם של מלכים מהשושלת היהודית ששלטה בה. על פי מסמך מהמאה העשירית, שכתב היסטוריון ערבי, שמה של הממלכה, שגברה על האימפריה האקסומית לאחר מרד שיזמה המלכה יהודית, הוא "הדני". ייתכן שהמסמך נותן תוקף למסמכיו של אלדד הדני, שציין כי שבט דן גלה מרצון והקים ממלכה עצמאית. מהמאה החמש-עשרה ועד תחילת המאה השבע-עשרה היה שמה של הממלכה באימפריה החבשית "פלאשה". שם זה נעשה פופולרי יותר בתקופות מאוחרות יותר, והוא מופיע גם בכתבים יהודיים מאותה התקופה (תרשים 4, אילן היוחסין של יונה, בדומה לרוב בני ביתא ישראל, מגיע עד לתקופת גדעון).

תמונה 4: השושלת של יונה בוגלה מגדעון השבעי

ליביו סנטו, הגיאוגרף בן המאה השש-עשרה, התייחס לממלכת גדעון כ"ממלכת היהודים" ("Judaeorum Terra") במפת טאבולה X שפרסם ב-1588. ליאו אפריקנו קרא לממלכת ביתא ישראל "ארץ היהודים" ("terra de' Judei"). שם נוסף שהיה נפוץ מאוד במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה היה "ממלכת סמן", שניתן לאזור שנותר, לאחר שזו איבדה את השליטה על אזורי דמביה ו-ווגרה.

"את בית הקברות בבלנגב אפשר לראות מרחוק, בגלל הקקטוסים הגבוהים שנשתלו שם כדי לציין את הקברים של מנהיגים דתיים ואחרים. מאחר שהכפר שכן במרחק-מה משם, נאלצנו אימי ואני לעבור ליד בית הקברות, שהאווירה שבו וביער הסמוך הפכה את המעבר לידו לחוויה מפחידה (סבי וסבתי, אבבא רדה ארקשין' ומרסט מקונן, נקברו מאוחר יותר בבית הקברות ההוא). עם זאת, לא הייתה ברירה, והיינו חייבים להמשיך ללכת בשביל כדי להגיע לבלנגב. כשהגענו לכפר, קיבלו את פנינו בשמחה קרובי משפחתנו ותושבים אחרים.

לסבי ולסבתי היה בית גדול ונעים, שנישא על ידי תשע קורות-תמך. לאחר שנכנסנו לבית, כרעתי ונישקתי את ברכה של סבתי, והיא חיבקה את כתפי ונישקה אותי בחיבה רבה. סבתי הייתה אישה יפה, בעלת עור בהיר. היא נישאה לסבי כשהגיעה לפרקה, ובהמשך ילדה את אימי, בלטו רדה, ואת אלאנה, הנוק (משאשה), גלאיה, עזרא ומאמיט.

מאחר שאימי הייתה הבכורה, סבתא בלטו אהבה אותה באופן מיוחד. לאחר שהשתיים התחבקו והתנשקו באהבה, ניגשו שאר האנשים בבית — צעירים וזקנים — ונישקו אותנו שוב ושוב. לאחר מכן, התיישבנו על מחצלת מעור שנפרשה על הרצפה. כשירד הערב, החל הבקר לשוב, והגברים ששמרו על הבקר או על היבולים באו עימם. כששב סבי, אבבא רדה, מהשדה עם בנו הבכור — אלאנה — קמתי ממקום שבתי ונישקתי את ברכיו ולאחר מכן את ברכי דודי. שניהם חיבקו אותי בשמחה, וכשכרעה אימי לנשק את ברכי אביה, הרים אותה אבא רדה וחיבק אותה בשמחה רבה.

לאחר מכן ישבנו סביב האש וניהלנו שיחה ארוכה עם שאלות ותשובות רבות. בזמן זה, כנהוג, הקפה נקלה, הברכות נאמרו, השכנים הוזמנו והוצע קנקן של טאלה (בירה אתיופית). בבלנגב התגוררו חמש-עשרה משפחות, כולן קשורות זו לזו בקשרי דם או נישואין, וכך אימי ואני חיבקנו את כול מי שנכנס לבית. בעת שתיית הקפה והטאלה, שחטו דודיי עז ענקית והתקינו אותה לארוחה. לאחר שהארוחה הסתיימה, וכך גם קנקן הטאלה, נפרדו מאיתנו כול המוזמנים ושבו לבתיהם.

סבי היה אחיו הצעיר של ביג'ירונד ברקולין', מנהיג העובדים הפלאשים. הוא היה נגר וסתת במקצועו, איש מקצוע מיומן ובעל כישורים מיוחדים בעבודות אזרחיות. העידו על מיומנותו ביתו המרווח, הבנוי מתשע קורות-תמך, הכיסאות, המיטה מרצועות עור והרהיטים האחרים שגולפו מעץ, וכן חדר רחצת הכלים המרווח. מאחורי הבית היו ממגורות רבות ומספר מדהים של כוורות. היה לו בקר כה רב, שנדרשו שני רועים כדי לטפל בו. שלושה צמדי שוורים חרשו את אדמותיו, והיו לו שתי משרתות בביתו. סבי היה אדם ידוע ואמיד. נראה שצבר את כול רכושו לאחר שעבר מוולקה לבלנגב."

סיפורם של סבתו וסבו של יונה

לבוגלה בירו ולבלטו רדה היו סיבות משלהם לעזוב את וולקה, המקום שבו חיו שנים רבות. הוריה ואחיה של בלטו רדה גרו בבלנגב. יום אחד, אדם בשם אלאנה טירונך נמצא מת בבלנגב, מסיבות לא ידועות. מאחר שזהות הרוצח לא התגלתה, הוחלט לזהות את האדם באמצעות "אפרסתא", הדרך האתיופית המסורתית לחקירת פשעים, שבה השופטים הנבחרים מראיינים את העדים תוך הגנה על זהותם. ביום שבו נהרג אלאנה טירונך נכחו כול האנשים מהסביבה, אך אלאנה רדה, אחיו של בלטו רדה, בריהון ברקולין' ודאוויט איימלק לא היו בביתם. ב"אפרסתא" זו, אדם אחד נתן עדותו ואמר: "הרוצחים הם האנשים שהוזכרו לעיל."

בשל עדות אחת בלבד, נעצרו גברים אלה כחשודים.

לקראת משפטם נאזקו השלושה זה לזה כדי שלא יברחו, ונשלחו לאדיס אבבה בליווי חיילים. כאשר מששה רדה ומקונן היילו היו בדרכם להביא מזון לאחיהם, נודע להם כי השלושה היו בכלא דברה תבור וביקרו אותם. מאחר שאבא ראדה ואבא ארקשיין' היו נגרים, הם הופיעו לפני ראס גוגסה (המושל), סיפרו לו שבנם, אלאנה רדה, נכלא והסבירו את הסיבה למאסר. ראס גוגסה שלח להביא אליו את האסירים ובירר את הסיבה למאסרם. כאשר נאמר לו כי הם אסורים מאחר שנחשדו בהריגת אדם, הוא שאל: "למה אתם לא מנסים לפייס בין הצדדים החשודים, במקום לשלוח אותם עד אדיס אבבה?"

תמונה 5: בוגלה בירו (מרכז), אביו של יונה, עם בניו נגוסה וסלומון

אחרי שאמר זאת, נקבע מועד לפיוס כול הצדדים התיישבו לנהל את המשא ומתן שבסופו נכשל. האסירים המשיכו את דרכם לאדיס אבבה יחד עם השוטרים והמבקרים שבאו לראותם. בדרך, באופן בלתי צפוי, נפטר אלנה וקברו אותו בצד הדרך. מששה והיתר העבירו את החדשות העצובות על מותו של אלאנה לקרוביהם. מששה רדה חלה במחלה מידבקת בזמן ששהה בדברה תבור. מקונן היילו טיפל בו במשך ימים רבים, ולאחר מכן נדבק במחלה ומת, אך מששה רדה הבריא.

החיילים ואסיריהם, האזוקים בשלשלות, המשיכו במסעם, והגיעו למקום שנקרא סלאלה מדה. האסירים שיכרו את החיילים ואנשים אחרים שהיו עימם, ובלילה, כשישנו החיילים, ברחו שני האסירים, בריהון ודוויט, ושמו פעמיהם ללאסטה. מכיוון שלא היו להם מזון ואספקה אחרת, הם קיבצו נדבות בכול כפר שהגיעו אליו בלי שהסתירו את השלשלת שקשרה ביניהם. הם הצליחו להגיע אל לאסטה בשלום, ובדרך אכלו אינג'רה, דגן או כול מזון אחר שניתן להם כנדבות. כעבור שנה הם הגיעו לוולקה שבגונדר. כששמעו כי קרובי משפחתם עזבו לקוסגה, הם לא התעכבו בוולקה והמשיכו ישירות לאותו הכפר שבמחוז ווג'רה, שם החליטו לקבוע את חייהם. כמקובל בארץ, אם אדם ביצע פשע ועבר לגור במחוז אחר, המחוז שבו בוצע הפשע לא היה יכול לבקש לעצור את הרוצח ולהסגירו.

המשפחה נאלצת לעזוב את וולקה

לקרוביהם של האנשים שביצעו, לכאורה, את הפשע, לא נותרה ברירה אלא לעזוב את וולקה ולעבור לגור במקומות אחרים. כדי להציל את חייהם של בנם ואת חייהם שלהם, נאלצו בני משפחתו של אבה בוגלה — בוגלה בירו ואשתו בלטו רדה — לנטוש את המקום שבו חיו ברוב שמחה, עושר ואהבה. הם החלו בחיים חדשים בקוסגה, ארץ לא מוכרת, הרחק מקרובי משפחה ומחברים, מאחר שלא יכלו להישאר בוולקה, שם הואשמו בטעות כרוצחים. רבים מבני הבקר של אבא בוגלה מתו מאחר שהיו רגילים לחיות באזור חם ולא הצליחו להתרגל לאקלים הקר בקוסגה.

המקרה לא היה עצוב כל כך אילו הייתה לו סיבה סבירה. העובדה ששלושה גברים אלה הואשמו ברצח שלא רק שלא ביצעו, אלא גם לא ידעו על התרחשותו, הפכה את העניין למדכא אף יותר מאחר שאלאנה רדה והיילו מקונן איבדו את חייהם לחינם. מאוחר יותר, מאחר שהאמת תמיד מתגלה בסופו של דבר, התגלתה זהות הרוצח. אפשר רק לתהות מה הרגיש האדם שנתן עדות שקר עד סוף ימיו. כיוון שהרוצח, המנוח, עד השקר, אלה שנאסרו באשמת שווא, האנשים שמתו לשווא ומשפחות הכלואים הנצורות היו כולם בני ביתא ישראל, המקרה גרם לאומללות ולמכאובים רבים.

בעת שחיה בקוסגה, ילדה בלטו רדה את אנייאו בוגלה (בן), היביסט (בת), אטנו (בת) ואת הקולונל מיטיקו בוגלה. בינתיים, ב-1935, התכונן הצבא האיטלקי לפלוש לאתיופיה והחל להתקדם לעבר אדיס אבבה. כשראה את המצב, אמר אבא בוגלה: "אם נישאר כאן, צבא הכובש האיטלקי לא יקל עלינו." הוא החליט להקים בית בטדה, שם היו לו קרובי משפחה וחברים. עם בנו הבכור, מקונן, עשה אבא בוגלה את דרכו לטדה והשאיר את שאר בני משפחתו, אשתו וילדיו, בקוסגה. מאוחר יותר, כאשר תכפו הדיבורים על המורדים שנכנסים לקוסגה, עזבו בני ביתא ישראל את האזור ועברו לאמבא גיורגיס. בלטו אספה את ילדיה ואת חפציה, עזבה גם היא את קוסגה ועברה לאמבא גיורגיס.

שני אחים נשבים בידי האיטלקים

בינתיים, בעת שהשניים שהתגוררו בוולקה — סולומון וניגוסה — היו בדרכם לאמבא גיורגיס לבקר את אימם, את אחיהם ואת אחיותיהם, כמה אנשים אופורטוניסטים אמרו לאיטלקים כי השניים מורדים. הם נאסרו ונכלאו בתא חשוך. כאשר הודיעו על מאסרם של האחים למשפחתם, אימם, בלטו, שטחה את קריאתה בפני האנשים: "איך ייתכן שילדיי כלואים, כשלא חטאו בדבר וללא ראיות מספקות?"

היא חשבה שגישה זו — לבקש ממי שכלא אותם לשחררם — הייתה טובה יותר מאשר להיכנס לנקמת דם שלא במקומה עם משפחתו של המלשין. כאשר כול המשפחה החלה להתלונן על העניין, הלך האדם שהביא למאסרם ואמר לאיטלקים: "אנשים האלה לא עשו דבר, והם שוחרי שלום שנאסרו בטעות".

אמירתו הביאה לשחרורם של האחים הכלואים. לאחר שזכתה במאבק לשחרור בניה, אספה בלטו את חפציהם ואת ילדיהם, בפעם הרביעית, ועברה לווזאבה.

טרגדיה בבקתת הלידה

בחודשים שבהם אלנה רדה נעצר ונשלח למשפט באדיס אבבה, הרתה אשתו, אמרץ' יצחק. כשהגיעה העת ללדת, היא עזבה, כמקובל, את משפחתה והתכוננה להישאר במרגם גוג'ו (בקתה נפרדת לנשים במהלך המחזור החודשי) עם בתה הרכה, במשך שמונים יום. בעת שאשתו של אלנה הייתה בגוג'ו, הגיע כלב משוטט בלילה, הריח את הדם ונשך אותה בראשה. בשל הנשיכה, נפטרה אמרץ' יצחק ביום הארבעים והתינוקת נלקחה וגודלה בידי סבתה, קסאיה בירו. הילדה נקראה זוודיטו אלנה רדה, גדלה, התחתנה, ילדה שבעה ילדים וזכתה לראות נכדים. מתוך שבעת ילדיה, ארבעה הצליחו להגיע לארץ ישראל. אף על פי שאלנה רדה מת בעבור פשע שלא ביצע, זוודיטו, הנערה שגדלה כיתומה, קיבלה את שמות אביה ואימה, וכך המשיכה השושלת.

מאחר שיונה הכיר את הסיפור העצוב על אשתו של דודו, אלנה רדה, הוא נעצב אל ליבו בכול פעם שנזכר בהם. כמו כן, הוא ידע כמה סבלו האימהות בכול פעם שילדו בבקתה כזאת, אם בקיץ או בחורף, והבין גם את הסבל של המשפחה, בהיעדר אישה או אם. לפיכך, הוא עשה מאמצים רבים כדי שהמנהיגים הדתיים יבינו שמסורת בקתת הלידה נזנחה בעולם היהודי לאחר חורבן בית המקדש, ופעל להפסקת המנהג גם בקרב ביתא ישראל. לפני יונה פעלו גם ד"ר פייטלוביץ' ואלקה גטה רבות באותו עניין. עם זאת, המנהיגים הדתיים והזקנים שחיו בתוך מסורת זו לא היו מוכנים לוותר על המנהג.

תמונה 6: בקתת נידה

עד למעשי אכזריות

בשלב מוקדם בחייו היה יונה עד להטרדות ולגילויי אכזריות רבים שחוו ביתא ישראל, דוגמת המקרה הבא:

"במקרה, כשאימי ואני היינו בבלנגב, השתררה מהומה כיוון שהתפשטה שמועה שהחיילים אוספים את כול הנגרים והבנאים. כול מי שהיה נגר או בנאי ברח כדי להסתתר ביער. בעיתות כאלה, עובד מביתא ישראל נבחר ללוות כול חייל שנשלח לבדוק את בתי הנגרים והבונים. הסיבה לכך הייתה שאם חייל לא יהודי נכנס לביתו של יהודי או נגע בחפץ כלשהו בבית, הבית כולו נחשב לטמא. לפיכך, היהודי המלווה היה נכנס פנימה ועורך חיפוש בבית. עובד שנתפס במהלך החיפוש נעצר, והוא ושאר העובדים נשלחו לדברה תבור. לאחר שובם מעבודת כפייה — בניית כנסייה, בניין ממשלתי או בית למושל — במשך שנתיים או יותר, רבים מהנגרים או הבונים גילו שביתם נהרס ורכושם נבזז. אם לא היו להם ילדים בוגרים, הם גילו שגם הבקר שלהם נעלם. מסיבה זו, הורים שהיו נגרים או בונים אסרו בדרך כלל על בניהם לעסוק במקצוע של האב. אף על פי שהמלכים נתנו להם אדמות, כדי לשמר את העובדים, ליד המקדשים שבנו, בסופו של דבר חלקים מן האדמות נלקחו חזרה.

"רבים מן הנגרים והבנאים שנעצרו ונלקחו לעיר שואה לעבוד נעלמו, ומעטים נמצאו באדיס אבבה. אף על פי שקשיים אלה היו מנת חלקם של נגרים ובנאים, הנפחים והאורגים הורשו להמשיך לעבוד. הם לא היו צריכים להגר, כול עוד המשיכו לייצר את תוצרתם. יתר על כן, הקדריות נאלצו להביא את מרכולתן עד לבית המושל, מסע של יומיים ויותר. הדבר היה קשה במיוחד לאימהות שזה עתה ילדו או שהיו להן ילדים קטנים ונאלצו לעזוב את משפחותיהן כדי לנסוע מרחקים עצומים."

כבר מגיל צעיר היה יונה מודע לחלוקת העבודה המגדרית בוולקה, והוא ציין בכנות גמורה כי נשים נשאו בנטל רב יותר:

"בימי ראשון הגיעו מאות אנשים מאזורי הכפרים והערים ובילו את היום ברכישת חפצים כגון כלי חרס. אך קדרות הייתה עבודה מעייפת מאוד. למען האמת, אם משווים בין מספר המטלות של הגברים לאלה של הנשים, אפשר לומר שלגברים היה קל יותר. קדרות הייתה מקצוע לנשים בלבד. גברים מעולם לא עבדו בקדרות. ככלל, מטלות הגבר נבדלו ממטלות האישה. עבודה שלא בהתאם למגדר נחשבה לטאבו. מטלות נשים היו קדרות, ניפוץ כותנה, טחינת דגנים, אפיית אינג'רה, נשיאת מים, הכנת ווט, גידול ילדים וכדומה. מטלות הגברים היו אריגה, חקלאות, נפחות וכדומה. כך, אישה החלה את עבודתה עם הזריחה וסיימה אחרי שכולם שכבו לישון."

יום בחיי אימו של יונה

"הנה תיאור יום אופייני של אימי: עם עלות השחר היא נהגה להתעורר, להתרחץ ולהכין את ארוחת הבוקר. בעת ההכנה, היא הייתה טוחנת את הטף, שהיה כבר מנופה. היה עליה גם להכין את הדגן לבירת הטאלה ולבשל אותה. משימות נוספות היו אפיית אינג'רה, הכנת ווט, אריזת שירו וברברה בשקים, כדי לאכול בעונה הגשומה, הכנת קמח לאחסון, קניית כותנה ואריגת בגדים למשפחה, איסוף עצי הסקה מהיער והבאתם הביתה. ככלל, היא ביצעה את כול המטלות בבית ומחוצה לו, ודבר לא נרכש מבחוץ.

"מרגע שהשכימה קום ועד שנרדמה בלילה, היא לא נחה לרגע. אף על פי כן, תמיד היה לה פנאי לספר לי סיפור אחד או שניים. במיוחד, היא נהגה לספר לי סיפורים דתיים רבים, וגם סיפורים על ירושלים. היא שמעה את הסיפורים הללו ממנהיגים דתיים ומאנשים זקנים. את אהבתי לירושלים ואת הרגש הדתי החזק שלי קיבלתי מאימי בילדותי. אימי לא הייתה אישה מלומדת, אבל היא הייתה מתוחכמת וחכמה מטבעה, וידעה להקשיב בתשומת לב ולחקוק במוחה את השיעורים ואת הסיפורים ששמעה מפי מנהיגים דתיים וזקנים."

המפגש הראשון עם יהודים זרים

חייו של יונה השתנו לעד עם הגעתם של ה"פרנג'י פלאשה" (יהודים לבנים). הוא מתאר את האירוע בפליאה: "פעם אחת, בעת שרעינו את הבקר ואת העיזים שלנו ליד האדמה החקלאית שלנו, ראיתי ממרחק יותר מעשרים אנשים על הדרך מסֶטיט, לכיוון גונדר. חמישה או שישה רכבו על פרדות והשאר הלכו ברגל. מאחר שהיו בשורה, בזה אחר זה, חשבתי בתחילה שמספרם גדול יותר. שיירות כאלה היו דבר נדיר, ולכן נוכחות האנשים הייתה בגדר תעלומה. טיפסתי על ערמת סלעים ליד הדרך הראשית וניסיתי להתבונן בהם מקרוב. שמתי לב שהבגדים שהם לובשים, הכובעים שעל ראשיהם ואפילו הדרך שבה הם הולכים לא היו דומים לשום דבר שראיתי מעודי או שיכולתי להסביר. גם כשהנוסעים התקרבו אל ערמת הסלעים שעליה עמדתי, לא הצלחתי לזהות את תווי הפנים שלהם, ולכן שיניתי את מיקומי.

שכבתי על בטני בתוך כמה שיחים, שם לא יכלו לראות אותי, וכעת יכולתי לראות את דמותם בפירוט. מבין הרוכבים על פרדות, שלושה לבשו בגדים וחבשו כובעים בצבע זהה, וגם עורם היה בצבע דומה, אבל לא היה אפשר להבחין בפניהם.

"בימים ההם אנשים דיברו על יצורים שטניים שמסתובבים ואוכלים אנשים, והאפשרות הזאת עלתה במוחי. לא הייתי בטוח שמיקומי הנוכחי הסתיר אותי בהצלחה, לכן נסוגותי יותר, אך המשכתי לצפות בהם. הנוסעים התרחקו מן העין לפני שיכולתי לראות בבירור את פניהם. כשסיפרתי את הסיפור המדהים לכול מי שהיה בבית באותו לילה, אחיי ואחיותיי לא האמינו לי. הם אמרו לי שאולי ראיתי את 'האיטלקים שנקראים פרנג'ים (זרים).' ובכול זאת, אחרי אותו יום, בכול פעם שחשבתי על הזרים האלה, תהיתי אילו מין יצורים הם.

תמונה 7: ד"ר יעקב פייטלוביץ' באחד מביקוריו הראשונים באתיופיה ב-1920

"זמן-מה אחרי האירוע, הבאתי את הבקר שלנו למקום מרעה וחזרנו לאכול ארוחת צוהריים. או אז ראיתי שלושה אנשים על הכביש, שאחד מהם ישב על פרדה וחבש כובע. התבוננתי בזהירות באיש שעל הפרדה, ושמתי לב שהוא לא לבוש קוטה או גבי (בגדים מסורתיים אתיופיים, עשויים בעבודת יד). כמו כן, הוא לבש משהו על רגליו שהגיע עד ברכיו, מלבושים שכמותם לא ראיתי מעולם. חשבתי שאולי הוא נכה החולה בצרעת. פניו והתנהגותו היו שונות לחלוטין מכול מי שהכרתי. כשהיה נדמה שהם הולכים לכיוון ביתנו, התחלתי ללכת לאט לעברם, בהנחה שהם באים לקבץ נדבות. כשהגברים הגיעו למתחם המגודר שלנו, הגבר שרכב על הפרדה ירד ממנה. מרחוק ראיתי אותם פוגשים את אבי ואת אימי. לאחר מכן, נכנסו הוריי ושלושת האורחים לבית."

ביקורו הראשון של ד"ר פייטלוביץ'

"הופתעתי מכך שהאיש שחשבתי שיש לו צרעת נפגש עם הוריי ונכנס לבית שלנו. תהיתי מדוע שהוריי ייפגשו עם אדם טמא כזה ויזמינו אותו פנימה. מוטרד, הלכתי לביתו של דודי (אחיו הגדול של אבי) וסיפרתי לו את שראיתי, והוא הלך לביתנו כדי לברר אם יש אמת בסיפור שלי. מאחר שהוא התעכב, אכלתי את המאכל הקל שדודתי נתנה לי וחזרתי אל הבקר. בלילה, כשחזרתי הביתה אחרי שביליתי את היום עם הבקר, סיפר לי אבי את הסיפור הבא:

'לפני שנים רבות הגיע לכאן אדם לבן שטען כי הוא יהודי וביקר בכפרים פלאשים רבים. כאשר האיש הזה — ד"ר פייטלוביץ' — חזר לארצו, הוא לקח איתו אדם ששמו גטה וונדמגן', כדי שילמד באירופה. אימך הובטחה בגיל שתים-עשרה לאותו גטה. באותה עת היה מקובל שאם שתי משפחות מכירות זו את זו היטב, הן אמרו, כהוכחה לחברותן, 'ילדי לילדך', ונתנו את דברתן להשיא את הילדים. אם כן, הסבא מצד אימך ואביו של גטה נתנו את מילתם. עם זאת, בימים ההם נהוג היה להאמין שאדם שיצא מאתיופיה לא ישוב. משחלף זמן רב, וגטה לא שב, הניחו שלא יחזור לעולם. הבטחת הנישואין בוטלה, וחיתנו את אימך ואותי. שבועיים אחרי שנולדת, בזמן שאתה ואימך הייתם עדיין בבית החלמה ליולדות, הגיעו ד"ר פייטלוביץ' וגטה לכפר וולקה. הם חזרו ארבע שנים לאחר שהגיעו שמועות על מותו של גטה.'"

חזרתו של גטה מוסברת

"אימי אמרה לי שגטה בכה כשנודע לו שארוסתו נשואה וילדה בן. כול מי ששמע על שובו נדהם. היה זה כאילו אדם שב מן המתים. ד"ר פייטלוביץ' נסע עם גטה לבקר את ביתא ישראל ביישוביהם, ולאחר שבילו את החגים באמבה גואלית, ליווה אותם סטודנט בשם שלמה יצחק בחזרה לארצו של הדוקטור. גטה שהה בחו"ל שנים רבות ואחר כך חזר ולימד בבית ספר שפתח בווגרה. זה היה האיש שראיתי בא לבית שלנו. אמרתי לאבי: 'כשראיתי את רגליו מרחוק, חשבתי שהוא מצורע.

אבי הסביר לי שהוא נעל מגפיים וגרב גרביים, כמנהג הפרנג'ים, ושלא מדובר בצרעת. אבא שלי גם אמר שהאיש הזה רצה לראות אותי, ושאני צריך לבקש ממנו לקחת אותי לבית הספר. כששמעתי זאת, הצטערתי שלא פגשתי אותו. לאחר מכן, חלמתי וקיוויתי שאלך לבית הספר של גטה.

יום אחד, בעונת הגשמים, כשאבי ואני הלכנו לזרוע זרעי טף בחווה, ראינו הרבה סוסים, פרדות ואנשים הולכים בדרך. הנחנו שמדובר במושל, המגיע לאסוף מיסים, אבל לא היינו בטוחים. אבי נראה נבוך. אם זה היה המושל, היה עלינו לספק כול מה שהוא מבקש. אבי דאג כיצד אפשר יהיה לספק את רצונם של אנשים אלה. אבל בדרך הביתה הוא נזכר שממהיר [המורה] יעקב פייטלוביץ' אמור להיות בדרכו לוולקה, ושיער שזה מי שראינו. כשהגענו לכפר שמענו שאכן, ממהיר יעקב הגיע מירושלים עם פרופ' תאמרת עמנואל."

המבקרים מירושלים

"קשה לתאר מה הרגשתי באותו יום. בפעם הראשונה בחיי ראיתי פלאשה זר במו עיניי. בגלל המוני האנשים, לא יכולתי להתקרב מספיק כדי לראות או לפגוש אותו. שלושה אוהלים הוקמו בקרבת מקום ואנשים רבים התרוצצו מפה לשם. ביניהם היה אדם נמוך למדי, חבוש כובע. נאמר לי שזהו פרופ' תאמרת עמנואל. היו שם שני זרים נוספים, שזהותם התגלתה לי מאוחר יותר. האחד היה אחיו של ממהיר יעקב, מורה ששמו היים, והאחר היה רופא ששמו אנטין מבית החולים הדסה בירושלים. שניהם היו יהודים, כך נאמר לי. מלבד אלה שכבר הוזכרו, כללה קבוצת הנוסעים את תלמידו השלישי של ד"ר פייטלוביץ', סולומון יצחק, שחזר מירושלים לאחר סיום לימודיו. לרוע המזל, הוא חלה בדרכו מאסמרה לגונדר. הוא מת לאחר חמישה ימים ונקבר באדי קואלה ב-21 ביוני 1922."

דתם של ביתא ישראל הייתה אחד ממקורות ההשפעה המשמעותיים על יונה בוגלה הצעיר. הוא מספר על הפעולות המוקפדות לבניית בית תפילה חדש למען הקהילה:

בית הכנסת החדש בוולקה

"מקום התפילה בוולקה שכן בצריף. יום אחד, בהנחייתו של אבא ברוך, לאחר הכנת הסעודות בבתים, הוחלט כי יש להקים בית תפילה. העץ שהיה אמור לשמש לבניית בית התפילה היה צריך להיות מסוג מיוחד, שלא צמח בקרבת מקום. נמצא עץ ישר שטרמיטים לא חפרו בו וקש באיכות גבוהה עבור הגג, וכך הוקם בית תפילה ולו שנים-עשר עמודים. מאחר שבית התפילה היה מרווח, הוקמה עזרת נשים בצידו הצפוני. לבית התפילה היו שתי דלתות — בצד המזרחי ובצד המערבי. הדלת המזרחית הייתה מול הבמה. במרכזו של הבית עמד דוכן גדול וגבוה, ששימש להנחת התורה. עבודת הבנייה נלקחה ברצינות הראויה, והושלמה בתוך חודש. בית התפילה נחנך ביום הראשון לחגיגת ראש השנה, שהיה גם יום השנה לפטירתו של ביג'ירונד איימלק, מחשובי היהודים שחיו באזור וולקה. סעודה נדיבה הוכנה, ואנשים רבים השתתפו בה. כול ביתא ישראל היו להוטים לראות את בית התפילה שנבנה בוולקה. שני שוורים נשחטו בערב ראש השנה, וביום הראשון לשנה נשחטה פרה עקרה.

שמעו של בית הכנסת בוולקה, המרווח והמפואר, יצא למרחוק, וכול מי שהגיע לראותו נדהם. כשד"ר פייטלוביץ' שהה בוולקה ב-1913, הוא ביקר בבית הכנסת, שהוקף בגדר יתדות. אנשים שאינם מביתא ישראל לא הורשו לעבור את הגדר. כאשר התירו לד"ר פייטלוביץ' להיכנס לבית הכנסת בשבת, לא היה ברור אם הנעליים שנעל היו כשרות או עשויות מעור פרה ששחט ביתא ישראל, ולכן פוזר קש יבש במקום שעמד בו."

נאומו המדהים של ד"ר פייטלוביץ'

"בשבתות נהג ד"ר פייטלוביץ להגיע לבית הכנסת ולנאום באמהרית, פלא בפני עצמו. אף על פי שבית הכנסת היה מרווח, המקום לא היה גדול מספיק כדי להכיל את האנשים הרבים שהגיעו. נוכחותו משכה גם את הצעירים וגם את הזקנים, גברים ונשים, ואפילו אנשים שמעולם לא באו לבית התפילה לפני כן. מכיוון שהסיפורים על ירושלים היו מדהימים כל כך, רבים הגיעו באותם הימים לשמוע את תורתם של מנהיגי הדת. רוב הזמן דיבר ד"ר יעקב בפירוט, אך לעיתים פרופ' תאמרת הוא שפירט את מה שאמר ד"ר פייטלוביץ' בקיצור.

למידה בלילה

"כולנו שמחנו לראות את האורחים בבית התפילה מדי שבת. לבסוף, לאור הדרישה, אורגנה כיתת לילה. ד"ר פייטלוביץ' קיבל את ביתו של אבבה בארוק. בקתות נוספות מהאזור סביב ניתנו לאורחים האחרים. בביתו של ד"ר פייטלוביץ' פעל גם בית הספר שלנו. זמן-מה אחרי שהתחלנו את לימודינו, יצא פרופ' תאמרת לבקר את אימו בג'נדה, שם התגוררו קרובי משפחה אחרים שלו, ובהם דודיו ואחיותיו. בעת היעדרו של פרופ' תאמרת, אלקה גטה לימד בלילות, לאור פנס, דבר שהיה חריג בוולקה בעת ההיא. למדנו את האלף-בית ושירים רבים, ובהם 'התקווה' ו'לך דודי'. אפילו אלה שבימים רעו את הבקר, נהגו להתכנס בביתו של ד"ר פייטלוביץ וללמוד, בעיקר עברית. תפיסתנו הייתה מהירה, בעיקר מאחר שהיינו נלהבים וצמאים לידע.

"לאחר עונת הגשמים, הגיע חודש החגים ובו צום יום כיפור. באותו יום התפללו האנשים בדבקות רבה, אף במשך כול הלילה. מכיוון שבית התפילה שכן ליד ביתו של ד"ר פייטלוביץ', שאון התפילה הפריע לו לישון. וכך, בבוקר, הוא אמר לאבבה בארוק: 'אלוהים לא חירש, אתם לא צריכים לצעוק בקול רם כל כך.'

יום הכיפורים חלף, ובחג הסיגד הגיעו אנשים רבים, אפילו מההרים, כדי להשתטח ולהתפלל. כמו כן, הילדים התחרו אלה באלה מי השתחווה הכי הרבה פעמים. כול אדם שהיה לו קרוב שנפטר חפן טֵף עבור אותו אדם ופיזר אותו על אבן, תוך קריאה בשמו של הנפטר. מנהג ייחודי זה ציין את סוף העונה הגשומה, שבה לציפורים היה אוכל מועט בלבד. באופן זה, האכילו האנשים את הציפורים, בזכרם את המתים."

פרק חדש ומשמעותי בחייו של יונה החל כאשר עזב את אתיופיה עם ד"ר פייטלוביץ'. הוא מספר על אותה תקופה בהתלהבות רבה: "בסוכות, כאשר עמד ביקורו בן שלושת החודשים של ד"ר פייטלוביץ' להסתיים והוא התכונן לשוב לארצו, נשלח שליח לכול התושבים הכפרים, כדי שאנשים יוכלו לבוא ולהיפרד ממנו. הוחלט כי תושבי וולקה יכינו את האינג'רה, היינו הלחם, ואת הטאלה, שאותם יאכלו וישתו האורחים. ביום ההתכנסות, נערכה סעודת מלכים באוהל גדול, נשחטו בקר והוכן תבשיל ווט. אנשים רבים התאספו, והחגיגה נמשכה שלושה ימים. אנשי וולקה, ילדים ומבוגרים כאחד, היו עצובים מאוד מכך שהאורחים עוזבים. התלמידים בבית הספר התאספו כדי להחליט מה עלינו לעשות. החלטנו לעזוב את ביתנו מעט קודם לכן, כדי לחכות לאורחים בדרך שבה עברו וללכת איתם לארץ הזרה. לפני שביצענו זאת, החלטתי לשוחח עם הוריי ולהציע שהם ישלחו אותי לאותה ארץ זרה. בניגוד לחששותיי, הם הסכימו להצעתי בלי שהיה עליי להתאמץ יותר מדי. הדבר התאפשר בעידודו של אלקה גטה. הוא אמר לי: 'אם אתה רוצה להיות אדם גדול, צא ולמד.'"

המסע עם ד"ר פייטלוביץ' מתחיל

"ד"ר פייטלוביץ' הסכים עם הוריי והבטיח לקחת אותי. לא היה גבול לשמחה שחשתי על הסכמתם של הוריי ועל הסכמת הדוקטור. ב-14 באוקטובר ו19204 העביר אותי אבי לידי ד"ר פייטלוביץ'1. שאר חבריי לא הצליחו לצאת מוקדם מבתיהם ביום שבו התחלנו את המסע. הוריהם הלכו בעקבותיהם, תפסו אותם והחזירו אותם. חוץ ממני, רק אברהם (בן מאיר) אברה זכה לאישור הוריו לצאת לחוץ לארץ. למעשה, אביו, אבא אברה סהלו, בא איתנו עד אדיס אבבה. כשהתחלנו את המסע שלנו, יצאו כול תושבי וולקה לחזות בנו. אימי התחילה ללכת בעקבותיי, בכתה, החזיקה בידי וניסתה לשנות את דעתי ולגרום לי להישאר. עם זאת, המשכנו במסענו והגענו לגונדר.

עמדנו להמשיך את המסע שלנו מגונדר, אולם אז החל הבלגן. ראש העיר אמר לנו לשלם סכום של שני טאלרים מריה תרזה עבור כול אחד מהסוסים והחמורים שלנו, או שלא נוכל לעזוב. ד"ר פייטלוביץ' סירב לשלם, מאחר שנשא תעודת מעבר חופשי שהעניק לו המלך. הוויכוח התלקח, וד"ר פייטלוביץ' התרגז מאוד. המלווים שלנו, בדומה לשומרים של ראש העיר, נשאו נשק, והיה חשש כי המחלוקת עלולה להוביל לשפיכות דמים. עם זאת, המנהיגים הדתיים של העיר התערבו והצליחו ליישב את העניין."

הבעיות עם ראש העיר נפתרות

"למרות זאת, פייטלוביץ' האשים את ראש העיר בכול הבלגן שפרץ. הוא אמר לו שיש ברשותו כמה מתנות עבור המלך, וכי ראש העיר יישא באחריות אם יאבד ולו אחת מהן. הוא גם אמר שיספר למלך על האי-נוחות, ועל הוויכוח המר שעורר ראש העיר. חזרנו לוולקה, והשארנו בגונדר את כול הבקר ואת חפצינו. ראש העיר הלך בעקבותינו וביקש לסלוח לו על שגיאותיו. עם זאת, ד"ר פייטלוביץ' התקשר אל ראס גוגסה, מושל בגמדר, סמיאן וגונדר, סיפר לו בפירוט על האי-נוחות שגרם ראש העיר והוסיף כי המתנות עבור המלך נותרו בגונדר. בעקבות השיחה הורה ראס גוגסה לראש העיר: 'אתה עצמך תעמיס את הכרכרה ותגיע לדברה תבור, יחד עימם.' הוא גם הזהיר את ראש העיר כי יישא באחריות על כול חפץ שהזרים יטענו שאבד. אחרי שהגענו לדברה תבור, ראש העיר נשאר שם ולא חזר לגונדר. ב-18 באוקטובר עשינו את דרכנו מגונדר לטדה, שם טיפלו בנו ביתא ישראל היטב במשך שלושה ימים.

"כשהיינו בטדה, סיפרנו, מאיר ואני, לכול הילדים בני גילנו עד כמה אנחנו שמחים וגאים על שקיבלנו רשות לצאת לארץ זרה. נוסף עליי ועל מאיר, חזקיאס פינחס קיבל גם הוא רשות לנסוע. גם הוא הגיע מוולקה, אך הצטרף אלינו בטדה. ב-24 באוקטובר, בדרכנו לאדיס אבבה, הגענו לדברה תבור, עיר הבירה של מחוז בגמדר, ועברנו דרך כפרי ביתא ישראל ששכנו בדרך."

מפגש עם דודו של יונה

"ב-2 בנובמבר, בזמן שד"ר פייטלוביץ' פגש את המושל ראס גוגסה בדברה תבור, שיחקנו בשדה סמוך בכפר. בהיותי בשדה, ראיתי גבר מתחבא ומציץ לעברנו, ותהיתי מי הוא. כעבור זמן קצר סימן לי האיש לגשת אליו. חשדתי שהוא עלול לחטוף אותי, אך כשהתקרבתי הבנתי שהוא הדוד שלי, עזרא רדה, אחיה של אימי. אחרי שנפגשנו והתחבקנו, הוא שאל: 'לאן אתה הולך?'

"כשאמרתי לו 'לירושלים', הוא שאל מי נתן לי רשות. אמרתי שאימי ואבי הרשו לי. דודי קרא, בתגובה: 'אתה מטורף? אתה לא יודע שמי שהולך לארץ הזרה לא חוזר? הם ידליקו את ראשך כמו מנורה ואתה תבער כמו שעווה. אתה תחזור, ותישאר איתי בבלנגב.'

מכיוון שחזקיהו היה איתנו, שאלתי אותו: 'מה נעשה? הם ישרפו אותנו כמו שעווה.' חזקיהו השיב: 'אני לא חוזר.'

המסע מגונדר לדברה תבור היה מעייף מאוד, והמזון שארזנו לא הספיק. יתר על כן, הדרך התישה אותי והתלהבותי מהנסיעה לארץ הזרה כבר שככה. התחלתי לתהות לשם מה כול המאמץ המתיש, והחלטתי לחזור עם דודי.

כאשר דודי ואני עזבנו, חזר חזקיהו לכפר ואמר להם שעזבתי עם אדם זר. באותו הרגע, הגברים שליוו אותנו במסע לקחו את נשקם, יצאו בעקבותינו והדביקו אותנו. הגברים הניחו שדודי הוא חוטף. לאחר שהזדהה, פרץ ויכוח ארוך, והאנשים דרשו שימסור אותי להם. דודי הבין שאין לו ברירה והלך איתנו עד דברה תבור. ד"ר פייטלוביץ' ופרופ' תאמרת הסבירו לדודי כי לא אחזור בשום אופן. הוא נאלץ לוותר וחזר לוולקה לבדו."

מסעות דרך הכפרים

"למוחרת המשכנו במסענו. לנו במקומות רבים ועברנו דרך כמה כפרים. כאשר אחד הפרדים נפל מהצוק, עם הכרכרה, לקח לנו זמן רב להחזיר את מטעננו, ולכן נשארנו בלילה במקום שנקרא אמבו, על שפת ערוץ אביי ליד אגאם ווהה, ליד נהר הנילוס הכחול. בבוקר חצינו את גשר אביי והגענו למוטה, שם ציינו את חג הסיגד שחוגגים ביתא ישראל. כשעזבנו את מוטה ב-12 בנובמבר, אזלה האספקה שלנו אבל המשכנו לנסוע. ב-14 הביא לנו אקאלו, משרתו האישי של ראס היילו, מעט מזון. מזג האוויר היה קר וגשום, ואנשים רבים חלו. לאחר שירדנו מגבעת צ'וקה, בגשם ובברד, הגענו לדברה מרקואוס, שם קיבל אותנו ראס היילו באוהל ענקי וסיפק לנו פרה וכבשים.

ב-19 בנובמבר ביקרו ד"ר פייטלוביץ', פרופ' תאמרת וד"ר אנטין את ראס היילו, ולאחר מכן, ב-21 בנובמבר, ביקר ראס היילו במחנה שלנו. ב-25 בנובמבר התחלנו את דרכנו מדברה מרקוס, ובלילות לנו בערים יווש, דג'אס וזמה וכן במחנה בערוץ אביי. בבוקר התחלנו את המסע מערוץ אביי, עברנו בקיאררו, חצינו את אביי כדי לטפס במדרון ונחנו בקרי דובי (גיורגיס). ב-1 בדצמבר עזבנו את קרי דובי והמשכנו במסענו, דרך דגה טינ'ה ואבאבה. כשהגענו לגוטרה של מנליק בג'לדי, היה קר מאוד ולא נוח. ב-6 בדצמבר יצאנו ממנגשה והגענו לתחנת הרכבת של אדיס אבבה, שם מצאו חיים וד"ר אנטין מלון, וד"ר פייטלוביץ' נשאר איתנו.5"

המסע מאדיס אבבה לישראל

לאחר המסע הארוך והקשה לאדיס אבבה, סיפר יונה, הגיע החלק האחרון של מסעם לארץ ישראל:

"אחרי מסע בן חודשיים — שבו טיפסנו על גבעות, ירדנו במדרונות תלולים וחצינו יערות, ג'ונגלים ושדות — היינו נרגשים כשהגענו לבסוף לאדיס אבבה. לאחר ארבעה חודשים בבירה, נפרדנו מחברינו ומקרובינו. הם חזרו לכפרים ולבתים שלהם, ואנו עלינו לרכבת שנסעה לג'יבוטי. לפרופ' תאמרת ולד"ר פייטלוביץ הצטרפו ארבעה תלמידים: אברהם אברה מאיר, חיזקיאס בלטה פינחס, אברהם ארמיאס ברוך ואני.

מג'יבוטי עלינו על אונייה והגענו לנמל עדן שבתימן. בשלב זה יצא ד"ר פייטלוביץ' להשיג את המסמכים שיאפשרו לנו להיכנס לארץ ישראל. בעדן חגגנו את חג הפסח, החג הראשון שחל מאז עזבנו את הורינו. מנהגי החג שם היו שונים מאוד מאלה שהורגלנו אליהם. בתימן, בניגוד אלינו, הם לא הגישו את הקורבן; היינו מבולבלים. בדומה לכך, ביחס לחמץ, גילינו שהמנהגים שלנו שמרניים יותר. לאחר שישה חודשים בעדן, נסענו לפורט סעיד שבמצרים. כשהיינו שם, חגגנו את ראש השנה, יום כיפור וסוכות. גם בחגים האלה, לא הוגש קורבן וגם פה גילינו שהמנהגים המקומיים שונים מאוד מאלה שלנו."

ההגעה לירושלים

"בפורט סעיד נפרדנו משניים מחברינו, אברהם ברוך וחזקיאס פינחס, שנסעו לאירופה: פינחס לפירנצה (איטליה) וברוך לשווייץ. אברהם מאיר ואני המשכנו לירושלים, בארץ ישראל המובטחת. לאחר נסיעה לילית ברכבת, הגענו לירושלים בבוקר, שבועות ספורים לפני חנוכה, בחורף 1921. יום הגעתנו היה קר וגשום והיו לנו שאלות רבות לפרופ' תאמרת, שעשה כמיטב יכולתו לענות לנו. אבל ברגע שירדנו מהרכבת והוא אמר לנו שאנחנו כבר בירושלים, חשבנו שהוא מתלוצץ. מה שראינו היה שונה מאוד מהאופן שבו דמיינו את ירושלים. מתחנת הרכבת נסענו בכרכרה לבית הספר ליתומים 'תושייה'. בבית הספר למדו שמונים צעירים; אברהם ואני היינו מספר 81 ו-82.

"אחרי כמה שבועות, התחלנו את לימודינו בבית הספר 'תחכמוני', בתקופה זו לא הייתי בקו הבריאות בשל מזג האוויר הקר בירושלים החורפית, ולבסוף חליתי בדלקת ריאות. מנהל בית הספר הציע לד"ר פייטלוביץ' שאעבור לאזור חם יותר, לטבריה, עד שיסתיים החורף. שהיתי בטבריה כחצי שנה וחזרתי לירושלים, שם למדתי במשך שנתיים נוספות."

לימודים באירופה ושיבה הביתה

עם סיום לימודיו בארץ ישראל, נסעו יונה וחברו אברהם מאיר להמשיך את לימודיהם במקומות שונים באירופה:

"בשנת 1924 לקח ד"ר פייטלוביץ' את אברהם מאיר ואותי לפורט סעיד. פגשנו שני סטודנטים מאתיופיה, יונתן (טללה) וונדפרש, וחמישתנו נסענו לאלכסנדריה, שם עלינו על אונייה שהפליגה לאירופה. אברהם ואני נסענו לפרנקפורט, בעוד יונתן ומנשה נסעו לוורצבורג, גם היא בגרמניה. לאחר מכן נסע אברהם לבירת אוסטריה, וינה, ואני נשארתי בפרנקפורט. נרשמתי לבית ספר פרטי ששמו 'פינקוס קליבנסקי (Kalibansky Schulerheim)', שם למדתי גרמנית, אנגלית, מתמטיקה וחינוך כללי במשך שלוש שנים ושלושה חודשים. בית הספר היה פנימייה, ובו למדו כארבעים סטודנטים ממדינות שונות, רובם ממזרח אירופה.

בשבתות ובחגים הלכו רוב התלמידים לבית הכנסת. לעיתים הלכנו לבתי אנשים והשלמנו מניין לתפילות. באוקטובר 1929, לאחר שסיימתי את 'פינקוס קליבנסקי', התחלתי ללמוד במכון ד"ר אשר, בלוזאן, שווייץ. למדתי את המקצועות העיקריים שהיו מקובלים באותה עת: דת, תלמוד, שולחן ערוך וכן צרפתית וחינוך כללי.

ב-1930 הועברתי לפריז. שם התחלתי ללמוד באליאנס פראנסז אוניברסל, מכון להוראת שפה וספרות צרפתית למורים זרים. לאחר סיום הקורס וקבלת דיפלומה חזרתי לגרמניה, שם למדתי באוניברסיטת היידלברג, אחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה הוותיקים והיוקרתיים ביותר באירופה. בשנת 1932 התבקשתי לחזור לאדיס אבבה ולסייע לפרופ' תאמרת עמנואל בהוראה. וכך, לבסוף, חזרתי לאתיופיה."

1 בשנת 1920 כתב ד"ר פייטלוביץ' ביומנו: "אבא בוגלה הביא את בנו והפקיד אותו בידי"